הדממה השוררת לנוכח בחירתו של פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, לרקטור הספרייה הלאומית, היא עוד דוגמה לשתיקתם של מנהיגי הציונות הדתית
"נסעתי לרב הראשי הרב קוק לירושלים… הוא היה אומר לי: מכיוון שעורך הדין אליאש, אחד מחשובי הישוב ואדם דתי, מייצג במשפט את משפחת ארלוזורוב המאשימה את סטבסקי ורוזנבלט, אין לו אותו הביטחון שיש לי… ימים אחדים לפני שהתחיל המשפט קיבלתי מכתב מאת הרב קוק שאבוא מיד לירושלים. הרב קוק אמר… יש לייסד ועד להגנת החפים מפשע… אמר הרב קוק: 'אתה בטוח רק במאה אחוזים שהם חפים מפשע, ואני בטוח במאה ועשרים אחוזים' ".
כך סיפר העיתונאי בן־ציון כ"ץ, מייסד עיתון "הזמן", על פועלו של הרב קוק בפרשת עלילת רצח ארלוזורוב. המורה הרוחני של הציונות הדתית שינה את עמדתו בייחס לנאשמים ברצח והודיע על כך בפומבי. ספק אם יש כיום בין הרבנים הדוגלים בתורת הרב מי שיעז לקום לעשות מעשה כזה אל מול העוולות שמבצעות המערכות שהיו אמורות לרדוף צדק בישראל. קולם של הרבנים לא נשמע דיו בפרשת "עלילת דומא" למשל, שהעוול בה זועק מבין כותלי תא המעצר האפל והטחוב של עמירם בן אוליאל.
הדממה השוררת לנוכח בחירתו של פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, לרקטור הספרייה הלאומית, היא עוד דוגמה לשתיקתם של מנהיגי הקהילות. חמור מכך, בין חברי ועדת האיתור לתפקיד הרקטור נמנה אחד מרבני הציונות הדתית הבולטים, הרב יובל שרלו. הרב שרלו אף הפגין נגד "השחיתות" של נתניהו בכיכר גורן. עתה הולך ונגלה לעין כל, שכמו בפרשת ארלוזורוב, גם נגד רה"מ נתניהו נרקמה עלילה שפלה. ולא די בכך שהרב שרלו לא מתנצל בפני נתניהו ובוחריו אלא הוא מעניק פרס לתליינו. הרב שרלו הצדיק בריאיון ל"גלי ישראל" את מתן הפרס הכספי והמעמד המכובד לשי ניצן.
בפרשת רדיפת נתניהו מצאו להם אנשי השמאל משתפי פעולה מבין בוגרי ספינת הדגל של הציונות ישיבת "נתיב מאיר", ולא בכדי. האליטיזם ששידרה ישיבה זו, ודומותיה, ייצר אווירה שבה חלק מבוגריה מצאו להם שותפים בקרב שונאי הדת והמדינה, והרגישו בקרבה זו נעלים, מתורבתים ונבדלים מה"אוסטיודן". מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך, ופרקליט המדינה שי ניצן בוגרי הישיבה, ייסדו בחסות התקשורת את "כנופיית נתיב מאיר" בדרך להפיכה שלטונית. עם בחירתו של שי ניצן לרקטור הספרייה הלאומית, קיבלה הכנופיה גם חסות רבנית.
בניסיון להתחקות אחר שורשי התנהלות זו יש לחזור לימי הקונגרס הציוני הראשון, כפי שתיאר עמוס אילון בספרו "רקוויאם גרמני". "איחוד הרבנים האורתודוקסים בגרמניה גינה את תכניתו של הרצל כולה כעברה על הדת… המחאות נגד קיום הקונגרס במינכן היו כה עזות עד שהרצל נאלץ להעביר אותו ברגע האחרון לבאזל שבשוויץ". נראה שהיעדר החזון והאומץ שהיה אופייני להנהגת יהדות גרמניה, מדריך עד היום רבים מבין רבני הציונות הדתית.
דוגמה נוספת לחוסר מנהיגות רבנית התגלתה בפרשת דיר יאסין, כפי שתיאר אליעזר טאובר בספרו "דיר יאסין סוף המיתוס". "הרבנות הראשית הוציאה אף היא גילוי דעת, חתום בידי שני הרבנים הראשיים, שגינה את הפרשה. זה היה מעשה… הנוגד את המורשת המוסרית היהודית…. בעצתו של הרב עוזיאל נפגש [יהושע] זטלר [מפקד לח"י בירושלים], עם… הרב יצחק הרצוג, והציע לו להזמין כמה מלוחמי לח"י לשמוע את גרסתם. הוא טען בפניו שכדי למנוע שפיכות דמים מיותרת, הביאו התוקפים [הלח"י והאצ"ל] מכונית עם רמקול, ובזאת סיכנו את חייהם. אף ערבי לא היה נוהג. אף נוצרי… הרצוג לא השתכנע".
לנוכח הממצאים והעדויות שהוצגו בפניו יכול היה הרב הרצוג לחזור בו, כמו הרב קוק בשעתו, מגילוי הדעת. יכול היה הרב הרצוג לזעוק את הצדק ולנסות ולטהר את לוחמי האצ"ל והלח"י מעלילת הדם שטפלה עליהם הנהגת הסוכנות, אך הוא לא נהג כך.
על השאלה אם רבני הציונות הדתית הולכים בדרכו של הרב יצחק יעקב ריינס מייסד "המזרח"י", ניתן ללמוד מההקדמה לספרו "אור חדש על ציון" שכתב בנו של הרב. "על היותו יחיד פורש מציבור הרבנים ועושה דבר למורת דעתם… ועל יד הרבנים החזיקו החרדים התמימים והצבועים… וכולם כוונו לדעה אחת להטיל בו דופי כמועל בקדשים… כשהופיע על הבימה היהודית ד"ר הערצל,… וחולל תנועה ומהפכה שהתבטאה במלה חדשה ציונות, חקרו ובדקו הרבנים לדעת מה טיבו…ואחרי דרישה ושקלא וטריא באו כלם למסקנא כי הציונות היא כפירה בביאת המשיח,… וכי יוצרי התנועה והעומדים בראשה כולם פושע ישראל… ולא היה חולק בדבר מלבד אבא ז"ל… ואז החליט לצאת בגילוי דעת נגד כל הקמים הציונות ממחנה החרדים. בני ביתו וקרוביו התחננו אליו שלא יעשה דבר שיעלה עליו אף כל הרבנים והחרדים ולהיות כאיש ריב ואיש מדון לכל חבריו, אבל הוא לא שמע אליהם ונסע אל הקונגרס הציוני".
"אדון גליק: 'במקום להיות אור לגויים נעשינו ככל הגויים… מר קדישמן: 'מפני שגבאים קטנים מנהלים את הבית השלישי…" דו-שיח זה על הנהגת המדינה, המופיע ברומן של עמוס עוז "מיכאל שלי", מזכיר את התנהלותה של הציונות הדתית.
על מנת שהציונות הדתית תוכל להיות רלוונטית היא חייבת להשיל מעליה את תדמית הגבאים הקטנים. עליה להשתחרר מאותם תסמינים שהוצגו כאן ולחזור למקורותיה. שלב ראשון בדרך לחירות המחשבתית יכול להיות הבדלות מהאליטה הדקדנטית של השמאל הישראלי, שמשנתה הסוציאליסטית התבררה כהרסנית ודורסנית.
למאמרים נוספים של ד"ר יהודה שלם – לחצו כאן.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
בנוסף נזכיר שעוד לפני שמשה דיין בכלל דיבר על החזרת הר הבית לירדנים-
הרב צבי יהודה קוק(הבן של) והרב דוד הכהן('הנזיר') היו נוכחים בעת שחרור הכותל ושתקו על החלטת הצנחנים להתרגש ולהתפלל שם במקום על ההר. כנראה שבכך הם סללו את הדרך לנסיגה הראשונה.
אין מה לצפות ליושרה ממשלת הנוכלים והמושחתים ומצאן מרעיתם…אבינו מלכנו רחם עלינו והחזר לעם ישראל ממשלת ימין לפני שהמדינה תתפרק.
ברור שתמיכתו של הרב שרלו בשי ניצן לרקטור הספריה הלאומית היא שגיאה גדולה. לא ברור למה מצפים למוצא פיהם של הרבנים בכל העניינים האחרים שהוזכרו.
פרשת דיר יאסין התפרסמה בשעתה כטבח וזה שירת את המאמץ המלחמתי. לא היה סיכוי שמישהו היה רואה אז את הדברים אחרת.
בפרשת דומא ישנם הרבה סימני שאלה. האם לרבנים יש כלים לחקור את הפרשה?
אני חושב שקודם כל צריך לברר אלו כלים היו לרב קוק לברר את חפותם של הנאשמים הפרשת ארלוזורוב. זה המקרה היחיד שמוזכר בו היתה העמדה הרבנית הפוכה מהעמדה הפופולרית.
בנוסף לכך בימינו הציבור כולו אדיש ולא בטוח שהרבנים יעירו אותו משנתו.
מטרידה אותי יותר ההרגשה שמישהו מחפש את מי להאשים באדישותו של הציבור הימני. הרבנים הם הקרבן הנוח.
נראה שהכותב מבלבל פה ושם בין עמדת הציבור הציוני-דתי לבין עמדת רבניו. הוא גם שוגה שגיאה גסה בהכללת הציבור הציוני-דתי לכלל עמדה אחת. כמו כן, אינני יודע מניין נתחוור לו כי רבני הציונות-הדתית תופסים בה עמדת מנהיגות משמעותית במובנים המדוברים בכתבה. כך או כך, לא ברור מה ראה לזהות את הרב שרלו כאחד מרבניה הבולטים של הציונות-הדתית.
אני הייתי מציע לכותב להצטמצם לכלל הבעת עמדה הראויה בעיניו וזיהוי מתנגדים מסוימים לעמדה זו ותקיפת דבריהם, ולהימנע מקביעות כנ״ל, שממעיטות מערך דבריו.