קואליציית מִגְדַּל בָּבֶל, מקפלת את סולם יעקב

את הקריאה בחלקו השני של בראשית, שחתמנו לאחרונה בקריאת פרשת ויחי, מלווה דמותו של יעקב אבינו האב השלישי ואולי הראשון שלנו. זה שסיפור חייו כמעט היום יומי פרוס על פני כחמש פרשות וכולו רצוף מאבק אחד ארוך ומתמשך. ובכל זאת נקודת ציון אחת בקורות חייו, משליכה אור על הפתולוגיה של המשבר הערכי חברתי שנחשף בחברה הישראלית 2021, פתולוגיה שבאה לשיא ביטויה בהקמת קואליציית בנט-עבאס.

״סולם יעקב״ כינון חזון הלאום

זהו הרגע בו יעקב, הגולה היהודי הראשון צופה בחלום במחזה מכונן לאום:

"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ"

( בראשית כח' יא, יב)

יעקב הנרדף, יוצא לראשונה מהקן המשפחתי ומגיע בחשכת ליל, בודד וגלמוד בחוסר כל למקום לא מוכר. "במקום ההוא", בסצנה גולמית של גלות בדידות ונרדפות, שוכב האיש לישון כשרק אבן למראשותיו, וצופה בחלום במחזה, שיתבהר לו בהמשך כחזון מכונן לאום שיטביע חותם צורב בישותו. זהו חותם ליבת תרכובת הדי-אן-איי הלאומי שילווה אותו ואת לאום ה – ״עם לבדד ישכון״ שיצא ממנו. לאום, שכמוהו ינוע על ציר בספקטרום של גלות וגאולה. בריחה בחוסר כל, יציאה ברכוש גדול, וחוזר חלילה.

הסולם החי והדינמי במחזה, משמש פלטפורמה לתנועה מתמדת של מלאכים שעולים ויורדים בו ומחברים שמים לארץ.  תנועה דו-סטרית המסמלת שאיפה לסנכרון סנתזי קורלטיבי תמידי בין חומר ורוח: בין ארץ לשמים, ובין שמים לארץ. חיבור שבא לביטוי בסוציאליזציה של יעקב עצמו. החל מטייק לידתו, יוצא מרחם אמו אוחז בעקב עשיו, המשך בסצנת הופעתו הראשונה בעולם בתפקיד המסטר-שף המשפחתי שרוקח תבשיל גורמה של נזיד עדשים. סצנה מקדימה לשיא שיתרחש בהמשך, כשיושב האוהלים ילבש את בגדי עשיו ויהפוך לדמות דואלית משוכללת ומורכבת. סינתזה של חומר ורוח: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו".

המנוע ההיברידי בו מצויד יעקב, מאפשר לחשוב מחוץ לקופסא: להשתמש בתחבולות ותעוזה, להגמיש עקרונות כדי לממש מטרה, חלום, אפילו אהבה. את הברכה הוא גונב, את הבכורה הוא משיג בנזיד עדשים, את לבן הוא מתמרן, ובהמשך, האיש שהופך בינתיים לעשיר ומנהיג מחנה רב, מוכן כדי להציל ולהינצל להגמיש עקרונות – לוותר לרגע על הכבוד הלאומי ולהתרפס בפני עשיו: " כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב " (בראשית לב' ה)

מחזה הסולם, המציג תנועה בלתי נפסקת של מלאכים עולים ויורדים בין ארץ לשמיים, מציב תמרור תנועה אידאולוגי ללאום שיצא ממנו: הצורך לעשות בחיינו לסירוגין סוג של ריסטארט. לעלות ולרדת ולחבר כל פעם מחדש ארץ לשמיים. לעדכן ולשכלל קונספציות ולהתאים אותן למציאות משתנה בעולם אבולוציוני שלא דורך במקום.

סולם זה, שרגליו בקרקע המציאות הפרגמטית, וראשו בשמיים, ואלוהים הדתי או האידאולוגי ניצב עליו ומכריז בקול קורא:

״…הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ." (בראשית כח' יג)

"וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (בראשית כח' טו)

גורם ליעקב להקיץ משנתו, להסיק ולחנוך את גרעין החזון הלאומי לעצמו, ולזרעו אחריו:

״וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (בראשית כח' טז.)

"וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". (בראשית כח' יז)

יש שמיים מעל הארץ. אבל הם אינם מנותקים מהארץ, מהאבן האורגאנית המונחת מתחת לראשי. אלוהים, מבין יעקב, נוכח כאן במציאות הארצית היומיומית. "במקום הזה" שכולו בית אלוהים. החיבור לשמיים, לקול הקורא: ״הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶך", קורא להגשמת חזון אידאולוגי המנותק מהאני האישי. חזון, המצוי בסנכרון מותאם למציאות ארצית משתכללת ומשתנה,  אותה מסמלים, מלאכים עולים ויורדים. זהו הקול שנוסך ביעקב אומץ לצאת למסע ארוך שבסופו "יעשה עלייה".

זהו החזון שיכשיר אותו להתגבר על כל קושי, לשאוף, ליזום, ואם צריך לתמרן, כדי להגשים את יעודו. וכך יצא הוא בהמשך מחרן ברכוש גדול, "לעשות ציונות": להתיישבות בארץ מגורי אביו ארץ כנען.

תנועות השמאל: מציונות לפוסט ציונות, מסולם יעקב למגדל בבל

במובן זה, רוח חזון סולם יעקב, נשבה בחלוצי תנועות השמאל האקטיביסטי-ציוני שהקימו את מדינת ישראל. רוח שבאה לביטוי אופטימלי בשירו של ח"נ ביאליק "תחזקנה" שכולו עמוס מילים ומונחים השאובים מנבואות הנחמה והגאולה של נביאי ישראל: נחמיה, זכריה, ישעיהו ואחרים כמו גם תהילים מקרא ועוד'. השיר הקאנוני שקרא להתגייס ולפעול להגשמת המפעל הציוני, אומץ על ידי החלוצים אנשי העלייה השנייה והשלישית ותנועת העבודה הישראלית, כהמנון שפתח את אספות הפועלים וכינוסי תנועת העבודה. קריאה בו היום אל מול מה שנותר מתנועת העבודה, ממחישה את אבדן הדרך הטרגי שלה, ואולי של ישראל כולה.

השיר הפותח בבית ראשון במילים:

"תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל-אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים
  עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;
  אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים
  בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!"

נחתם בשני בתים המשקפים את רוח החזון המקראי שפעמה בליבם, ועדיין  הייתה ספוגה בהם מבית:

"אַל-תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ
  פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב;
  מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא-כוֹנְנוּ
  מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.

  מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!
  מַלְּטוּ אֶת-עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –
  עַד-נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים
  קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!"

( ברכת עם, מאת חיים נחמן ביאליק)

רוח זו הניעה אותם לצאת להגשמה: לקחת אחריות, להתנתק מהקיפאון היהודי גלותי, ולסנכרן "שמיים" למציאות ארצית בעידן של לאומיות. דור הראשונים הצליח אמנם להציב סולם ציוני-יהודי חדש. מדינת ישראל קמה. אך לסולם החדש שהוצב, לא היו מלאכים עולים ויורדים. הדור שמרד בקיפאון הגלותי לא השכיל, ובעצם, לא יכול היה להשלים את המלאכה: להטמיע בנרטיב הציוני "שמרים"- כיפת שמיים: תכני מורשת יהודית ממשית המותאמת למציאות של עצמאות מדינית, באופן שיאפשר לתנועה הציונית – להיות רלבנטית גם לדורות הבאים.

לנרטיב הציוני שהיה מצומצם להקמת בית לאומי, ולא נעטף בקופסת שמרים יהודית מותאמת, היה אפוא מראש, מועד פקיעת תוקף: הקמת המדינה וביסוסה. לדור הבנים שהיה מנותק מתכני אבותיו, כבר לא היה סולם.

"השמיים", היו מזוהים עתה עם ברירת המחדל החרדית-גלותית שנכנסה לחלל הריק וקיבלה בוסטר ענק לקאמבק מחודש. זה, שדחף אותה להקצין, להגביה עוד יותר את החומות ולהצמיח בשוליים עשבים שוטים וכתות מעוותות. חזון הסולם שמלאכים עולים ויורדים בו ומסנכרנים שמיים לארץ, הופר!

דור הבנים של מה שהיה פעם אליטת השמאל הציוני, שירש את עמדות הכוח בממסד, בתקשורת, ובמערכת המשפט, ועיצב את השיח התרבותי במדינה, לא יכול היה שלא לפתח בהדרגה אנטגוניזם לתפיסה הדתית עצמה. אנטגוניזם שגלש בהמשך גם  ביחס לתרבות המסורתית-פריפריאלית של מה שמכונה, "ישראל השנייה". זו שאנשיה מותגו מחדש בכינוי מזלזל: "ביביסטים". ישראל השנייה שכרתה ברית פוליטית כמעט תרבותית עם האורתודוקסיה החרדית והשמרנית. ציר ברית שהדמוגרפיה הפכה לשלד החדש של הרוב היהודי.

