אוטופיה היא אויבת החירות

אם אתה בטוח שהעולם חייב להיות תמיד מושלם, תהיה מוכן להיפרד לשלום מהחופש האישי שלך

ברירת החירות. תומאס סואל | South Bend Voice, צילום מסך

***

דריכות מתמדת היא מחיר החירות"

שמענו את הציטוט הזה אינספור פעמים. מחיר נוסף של החירות היא היכולת לסבול מצבים של אי-שלמות. אם כל דבר רע בעולם הופך לסיבה להפקיד עוד כוח בידי מושיע פוליטי כלשהו, הרי שהחירות תתפורר לה לאיטה, בעודנו ממלמלים את סיסמאות השעה אודות "שינוי", "ביטוח רפואי אוניברסלי" או "צדק חברתי".

אם אנחנו נגררים בקלות כל כך אחר רטוריקה עד שאף אחד בציבור הרחב ואף אחד מבין חברי הקונגרס לא טורחים לקרוא (ובטח שלא לנתח) הצעות חוק שמשנות מן היסוד את סוגיית ביטוח הבריאות למשל, אז אל לנו להיות מופתעים כאשר החלטות אישיות ומשפחתיות של חיים ומוות נלקחות מידינו (ומידי הרופאים שלנו), ומועברות לידי בירוקרטים בוושינגטון.

בואו נחזור להתחלה. היקום לא נוצר על פי מפרט כבקשתנו. גם לא בני האדם. לכן אין שום הפתעה בעובדה לפיה אנחנו לא מרוצים מהרבה דברים כל הזמן. השאלה הגדולה היא האם אנו מוכנים ללכת בעקבות פוליטיקאי הטוען כי ביכולתו "לפתור" את כל "צרותינו".

אם אנו מוכנים למהלך כזה, הרי שלעולם תהיה סדרה של "פתרונות", אשר כל אחד מהם יוצר בעיות חדשות הדורשות "פתרונות" משלהן. הדרך הזו מובילה למסע אינסופי הדורש ממשלמי המיסים כמות כסף הולכת וגוברת, וחשוב מכך – הפסד הולך וגובר של החירות שלך לחיות את חייך כפי שאתה רואה לנכון, במקום לחיות אותם כפי שאליטה שחצנית מכתיבה לנו.

בסופו של דבר, הברירה היא בין ויתור על מסעות חיפושים אוטופיים לבין הוויתור על חירותנו. זו מציאות שרבים הכירו בה כבר לפני מאות שנים, אך רבים אחרים נכשלו להבינה גם בימינו אנו. אם אתה סבור כי הממשלה צריכה "לעשות משהו" לגבי כל דבר קטן שמעצבן אותך, או לגבי כל דבר בו אתה חושק, הרי שכבר ביצעת את הבחירה שלך בין אוטופיה לבין חירות.

אי-אז במאה ה-18, אדמונד ברק אמר: "אין זהו חלק מבוטל של החוכמה, לדעת עד כמה מן הרשע יש להתיר". במקום אחר הוסיף: "חייב אני להשלים עם חולשות עד שהן מבשילות ונהפכות לפשעים". אך הצלבנים הקנאים של ימינו לא עוסקים בסובלנות מול רשע או בחולשות. אם חברות ביטוח למשל אינן מתנהלות באופן בו חלק מהאנשים חושבים שהן צריכות להתנהל, הרי שתשובתם היא הקמת מנגנון בירוקרטי ממשלתי כדי לשלוט באותן חברות או פשוט להחליף אותן.

אם רופאים, בתי חולים או תאגידי תרופות גובים יותר מאשר חלק מהאנשים חושבים שהם אמורים לשלם, הרי שתשובת האוטופיטסים היא מדיניות פיקוח על מחירים. מאזן ההצלחות והכישלונות הממשי של פולטיקאים, בירוקרטים ממשלתיים או ניסיונות פיקוח על מחירים אינו מעניין כלל את אלה השותפים לצורת החשיבה הזו.

פוליטיקאים הם מלכתחילה אחד הגורמים העיקריים לכך שביטוח רפואי בארה"ב יקר כל כך. הביטוח נועד לכסות סיכונים אבל פוליטיקאים מעדיפים לחלק מתנות. אין דבר קל יותר עבור פוליטיקאי מאשר לקבוע אילו מקרים חברות הביטוח חייבות לכסות, מבלי להתחשב אף לרגע בשאלה עד כמה הכיסוי הנוסף יקפיץ את עלות הביטוח. אילו הביטוח היה מכסה רק את הדברים שרוב האנשים מודאגים מהם, כלומר העלויות הגבוהות של הוצאה רפואית משמעותית, הרי שהמחיר היה נמוך בהרבה ממה שהוא כיום, תוצאת התערבות אחר התערבות מצד פוליטיקאים. מאחר שביטוח מכסה סיכונים, אין צורך אמיתי שיכסה למשל בדיקה רפואית שגרתית שנתית, מכיוון שזו ידועה מראש לכל. ביטוח רכב למשל אינו מכסה החלפת שמנים, ובוודאי שלא את תדלוק הרכב, מכיוון שאלו התרחשויות שגרתיות ולא סיכונים.

אלא שהפוליטיקאים כאמור מעדיפים לחלק מתנות, במיוחד כאשר מדובר בכסף של אנשים אחרים, ואינם יכולים לעמוד בפיתוי של חקיקת חוקים המוסיפים עוד ועוד כיסוי ביטוחי. רבים מאלו הדוחפים להתערבות ממשלתית מוגברת בסוגיית הביטוח הרפואי, מדברים כבר על הרחבה הביטוח לתחום בריאות הנפש או במילים אחרות, מתן צ'ק פתוח לפסיכולוגים על חשבון אוצר המדינה.

ישנם עדיין קולות שפויים בימינו, המהדהדים את אזהרותיו של אדמונד ברק מלפני עידנים. "מחקר המוסדות האנושיים הוא חיפוש תמידי אחר הפגמים הנסבלים ביותר", ציין פרופ' ריצ'רד אפשטיין מאוניברסיטת שיקגו. אם אינך מסוגל לסבול פגמים, עליך להיות מוכן להיפרד לשלום מן החירות שלך.


פרופ’ תומאס סואל הוא עמית בכיר במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד ומחברם של יותר מ-30 ספרים בנושאי כלכלה, חברה והיסטוריה. הטור פורסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

  

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. תומס סואל הוא אחד ההוגים הכי חשובים שהיו אי פעם. כל מילה שלו משמעותית וחשובה מאין כמוה.

  2. המאמר מציג את המציאות כאילו יש בחירה בין חיים מושלמים לחירות. אך אם כך הדבר, החירות נשמעת מחיר סביר. בסופו של יום, כולנו ממילא מתפשרים על רמה מסוימת של חירות על מנת לחיות זה עם זה(הייתם רוצים לחיות באנרכיה בה רצח, אונס וגניבה מותרים?).
    אלא שכמו שהוא מעיר בדרך אגב -שלילת החירות מעולם לא הוכיחה עצמה כדרך מועילה(אין כאן מקום להאריך בסיבות השונות לכישלון). כלומר ההשלמה עם חוסר השלמות אינה מחיר החירות אלא חלק מהמציאות ללא קשר לעמדת האדם בנושא חשיבות החירות.
    לכן, הבחירה אינה בין חירות לאוטופיה אלא בין מציאות פגומה עם חירות למציאות פגומה בלי וכאן עולה השאלה: האם שווה לוותר על החירות למען הבטחות ללא כיסוי?

  3. במבחן המציאות ,אזרחים של מדינות רבות נהנים מביטוח בריאות ממלכתי ונהנים מאותה מאותה חירות כמו בארצות הברית , אם לא גדולה יותר. מחירי התרופות בארצות הברית הם היקרים בעולם כי אין בה פיקוח אמיתי על הפוליטיקאים.
    במדינה שבה לחלק גדול מהאזרחים אין זכות בחירה כדי שלא יהיה פיקוח על הפוליטיקאים.אין נשיאה באחריות של עובדי ציבור , אלו נמצאים מעל החוק בארצות הברית.
    ביטוח בריאות ממלכתי בארצות הברית לא יפגע בחירות של אף אחד, אבל יפגע בכיס של חברות הביטוח ובפוליטיקאים.
    הזכות לבריאות , היא כמו הזכות לקבל מים נקיים , והזכות לחינוך חובה וחינם.
    התפיסה הג'פרסונית היתה יכולה להתקיים רק בהתקיים העבדות שהחזיקה מבנה חברתי כאמור.
    חירות אמיתית ,היא חירות לכל ללא הבדל גזע ומין.