"הכו בברזל!" — סדר נוסח ז'בוטינסקי

"מי שנפל בחלקו לחיות בתוך המולה, ובכל זאת יגיע לזיקנה ולליל הסדר שלו בידיים ריקות, מה יאמר לילדיו בתגובה ל׳מה נשתנה׳ הסקרנית, השופטת?"

סדר פסח במחנה המעצר פרמונטי, 1942 | מכון ז'בוטינסקי

הקטע 'הכו בברזל!' ראה אור לראשונה בשנת 1905 ומופיע בכרך 'מצב האומה א' בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. אנו מודים למכון ז'בוטינסקי על הרשות לפרסמו.

***

אצלנו באודסה היהודים, כידוע, גם מתבוללים וגם כופרים בעיקר, כך שסדר פסח אמיתי הוא נדיר ביותר. בחלק מבתי המשכילים אין חוגגים את ליל הסדר כלל, ובמשפחות אחרות יושבים גימנזיסטים גלויי ראש ומתחת שולחן לוחצים את ידיהן של דודניות חמודות, או שקוראים את פיסָרֵב,[i] מוסתר בפיסת מצה גדולה, בזמן קריאת ההגדה. לכן ראיתי סדר אמיתי, שבו לכולם היה מצב רוח של פסח, רק פעם אחת בימי חיי. זה היה באזור המערבי.[ii] סבא נחמד, בעל שיבה וירא שמים, וכיפה על ראשו, ניהל את הסדר. הצעירים התנהגו באיפוק ובקשב, והילד אשר שאל ארבע הקושיות היה חדור כול כולו בלהט הפולחן. היו לו עיניים ענקיות שחורות בולטות ש׳בלעו׳ את הזקן, הוא קימט את מצחו ואמר את ׳מה נשתנה׳ שלו ברצינות ובקפדנות.

שנים עברו מאז אותו ערב, ואני עדיין זוכר היטב את הילד הזה בעל העיניים הבולטות, ואת מבטו הלהוט שבו הוא דרש מסבו בעקשנות רבה, כמעט בהתאנות, דין וחשבון: ׳מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות ?׳… איכשהו אינני יכול לדמיין את עצמי סב או אפילו אב, אפילו ללא כיפה, יושב בראש הטקס של ליל הסדר, מפרש את ההגדה לפני ילדים קטנים. עם זאת, כאשר אני נזכר בליל הסדר ההוא ובאותו ילד, יש לי הרגשה כאילו עיניו בולעות דווקא אותי וה׳מה נשתנה׳ התובעני שלו מופנה דווקא אלי. מדוע? אינני יכול להסביר זאת, וגם אין לי רצון ל חטט בתוך נפשי. אבל אני חושב כי זו תחושת הלב, אשר בימים אלה אמורה להיות לכל אחד, אם יהודי או בן עם לא רוסי,[iii] באותה מידה. תחושת הלב היא כי ביום מן הימים תבוא הזיקנה, ואז יבואו אלינו נכדינו ויביטו בעינינו בחומרה וישאלו שאלה חקרנית.

הילד ההוא בליל הסדר כמו חקר את סבו. הרושם היה כאילו אין הוא מחכה לסיפור על אירועים רחוקים אשר חלפו לפני זמן רב, אלא דורש לקבל דין וחשבון על מעשים אשר בהם הזקן עצמו לקח חלק פעיל. גם הזקן מצדו התמסר להלך הרוח, ענה באותה נימה ואמר בביטחון: ׳הוציאנו מארץ מצרים׳. באילו גם הוא עצמו, הסבא, סחב לבנים בארץ גושן והלך בחרבה בתוך הים.

אני זוכר היטב את נימות דיבורם של הילד ושל סבו, ולפעמים נדמה לי בי אף על פי שראיתי בחיי סדרי פסח מעטים, את הנימה ההיא שמעתי ועדיין אני שומע לעתים קרובות, אך לא תמיד בפסח. ומהו פסח? פסח הוא הזמן אשר בו אנשים נזכרים לרגע בימים עברו וחווים בנפשותיהם את שמחותיו ואת תוגותיו. ברגעים באלה הדור הצעיר תמיד בא אל הזקנים, מביט בעיניהם בחקרנות ושואל אותם שאלה בשפות שונות ובמילים שונות, אבל מהותה של השאלה נשארת אותה מהות ונימתה של השאלה תמיד אותה נימה, ומשמעותה זהה ל׳מה נשתנה׳. מפני שהצעירים דורשים מהזקנים דין וחשבון על העבר, ויתרה מזאת, הם אינם רוצים לשמוע סיפור מעשה של צופה שווה נפש מן הצד, אלא סיפור חי של שותף לאירועים.

׳מה נשתנה הלילה הזה?׳ הם שואלים. זאת אומרת, ׳מה הבאת ומה תרמת למפעל המשותף בימי נעוריך ואונך?׳

מעולם לא הייתי הבן הצעיר בליל הסדר ולא שאלתי את ארבע הקושיות, אבל את השאלה הזו גם אני שאלתי את הזקנים, ויותר מפעם אחת, עד שנמאסה עלי. לכן יש לי תחושת לב בי גם זמני יבוא. גם לי יהיה שיער שיבה, וגם לכל אחד מאתנו, לכל מי שבעת יש לו בלורית שחורה: אז יהיה גם לנו ערב פסח, ונכדינו יזרקו מבט בעינינו וישאלו בתובענות: ׳מה עשית למען המפעל המשותף בימי אונך?׳

אני פוחד משאלה זו. אינני יודע מה יהיה עלי להשיב. אפשר שאז נפרוש כפיים ונודה: ׳שום דבר…׳.

לא הייתי רוצה להגיע בחיי ליום אשר בו נצטרך לתת תשובה כזו על ׳מה נשתנה׳ של הנוער. אמנם בדיוק כך השיבו לנו, ועדיין משיבים, זקנינו, אבל בפיהם צירוף המילים הריק הזה, ׳שום דבר׳, נשמע אחרת, הולם יותר, כן יותר. לא כך הוא יישמע אם נחזור עליו אנו בערוב ימינו, משום שהזמנים משתנים וכל תקופה חדשה מביאה עמה אחריות חדשה. אין להשוות בינינו לבין אבותינו. איננו יכולים להידמות לאבותינו, מפני שתקופתנו שונה מתקופתם.

׳לא עשיתי דבר למען המפעל המשותף׳, אומרים אבותינו, מביטים בעינינו בעצב וברוגע. ׳לא עשיתי דבר מפני ששום דבר לא נעשה בעולם סביבי. חייתי בזמן מת ובקרב עם מת. הכול היה קודר וחיוור בימי, וחיי זחלו חיוורים וקודרים, ואין בי בלימה, בי האדם אינו שולט בתקופה, אלא התקופה שולטת באדם…׳

אבל באשר שיערנו יהיה שיבה, ותישמע אותה השאלה מפי הדור האחר — במה נצטדק ובמה נתרץ? תקופתנו אינה דומה לתקופתם של אבותינו. סביבם הייתה שתיקה מנומנמת, סביבנו רעש ושאון: משהו מתרסק, משהו נוצר, אלפי גששים משוטטים באלפי דרכים חדשות, באוויר מתנופפים דגלים חדשים ורועמות מילים חדשות: ׳הקרח הובקע וזז׳,[iv] מתגבב, נדחף, מנפץ לשבבים כל מה שמתמוטט תחת לחצו. מי שנפל בחלקו לחיות בתוך המולת החיים הזאת, ובכל זאת יגיע לגיל זיקנה ושיבה ולליל הסדר שלו בידיים ריקות, מה יאמר הוא לילדיו בתגובה על ׳מה נשתנה׳ הסקרנית, השופטת?

׳ספר לנו׳, הם ישאלו. ׳אומרים כי בזמנך עברה סערה על פני הארץ, רעננה, חידשה, דרבנה את העם והובילה אותו בדרכים חדשות. ספר לנו על המסע ההוא, על הרפתקאותיכם ומעלליכם׳. הוא ירכין ראשו ויאמר במילותיה של ההגדה, נחנק מבושה:

עבדים היינו… הייתי עבד ועבד נשארתי… כן, רעמה הסערה בזמני, אבל התחבאתי מפניה בין קירות מלונת הכלב שלי: בא ביעף זרם ההיסטוריה וסחף את עמי בנתיב השחרור, אבל אני נאחזתי בשורשים בסמוך לחוף, ועל החוף נשארתי. לא עשיתי שום דבר, לא ראיתי שום דבר, אינני יודע שום דבר…׳