אנטגוניזם זה, חלחל אט אט ביחס לנרטיב הציוני-יהודי-לאומי עצמו וגרם לדור ההמשך, לקפל אט אט את הסולם. אם תרצו, את רוח "תחזקנה"- המנון דור אבות התנועה שהייתה ואיננה, ולהציב במקומו את האנטי תזה ל"סולם יעקב" סולם תואם למגדל בבל הקדמוני, המתואר בפרק יא בספר בראשית:

"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים".

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר".

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

(בראשית יא' א, ג, ד)

המגדל ההוא של השפה האחת, היה מגדל "שאין לו אלוהים". מגדל "האני" שבנו בני האדם בעצמם, לעצמם!  מתוך יומרה מוצהרת, לבנות עיר ומגדל שראשו יהיה הכי בשמיים שאפשר, כדי לעשות שם לעצמם: "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם".

זהו סולם\מגדל מסוכן, בעולם חד ממדי בו שולט אתוס אינדווידואליסטי, ובו מוכתבת שפה  אחת לכולם: שפת האני- האגוצנטרי.

בראשו לא ניצב אלוהים המתייחס ל- "אנחנו" אידאולוגי. אלא ה -"אני" יומרני השואף  לכיוון אחד: לעלות בלי לרדת, להגיע הכי גבוה שאפשר, ללא גבולות מרסנים.

בעולם שכזה,  טמונה סכנה. כוחות הרסניים שאין להם עכבות מוסריות וקווים אדומים, עלולים להשתלט על הספינה.

קואליציית מגדל בבל 2021 – שפה אחת – אתוס "האני"

שיח שפתו של מגדל זה בישראל 2021, מונחה בידי ארגוני שמאל רדיקלי ופוסט ציוני השואפים במגדל הזכויות האין סופי, להשליט תקן לשפה האחת: שפת "הנכון והלא נכון" עטופה במעטפת "זכויות הפרט". זו שהפכה את שיח "האנחנו": הלאומי, המשפחתי, הציוני, לשיח מוקצה ואנכרוניסטי.

נגיף מגדל בבל הפוסט אידאולוגי הדובר את "שפת האני האגוצנטרי", פשה בכל חלקי החברה. כך נקבצו לשפת האני ניגודים – ימין, שמאל ומרכז להקמת קואליציית מגדל בבל פוליטית המורכבת איך לא, מאוסף מפלגות "אני" של איש אחד. בראש כל אחת "מנהיג" יחיד המקיף עצמו בחבורת "יסמנים" צייתנית שתהיה כפופה לשפה אחת – שפתו שלו.

מנהיג השואף כמו במגדל בבל ההוא, לעשות שם לעצמו, להגיע הכי גבוה שאפשר. וכשזו המטרה, זהו היעד, אין קווים אדומים. הכול הולך: מחיקת ערכים, הפרת התחייבויות והבטחות, הונאת מצביעים, שותפות עם מפלגה שאתמול הייתה: "אחות לתנועת חמאס, בת לאחים המוסלמים", והשמיים שלא לדבר על יראת שמיים אינם כבר גבול.

כך הפכה חבורה פוליטית סרוגה מבני הציונות הדתית, לשותפה בקואליציה עם מפלגות שמאל, ושמאל רדיקלי פוסט ציוני בהפיכה הפרוגרסיבית, ולגורסת ארכיון ההצהרות האידאולוגיות הגדול ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, המשתווה בגודלו לארכיון הגרעין האיראני. ארכיון ענק עמוס בשבועות, התחייבויות והבטחות מתועדות שניתנו בצווחות חד-משמעיות שאת כולן גרסה החבורה, אחת לאחת לעיני כל ברגל גסה.

כך אפשרה חבורת "10 מעלות ימינה", לצד קבוצת "ימין ממלכתי" שחיפשה גם היא "תקווה חדשה" למנהיג מובס, לראשונה לאחר 73 שנות עצמאות, הקמת קואליציית מגדל בבל שאין לה "אלוהים", מלבד אמביציה אישית. זו שנטרלה את הצבעת הרוב היהודי, מחקה את כל הקווים האדומים והחלה ליצור בקיעים ראשונים מסוכנים בחומת המפעל הציוני.

כך הושלכה אבן הָרֹאשָׁה של הנרטיב הציוני, אותה אבן אורגאנית שהניח יעקב מראשותיו, ותחתיה הוצבה לבנת "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן", לבנת מגדל בבל האגוצנטרית, שייצרו בוני המגדל ההוא לעצמם, כתחליף אבן למבנה מגדל האני. בדומה לראשי מפלגות האני, המקיפים עצמם בעצמם -בחברי כנסת צייתנים שהם אוספים כלבנים למבנה מגדל האני הפוליטי-מפלגתי.

לבנה זו שהפכה ללבנת חבלה מתפוצצת יום יום, בקואליציית מגדל בבל שחברה למפלגת התנועה האסלאמית הדרומית רע"מ, מבלי להבין שהג'יהאד האזרחי המתוחכם המחויך והמאוד סימפטי, הוא למעשה "סולם יעקב פלסטיני". כביש עוקף לג'יהאד המוחצן והאלים שמידי פעם מציץ מבין החרכים. ג'יהאד אזרחי שהצליח למצוא חרך מתאים קרוב ומאיים בחומה הציונית הסדוקה, אל מול סולם יעקב המיטלטל. חרך שרצח  סמ"ר בראל חדריה שמואלי ז"ל מסמל יותר מכל.

לצאת ממלכוד הסולם

התנועה הציונית הצליחה להגשים את חזון הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, רוח חזון סולם יעקב שנשבה בחלוצים הראשונים, אפשרה להם להתנתק מהקיפאון הגלותי, ולתרגם חזון שמיימי להגשמה במציאות ארצית פרגמטית, כדי להקים מדינה. משזו קמה, ישראל לא עברה לשלב המתבקש הבא: לחבר שמים מחדש לארץ, במציאות של עצמאות לאומית מדינית. לספר לעצמה מחדש את הסיפור היהודי הפוסט גלותי בתורת ישראל, שישמר את הנרטיב הציוני שמצא עצמו לפתע, מעבר לעצמו.

השמיים נותקו מהארץ.

שיח שמים הופקר לתפיסה אנכרוניסטית, מנותקת מהמציאות הארצית.  מנגד, שיח הארץ מוכתב ונשלט בידי דור ההמשך של אליטת השמאל, שללא שמים, חלקו אימץ שיח אזרחי-פרוגרסיבי, פוסט-לאומי ופוסט-ציוני.

הדיסוננס החולני הזה שקיבע ניתוק בין ארץ לשמיים, הוביל את ישראל לעידן פוסט אידאולוגי, ואפשר לנגיף "האני" של מגדל בבל להכות שורש בכל חלקי החברה הישראלית. מימין ומשמאל החליף "האני" את "האנחנו". האישי, את הלאומי. כך, הרוב הפוליטי שהיה פעם ציוני, מצוי במלכוד חולני כשהוא חצוי לשני גושים שבכל אחד באג פתולוגי ערכי.

מכאן- הלאומי חבר לגלותי : הגוש הפוליטי של המחנה הלאומי חבר עשורים שלמים למפלגות החרדיות כלשון מאזניים מכריעה ומעצבת במאבק הבין גושי המיותר.

משם, הפרוגרסיבי, והפוסט ציוני חברו לאנטי-ציוני: גוש השמאל מרכז, אליהם הצטרפה עתה חבורה סרוגה ברוח גבית של חלק מהעיתונות המגזרית ואליטות בציונות הדתית (הסובלות "מפיצול אישיות היברידית", תוצר חיבור עמוק, סוציולוגי-היסטורי לאליטת האחות של מה שהיה פעם שמאל ציוני), חברו למפלגות הפלג האסלאמי האנטי-ציוני, כלשון מאזניים מכריעה ומשפיעה.

דיסוננס זה הצמיח את כל חוליי החברה שהקרינו לגופי המדינה: צבא, משטרה, ממשלה, כנסת ומערכת משפט.

ישראל זקוקה להנהגה שתציב מחדש "סולם יעקב" משותף לכולנו, ותכתוב אתנו יחד מסמך עקרונות לחוזה יהודי-ישראלי חדש בינינו לבין עצמנו. כזה שיאפשר לכולנו לרדת מהמגדל, לחבר שמים לארץ ולשקם את הסולם.

סולם שיאפשר לאמץ זהות יהודית-ישראלית משותפת שיש בה מקום וביטוי לכולם: דתיים, חילוניים, מסורתיים, חרדים ואחרים, מימין ומשמאל.

זהות הנשענת על תורת ישראל ומורשת ישראל כתשתית מוסרית וערכית, וכדבק מחבר. תורה לא קפואה, שמלאכים עולים ויורדים בה ומחברים את כולנו כל הזמן אל עצמנו. רק סולם שכזה יבקיע את חומת השסע בתוכנו, ויציל את ישראל מעצמה.

בנצי גיספאן הוא עו״ד ואיש עסקים, מיוזמי תנועת ״מתחברים – יהדות ישראלית״,

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: