האיגוף הימי בעימות עתידי עם חיזבאללה

"Speak softly and carry a big stick” US president Theodore “Teddy" Roosevelt

פתח דבר

המאמר מנתח את עקרונות האיגוף הימי, היסטוריה צבאית בנושא והצורך בשימוש באיגוף הימי בעימות עתידי. במשך שנים הפיקוד הבכיר של צה"ל הזניח את כוחות היבשה, והם נתפסו מאז כחלק מהבעיה ולא כחלק מהפתרון. מרכיב האש הועצם על חשבון מרכיב התמרון ונוצרה אשליה של לחימה נקיה של מסכים וכפתורים. מסמך אסטרטגיית צה"ל מ 2015 שם דגש מחודש על מאמץ התמרון היבשתי. על פי המסמך, בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית" הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מסיבית ומדויקת. בהתאם לכך יש להבין שמטרתו העיקרית של צי היא להגיע לעליונות בים כדי לתמוך בכוחות היבשה, הן באש מהים והן על ידי ביצוע איגוף ימי. חלק מתהליך הפיכת הזרוע הימית לזרוע אסטרטגית משמעותית בתפיסת הביטחון והפעלת הכוח של צה"ל חייב לכלול פיתוח מחדש של אפשרות האיגוף הימי. בין אם משתמשים באיגוף הימי ובין אם בוחרים שלא להשתמש, עצם קיומה של האפשרות, מצריך הערכות מתאימה של האויב והשמטת כוחות מבחינתו, שלא יהיו זמינים ללחימה בגזרות אחרות. השגת עליונות ימית ממילא מתחייבת ממשימות אחרות של חיל הים והתוספת השולית לבניית כוח אמפיבי (בעיקר נחתות) אינה גבוהה. זרוע אסטרטגית ימית יכולה להיות משמעותית בהפעלת הכוח בזירות לחימה רחוקות כאירן וקרובות כלבנון.

איך תראה המלחמה הבאה עם חיזבאללה?

חיזבאללה הוא כבר לא אותו ארגון גרילה, מיליציה, שהכרנו מתקופת השהות בדרום לבנון. הוא אפילו לא אותו ארגון בו נלחמנו ב 2006. שנות הלחימה בסוריה הפכו אותו לצבא מסודר עם ניסיון קרבי. נכון, עדיין אין לו חיל ים, אוויר ושריון, אך מספר הלוחמים של החיזבאללה מחייב להתייחס אליו כמו אל צבא לכל דבר.

רבות נכתב על מלחמת לבנון השנייה שכללה רצף של טעויות ברמת קבלת ההחלטות בדרג המדיני, טעויות אסטרטגיות, וגם טעויות ברמה הטקטית. יחד עם זאת ברור שאין תחליף לתמרון קרקעי נרחב. אחד מהדברים שבלטו, שלא היה ניסיון לבצע פעולת הטעיה בסיסית בסדרי כוחות משמעותיים. מטרת תמרון בעומק היא הפתעת האויב והוצאתו משווי משקל. הייתה פעולה אחת ויחידה של איגוף אנכי של כוחות צנחנים באמצעות מסוקים. מעצם סוג הפעולה, היא מוגבלת ולא כוללת כוחות שריון.

חשיבות האיגוף הימי הוכחה במרוצת השנים, כפי שהבהיר לידל הארט, התועלת של מבצעי נחיתה היא בניידותם ובגמישותם, זאת אומרת ביכולת לרכז כוח ולהכות את האויב בנקודה ובזמן שיבחרו. עצם הקיום של כוח אמפיבי יביא לריתוק של כוחות אויב להגנת יעדים בחוף, על חשבון סדר כוחותיו בזירה העיקרית. למשל, במלחמת ששת הימים השתמשו בנחתות להטעיה של המצרים באזור אילת- בוצעו תרגולי הנחתות כוח בחופי הים האדום לעיני תצפיות מצריות. גם המארינס האמריקאי במלחמת העולם השנייה ובמלחמת המפרץ ב 1991 ביצע פעולות הטעיה שדימו נחיתה. במלחמת יום הכיפורים, בשל כוח נחתות בים התיכון רותקו כוחות סורים לאזור החוף מחשש להנחתת כוחות ישראלים.

דוגמאות למבצעי הנחתה משמעותיים שבוצעו ניתן לראות בפלישה בנורמנדי בה השתתפו כ 50 גדודים רגליים, ונעשה בה שימוש נרחב בהטעיה- הן ע"י יצירת אוגדות דמה עליהן הופקד פטון, והן ע"י יצירת כוח הטעיה בסקוטלנד שריתק כ 400,000 חיילים גרמנים בנורבגיה. דוגמא נוספת הייתה במלחמת קוריאה ב 1950- איגוף ימי שביצע מקארתור באינצ'ון למרות שהמקום לא מתאים להנחתה מהיבטים של גאות.

עקרונות האיגוף הימי

יש צורך בכושר הנחתה והובלה של כוחות שריון בהיקף של חטיבה לפחות בסבב אחד (ומכאן כושר הנחתה של אוגדה בארבעה עד חמישה סבבים), כאשר ישנה עדיפות לביצוע בחשיכה. נדרשת הערכות להעמסת הכוחות כך, שהיחידות האורגניות ינועו ברצף אל חוף הנחיתה. בנוסף יש צורך בהקמת מפקדה ייעודית, מערכת שליטה ובקרה משימתית- לשם תיאום בין כל המשתתפים, בין השאר לשם שליטה מוחלטת בנתיב ההובלה וההנחתה, באוויר, בים ומתחת לפני הים, במשך כל הסבבים הנדרשים. חיל הים יידרש גם לסיוע באש מהים- פלטפורמה ימית שקולה ביכולת נשיאת החימוש שלה למספר רב של טייסות קרב. סטי"לים יכולים להוות כוח אש חלופי, מדויק ובעל קצב אש מהיר יותר גם מארטילריה יבשתית- שדה הקרב הימי הפך לרווי טכנולוגיה, באופן המחזק את העוצמות בהן ישראל עדיפה. תידרש גם הקצאה של ספינה שהוכשרה למטרת טיפול רפואי.

לגבי שלב הנחיתה עצמו, יש משמעות לשמור את יעד הנחיתה עד לרגעים האחרונים ממש, לצורך כך יש להוסיף מרכיבי הטעיה והונאה, כאשר את תפיסת ראש החוף תבצע יחידה של הקומנדו הימי ותתחיל את ההגנה עליו. קיימת אפשרות לבצע את תפיסת ראש החוף ואתרים שולטים מסביבו על יד כוח מוסק. יש לשים לב שעל ראש החוף להיות בעל עומק מספיק כדי להגן מארטילריה בינונית. לאחר תפיסת ראש החוף ע"י הקומנדו הימי, יגיעו יחידות חי"ר על כלי שייט, במטרה להרחיב את השליטה בראש החוף לפני הגעת הגל הראשון של הכוח העיקרי. בהמשך לפעולות ההגנה על ראש החוף, יונחת גם כוח פשיטה בסמוך למועד נחיתת הכוח העיקרי למטרות איסוף מודיעין. ככלל, על יחידות היבשה לפנות במהירות האפשרית את החוף. כדי למזער פגיעות אפשרויות, מלבד האפשרות שהנחתות יובילו את הלוחמים, ישנה גם האפשרות שרק הרק"מ יובל בנחתות והלוחמים יגיעו מוסקים. יש לבחון גם הוספת יחידת כיפת ברזל להגנת ראש החוף. באופן עקרוני ישנה עדיפות להשתלט על נמל/ מעגן כדי לאפשר הזרמה מהירה ויעילה של הכוחות על ציודם, כאשר בכל מקרה בכוח הנוחת יהיה כוח משנה שמשימתו להקים בסיס לוגיסטי.

הסיכונים הכרוכים באיגוף הימי

ישנם הטוענים שבמערך הגיאופוליטי הקיים, במיוחד לאחר הסכם השלום עם מצרים, איבד צה"ל למעשה את האפשרות לבצע מהלך איגוף ימי שיסייע להכרעה בקרב היבשה. מלבד מבצע ההנחתה בשפך האוואלי במלחמת לבנון הראשונה, צה"ל לא ביצע מבצעי איגוף ימי משמעותיים. דבר זה נובע כנראה מחשש מהסיכונים הכרוכים בנתיב ההשטה של הכוחות, כאשר יש צורך בהשגת עליונות אווירית וימית מוחלטת. יש לקחת בחשבון שעל פי רוב, יש רק הזדמנות אחת לקיום נחיתה מוצלחת, אם זו תיכשל יהיה קשה מאד לשנות את המצב. נסיגה ופינוי דרך הים, תחת לחץ של מתקפת אויב, הינם מורכבים מאד ומלווים בסיכונים רבים לכוח המתפנה. שלב הנחיתה עצמו נחשב מסוכן ביותר, כאשר הכוח היבשתי מוגבל ביכולתו ההתקפית, ויחד עם זאת הוא חשוף לאש האויב. לדוגמא, במלחמת פוקלנד, איבדו הבריטים בשלב הנחיתה 50 נחתים בהתקפות מהאוויר. לכך יש להוסיף שבניין הכוח להנחתה מסיבית של כוחות דרך הים מחייב השקעה שיטתית בציוד ובאמצעי לחימה, ומשום שמבצעי נחיתה מהים נחשבים למורכבים שבין המבצעים הצבאיים, הדבר מצריך אימונים ותרגולים רבים, וכמו כן תיאום ושליטה על הרכב כוחות היבשה, הים, האוויר וגורמי הסיוע באש.

חשש נוסף מתבטא בעובדה כי יש לדאוג שהאיגוף הימי יהיה חלק אינטגרלי ממאמץ התמרון, ולא תמרון עצמאי ומבודד. כשיעדי התקיפה רחוקים מאזור המאמץ העיקרי יש חשש שפיצול הכוח היבשתי יפגע במאמץ העיקרי, יותר מאשר יועיל לו.

התפתחות ההנחתה בחיל הים הישראלי

שיאה של ההנחתה בחיל הים הישראלי היה במבצע של"ג, אך קדמו לה שנים רבות של אימונים, מבצעים ופיתוח תורת לחימה רלונטית. כבר במבצע קדש ב 1956, ספינות נחיתה של חיל הים ליוו את מסעה של חטיבה 9 לאורך החוף, וסייעו בהספקת דלק לכוח שהיה מנותק מכל נתיב אספקה אחר. במהלך מלחמת ההתשה, מבצע רביב שבוצע במפרץ סואץ, כלל הנחתה של כוח משוריין בראס אבו דרג' באמצעות 3 נט"קים (נחתות טנקים). לאחר מלחמת ההתשה הוכן מבצע "אור ירוק" שתוכנן ותורגל בשנים 1972- 1973, וכלל תכנון נחיתה בהיקף של אוגדה. במהלך מלחמת יום הכיפורים רוכזו בהתאם בשארם א שייח' מספר נחתות. הרעיון היה לבצע מספר סבבים, כך שבשל רוחבו הצר של מפרץ סואץ, ניתן יהיה להעביר בפרק זמן של שתי יממות, מאות טנקים לגדה המערבית של מפרץ סואץ. כך ניתן היה לבצע איגוף ימי אסטרטגי בעורפו של המערך הצבאי המצרי. בסופו של דבר הוחלט לא להוציא את התכנית אל הפועל. בסוף שנות ה 70 הוקם בית ספר להנחתה באשדוד.

הנחתה של כוח צנחנים ושריון בשפך נהר האוואלי, שבוצעה במבצע של"ג 1982, מוטטה את מערך המחבלים בצידון וסביבתה. בנוסף להנחתה, משימות חיל הים כללו גם אש מסייעת למאמץ התמרון והטלת מצור על נמלי לבנון, לשם מניעת העברה של מחבלים בדרך הים. חיל הים גם היה בכוננות כדי למנוע מהצי הסורי להתערב בלחימה. כחלק מההכנות לנחיתה בשל"ג, אותרו מראש ומופו חופים פוטנציאלים לנחיתה בלבנון. זו הייתה הפעולה הימית הגדולה ביותר בתולדות חיל הים והשתתפו בה 15 דבורים לסיוע אש ישיר, 22 מתוך 26 סטי"לים של חיל הים, ביניהם סטי"לים לסיוע הכוחות בחוף, סטי"לים המצוידים במכשור נגד צוללות, לליווי הכוח מאזור ההעמסה ועד לאזור הנחיתה, וסטי"ל עם מסוק ששימש כחפ"ק הכוחות בים. סטי"לים נוספים הובילו את כוחות שייטת 13 והיוו כוח להתערבות מהירה, במקרה והסורים יחליטו להתערב. בנוסף השתתפו גם שתי צוללות- אחת לתצפית על ציר החוף, והשנייה להתרעה רחוקה, שלושה נט"קים שהובילו סה"כ כ 45 כלי רק"מ (רכב קרבי משוריין) ו 600 לוחמים. הכוח כלל גם אוניית עזר עם 34 סירות גומי להובלת כוח ראש החוף של הצנחנים וחלק מכוחות שייטת 13. אוניה זו וגוררות נוספות נועדו גם לשם גרירה וחילוץ של נט"קים מהחוף.

מהלך הנחיתה בוצע כך שכוח ראש החוף, בפיקודו של סגן מפקד שייטת 13, התקדם בנתיב שנמצא מול שתי נקודות הנחיתה האפשריות- שפך נהר האוולי ושפך נהר הזהרני. במהלך התקדמות הכוח בים הוחלט על נהר האוולי. כבר בהגעה של כוח ראש החוף הוא נתקל בשבעה מחבלים וחיסל אותם. אם פעולה זו לא הייתה מצליחה, כל מהלך הנחיתה היה מסתבך. על הכוח גם הוטל להציב מארבים מצפון לחוף הנחיתה כדי לחסום הגעת תגבורות אפשריות. לאחר מכן הגיע גדוד צנחנים באמצעות סירות גומי. הגדוד איבטח את מרחב הנחיתה. בחצות בין ה 5 ל 6 ליוני 1982 נחתו הנט"קים, בנקודה המיועדת, כ 850 מ' צפונית לשפך נהר האוואלי. הנט"קים חזרו לחוף ההעמסה באזור ראש הנקרה, כ 70 ק"מ מחוף הנחיתה באוואלי, לקראת סבב הנחיתה השני. היה שימוש בנט"קים גם בהמשך, לשם העברת כוחות תוך עקיפת העיר צידון ולאחר מכן גם צפונית לביירות.

בניית כוח נחיתה ייעודי

כאחד מלקחי מלחמת לבנון הראשונה הוקמה מחדש חטיבת גבעתי ויועדה לנושא הנחיתה. בסוף מסלול בוצע תרגיל החפה שאחריו הלוחמים קיבלו סיכת החפה. אימוני ההחפה נפסקו באמצע שנות ה 90. קיים ספר נהלים ותורת הנחתה. ניתן להיעזר בידע שהיה בעבר ולייעד מחדש את חטיבת גבעתי כחטיבת נחתים (מארינס) ייעודית.

כיום, יש צורך להכין את אפשרות הנחיתה מול האיום הצפוני של החיזבאללה, בין אם צה"ל ישתמש בו ובין אם לאו. נחיתה משרתת בצורה מצוינת את מטרתו של תמרון עומק- הוצאתו משווי משקל של האויב. עצם הקיום של כוח הנחתה יביא לריתוק של כוחות אויב להגנת יעדים בחוף, על חשבון סדר כוחותיו בזירה העיקרית.

מבחינת ציוד, באופן המיידי, צריך להכניס לשרות מס' נחתות בעלות מינימלית. נדרש לשפר ולהגן על הנחתות מירי טילים מדויק, בעזרת אמצעי הגנה מסוגים שונים- פסיביים, אקטיביים (כדוגמת כיפת ברזל ימית/ מעיל רוח) וגם לוחמה אלקטרונית. על גבי הנחתות ניתן ליצור תמהיל של כלים שונים-  טנקים/  נגמ"שים/ תותחים/ כלי הנדסה/ רכבי סיור/ רכבי אספקה, תלוי משקל וגודל. יש גם אפשרות להנחית מסוק על נחתת. נחתות יכולות לשמש גם כארטילריה מאולתרת, במלחמת יום הכיפורים צוידו נחתות באופן מאולתר במרגמות.

נהוגות היום שתי גישות לנושא ההנחתה. בגישה הראשונה יש שימוש בנחתות ייעודיות המתאימות לטווחים בינוניים. הגישה השנייה מיישמת את שיטת התקיפה מעבר לקו האופק- הגעה עם ספינות משולבות הפורקות כלי נחיתה קטנים בעלי יכולת להגיע במהירויות גבוהות עד לחוף וכך להסתכן פחות מפגיעה. בהתאם, ניתן לחלק את כלי השייט המסייעים לנחיתה ל 3 סוגים-

נחתות ייעודיות, לטווחים בינוניים, כדוגמת נט"ק- Landing Ship, Tank (LST). למשל דגם III072 הסיני, שיכול לשאת 500 טון. מהירות 18 קשר וטווח 3,000 מייל ימי. ישנם גם דגמיLanding Ship, Medium (LSM). אפשרות נוספת היא שימוש בנחתת – Landing Craft Utility (LCU). דגם LCU 1627 האמריקאי יכול לשאת 125 טון. מהירות 8 קשר וטווח 1,200 מייל ימי. יש אפשרות לרכוש נחתות ישנות ולשדרג אותן. לדוגמא, הצבא האמריקאי העמיד למכירה לא מזמן אתUSAV SSGT Robert T. Kuroda. הנחתת סופקה לצבא האמריקאי ב 2006 בעלות של 26 מיליון דולר. טווח של 5,500 מייל ימי. זוהי נחתת גדולה בעלת יכולת לשאת כ- 900 טון, למשל 12 טנקי מרכבה, במשקל כ-70 טון לטנק, או כ- 15 נמ"רים (נגמ"שי מרכבה), במשקל 60 טון לנגמ"ש. מהירות 11.5 קשר, שווה ערך לכ- 21 קמ"ש. לצורך ההשוואה, במבצע של"ג, המרחק מאזור ההעמסה באזור נהריה לאזור הנחיתה עמד על כ 70 ק"מ. כ 3.5 שעות שייט לנחתת גדולה לכיוון, סה"כ 7 שעות שייט לסבב. אם ניקח בחשבון 5 שעות לשם ההעמסה והפריקה, סה"כ זמן לסבב – 12 שעות. זאת אומרת ביממה ניתן להוביל 24 טנקי מרכבה, כוח של 3 פלוגות שריון, או 30 נמ"רים, כוח של גדוד חי"ר. אם ניקח בחשבון הנחתה של חטיבה בסבב אחד, אזי צריך 8 נחתות גדולות. במהלך של שתי יממות, ארבעה סבבים, ניתן להעביר אוגדה. בעבר, חלק מהנחתות נבנו בישראל, גם לשם שמירה על ידע טכנולוגי ותעשייתי. היה תכנון לבניית נחתת גדולה – פלשת. הנחתת תוכננה להכיל 12 טנקי מרכבה, 3 מסוקים בינונים (אנפה, צפע), 15 נגמ"שים, 190 לוחמים. טווח 3,000 מייל ימי. מהירות 15 קשר.

פלטפורמה ימית המשלבת בתוכה גם אפשרות להנחתה, למשל פלטפורמת נחיתה ניידת- Mobile Landing Platform (MLP), ידוע גם בשםExpeditionary Transfer Dock (ESD), אוExpeditionary Sea Base (ESB), מהירות 15 קשר. טווח 9,500 מייל ימי. או רציף אמפיבי- Amphibious Transport Dock, נקרא גם Landing Platform Dock (LPD). מהירות 22 קשר. יכול לשאת מעל 400 טון ולהכיל נחתת או 2 רחפות נחיתה. הדגם האמריקאי נקרא San Antonio, עלותו 1.6 מיליארד דולר. ישנה גם האפשרות של נושאת מסוקים/ מטוסים כמו Juan Carlos הספרדית, הכוללת מסלול המראת מטוסים ל 10 מטוסים או למסוקים. מקום ל 46 טנקים. עלות 600 מיליון דולר. הדגם נמכר לאוסטרליה. או נושאת מסוקים צרפתית- Mistral-class amphibious assault ship. מקום ל 16 מסוקים בינוניים ול 40 טנקי Leclerc במשקל 57 טון, שווה ערך למשקל של 32 טנקי מרכבה או 38 נמ"רים. הדגם נמכר לרוסיה ולמצרים. במהירות 18.8 קשר, שווה ערך ל 35 קמ"ש. לשם ההשוואה למבצע של"ג, כשעתיים שייט לכיוון, סה"כ 4 שעות שייט לסבב. אם ניקח בחשבון 8 שעות לשם ההעמסה והפריקה, סה"כ זמן לסבב – 12 שעות. זאת אומרת ביממה ניתן להוביל 64 טנקי מרכבה, כוח של שני גדודי שריון, או 76 נמ"רים, כוח של כשני גדודי חי"ר מתוגברים. אם ניקח בחשבון הנחתה של חטיבה בסבב אחד, אזי צריך 3 ספינות מדגם זה. במהלך של שתי יממות, ארבעה סבבים, ניתן להעביר אוגדה.

נחתות קטנות, כדוגמת רחפת נחיתה-Air-Cushioned Landing Craft (LCAC) . יכולת נחיתה ב 70% מחופי העולם, לעומת יכולת נחיתה רק ב 17% מהחופים באמצעות נחתות רגילות. הדגם האמריקאי יכול לשאת 60 טון – טנק אברהמס, או 180 נחתים. מהירות 40 קשר, מהיר יותר מנחתת רגילה. ניתן לשימוש במקביל עם הנחתת כוחות ממסוקים. טווח של 200 מייל ימי. העלות הייתה 27 מיליון דולר ב 1996. צבא ארה"ב החל בהצטיידות של Maneuver Support Vessel ,(Light)  נחתות קטנות במהירות 18 קשר, שווה ערך ל 33 קמ"ש. יכולת נשיאה מקסימלית של 82 טון. ניתן לשאת טנק בודד או ארבעה נגמ"שי סטריקר, במשקל 18 טון כל אחד. נגמ"שי האיתן שצפויים להיכנס לשרות בצה"ל ישקלו כ 35 טון, כך שניתן להוביל 2 נגמ"שי איתן. טווח 360 מייל ימי. עלותה כ 28 מיליון דולר. מידותיהן הקטנות ומהירותן, עוזרות לשרידותן של הנחתות הקטנות. היה ותיפגע נחתת אחת קטנה הפגיעה הכוללת תהיה קלה יותר מאשר פגיעה בנחתת גדולה. לשם ההשוואה למרחקים במבצע של"ג, כשעתיים שייט לנחתת קטנה לכיוון, סה"כ 4 שעות שייט לסבב. אם ניקח בחשבון שעתיים לשם ההעמסה והפריקה, סה"כ זמן לסבב – 6 שעות. זאת אומרת ביממה ניתן להוביל 4 טנקי מרכבה, כוח של שתי מחלקות שריון, או 8 נגמ"שי איתן, כוח של כשתי מחלקות חי"ר מתוגברות. אם ניקח בחשבון הנחתה של חטיבה ח"יר על בסיס נגמ"שי איתן בסבב אחד, אזי צריך כ 60 נחתות קטנות. במהלך של יממה אחת, ארבעה סבבים, ניתן להעביר ארבע חטיבות ח"יר על בסיס נגמ"שי איתן.

סיכום

לאחר שקרא את ספרו של אלפרד תייר מהן- השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה 1660- 1783, החליט הנשיא האמריקאי טדי רוזוולט על הגדלת הצי האמריקאי, מתוך הבנה שצריך צי למעצמה, בדומה לרומא, ספרד, בריטניה, וארה"ב בימינו. גם סין היום דוגלת בגישה דומה, וכדוגמא הקימה בסיס ימי בג'יבוטי שבמזרח אפריקה. התווך הימי מהווה נקודת תורפה של אויבי ישראל, וצריך לפעול בהתאם. עצם הקיום של כוח נחיתה פעיל יביא לריתוק של כוחות אויב להגנת יעדים בחוף, על חשבון סדר כוחותיו בזירה העיקרית. למרות הסיכון בהפעלת איגוף ימי, שימוש בהנחתה יוסיף אפשרויות הטעיה ותחבולה למאמץ ההתקפי. ניתן יהיה להשתמש בהנחתה גם לשם שיבוש קווי אספקה של האויב או לשם מבצע מוגבל של פשיטה ימית. צה"ל צריך להיות בעל יכולת איגוף ימי ברמת האוגדה, בין אם ישתמש ביכולת זו ובין אם לא. יש לבחור בין נושאות מסוקים/מטוסים משולבות עם אפשרות נחיתה, לבין נחתות גדולות או הרבה נחתות קטנות. סביר להניח שמיקסום היכולות יבוא לידי ביטוי בשילוב בין נושאות מסוקים משולבות ונחתות גדולות לכלי הרק"מ הגדולים ומספר מצומצם של נחתות קטנות לנגמ"שי האיתן, לרכבי סיור, או למשאיות אספקה. גם אצל האמריקאים ישנה חשיבה היום לשנות את התפיסה של  קבוצת התקיפה של נושאות המטוסים,CSG , הכוללת ספינות שמגנות על נושאת המטוסים מפני איומים, ולעבור לכוח מפוזר, הפגיע פחות מקבוצת תקיפה. כיום ניתן, באמצעות ניהול חכם של רשתות, לייצר תיאום בקנה מידה רחב בין כלי שייט שונים ומפוזרים, מאוישים ולא מאוישים, המסוגלים לייצר את אותה עוצמת אש כמו ה CSG. יש לפעול בשני מישורים במקביל, יצירת כוח נחיתה ובמקביל קניה, פיתוח וייצור של כלי שייט משמעותיים לשם הפיכת זרוע הים לזרוע אסטרטגית המשלבת מספר רב של כלי שיט מסוגים שונים.

נספח א – פרויקטDreadnought 2050  

בנוסף ליצירת כוח נחיתה, וכחלק מתפיסת הפיכת זרוע הים לזרוע אסטרטגית, צריך להקים פרויקט בדומה לפרויקט הבריטיDreadnought 2050  לייצור כלי שייט עתידי, שיעמוד בחזית הטכנולוגיה, חמקן, בעל יכולות שיגור כלי טייס ושייט (מאוישים או לא) ושיגור כוחות הנחתה משמעותיים (שגם הם יכולים להיות כלים לא מאוישים בחלקם, כמו טנקים או הרק"מ העתידי של צה"ל, "כרמל", המבוסס על יכולות אוטונומיות ובינה מלאכותית).

הפרויקט העתידני כולל טכנולוגיות שעדיין לא קיימות, כנשקים אלקטרו מגנטים עם טווחים של מאות קילומטרים, טורפדו מהיר במיוחד ומרכז בקרה עם הולוגרמות. החשיבה כללה גם למשל שימוש ברחפנים במקום מסוקים ושימוש בחומרים מורכבים מיוחדים במקום במתכת ליצור גוף הספינה. הספינה כוללת גם אזור ממנו ישוגרו כוחות נחיתה.

רוני איז'ק הוא אדריכל, בוגר תואר Executive MBA, רס"מ במילואים, חטיבת גבעתי. לשעבר חבר בהנהגה הצעירה של מכון המחקר: "המכון לאסטרטגיה ציונית"

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: