חייו וכתביו של ההוגה בן העת החדשה המוקדמת נקשרים באופן מאיר עיניים לסוגיות פוליטיות וחברתיות שטלטלו את האנושות במאות האחרונות
***
המשורר האיטלקי בן המאה ה-20, פייר פאולו פזוליני כתב באחד משיריו כך:
הוֹ מַרקס – הַכֹּל זָהָב וְכֶסֶף
הוֹ פְרוֹיְד – הַכֹּל רַק מִין וָמִין
הוֹ פְּרוּסְט – הַכֹּל רַק זִכָּרוֹן
הוֹ אַיְנְשְׁטֶיְן – כֵּן, יַחֲסִי הַכֹּל
הוֹ קַפְקָא – הַכֹּל מָבוֹךְ סְתָרִים
מעניין לנסות ולהצמיד שלוש מילים שיתמצתו את הגותם של עוד הוגים גדולים. מה יהיו המילים הבודדות שיגדירו את שפינוזה? את קאנט? את ניטשה? את טולסטוי?
ומה לגבי בן ארצו של פזוליני, ניקולו מקיאוולי? מהן שלוש המילים שיגדירו אותו בצורה הטובה ביותר? ספרו החדש של פרופ' הלי זמורה מספק את כל המידע הנחוץ על מנת לנסות ולנסח את התשובה לשאלה זו.
***
עולמו של ניקולו מקיאוולי בן ה-25 הזדעזע בשנת 1494, כאשר הצבא הצרפתי פלש לעירו, פירנצה. באותם ימים הייתה פירנצה עיר מדינה רבת עוצמה, אחת החזקות והעשירות באירופה ובעולם כולו, ומתוך העושר הזה באו קידמה והשכלה ששיאם תקופת הרנסנס האיטלקי. ואולם, הפלישה הצרפתית המוצלחת הציגה את האיטלקים ככלי ריק. המציאות הבהירה באופן משפיל ומדכדכך שהיה קיים פער מזעזע בין עושרה ועידונה של העיר, לבין חולשתה הצבאית והמדינית.
נראה שחולשה זו הייתה קשורה לעובדה שבמשך עשרות השנים שקדמו לפלישה שלטה בפירנצה משפחת מדיצ'י הידועה לשמצה, והיא רוקנה את המוסדות הפוליטיים הוותיקים של העיר ממעמדם ותוכנם. ההתנגדות להתנהלות של המשפחה הדורסנית הייתה כה גדולה, עד שהיו בין תושבי פירנצה שראו את הכיבוש הצרפתי כשחרור מעול עריץ. כעבור זמן קצר, כאשר הצבא הצרפתי עזב את העיר, החלו האזרחים לבחון מה תהיה הדרך הטובה ביותר לכונן משטר חדש בעיר. בין המשתתפים בדיון היה מקיאוולי – בן למשפחה צנועה ודלת אמצעים, אך מלומד צעיר ומבטיח – והוא החל נותן את דעתו לשאלות פוליטיות ויותר מכך לטבעו של העולם ושל המין האנושי.
בשנים הבאות, אל תוך ראשית המאה ה-16, פילס ניקולו מקיאוולי את דרכו אל לב החיים הפוליטיים של פירנצה. הוא היה למזכיר הממשלה ומזכיר המועצה לענייני ביטחון וצבא של העיר. מקיאוולי הצטיין בסגנון כתיבתו החד והבהיר, אך לצד זאת עסק גם בפוליטיקה מעשית שכללו שלל שליחויות דיפלומטיות, מפגשים עם שועי עולם והתמודדות עם מצבים פוליטיים סבוכים ואפילו מסוכנים.
ואולם, לא לעולם חוסן. סבך של תככים ומלחמות שטפו את אירופה סביב שנת 1512. פירנצה נחלשה לנוכח בריתות חדשות ובני מדיצ'י שהודחו שבו לשלוט בעיר. עם שובם הצבא פורק, המוסדות הפוליטיים פוזרו, ומקיאוולי עצמו הודח מכל תפקידיו ואף שהה זמן מסוים בכלא וסבל מעינויים בחשד שהיה שותף לקשר נגד משפחת מדיצ'י. כעת הפך איש המעשה הפוליטי לאיש רוח, והוא החל מסדר את תובנותיו לכדי הגות פוליטית מגובשת.
שלל מסקנותיו של מקיאוולי לגבי דרכי התנהלותה של החברה האנושית בכלל ושל החיים הפוליטיים בפרט, נוסחו ביצירותיו הכתובות ובראש ובראשונה – ספרו הנסיך. מסקנות אלו היו מעמיקות, נוקבות ובעיקר מהפכניות ומטלטלות. הן נותרו אקטואליות היום, מאות שנים לאחר שנכתבו.
נראה כי אחת מיסודות תפיסתו של מקיאוולי את המציאות, מובנת לכל מי שמתבונן – באהדה, בעניין או במיאוס – ביחסים האנושיים ובמיוחד בפוליטיקה: יחסים אלו מתאפיינים בשינויים מהירים המבטאים חוסר יציבות. אויבים וידידים עשויים להחליף תפקידים במהירות והסכמים מופרים בלי בושה וחרטה. המשחק היחיד הקיים במערכות היחסים עוסק בצבירת כוח, שמירתו והתנגדות לכוחות אחרים. מי שחפץ לחיות מוכרח לבנות את כוחו ולהפחית את תלותו בכוחם של אחרים. רק מי שיש לו כוח יכול לעסוק באידיאלים נאצלים כאמת, צדק וחירות.
ממד נוסף של השימוש בכוח הוא התובנה הבאה: מכיוון שהכוחות החשובים ביותר הפועלים בהיסטוריה הם התנועה והשינוי, הרי שכל סדר חברתי הוא שברירי ביסודו ומועד ליפול בכל עת. רק צבירת כוח עשויה למנוע את הנפילה. הנה למשל תהליך מעגלי ומר: כאשר מדינה מכשירה צבא טוב הוא מביא ניצחונות. הניצחונות מובילות לשלווה. השלווה מובילה לשגשוג המאפשר למדנות והשכלה ואלו משחיתים את רוח הקרב, את הקשיחות ואת העוצמה של המדינה. כך משתלטת החולשה על המדינה, ואחריה מוכרחה לבוא התבוסה הצבאית. ובכן, אין מנוס מהמסקנה שרק הכוח הצבאי הוא שעומד לחברה להתמודד במיטב היכולת עם השינוי, התנועה והשבריריות המאיימים עליה. אם כי מקיאוולי הבין כי לא תמיד יהיה די גם בכוח.
מכל מקום, המאבק על הכוח הוא עניינו הראשי של השליט המודרני, אותו כינה מקיאוולי "שליט מסוג חדש", כלומר כזה שאינו נסמך על מסורות ישנות ומקודשות, אלא פועל בתוך סביבה פוליטית בלתי מוכרת, ללא כל הבטחה לנאמנות וכאשר שלטונו בלתי יציב ופגיע. הוא צובר כוח ומפעיל אותו כל העת על מנת לשרוד, ובהתנהלותו במרחב כל האמצעים כשרים לשם התמדת השליטה.
רעיונות אלו של מקיאוולי הכניסו נימה חדשה ומקורית להגות הפוליטית העולמית. תהום פעורה בינה לבין תפיסת העולם הנוצרית שהעלתה על נס – לפחות באופן מוצהר – את היושר והמוסר ואת שכרו של האדם הצדיק בעולם הבא, ובין מרבית ההגות הקלאסית שהיללה שלל מידות אנושיות טובות ואת יכולתו של האדם הפוליטי ללמד את עצמו לנהוג בצורה מוסרית. כנגד כל אלו, העולם כפי שהבינו מקיאוולי הוא ברוטלי, קשוח, ותועלתני. הכוח אצלו אינו אמצעי, אלא מטרה בפני עצמה. האנוכיות והנכלוליות אינם מגונים כלל. האדם צריך ללמד את עצמו לפעול ללא כל שיקול דעת מוסרי.
תפיסתו של מקיאוולי את טבע האדם ואת החברה האנושית עומדת בסתירה גמורה למה שחשבו עליה הוגי נאורות צרפתים במאה ה-19 ובראשם ז'אן ז'אק רוסו, בסתירה גמורה למה שחשב עליה קארל מרקס במאה ה-19, ובסתירה גמורה למה שניסו לקדם ולהפעיל אינספור פוליטיקאים ומלומדים לאורך המאות ה-20 וה-21. הקו המחבר בין רוסו, מרקס ואסכולות שלמות של מחשבה ומעשה שמאליים – אלו שהוגדרו על ידי תומאס סואל כבעלי "השקפה בלתי גדורה" – עשוי מהתובנות הבאות: האדם הוא טוב מיסודו, כוונות טובות מובילות לתוצאות טובות, המוסר קודם לפוליטיקה, השגת האוטופיה חברתית היא אפשרית, השלום והאחווה הנצחיים העומדים מחוץ להיסטוריה נמצאים בהישג יד אם רק ישלבו בני האדם ידיים ויפגינו רצון טוב.
כנגד כל אלו צורחת הגותו של מקיאוולי: האדם רע מנעוריו, החברה האנושית נבזית, צינית ומגוחכת, כוונות טובות אינן מובילות בהכרח לתוצאות טובות, הפוליטיקה אינה יכולה להתבסס על הנחות מוסריות -אלא להיפך, הפוליטיקה אינה מחאה נצחית ואינה שאיפה לשלמות – היא לכל היותר תקווה להשגת הרע במיעוטו, אין סדר פוליטי שיחזיק מעמד לעולם, אוטופיה מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה, "השלום" לעולם לא יהיה נצחי ולעולם לא יהיה מחוץ להיסטוריה, ו"אחווה כלל אנושית" אינה חלק מהקיום האנושי: הטבע הפך את בני האדם לבררנים באהבתם, ובשעת הצורך הם יגנו על האינטרסים החיוניים שלהם.
הנה כך ניצב לפנינו מקיאוולי – אחד מהמעצבים הגדולים של העידן המודרני – ומציב מראה פסימית וריאלית למין האנושי. גאולה גדולה אין כאן, אך בהחלט אפשרות להימנע מצרות גדולות שעשויות לבוא על החברה כאשר מנסים להשיג בכוח חזון בלתי אפשרי.
***
יותר ממה שנכתב כאן יש בספרו של המלומד והמורה הנפלא הלי זמורה. בתוך סקירת חייו ושלל יצירותיו של מקיאוולי, פורש הספר האלגנטי הזה את פני תקופתו של ההוגה – העת החדשה המוקדמת, וקושר באופן מאיר עיניים את טיעוניו של מקיוואלי לשלל סוגיות הגותיות, היסטוריות, פוליטיות וחברתיות שטלטלו את האנושות במאתיים השנים האחרונות. מרבית כתבי מקיאוולי זמינים בעברית כבר תקופה ארוכה, ואולם סקירה מקיפה ומעמיקה כמו זו המונחת לפנינו כעת לא הייתה עד כה. זוהי קריאת חובה לכל המתעניינים בהגות פוליטית בראי זמנה, ואף חשוב מכך – בהשלכותיה על עולמנו היום.
ומה לגבי שלושת המילים באמצעותם ניתן להגדיר את מקיאוולי? לאור ספרו של הלי זמורה אני מציע:
הוֹ מקיאוולי – הכל אנושי ושברירי.
גם אתם מוזמנים לנסות.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
