כדי להבטיח את עתיד העם היהודי, עלינו לאמץ גישה שימושית יותר כלפי הנצחת העבר
פרופ' רות וייס שימשה במשך יותר מארבעה עשורים כחוקרת ספרות ומרצה באוניברסיטאות הרווארד ומקגיל. מאמר זה פרי עטה פורסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי' בינואר 2008.
***
"את יודעת כיצד אבי היה בודק עט חדשה?", הקומוניסטית היהודית בוורשה שאלה מבקרת אמריקנית בראשית שנות ה-70. "אבי היה אדם אדוק, אז הוא טבל את החוד בדיו, שרבט את המילה "עמלק" בעברית על פיסת נייר, ואז מחק אותה בקו שחור אחד".
זו אחת הדרכים בהן יהודים סגרו חשבונות היסטוריים עם אויביהם, כמו למשל השבט התנ"כי עמלק שזינב בבני ישראל בעודם נסים ממצרים. אך הנקודה שהדגישה הבת בסיפור העט היא ש"ההיסטוריה" מלמדת אותנו רק מה שאנחנו רוצים ללמוד ממנה, ושהיהודים עדיין לא הסיקו את המסקנות הנכונות מן ההיסטוריה האישית שלהם. המחיקה הסמלית שביצע אביה על פיסת הנייר לא הכינה את בני דורו למאה שנים של עמלקים אמיתיים. מצדה שלה, כך חשבה, היא אפילו הגיבה באופן גרוע יותר לאתגר של מלחמת העולם השנייה והשואה בכך שנשארה בפולין וסייעה להקים את אינטרנציונל הפועלים.
משפחתי שלי הגיעה למונטריאול בשנת 1940, אך אני נזכרת במילות האזהרה של אותה אישה בכל פעם שמדברים על זיכרון השואה. זהו לא נושא פשוט. בשנת 1993, כאשר בעלי ואני עזבהו את מונטריאול לטובת מסצ'וסטס, לא היו עוד עובדות בעלות מספר על היד בבת המאפה היהודי אותו נהגנו לפקוד. במקומן הוקמו מוזיאונים, ארכיונים ומכוני מחקר במטרה לאשר באמצעות שחזור היסטורי את מה שלא יכולנו עוד לראות בבשר ודם. היהודים היו כעת במצב המיוחד בו הם צריכים לשמור על הראיות לרצח ההמוני שבוצע בהם. איך צריך להתנהל כאשר מנסים לתעד קלון כזה? ומה ניתן לקוות להציל?
***
בזמנה, מלחמתו של היטלר נגד היהודים חדרה לבית הוריי בדמות גלויות כחלחלות דקיקות שאמי הייתה מחזיקה כאשר שבתי הביתה מבית הספר. הוריי מעולם לא גילו לי את תוכנן, מלבד האווירה שהן השרו בבית. אבי נהג לחייך למשמע החדשות הגרועות ביותר, ואמי להכות פיזית במטרה הקרובה. עד כמה ששנאתי לקבל סטירות, העדפתי את כף ידה של אמי על פני הצער המסתורי של אבי.
עוד בטרם למד כי אביו שלו נהרג או נרצח בגטו בביאליסטוק, אבי האשים את עצמו בכך שנטש את האדם שבסמכותו מרד כאשר עזב את הבית בגיל 14. אחותו הגדולה פולה, או פֶרֶלה, נותרה מאחור כדי לטפל באביהם. גורלה, יחד עם זה של בעלה ושתי בנותיהן (אלה בת 11 ואדה בגילי), נותר לא ידוע. מתוך ארבעת האחים לבית רוסקיס שהגיעו למונטריאול ב-1939 ו-1940, אני סבורה כי אבי, הצעיר שבהם, נשא את חלק הארי באשמה על כך שהותירו למוות את אביהם ואחותם.
כדי לקבל קצת פרספקטיבה: נולדתי בשנת 1936 בצ'רנוביץ, אז ברומניה, בתקופת שלטונו הסוערת של המלך קרול השני. אבי שהיה מהנדס הגיע מפולין כמה שנים קודם לכן, עני ומרוד. לאחר שבנה את מפעל הגומי הראשון באזור הוא הפך לזמן קצר לאדם אמיד ואף זכה לעיטור הוקרה מידי המלך. בנסיבות הזמן, הוא השתמש באותה מדליה בחודש יוני 1940 כדי להשיג אישורי יציאה מהמדינה עבורו, עבור אמי, עבור אחי הגדול בן ועבורי. עד יום מותו, הוא נשא בארנקו תמונה משפחתית שצולמה בבוקרשט.
תלאותינו ברחבי אירופה מחווירות כמובן בהשוואה לחוויות אותן חוו אלו שנשארו מאחור (אם כי בן היה רדוף במשך שנים בידי זיכרונות של עימותים מתוחים במעברי גבול ובקונסוליות). נחתנו בניו-יורק בספינה יוונית שהוטבעה בידי טילי טורפדו בדרכה חזרה. ב-19 באוקטובר הגענו בבטחה למונטריאול. אחי, אבי ואמי – נפטרו בהתאמה בגילאים 43, 70 ו-94 – קבורים בבית הקברות היהודי בעיר. שמות קרובי המשפחה של אמי אשר מקום קבורתם לא נודע חרוטים בגב המצבה שלה.