ולא תהיה בושה מרה בעולם מהבושה שבהכרה שכזאת. וכאשר אני חושב על כך, אני חרד לעצמי ולכל מי שסביבי, החוגגים היום את נעוריהם, ואני רוצה לצעוק להם בכל כוחי שבחזי:

הכו בברזל [בעודו חם]! הכו בו בשבילי או נגדי, היו לי חברים או אויבים, אבל הכו בברזל, אל תשמיטו את הפטיש, אל תבזבזו את הרגע, כי בוא יבוא ליל הסדר שלנו, ויבואו נכדינו, וידרשו מאתנו דין וחשבון!׳

אוי לו למי שרחשו חיים סביבו ונשאר גווייה. דנטה[v] אמר על האנשים האלה — ואני תמיד זוכר את המילים הגאות ומלאות הבוז ההן — כי לא יהיה להם חלק לא בגיהנום ולא בגן עדן[vi]:

ו׳ ז׳בוטינסקי

כרוניקה יברייסקוי ז׳יזני, 10.4.1905


[i] דימיטרי פיסרב (1868-1840) – הוגה דעות, פרשן פוליטי, סופר ומבקר חברתי. ממנהיגי הניהיליזם ברוסיה.

[ii] תחום המושב שהיה במערב האימפריה הרוסית.

[iii] הכוונה היא למיעוטים הרבים באימפריה הצארית.

[iv] 'הקרח זז – ביטוי ברוסית שמשמעו: מורגשת התקדמות. ז'בוטינסקי מתייחס לראשית התסיסה נגד הדיקטטורה הצארית בעת המהפכה הרוסית הראשונה.

[v] דנטה אליגיירי (1321-1265) – אבי השירה האיטלקית ומגדולי המשוררים האיטלקים. קנה את עולמו כמשורר עם פרסום 'הקומדיה האלוהית'. כתיבת היצירה בניב הטוסקני תרמה להפיכת ניב זה וניב השליט בשפה האיטלקית. ז'בוטינסקי תרגם חלק מהיצירה בעת שבתו בכלא עכו ב-1920.

[vi] דנטה אליגיירי, 'הנבלים', מזמור ג, 'התפת', תרגום: זאב ז'בוטינסקי, בתוך: זאב ז'בוטינסקי, 'שירים', ירושלים, ערי ז'בוטינסקי, תש"ז, עמ' פז-פח.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

  

(נצפה 1 פעמים, 1 ביקורים היום)

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. עד כאן.
    לעיתים הזקן אמר שטויות.
    זה שיש כאן אתר ימני, לא יכול למחוק את הביזיון שהאיש במהותו היה מנוכר לרגשות יהודים חמים.
    לא! מה נשתנה לא נשאל בהמון שפות ומילים כלפי כל דור מבוגר. מה נשתנה זו שאלתו של הילד היהודי בלבד. זו חוויה יחידאית. רק ילד שעיניו בורקות ישאל יפה ורק זקן ירא שמיים יענה בכנות ואורך רוח. אין ולא יהיו חיים יהודיים שורשיים בלעדי החיים היהודיים. כל ההקשר של הקטע האמור מקומם. עברו עשרות שנים, רוחו של האיש הגדול הזה הולכת ומאבדת המון מכוחה ועניינה. אבל אותו איש שיבה ירא שמים ולא רלוונטי נהיה חשוב ומשמעותי מאי פעם. ואמת שהעולם זז ויש לתת כל אחד את כוחו למפעל הגדול. אבל חלק משמעותי מהמפעל הוא הרוח העברית שחיה בו ואסור לתת לצלילים כמו אלה הכתובים כאן הדהוד. אלה צלילים שעדיף יותר להסמיק מבושה עבור האיש שפספס והיה חלק מדור גדול שפספס את שורשיו ו"אחז ידיים מתחת לשולחן של דודניות חמודות". נראה לי שכאן בליל הסדר קרו דברים קצת יותר משמעותיים…..

    1. לא נראה שהבנת את הטסקט חבר…