הדרך היעילה ביותר להרתיע משטרים סוררים היא שילוב סנקציות חמורות עם איום צבאי ממשי
כאשר בוחנים מקרוב את סוגיית הגרעין האיראני, ברור למדי כי שום הסכם לא יוכל לעצור את משטר האייתוללות מלהמשיך ולרדוף אחרי שאיפות הפצצה שלו. מספר שנים לאחר המהפכה של 1979, ולאחר שהאייתוללות ביססו לחלוטין את שלטונם ב-1984, היה נראה כי איראן מציבה את פיתוח תוכנית הגרעין בראש סדר העדיפויות שלה. בעשור שלאחר מכן היא החלה לפתח ולקדם אותה משמעותית, בסיוע מתווכים כמו רוסיה, סין ופקיסטן.
באותה העת, ראש ארגון האנרגיה האטומית באיראן הודה כי פקיסטן מסייעת לטהרן: "יש בידי מידע על כך שקיבלנו לפני מספר שנים, דרך מתווכים, חלקים של צנטריפוגות". על פי גורמי ביון אמריקנים, עבד אל-קדיר ח'אן הנחשב לאבי הפצצה הפקיסטנית מכר ידע גרעיני וציוד מתאים בשווי של למעלה מ-50 מיליון דולר למדינות כמו צפון קוריאה, לוב ואיראן.
במשך שלושת העשורים מאז המשטר בטהרן המשיך בהתקדמות והשקעה עקבית, עד שהגיע למה שנקרא "הסף הגרעיני". יתכן כי איראן נמצאת נכון להיום במרחק שבועות בודדים מהשגת החומר המספיק הדרוש להפקת נשק גרעיני מבצעי. על פי דיווח ב'ניו-יורק טיימס':
איראן נמצאת במרחק של כחודש מצבירת כמות מספקת של דלק לנשק יחיד, ובכך תחצה סף שעשוי להגביר את הלחץ על ארה"ב ובנות-בריתה לשפר עוד יותר את תנאי הסכם הגרעין המקורי מ-2015"
שר הביטחון הישראלי בני גנץ אמר בתדרוך בירושלים לשגרירים במדינות החברות במועצת הביטחון של האו"ם כי איראן "נמצאת רק עשרה שבועות מהשגת חומר גרעיני ברמה מבצעית הדרוש לייצור נשק גרעיני".
הפעמים היחידות בהן האייתוללות עיכבו לרגע את תוכנית הגרעין התרחשו בשל שתי סיבות עיקריות. הראשונה קשורה לסנקציות הכלכליות החמורות שאיימו על המשך שלטונם, ואילצו את ההנהגה בטהרן לחשוב מחדש על סדר העדיפויות שלה. הסנקציות שהוטלו על איראן עד לחתימת הסכם הגרעין ב-2015 היו משמעותיות במיוחד, מכיוון שהן סיכנו את יציבות המשטר ולמעשה הביאו אותו לשולחן הדיונים.
הסנקציות הוטלו אז בארבעה סבבים. חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון קראו פה אחד לכל המדינות החברות להקפיא נכסים פיננסים הקשורים של ישויות איראניות הקשורות להסכם הגרעין, לעצור ייבוא וייצוא של "חומרים וציוד גרעיני רגיש", ולהטיל סנקציות על אספקה או מכירה של טכנולוגיה גרעינית. הן גם הטילו הגבלות על העברות הקשורות לבנקים איראנים וקראו למדינות אחרות לבדוק ספינות ומטוסים איראנים שהיו חשודים בהברחת חומרים עבור המשטר.
אך לאחר שהאייתוללות הצליחו לגרום לעולם להסיר את מרבית הסנקציות הכלכליות הקשות, איראן חזרה לרדוף אחרי נשק גרעיני ביתר שאת, אפילו לאחר החתימה על הסכם הגרעין. גילוי שרידים רדיואקטיביים במתקנים בסביבות טהרן, הסירוב האיראני להשיב על שאלות פשוטות אודות אותם מתקנים, ועדויות אחרות על פעילות גרעינית – מצביעות כולן על העובדה לפיה איראן ככל הנראה הפרה את הסכם הגרעין החל מיום חתימתו.
הסיבה השניה בגינה איראן החליטה לצמצם בעבר פעילות גרעינית קשורה לחשש ממתקפה צבאית נגדה. לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003, מנהיגים איראנים הזדרזו להציע לממשל בוש עסקה שעל פי הדיווחים הייתה אמורה לבצע קיצוצים משמעותיים בתוכנית הגרעין.
זה קרה משום שהאייתוללות חששו שהם עשויים להיות המטרה הבאה למתקפה, וכפי שהנשיא בוש הבן תיאר בזיכרונותיו, דיון כזה אכן התנהל בקרב הדרגים הבכירים בוושינגטון: "הנחתי את הפנטגון לבדוק מה יהיה דרוש כדי לבצע התקפה", הוא כתב והוסיף: "זה היה עוצר את הספירה לאחור לקראת פצצה איראנית, לפחות באופן זמני".
אם כן, הדרך היחידה להרתיע את איראן היא באמצעות הטלה מחודשת של סנקציות כלכליות דרסטיות, בכך לקטוע את זרם הכספים לאייתוללות ולמשמרות המהפכה, ובתקווה גם להביא בשורה אופטימית הן עבור העם האיראני המדוכא והן עבור יציבות המזרח התיכון כולו. כדי לעצור את הגרעין האיראני יש תחילה להוריד את האייתוללות על ברכיהם, מבחינה כספית ומבחינת הרתעה צבאית.
ד”ר מג’יד רפיזאדה הוא חוקר מדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד, ונשיא ‘המועצה האמריקנית הבינלאומית למזרח התיכון’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
