עולמם המעוות של בן רודס וברק אובמה

כמה מנחם זה ודאי לראות את העולם כפי שרואה אותו בן רודס: כל מי שחולק עליו הוא או פשיסט או אידיוט או שניהם. על פי יועצו האסטרטגי לשעבר של ברק אובמה, כהונתו של דונלד טראמפ הסתכמה ב"ניסוי אמריקני בפשיזם"; בהרהוריו על חיים ללא פוליטיקה הפכפכה ומשוגעת, רודס נוטש מיד כל עמדה חסרת אחריות כזו וקובע: "יתכן כי כך פשיסטים הצליחו להתחמק במהלך ההיסטוריה"; החלטת בית המשפט העליון ומאמצי החקיקה הרפובליקנים לקבוע חובת זיהוי בעת הצבעה בבחירות מגיעים על פי רודס היישר מפנקס ה"פוליטיקה של אנחנו נגדם"; ובאשר לאומללים חסרי המזל המוצאים עצמם מצדו השני של המתרס בדיונים פוליטיים ואידיאולוגיים עם רודס – הוא מתאר את הוויכוח עמם כוויכוח עם אנשים המתעקשים כי "שתיים ועוד שתיים הם חמש".

אם חווית כך את העולם, אם שכנעת את עצמך כי כל אדם המטיל ספק בהשקפתך בשלל נושאים פועל בהכרח ממניע זדוני, הרי שתידרש ממך יכול על-אנושית כדי לא להתמלא ב"זעם טהור ואדיר" שנראה כגורם המניע בחייו של רודס. "זעם" הוא המונח בו רודס משתמש לעתים קרובות כדי לתאר את רגשותיו. היה זה "זעם" שהניע אותו להיכנס לחיים הפוליטיים מלכתחילה, וזעם אשר "המשיך להניע אותי יום אחרי יום כאשר כל מקורות המוטיבציה האחרים שלי אזלו או התנגשו עם עולם שסרב לשתף פעולה". הזעם שהגיע בתגובה ל"מציאות היום-יומית באמריקה של טראמפ" היה על פי רודס דבר ש"אכל אותי מבפנים" בארבע השנים האחרונות. "זעם שלא ניתן לתאר במילים" הגיע גם בשבועות הראשונים של מגפת הקורונה, אך כנראה שהוא לא הפריע לרודס לתאר אותו במילים רבות בספרו החדש 'After the fall'.

לפני כחמש שנים, בכתבת פרופיל רחבה ב'ניו-יורק טיימס', שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר סמנתה פאוור אמרה כי הדמות הספרותית שמזכירה לה ביותר את רודס היא זו של הולדן קולפילד מ'התפסן בשדה השיפון'. בספרו שלו, נראה כי רודס עושה כל מאמץ כדי להצדיק את המוניטין של אדם צעיר וכועס, כזה הנוזף בקוצר רוח במבקריו ומציג אותם כשקרנים. רודס עצמו מוסיף מרכיב גיאופוליטי לנוסחה הזאת, וכותב בצדקנות של סטודנט טרי שנראה כמי שנמצא תחת השפעה כבדה מצד דמויות כאדוארד סעיד.

לאחר שהוכה בתדהמה מניצחון טראמפ בבחירות, המספר שלנו יצא לשוטט מסביב לעולם בניסיון למצוא תשובות לשאלה כיצד פארסה כזו התרחשה. במיאנמר רודס בוהה בפסל בודהה ענקי, ואילו בקובה הוא מהרהר מול חלקת הקבר העתידית של ראול קסטרו. הוא מדלג בין טרקלינים בשדות תעופה, ומשוחח עם אנשי עסקים ובנקאים כמו גרסה צעירה וכועסת של ביל מארי ב'אבודים בטוקיו'. אך מה שבאמת מעניין את רודס הן התובנות אותן אסף מפעילים דמוקרטיים בהונגריה, רוסיה וסין – שלוש מדינות קומוניסטיות לשעבר שסובלות מהתערובת הרעילה של לאומיות ונטיות שלטון סמכותניות אותה זיהה רודס גם באמריקה תחת ממשל טראמפ.

במידה ורודס נתקל במהלך מסעותיו באדם אחד שלא הסכים איתו, הרי שמפגש כזה לא נזכר בדפי הספר. בני שיחו כנראה לא השמיעו מעולם ביקורת על הממשל אותו רודס עצמו שירת, כי גם זו לא נמצאת בספר. כך למשל, בפרקים העוסקים ברוסיה רודס מצליח להימנע לחלוטין מאזכור של מדיניות "האיפוס" האמריקנית שקדמה לסיפוח חצי-האי קרים והפלישה הרוסית לאוקראינה. בין שלל חברי "הקהילה הבינלאומית של מקופחים" אותם מראיין רודס חסרים באופן מוזר אזרחים סורים אותם אובמה נטש לחסדי בשאר אסד והנשק הכימי של צבאו, ולאחר שנכשל ליישם את מדיניות "הקו האדום". בהמשך הוא מפצה על ההשמטה הזו עם פרק שלם בו נטען בעד "ציר ההתנגדות" במזרח התיכון הכולל את איראן ושליחיה, ונגד בנות-בריתה הסוניות המסורתיות של ארה"ב, אשר יחד עם ישראל התנגדו להסכם הגרעין האומלל שחתם אובמה עם טהרן.

אך החלק המשמעותי ביותר בספר, כנראה בלי כוונה, הן האנקדוטות המפוזרות לאורכו. פחות משנה לאחר שאובמה קיבל את ההצעה הרוסית המשפילה "להסיר" את הנשק הכימי מסוריה, הנשיא האמריקני השתתף בוועידת מנהיגים בינלאומיים בצרפת לציון שבעים שנה לפלישה לנורמנדי. לאחר מופע מחול מוזר שהיה אמור לשחזר את מלחמת העולם השנייה, אובמה לחש לרודס את מה שפוטין בוודאי חשב: "המערב הפך לרכרוכי". חוסר המודעות המרשים של הנשיא לשעבר משתווה רק לזה של עוזרו לשעבר, שמתפאר משום מה בכך שהוא זה שהגה את סיסמת הבחירות הסתומה לפיה “We are the ones we’ve been waiting for.".

במקום אחר, רודס מספר לנו כיצד כתב בליל הניצחון של טראמפ הודעת דואר אלקטרוני לבוס שלו לשעבר, בה ציין כי "ההיסטוריה אינה נעה בקו ישר אלא בזיג-זג". על פי רודס, אובמה נהג לספר למקורביו כי השורה הזו הזכירה לו את הסופר הידוע רלף אליסון. מעניין לחשוב האם התובנה המדהימה הזו הכתה ברודס דווקא באותו רגע בליל הבחירות כאשר נשאל לתגובתו על התוצאות ונותר דומם במשך כחצי דקה.

באופן מוזר עבור אדם המתגאה בהיותו הוגה מעמיק, רודס מתגלה בספרו כבעל מחשבה דיכוטומית להפליא. בפרק שכותרתו "מחוזה טריאנון למסיבת התה" הוא משווה בין הלאומנים האתניים בהונגריה שעדיין אחוזי אובססיה לחוזה בן מאה השנים לפירוק האימפריה, לבין התנועה האמריקנית שהתנגדה למיסי המלך; בדוגמה אחרת הוא כותב כי הבחירות בבריטניה ב-2019 "העלו את השמרנים תומכי הברקזיט לשלטון והגבירו את המגמה אותה מייצג נשיא הונגריה אורבן". הצהרה מעין זו מצליחה בו זמנית הן לחבר בין שתי תופעות שונות מאוד, הן להשמיט את התפקיד המשמעותי שמילא ג'רמי קורבין המתועב במפלת הלייבור, והן לסלף את העובדה שהשמרנים נמצאים בשלטון בלונדון מאז 2010.

רודס נהנה כאמור לתייג כמעט כל רפובליקני כ"פאשיסט", אבל מנגד נעלב מאוד כאשר הרפובליקנים מתייגים דמוקרטים כ"סוציאליסטים". אחת הפעמים הנדירות בהן רודס מגלה סוג של אמפתיה ליריב פוליטי מתגלה בהרהור קצר על בנימין נתניהו, בניסיון לכאורה לראות את המצב מהזווית של ראש הממשלה הישראלי לשעבר:

בהתחשב ביחס לו זכו יהודים במשך ההיסטוריה, אם ישראל לא תפעל כמו שאר השחקנים הרעים ברחבי העולם הרי שהיהודים ידפקו שוב. לכן הם סבורים – בואו נהיה לאומנים, נהיה מושחתים, נרקום עסקאות עם אנשים רעים, נגנוב אדמה פלסטינית, נתקוף יריבים עם שקרים והגזמות – מכיוון שזה מה שדרוש כדי להגן על העם היהודי שחווה סבל. כאשר כל זה מגיע מאדם שנוהג לגחך על הטקטיקות הפוליטיות של אחרים, הרי שיש כאן לא יותר ממשחק ציני של 'אנחנו נגדם'"

"מלחמה", כך כתב ביומרנות רודס בן ה-13 ביומנו ערב מבצע 'סופה במדבר', "המלחמה מגיעה". וכפי שמדגים ספרו החדש, סגנון הכתיבה שלו רק הלך והתדרדר מאז שנת הבר-מצווה. בדומה לבוס שלו לשעבר גם רודס רואה בעצמו סופר, ושוב בדומה אליו מצליח לנפק טקסט חסר דמיון ומלא במחשבות פשטניות וקלישאות שחוקות.

כך למשל, כאשר הוא עוקב באובססיביות אחרי התגובות ברשתות החברתיות, רודס מתאר עצמו כ"מכור המקבל בכל פעם מנות זעירות של סם מידי מפלצת ענקית ובלתי-נראית"; פאב אפלולי בוושינגטון מזכיר לו "ניסוי שאפתני ומתמשך בהגדרה עצמית"; המעבר ללוס אנג'לס עם תום כהונת אובמה היה "חוויה מבלבלת – לשבת ברכבים, לשכוח מעונות השנה, לחיות במקום בו השיחה עוסקת רק לעתים רחוקות במה שקורה בעולם כאשר הרחקת את עצמך מן הדלת המסתובבת של הפוליטיקה". יתכן וזו אכן הייתה חוויה מבלבלת, אך לנסות ולקרוא את המשפט הזה היה מבלבל לא פחות.

***

כותרת המשנה של הספר התוהה על "להיות אמריקני בעולם שיצרנו" היא בוודאי ניסיון מרומז להפריך את ספרו של רוברט קגן משנת 2012, The World America Made. בדיוק כאשר ממשל אובמה החל לסגת ברחבי העולם, אותו ספרון הציע תזכורת חשובה לאופן בו אמריקה יצרה סדר גלובלי ליברלי לאחר מלחמת העולם השנייה, והציע טיעונים חזקים בעד המשך שימורו. אך על פי רודס, "העולם שיצרנו" אינו עולם בו שוררים שלווה ושגשוג חסרי תקדים, אלא סוג של גיהינום המוכתם בשל הזנחה סביבתית, חברות טכנולוגיה אורווליאניות, אזרחים סובלים, מזרח תיכון בלהבות וחיילים השבים הביתה פצועים ממלחמות חסרות טעם.

"אנחנו מדינה שהרגה מאות אלפי אנשים באמצעות שילוב ייחודי של רשלנות וחוסר היגיון", הוא כותב, וזה רק בחלק המתאר את התגובה האמריקנית למגפת הקורונה. כאשר הוא מטיף שוב במרירות את ההטפה השמאלנית הקבועה על פשעי ומחדלי אמריקה, הוא נשמע דומה מאוד לברני סנדרס, ועל פי רודס גם אובמה חלק לרוב את ההשקפה הזו.

"האזכור הניצי המקרי של טרור" שהופיע בנאומים אותם חיבר רודס עבור אובמה, יחד עם "ביקורת על קפיטליזם אותה יש לנסח בזהירות כדי להימנע מהאשמות בסוציאליזם", היו על פי רודס "פשרות עם המציאות הפוליטית". רודס ממשיך ומהדהד את אובמה ואת מזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי בתדהמתם מול "ניסיונות הסיפוח של מדינות שכנות שהוביל פוטין הלקוחים מן המאה ה-19", אבחנה מוזרה למדי בהתחשב בעובדה שבמאה ה-20 סופחו לא פחות שטחים ברחבי העולם.

לטענת רודס, מחנות הריכוז שהקימה סין למיעוט האויגורי הם לא יותר מגרסה משודרגת של הכלא האמריקני במפרץ גואנטנמו. כאשר הוא נזכר בהצהרה הנשיאותית שחיבר לאחר הרצחו של עוד ליברל רוסי, בוריס נמצוב, רודס נרגש מהמחשבה על "הרעיון לפיו המדינה החזקה בעולם תשמיע שוב ושוב מנגינה מתמשכת ואולי תגרום לאלה הנאבקים על זכויותיהם להרגיש פחות בודדים, ולשנות את מסלול ההיסטוריה". הוא ממשיך ושואל: "האין זו, במובן מסוים, הייתה הדרך בה הגיעה המלחמה הקרה לסיום שקט?". התשובה היא לא, לא ממש.

ואם רודס קצת מבולבל לגבי האופן בו אמריקה ניצחה במלחמה הקרה הראשונה, הרי שהוא הרבה יותר מפוכח לגבי הצרכים של המלחמה הבאה. "המלחמה שיש לנצח בה כעת היא זו מבית, קרב בין אנשים החיים במציאות העולם כפי שהיא, לבין אנשים הבוחרים לחיות במציאות כוזבת המורכבת מן המרמור הבסיסי ביותר, ומנסים לכפות אותה על כולנו". הבוז הגמלוני הזה סולל את הדרך לפרק הסיום בו מתוארים האירועים המטלטלים של שנת 2020, שנה בה רודס מצא את עצמו ללא מילים כאשר בתו שאלה מדוע המשמר הלאומי מתפרס ברחוב בעקבות המהומות לאחר מותו של ג'ורג' פלויד.

וזוהי אכן שאלה קשה למענה עבור פעיל פוליטי מן הצד שדובריו מתעקשים לנכס לעצמם את "המציאות האובייקטיבית", ובאותה נשימה טוענים שהמהומות האלימות שפרצו ברחבי המדינה בקיץ שעבר הן המצאה ימנית, שדונלד טראמפ היה סוכן רוסי, ושהאפשרות לפיה מקור נגיף הקורונה במעבדה סינית היא שקר גזעני. הצביעות המדהימה הזו מספיקה לבדה כדי לעורר בנו זעם בלתי-נשלט.

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: