ההבלגה הישראלית מול הפרת הסטטוס-קוו מצד הערבים בהר הבית מעניקה עוד רוח גבית לטרור ואלימות
בשנים האחרונות הזדמן לעלות מספר פעמים להר הבית. הפעם הראשונה הייתה בעיקר מתוך סקרנות. נתקלתי ברשת במודעה מטעם עמותה המקדמת עלייה להר ומזמינה אנשים לסיורים, ומכיוון שמעולם לא הייתי בהר הבית (אף על פי שאני ירושלמי וביקרתי בכותל למשל עשרות פעמים), רציתי לראות בעיניי את המקום עליו עמד בית המקדש.
העלייה ההיא נחרטה בתודעתי, גם בגלל המעמד המרגש ואווירת הקדושה המורגשת היטב באוויר אבל גם בגלל הזווית הפוליטית. לא הבנתי מדוע היהודים נכנסים משער אחד מסוים וקטן, עוברים בידוק ביטחוני קפדני ועולים דרך גשר עץ רעוע, ובמהלך הסיור מלווים מקרוב על ידי שוטרים שלא רק מאבטחים את היהודים אלא גם מוודאים שחלילה הם לא ממלמלים איזה פסוק. מעגל האבטחה השני, זה של אנשי הוואקף על בגדים אזרחיים, היה מוזר יותר: אזרחים ירדנים הולכים בצמוד ומוודאים שהשוטרים יבצעו אכיפה על אזרחים ישראלים ולא יאפשרו דבר מעבר להליכה בקבוצה, וכל זה בשטח ריבוני של מדינת ישראל. זה היה בלתי נתפס אז בפעם הראשונה בדיוק כפי שזה בלתי נתפס גם היום.
אבל לא מדובר רק באנשי הוואקף. הזלזול הבוטה של מוסלמים (שנכנסים באופן חופשי משאר השערים המרכזיים, וללא בידוק) שעברו לידינו וסיננו קללות, עם מבטים מכל עבר, הטלפונים המצלמים שמלווים את קבוצת המבקרים לכל פינה ברחבי ההר, ובכלל אווירת העוינות כלפיי כיהודי במקום הקדוש ובלב ביראת ישראל – כל אלו השאירו חותם עמוק.
לפני שהעימותים החלו, כמה קריאות קצובות מתוך מסגד אל-אקצא לפנות בוקר: "כדור תחת כדור, אש תחת אש, אנחנו האנשים שלך סינוואר.." pic.twitter.com/wgLI2rS6pN
— roi kais • روعي كايس • רועי קייס (@kaisos1987) April 22, 2022
אחרי העלייה הראשונה להר הבית הבנתי דבר חשוב, שהתחבר היטב עם מה שכבר ידעתי אבל לא הבנתי עד כמה: הערבים חדורי אמונה לסלק את היהודים מהר הבית, וככל שנגביל את עצמנו יותר מחד ונאפשר להם יותר מאידך – כך תגדל התקווה בצד שלהם, כך יגבר התיאבון, וכך גם יגברו האלימות והטרור. אם לא נעמוד על שלנו ועל זכותנו הלאומית בהר הבית, נפסיד בקרב ולאחר מכן גם במערכה. הר הבית הוא סמל גדול וחשוב (אולי החשוב ביותר) וצריך להילחם עליו אם רוצים להמשיך לחיות במדינה הזו. אינני פעיל פוליטי ולא אקטיביסט גדול, אבל הבנתי שבעצם העלייה להר הבית אני תורם במובן מסוים את חלקי לשמירת הריבונות ישראלית ועוזר למניעת השתלטות ערבית.
מאז עליתי מספר פעמים נוספות. הפעם האחרונה הייתה בשבוע שעבר, ובה שילבתי בין ההזדמנות 'לעלות לרגל' לבין הזמנת אחי הגדול שמבקר בארץ לעלות בפעם הראשונה ולחוות את מה שאני חוויתי. הפעם הזו, בחול המועד פסח בשילוב הרמדאן, הייתה אלימה בהרבה מהרגיל. כבר משער המוגרבים נשמעו היטב הדי פיצוצים ברחבי האזור. בהר עצמו ראינו שמדובר בנפצי זיקוקים אותם הערבים יורים על שוטרים בכינון ישיר – ללא תגובה. זה קרה אחת לכמה דקות.
שוטרים רבים יותר אבטחו את קבוצת היהודים, סביבם אנשי וואקף המתעדים את כל הסיור, ולצידם פעילים זרים שונים שמסתובבים באופן חופשי ומצלמים בווידאו ובסטילס גם הם. המתח באוויר היה רב והשוטרים זירזו אותנו להתקדם. אם סיור רגיל בהר לוקח בין 45 דקות לשעה ובמהלכו עוצרים בכמה נקודות ושומעים את הסברי המדריך, הרי שהעלייה הזו נמשכה פחות מעשרים דקות, ללא עצירות ובדחיקה מתמדת מצד המשטרה, לזכותה ייאמר שאכן אפשרה עלייה בחול המועד למרות אלימות הערבית הקיצונית בסופי השבוע.
עם ההגעה לכותל המזרחי של הר הבית גילינו שערבים חסמו את נתיב ההליכה באלפי אבנים, סלעים ולבנים על-מנת למנוע מאיתנו מעבר. חלק מאותן אבנים היו ממצאים ארכיאולוגיים מתקופות שונות שפשוט הושלכו על הדרך. פיסות היסטוריה יהודיות שנזרקו כלאחר יד כדי לחסום את מעבר היהודים.
הר הבית, עשר מעלות ימינה. pic.twitter.com/ybW0qWNDYe
— Michael zohar מיכאל 🇮🇱🇺🇸 (@Michael50616567) April 22, 2022
במהלך הסיור החלו לבקוע קולות מואזין מהמסגד הצמוד, אולם זו לא הייתה תפילה אלא קריאות הסתה מיליטנטיות של מטיף קיצוני, הקורא לאלימות והגנה על אל-אקצה מפני ניסיון ההשתלטות היהודי. הערבית שלי אמנם לא מושחזת אבל הקריאות היו ברורות מאוד והתוצאה לא איחרה להגיע.
עשרות ערבים עמדו מולנו בחלק המערבי של מתחם הר הבית, מקללים, יורקים וקוראים 'חייבר חייבר יא יאהוד' ו'ברוח ובדם נפדה אותך אל-אקצה'. השוטרים בתגובה ובמקום לעצור את הקריאות האלימות, פשוט זירזו אותנו הלאה לקול תשואות הקהל המנצח. לראות תיעוד מחזות כאלה בטלוויזיה או ברשת זה לא נעים. אך כאשר אתה חווה את האלימות ממרחק מטרים בודדים, חש בעוצמת השנאה ורואה אותה בעיניים של קהל מוסת גדול – כל אלה מחזקים את ההבנה שאנחנו במלחמה על זהות וקיום, ואם נישאר אדישים ולא נעמוד על שלנו עלול להיות מאוחר מדי.
ביציאה מההר עוד הספקנו לראות צעיר ערבי שנעצר על-ידי השוטרים בשל התפרעות אלימה, אולם ניכר שאינו מתרגש מהמעמד והוא מתנגד פיזית למעצר כאשר חיוך ענק מרוח על פניו. הוא מכיר את המשחק ויודע שגם אם ייעצר, קרוב לוודאי שישוחרר כבר למחרת ללא כתב אישום. השנאה והאלימות משתלמת והוא מרגיש בצד המנצח (או לפחות המוביל נכון לעתה). הוא יודע זאת היטב ולא חושש מהשוטרים אלא מגחך עליהם.
הרבה יותר נוח לשבת בסלון ולטעון שבעת הזו ליהודים אסור לעלות להר הבית 'כדי לא להבעיר את השטח'. אך ההפך הוא הנכון: זוהי מלחמת קיום. ויתור הוא כניעה, והפגנת חולשה מול השאיפות הלאומיות הערביות רק תחזק את התקווה בקרב האויב. הניסיון המר מלמד שכל נסיגה ישראלית תביא עמה עוד דרישות, עוד אלימות ועוד טרור. לכן על כל אחד מאיתנו לקחת על עצמו לעשות מעשה ולעלות להר הבית. אני באופן אישי מתכוון לעשות זאת בתדירות גבוהה יותר. 'דרך הרגליים' זו הדרך היחידה לזכות מחדש בהר הבית, שאמנם נכבש ב-1967 אבל מאז אנחנו רק מפסידים אותו.
בוקר טוב pic.twitter.com/nOAG9o5ULB
— Roy Iddan ⚫ רועי עידן (@Roy_Iddan) April 22, 2022
כמה ימים לאחר כתיבת רשימה זו ממשלת ישראל קיבלה החלטה לסגור את הר הבית ליהודים ולא לאפשר להם עד לסיום הרמדאן. המשמעות הישירה של החלטה אומללה זו היא ניצחון לאלימות ולטרור. אותם מתפרעים ששאפו לסלק את היהודים מהר הבית הצליחו במשימתם, בחסות ממשלת ישראל, וכעת תקוותם תודלקה ביתר שאת. לצערנו התוצאה היא שסבב האלימות הבא יהיה קיצוני והמוני יותר. כך הדברים עובדים במזרח התיכון. בקרב הזה הפסדנו הפעם, אבל כעת האחריות היא על כולנו שלא להפסיד במערכה.
״בהסכם אוסלו מסרנו את ערך הצדק של עם ישראל לאויב, הגיע הזמן להשיב לידינו את הערך הזה.״
אנו יכולים להמשיך לחיות בשקר, לאהוב אותו, לשמר אותו, לשלוט בו, לנהל אותו…
לרדוף אחר אשליות וסיסמאות מנותקות מציאות של שלום איתו, או קניית שקט ממנו.
אבל יש שורה תחתונה, אם המתיישב והפולש הערבי בארץ ישראל מוכר על ידי ה׳מדינה׳ שלנו כ״פלסטיני״, אז הוא בעל הבית הנכבש של מולדתו ״פלסטין״.
הוא לוחם חירות נגד הקולוניאליסט הזר.
וזו מלחמה, לא איזה סכסוך עם ״מחבלים״ ו״רוצחים״.
אנו (עם ישראל) קובעים את רמות המוסר, החלטנו להחליף את אלוהי ישראל ב׳מדינת ישראל׳ על משטרה המשעבד וקודי המוסר שלו, שמה לעשות לא ממש מחובר ליהדות, שהותיר את אלוהים מחוץ למשחק.
בקיצור נסיים שוב עם ערכים, הבעיה שלנו בערכים ולא בדמויות, בפרט ערכי הזהות והצדק, שהם כמובן המהפכה החוקתית (והאקטיביזם השיפוטי שנלווה אליה) והסכם אוסלו הבוגדני.
נמשיך להמתין לשינוי תודעה בעם, כך או כך השטיח לבסוף כולו יבער..
בזמן שאתה כותב על השליטה המוסלמית בהר הבית, ראש עיריית רהט כבר מתכנן שערי בידוק ליהודים בכניסה לכותל המערבי.
חכו עוד כמה זמן, לא הרבה, וממשלת ישראל תוציא הוראה שעליית יהודים לכותל המערבי צריכה להיות רק באישור משטרתי, עם ליווי, עם איסור תפילה, ורק לקבוצות מעטות בימים מסוימים. כמו שיש עכשיו ממש בהר הבית.
אני לא המצאתי את זה. זהו התהליך, שבו הכותל המערבי הוא רק חלק ממנו.
ומה לגבי הרובע היהודי בירושלים? גם הוא באותה הדרך.
המוסלמים למדו את היהודים – אם תיכנס בהם ראש בראש, תפסיד. אבל אם תחתוך קצת פה ושם, תשתמש בחולי נפש צעקניים מקרב היהודים, תלטף את האגו של אנשי המערכת המשפטית, תן לרפורמים להרויח הרבה כסף ממסחר איתך כדי שהם יתמכו במנהיגים שמאלנים, תתלקק לאנשי התקשורת, אתה תראה שעם הזמן תשיג מהיהודים יותר ממה שציפית.
הפיתרון פשוט מאד, והוא יתרחש בעתיד – סיום קיומה של מדינת ישראל. אין הכוונה לשואה או יציאה נוספת לגלות. הפיתרון הוא הגאולה השלמה שאז עם ישראל יחיה תחת מלכותו של המשיח (לא ההוא ששמו מהווה ראשי תיבות של קללה). אתם מתפללים לגאולה, נכון? אתם רוצים שהמשיח יבוא, נכון? אז תחליטו – אתם רוצים משיח (כלומר ביטול מדינת ישראל והכפפת ארץ ישראל ועם ישראל למלכות המשיח), או שאתם רוצים להישאר ביודנראט שנקרא מדינת ישראל ולבכות שהמוסלמים רוצחים ושודדים ובוזזים אתכם? ההחלטה לא מצריכה מעשים ולא מובילה להם. ההחלטה היא בלב ובתפילה. מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה
תמשיכו לסתום פיות.