הקשר של אמי למידע אותו קיבלה באותם מכתבים אודות בני משפחתה נודע לי רק כחמישה עשורים לאחר מכן, כאשר ביקרתי בליטא יחד עם קבוצת מרצים מהאוניברסיטה העברית. ביקרנו יום אחד בעיר קובנה, בין היתר במצודה בה רבים מ-40 אלף יהודי העיר עונו ונרצחו. השעה הייתה עשר בערב, שבע שעות הבדל ממונטריאול וזמן מושלם להתקשר לאמי בביתה. "את יודעת איפה אני נמצאת, מאמל'ה?", שאלתי ביידיש. למרות שהקבוצה הייתה בדרכה לעיר הולדתה וילנה, חשבתי שיהיה זה בטוח יותר לטלפן מן העיר הסמוכה בה חיה אחותה האהובה אנושקה. "איך בין אין קובנה", אמרתי.
בשדרה מקושטת העצים ממנה התקשרתי, אנשים ישבו בבתי קפה וטיילו בשלווה. זוג שיחק עם כלבם ממש ממול לתא הטלפון. סיפרתי לאמא שהגעתי לעיר באותו בוקר ושאנחנו מתכוונים לעזוב בשעות הצהריים למחרת. "האם תבקרי את אנושקה?", היא שאלה. זו הייתה שאלה כה רגועה וחסרת רגש עד שהצצתי בשעוני לרגע לפני שהשבתי, "לא כרגע. אני חושבת שהשעה מאוחרת מדי".
ובאמת באותו הרגע, כוונתי אכן הייתה כי השעה היא שעת ערב מאוחרת מכדי לקפוץ לביקור לא מתוכנן. אמי שמרה את בני משפחתה הנספים כל כך חיים בזיכרונה, עד שהייתי מוכנה למדי לבקר אותם בביתם. בניגוד לאבי המתאבל, אמא כנראה מעולם לא קיבלה את העובדה לפיה יהודי וילנה וקובנה מתו.
אבי מצדו כמעט ולא דיבר על עברו. במשך ארבעה ימים בשבוע הוא בילה בחברת אחיו ושניים מאחייניו במפעל מחוץ לעיר אותו ניהלו ביחד כעסק משפחתי. פעמיים בשבוע הוא נשאר לישון שם יחד עם אחיו אנוך. יתכן כי בחדר המלון אותו חלקו הם טיפחו ביחד את צערם, מכיוון שהשניים היו קרובים מאוד. אפילו כאשר לא עסקו בענייני עבודה, הם שוחחו מדי יום בטלפון. בהקשר הזה אמי נהגה להתבדח על שני מהפכנים רוסים שריצו עשר שנות מאסר באותו תא במרתפי הק.ג.ב. ביום השחרור הם נפרדו ופנו לדרכים שונות, כאשר אחד מהם הסתובב חזרה וקרא: "ינטל, חכה! חכה! שכחתי לספר לך משהו!". חיבבתי את הבדיחה הזו, אך אמי סיפרה אותה בתוספת מנה הגונה של טינה כלפי הינטלים הנעדרים בחייה שלה. העובדה שאיבדה את אחותה ועוד רבים אחרים הפכה את החיבור של אבי לקרוביו לכאובה עוד יותר עבורה.
***
בבית שלנו המלחמה הייתה ידועה פשוט כ"מלחמה". המילים "חורבן" ו"שואה" בוודאי הצטרפו מאוחר יותר, כחלק ממגמות ספרות והנצחה פוסט-מלחמתיות. ידעתי מעט מאוד על חלקה של קנדה במלחמה, למרות שאני זוכרת תרגיל התגוננות מפני הפצצה אווירית בו ההורים כיבו את האורות והחשיכו את התריסים. הרבה יותר מאוחר למדתי כי גם יהודים נפלו בשירות הצבא הקנדי מעבר לים. אך כמהגרים חדשים במדינה המלחמה שלנו הייתה שונה, ובמסגרתה הצד שלנו הובס ללא תנאי.
אינני זוכרת חגיגות מיוחדות בימי הניצחונות על גרמניה או יפן. במקום זאת, היום הזכור ביותר בשנת 1945 היה ה-12 באפריל. עמדתי על המרפסת מחוץ לבית כאשר בתו של בעל הדירה רצה במורד הרחוב וצעקה: "הנשיא רוזוולט מת!". הוריי היו בתוך הבית ויכולתי לנחש מרחש השיחה הרגיל ביניהם שהם לא ראו בכך התרחשות גדולה. נכנסתי פנימה נרגשת מחשיבות החדשות: "הנשיא רוזוולט מת!". אבי סטר על פניי בחוזקה.
זו הייתה הפעם השנייה בלבד בה היכה אותי. הראשונה הייתה בגיל חמש כאשר רצתי הרחק לפניו ברחוב בשעת ערב ורק במזל לא נפגעתי מרכב חולף. הוא חיכה עד שחזרנו הביתה, הושיב אותי בחיקו והצליף בי מעל מעיל החורף. לא בכיתי בפעם הזו. אני חושבת שהבנתי שהוא היה חסר השליטה מבינינו. הו אבא! הפזיזות! אם הסטירה הייתה מגיעה מאמי הייתי אולי מתחצפת לגבי חוסר הצדק בדבר, אבל התפרצות ההלם מצד אבא הייתה כל כך לא אופיינית ולא במקום עד שהיא גרמה לי לחוש גאווה על כך שיצרתי אותה.
במהלך שנות המלחמה לא סבלתי משום מחסור. אינני זוכרת הקצבה במזון או אפילו נזיפות לסיים את דגני הבוקר בגלל שיש ילדים רעבים באירופה. בקיץ אחי ואני נשלחנו מן העיר למחנה באזורי הכפר, לכאורה כדי להגן עלינו מנגיף הפוליו. מה שבאמת היה חסר לי היו הורים. הם היו עסוקים תמידית, אם לא במלחמה אז אז בהגעת אחותי התינוקת אווה בנובמבר 1942, ממש לפי תבוסת רומל באל-עלמיין (הם שקלו לקרוא לה ויקטוריה לציון הניצחון), ובהמשך בלידת אחי דוד באותה שנה בה נולדה מדינת ישראל.
אחד מהחברים של הוריי סיפר לי כיצד בכיתי כאשר הם הביאו את אחותי מבית החולים. ואם אכן בכיתי, כרי שהתגברתי על כך במהרה. במקום לרגוז על הסחות הדעת בהן היו עסוקים ההורים, נהניתי מאוד מהעצמאות שניתנה לי. אם הייתי צריכה לברר משהו, פניתי לאחי הגדול בן, שבכל מקרה הבין הרבה דברים, כולל באנגלית, הרבה יותר טוב מהם. מעולם לא עלה בדעתי להתייעץ עם אמא או אבא לגבי משהו חשובץ כאשר זה התאים לי, סיפרתי להם מה אני מתכננת לעשות. במרבית הזמן פשוט עשיתי את מה שהיה נראה לי נכון.
***
כל זה היה בזמן המלחמה. לאחר שהסתיימה ופליטים ממנה החלו להגיע למונטריאול, התחלנו להבין כמה ברי מזל היינו.
בביתנו, "ניצולים" היו בדרך כלל "וילנרים". את חלקם הורי הכירו ממש מווילנה. אחד מהם היה חבר לכיתה של אמי בבית הספר, אחר היה החבר הטוב ביותר של אחיה, ושלישי חבר לספסל הלימודים של אבי באוניברסיטה. לפני שעבר לצ'רנוביץ, אבא התגורר ולמד בווילנה במשך כעשור, והשלים תואר שני בהנדסה כימית. לאמי ולו היו מן הסתם חברים משותפים רבים, אך היא זכרה בנוסף גם שכנים וחברים לכיתה מימי הילדות המוקדמים.
זרם הווילנרים נמשך גם הרבה לאחר המלחמה. יום אחד בשנות ה-60, כאשר ביקרתי את אמי, מצאתי אותה כה שקועה בשיחה עד שבקושי טרחה להציג אותי בפני הזרה שישבה לשולחן: אישה בגילה בערך שדיברה בדיוק באותו ניב יידי. זו הייתה, כך למדתי מאוחר יותר, חברה של אמי מימי התיכון שבנה השתקע במונטריאול. היא עצמה עברה לבלגיה עם בעלה עוד בטרם המלחמה, ולאחריה הם התנצרו ביחד והטבילו את בנם לאותה האמונה.
אשאיר למשפחתה של אותה אישה לספר את סיפורה כפי שתחפוץ; העובדה הרלוונטית לסיפורנו היא הסלידה המוחלטת של אמי כלפי כופרים ביהדות – הקטגוריה האנושית היחידה (מלבד הנאצים) אותה גינתה באופן מתמיד. אך כאשר שאלתי אותה מדוע הניחה את עקרונותיה בצד במקרה הזה, היא נראתה מופתעת: "מה את יודעת, ילדה, על התלאות אותן נאלצו לעבור נשים יהודיות?". כל ניצולה מווילנה הייתה "בת לעם היהודי" ולכן זכאית להגנה המלאה של אמי, וכל הכללים נשכחים כאשר מדובר בשליחים מן העבר.
האם זה פלא שמצאתי את אותם אנשים חיים יותר מאשר בני תמותה רגילים? יום אחד בשולחן ארוחת הערב, וילנרית נוספת, גברת ד', סיפרה כיצד בעלה הציע לה נישואין במחנה הריכוז בדכאו, ימים ספורים לפני שחרורו ב-1945. הם הכירו אחד את השנייה מווילנה, והקשר חודש מעבר לגדר התיל שהפרידה בין גברים לנשים במחנה. כל אחד מהם, אני סבורה, איבד בדרך אישה ובעל. בהזדמנות הראשונה לאחר שהצבא האמריקני השתלט על המצב, גברת ד' הצליחה למצוא אמבטיה ומעט סבון, והתיישבה לקרצף את בגדיה. בכל פעם שטבלה את ידיה במים, הן יצאו שחורות יותר מעפר וכינים. לפתע הגיח מאחוריה אדם והעביר את אצבעו על זרועה המטונפת. ממש כך – גברת ד' הדגימה כיצד עשה זאת ואז נישק את הנקודה אותה ניקה. מערכת יחסים רומנטית מושלמת צוירה עבורי בידי האדם הקשיש שישב בשקט מולי ולגם תה. מעולם לא שאלתי בעצמי לגבי אותו זוג, כפי שלא חקרתי אודות חברים אחרים של הוריי, בין אם הכרתי אותם אישית או לא. הם נראו לי כדמויות גדולות מהחיים, חשובות יותר מספרים.
הענקתי את הקרדיט הזה פחות או יותר לכל אדם שבילה את תקופת המלחמה "בצד האחר", ואפילו למורים שעבדו בבית הספר היהודי בו למדתי עד כיתה ז' ובשיעורי ערב עוד שלוש שנים לאחר מכן. זיכרוני הכמעט-יחיד מימי בית הספר הן התשובות שבהן טעיתי לעתים.
אבל דברים אחרים בעלי משמעות הצליחו לחלחל בשיעורים: רצון המורים להיות בקרב ילדים לאחר שלעתים חוו אובדן ילדיהם שלהם; הכבוד שרחשו ללימוד סוגיות יהודיות למרות המחיר שנאלצו בגלל שנולדו כיהודים; רוחב ידיעתם, שנראה כאילו קשור באופן ישיר לחוויות שעברו. אני בעיקר אסירת תודה על כך שהם מעולם לא הזכירו את החוויות האלה, מכיוון שתמיד סברתי שאין טעם ללמד ילדים צעירים על חורבן יהדות אירופה מבלי שהם לומדים קודם כל על כוחה הנצחי של התרבות היהודית. העובדה שניצולים אלה מן המלחמה נגד היהודים היו מוכנים לחשוף אותנו ליסודות התרבות הזו, סייעה לשכנע אותי עוד יותר בערכה.
***
מגיל 12 לערך ועד שמלאו לי 16, למדתי רטוריקה ושיחקתי בתיאטרון לילדים. שיא הקריירה הגיע בדמותה של ג'ו במחזה 'נשים קטנות' ובדמות המכשפה ב'הנזל וגרטל'. במשך מרבית התקופה הזו חשבתי להפוך לשחקנית כשאהיה גדולה וצפיתי בכל ההצגות האפשריות. אך שום דבר ממה שראיתי על הבמה לא התחרה עם העוצמה הדרמטית של עצרות הזיכרון בהן השתתפתי עם הוריי, טקסים שאורגנו לזכר המתים בווילנה וסביבותיה, ואירועים קהילתיים לציון יום השנה למרד גטו ורשה. בראשית האביב משתתפי העצרות אלה היו לובשים מעילים כבדים, ומזכירים לי את התמונות מהגטו שהפכו מוכרות כמו פניי שלי במראה.
היה חולף נצח עד שהמפגש נפתח באופן רשמי. לבסוף, מנהל הטקס היה נאלץ לקרוא לכולם לסדר. החזן היה מדקלם את 'אל מלא רחמים', התפילה המסורתית עבור המתים. אך חוסר המנוחה בקרב הקהל העצבני נמשך גם במהלך הנאום המרכזי, שלעתים נדירות הצליח לספק את כולם. זעקות מעונות על "נקמה!" קטעו את כל מי שייעץ להותיר את העבר מאחור. מנגד, צעקות "בושה!" ענו לאלה שקראו לנקמנות.
לבי יצא לקומץ הבודדים שקראו לנקמה, למרות שרק אלוהים יודע על איזה אמצעי נקמה הם חשבו. המגפות התנ"כיות שירדו על פרעה? דם, צפרדע, כינים… מכת בכורות גרמנים? הבכי שלהם במסדרון נראה לי חסר תועלת כמו התפילות של בני משפחתם בדרך לגרדום. ועדיין, בהתחשב במזג של אמי, הייתי מצפה ממנה לחלוק עמדה דומה. היא הייתה שונאת היטב וידעה איך לנטור טינה. אך כאשר שאלתי אותה יום אחד לגבי חבר שלא ראתה מזמן, היא אמרה בבוז: "ג'?! לאחר המלחמה הוא איתר והרג את האיש שרצח את משפחתו!".
הייתי המומה. מר ג'! האדם הקטן והמסקרן הזה, רזה בהרבה מאשתו ובקושי מוציא מילה בביקוריהם בביתנו? מר ג' הוא נוקם? ומדוע העובדה המהממת הזו לא העלתה את ערכו בעיני אמא? כעסתי כל כך על האופן השיפוטי בו היא התייחסה אליו עד שלא טרחתי לדלות עוד פרטים, מוותרת על ההזדמנות לגלות כיצד ביצע את מעשיו.
כיום אני סבורה שאמי פשוט ספגה את ההנחה היהודית המקובלת לאחר המלחמה, ולפיה היה חשוב יותר להבטיח את העתיד מאשר לבזבז אנרגיה על פעולות תגמול. למרות האהדה שחשתי כלפי אלה שייחלו ליישב את החשבון עם הרוצחים, גם אני כנראה חלקתי את אותה הנחה רווחת. זה היה עניין של סדר עדיפויות – לבנות או להרוס. באותן עצרות שלאחר המלחמה, למרות שאנשים בכו בגלוי ורוחות המתים כאילו שאבו את האוויר מחלל האולם העמוס, כאשר קמו כולם לשירת ההמנונים המסכמים היית יכול לחשוב שאנחנו צבא מנצח.
ראשונים הגיעו המקצבים הצבאיים של 'שיר הפרטיזנים' מאת המשורר הווילנאי הירש גליק:
"בִּכְתַב הַדָּם וְהָעוֹפֶרֶת הוּא נִכְתַּב;
הוּא לֹא שִׁירַת צִפּוֹר הַדְּרוֹר וְהַמֶּרְחָב,
כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם,
יַחְדָּיו שָׁרוּהוּ וְנאַגאַנִים בְּיָדָם.
אך מה שהצדיק במיוחד את הגווים הזקופים היה השיר שחתם סופית את הטקס – 'התקווה', ההמנון הלאומי היהודי ולאחר 1948 גם המנון מדינת ישראל. השיר שהושר בקונגרסים הציוניים מאז 1897 אישש כי תחיית העם היהודי בארצו החלה בטרם החורבן של היטלר, והתגשמה למרות השואה: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ".
מעולם לא שרתי את 'התקווה' או שמעתי את השיר מושר מבלי לחוש כיצד מציפה אותי הוקרת תודה כלפי אלה שהפכו את מילותיו למציאות. לעתים רחוקות מאוד החוויה בת זמננו עולה על התיאורים שקראנו בתנ"ך, אך בכל הנוגע לישראל המודרנית, כפי שאמי נהגה לומר: יחזקאל הוא גור כלבלבים בהשוואה אלינו. הנביא מספר לנו כיצד זעם האל חודר לעצמות היהודים המתים ומקים אותם לתחייה:
וְהִנֵּה-רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ. וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה… וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם–חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד"
וכך: חמישה ימים לאחר שחרור מחנה הריכוז בברגן בלזן בשנת 1945, קצין דת יהודי ערך תפילת שבת באוויר הפתוח עבור מאות שורדים יהודים. בהקלטת האירוע ניתן לשמוע את קולו הרועד של השדרן הבריטי בעודו מתאר את 40 אלף הגופות שפונו מהמקום, את הרבות הנוספות שעדיין מכסות את השטח, ואת החיים-מתים השוכבים וגוססים מסביב. המשתתפים-אבלים בטקס מייבבים בגלוי. הוא מסתיים בשירת 'התקווה'. "האנשים כאן יודעים שהם מוקלטים", מספר השדרן, "הם רוצים שהעולם ישמע את קולם. הם השקיעו מאמץ רב שהתיש אותם בבירור".
האנשים לצדם עמדתי בעצרות שלאחר המלחמה בהחלט לא היו גופות, אלא חברים בעם שקם מן המתים. למי היה זמן לנקמה, כאשר ילדים יהודים חיכו להיוולד?
***
אך זו אינה השאלה ששבה ועלתה בדחיפות רבה יותר, אצל יהודים או אחרים.
כמה עשורים לאחר המלחמה, האחריות להנצחת הרצח ההמוני של היהודים עברה מהחוגים היידים של מהגרים ופליטים לידי מוסדות הקהילה הרשמיים, אשר ברובם הורכבו מאנשים שלא הכירו ממקור ראשון את הנספים ואת הקהילות שחרבו. הניצולים הלהוטים לשתף את חוויותיהם מצאו קהל דובר אנגלית שרצה לשמוע וגדל בהדרגה. אסירי תודה על ההקשבה, לא תמיד היה אכפת להם כיצד אחרים מנכסים את ההצהרות שלהם. אושוויץ וציקלון בי. הררי גופות. מושיעים אמריקנים ורוסים. חייתי ואני עדיין חיה באופן כה אינטימי בצל "המלחמה", עד שאיני סומכת על הקלות בה ארגונים יהודיים ואחרים מחוץ לקהילה החלו לייצג אותה כ"שואה", ועוד פחות את האופן בו עברה לתודעה הציבורית כסמל כללי של "אכזריות האדם".
בשנות ה-60 הכנתי את עצמי לקריירה אקדמית בהוראת ספרות יידית. עד שהצלחתי למצוא דרך בה אציג את הנושא לאחת האוניברסיטאות המקומיות, חיפשתי אחר עבודה זמנית. הודות למנהל נחמד במיוחד, שכנעתי את המרכז הקהילתי במונטריאול להקים מכון ללימודי יהדות שיציע קורסים למבוגרים, כולל בספרות יידית. המכון נפתח בהצלחה עם 11 קורסים שונים, אך בשנים הבאות הנוכחות התדלדלה והשקענו זמן רב בניסיון להחליט כיצד ניתן למשוך את "הקהל הצעיר" והחמקמק. השואה עלתה כהצעה לנושא שיכול למשוך קהל רחב יותר. ואכן כך היה, שם ובכל מקום אחר.
כאשר לימודי יהדות הפכו בהמשך לחלק מתכנית הלימודים באוניברסיטת מקגיל, עמיתיי ואני הקדשנו מן הסתם תשומת לב ראויה לחורבן יהדות אירופה, אך לא הצענו קורסים נפרדים בעניין. המחויבות העיקרית שלנו, כפי שראינו אותה אז, הייתה לכסות את מלוא היריעה של היסטוריה, תרבות והגות יהודית, מן התנ"ך ועד למדינת ישראל. אך קבוצת ניצולים פנתה וביקשה שנשנה את סדר העדיפויות, והעניין בקרב הסטודנטים תמך בדרישה הזו. אם מרבית הקורסים הרגילים בהיסטוריה ותרבות יהודית משכו עשרות בודדות של מתעניינים, הרי שקורסים אודות "השואה" או כל שם אחר דומה הביאו מאה נרשמים ויותר.
לך תתווכח עם הצלחה. שיעורי הרשמה גבוהים היו יתרון לא מבוטל בתקופה בה הנהלת המוסד החלה לבדוק את היחס בין מספר הסטודנטים למספר המורים כאמצעי לקביעת "יעילות" המחלקה. וללא ספק, המאה ה-20 סיפקה מעט מאוד נושאים בעלי משמעות דרמטית, מורכבות היסטורית או אתגר אינטלקטואלי מאשר רצח העם שביצעו הגרמנים ביהודים. ניסינו להפוך את קורס השואה למקיף ומוצק מבחינה אקדמית, ולהימנע מן הפיתויים הרבים לנצל אותו לצרכים רגשיים או פוליטיים. בדומה למחקרה ההיסטורי של לוסי דווידוביץ' אודות 'המלחמה נגד היהודים' (1975), ניגשנו לנושא מן הזוויות השונות של הפושעים, משתפי הפעולה, העומדים מן הצד והקורבנות, וניסינו לתאר את התהליך שיצר רצח המוני והן תגובת הקורבנות שנתפסו בהפתעה. הסגל שלימד את הקורס הזה שנה אחר שנה התאמץ מאוד כדי לעמוד בקצב המחקרים, ספרי הזיכרונות, הסרטים ומקורות אחרים שהופיעו במהירות בתחום הצומח.
***
אך איזו מין הצלחה זו הייתה? לא משנה עד כמה ניסינו ללמד את התחום בקפדנות, הוא חסר את הזוהר של התנ"ך, את המשמעות האינטלקטואלית של התלמוד, את ההדר של שירת ימי הביניים או את התובנות המוסריות של הרמב"ם. מבחינה היסטורית, היהודים סיפקו תרבות ענפה חלופית לתרבות שהצמיחה את היטלר – ועדיין הנה היינו, מנתחים את הפעולות ואת התרבות של מהרסינו. למה שאנחנו נרגיש מחויבים ללמד את הפתולוגיה הגרמנית? מדוע איננו משאירים את השאלות ההיסטוריות אודות מקור הריקבון והתפשטותו לאלו שאכן לקחו חלק ברשע? היהודים עומדים בפני שאלה הפוכה – כיצד לשים קץ להפיכתם לקורבנות.
השואה לא הייתה יצירת כפיהם של יהודים (עד כמה הם ניסו להימלט ממנה נואשות!), ובכל זאת, באירוניה שטנית, זו הסוגיה ההיסטורית שדרכה היהודים הפכו לידועים. בכך שהכחידו את היהודים באופן כה חסר תקדים, הגרמנים הקטינו את מספרם בחיים אך הגדילו את חלקם בדפי דברי הימים. וכהמשך של אותו מטבע, יהודים אינם יכולים לסמוך על הגרמנים או עוזריהם באירופה בחיבור ההיסטוריה הזו, מכיוון שהם ויורשיהם עשויים באופן טבעי לרצות ולהמעיט בחלקם בזוועה, ולבוז לכל מי שמנסה להזכיר אותה. במקום צדק שלעולם לא יוכל להיות מושג, ליהודים לא הייתה ברירה אלא לשמר באופן פעיל כמה שיותר תיעוד של הזוועות עצמן, ושל הקורבנות מאותם מעשי זוועה.
הנצחה, מסוג מסוים, תמיד הייתה מרכיב יסוד בקיום היהודי. יהודים קוננו על חורבן ירושלים במשך אלפיים שנה ומתוך ציפייה לשוב למולדתם. אם היו שוכחים את ירושלים, כפי שהמשורר התנכ"י מבטיח שלא לעשות, הם לעולם לא היו שורדים כדי לשוב אליה. בדומה, לרבים ממחברי הזיכרונות והיומנים מימי המלחמה ואחריה יש חלק לא פחות בתחיית היהודים. הציווי לתעד היה קדוש עבור היסטוריונים של גטאות כמו הרמן קרוק ועמנואל רינגלבלום, לעיתים קדוש יותר מעשרת הדברות. ממקום מסתורה בצד הארי של ורשה, רחל אוירבך בילתה את לילותיה בתיעוד גורלם של מכריה מתוך הגטו, ושל כל קורבן אודותיו הצליחה למצוא מידע. לאחר המלחמה, ובקנה מידה לאומי ונרחב הרבה יותר, היא סייעה לייסד את מרכז התיעוד ביד ושם. בשלב כלשהו, מרבית העדים חשו חובה לתעד את חוויותיהם. שטפון העדויות האלה ימשך כל עוד אחרון הניצולים נושם.
אחי הצעיר דוד אשר גדל על זיכרונות המלחמה, ערך אוסף של ספרות יהודית אודות החורבן, החל מבית המקדש הראשון ועד לטקסים דתיים בבתי הקברות הצבאיים בישראל. במהלך המאות, הוא כותב, "לא משנה עד כמה התארכה רשימת המתים על קידוש השם", ו"לא משנה כמה אסונות אכלסו את לוח השנה של ההנצחה, הם בסופו של דבר אישרו את יחסי הברית בין היהודים לבין אלוהי ההיסטוריה".[i] בימינו אנו, יהודים חילונים הנחושים באופן דומה לזכור ולתעד יהפכו את שפת "אלוהי ההיסטוריה" לשפת ההיסטוריה גרידא: ספגנו את האסון כדי לחדש את המחויבות לחיים לאומיים.
זהו הלקח שיושם בפועל בהקמת מדינת ישראל. למרות שהאומה הצעירה נדרשה לחצי דור בערך כדי להתייחס לנושא במלואו, גם היא ספגה את השואה, באותה החלטיות בה קלטה את פליטי המלחמה אל תוך החברה הישראלית. (ופליטי מלחמות מאוחרות יותר גם כן: אותה קומוניסטית יהודית שהזכרתי בפתיחה נמלטה במהרה מן האנטישמיות הקומוניסטית בפולין והקימה את ביתה בישראל). הישראלים ידעו כי אילו הייתה להם מדינה עשור קודם לכן, יתכן כי מיליון ילדים יהודים היו מתרוצצים על חופיה. אך גם אם התעכבה, המדינה היהודית הייתה התשובה הניצחת המוסרית היחידה לרצח העם שרקם היטלר. טקסי זיכרון בקיבוצים ללוחמי הגטו הם ניצחון שלאחר המוות. הנצחת זיכרון השואה בישראל דומה להגדה של פסח אשר משחזרת את הסיפור התנכ"י של יציאת מצרים, החל מ"עבדים היינו לפרעה" ועד להשגת החירות. בדומה, המבקרים במוזיאון יד ושם עוברים דרך שורת מוצגים של רצח העם באירופה עד ליציאתם לחופשי בעיר הבירה התוססת של המדינה היהודית. מש"ל.
***
אך איזו משמעות יש לשואה מחוץ להקשר ההיסטוריה היהודית? עם תום המלחמה, ניצול אושוויץ פרימו לוי חיבר את ספר זיכרונותיו המפורסם 'הזהו אדם?' בשפה האיטלקית, עבור האיטלקים. כימאי במקצועו והומניסט על פי המסורת האיטלקית הזרה משהו ליהדותו שלו, לוי היה המדריך הספרותי האידיאלי לעולם כל כך לא יאמן עד שרק נקודת מבט כמו שלו הפכה אותו למובן במקצת עבור אלו שלא היו שם. בנקודה מסוימת, הוא מתאר כיצד ניסה לעודד אחד מהאסירים, צרפתי שלא הבין כלל איטלקית, בכך שדקלם והסביר קטע מתוך 'התופת' של דנטה. לוי ודאי קיווה שתיאורו שלו את הגיהינום יחזק את אמונת הקורא באדם, כפי שדנטה חיזק אותו עצמו.
ארבעה עשורים לאחר מכן, בספרו 'השוקעים והניצולים', לוי מתאר את כישלונו. הוא חש צורך לזעוק את עדותו מגגות הבתים, רק כדי לגלות כי "האדם שצועק פונה בו זמנית לכולם ולאף-אחד, הוא קול קורא במדבר". פרימו לוי הפך לאייקון ספרותי, אך מרבית האירופאים היו אדישים או עוינים כלפי תזכורות לעברם האפל ביותר. מדכאת במיוחד הייתה ההתכתבות בינו ובין קוראים גרמנים לאחר שספרו הראשון תורגם לשפת אלה אשר הוא שאף להבין ולהיות מובן מצדם. הגרמנים ששלחו לו מתנות הכאיבו לו רק פחות מאלה שהציעו שלל הצדקות עצמיות. אמונתו באדם, שהצליחה לשרוד את אושוויץ, לא הצליחה לשרוד את גורל ספרו אודות אושוויץ.
המקרה של העיתונאי והסופר האמריקני מאיר לוין היה מבשר רעות באותה מידה. בדיווחו מאירופה עם תום המלחמה, לוין חיפש אחר דרך להביא את הטרגדיה היהודית לידיעת העולם. הוא האמין כי גילה אותה ביומנה של אנה פרנק, אותו קרא במהדורה צרפתית מוקדמת. לאחר שהביא את היצירה לידיעת מוציאים לאור בארה"ב, הוא סייע להפוך אותה לאחד הספרים היהודיים הנקראים ביותר אי-פעם, שניה רק לתנ"ך. אך הוא כמעט יצא מדעתו מול הניסיונות להטיל ספק ביהדותה של פרנק. עם מודעותה העצמית הגוברת של המחברת וגאוותה הלאומית כיהודייה, כפי שתועדה בקפידה דף אחר דף, גרסת הבמה האמריקנית של היומן שימשה כתחליף למסר הכנסייתי המרומם: "אנשים הם באמת טובים בלבם".
אין ספק כי מתוך הרצון לחזק את המסר המרפא הזה, תגובה כביכול להתפרצויות ההיסטוריות של "אכזריות האדם", שאנרגיה כה רבה הושקעה בניסיון לייסד תערוכות שואה ברחבי צפון אמריקה. באחת מישיבות התכנון של ניסיון כזה בה השתתפתי, הדיון סבב סביב הפוטנציאל החינוכי של המוזיאון עבור הציבור, במקום לעסוק בתפקיד ההנצחתי שלו עבור הקהילה היהודית. נראה שכולם היו בטוחים כי ייצוג הרשע בתערוכה יספק את האפקט הגואל הראוי.
אני מצדי, ובניגוד לציפיות כאלה, חששתי כי הצגה של מה שקרה ליהודים תחת היטלר עשויה דווקא לחזק רעיונות קיימים שלהם כקורבנות וחשודים נצחיים. יהודי אירופה לפני ובמהלך שלטון היטלר אולי לא הבינו במלואו את פוטנציאל הרשע האנושי, אך בוודאי שהשורדים מביניהם, כך חשבתי, צריכים להיות פחות תמימים מרצון לגבי נטיות האדם. ילד הצופה בתערוכה המתארת את הסדיזם הנאצי ובערמות הרכוש היהודי המוחרם עשוי להסיק מכך שיהודים הם דבר לא חיוני, או שהרג שלהם הוא דבר רווחי או משעשע. אחרים עשויים לשאוב גירוי מסוג שונה. במוזיאון שואה באירופה, כאשר עמדתי לצד תיירת שבהתה בתמונת אישה יהודייה עירומה בדרכה לטבח, שמעתי אותה מעירה לחברתה: "תראי איזה ציצים".
גסות התיירת הייתה מדהימה, אך לא פחות הדהימה אותי יומרת אוצרי התערוכה שחשבו כי לתמונה כזו עשויה להיות השפעה אחרת. כיצד, אם כן, מלחמתו המוצלחת מדי של היטלר נגד היהודים יכולה לעורר כבוד כלפי אדם באשר הוא?
***
שתי גישות אחרות להנצחת השואה היו עשויות להניב לקח אוניברסלי ראוי יותר. אם "הסיפור" היה מסופר מנקודת ראות יהודית, הוא יכול היה לשמש בדומה לטקסט ההגדה שתיארתי לעיל. יהודים, כך היה אפשר לומר, חיו באירופה במשך יותר מאלפיים שנה במקומות שונים, התנהלו בדרכים שונות והגיעו להישגים שונים. בשלהי המאה ה-19, תקופה בו עלו מדינות הלאום, גם הם החלו לשקם את הרצון לשוב למולדתם, שהייתה אז תחת שלטון עותמאני ובהמשך בריטי. אך לפני שעלה בידם להבטיח מקום מקלט, אסון היכה בהם ושעבד אותם לשלל זוועות; בנקודת השפל של התרבות האירופית, יהודים כמעט נמחקו כליל מן היבשת. במהלך המלחמה, הם הגיבו בדרכים שונות, ולאחריה קמו ועלו בנחישות לאומית גדולה עוד יותר.
זו הדרך בה אני עצמי חוויתי את חיי כיהודייה, והאופן בו הייתה מעדיפה שאחרים יכירו אותם.
גישה אחרת יכולה להיכלל תחת המוטו של "לעולם לא עוד". כאן הדגש צריך להיות על התהליך הפוליטי שדרכו התגשמה השואה. כלומר: האנטישמיות, אותה אידאולוגיה אנטי-יהודית שצמחה בגרמניה בשנות ה-70 של המאה ה-19 והתבססה על מקורות נוצריים ורגשות אנטי-יהודיים אחרים מעברה של אירופה. בשנות ה-20 של המאה ה-20, תחת תנאים מסוימים, היטלר השתלט על האידאולוגיה הזו, ובשם ההגנה על מוסדות החברה מפני יהודים תפס שליטה מליאה גם באותם מוסדות. התפשטות האנטישמיות במדינות רבות אחרות באירופה יצרה ברית פוליטית בין אומות שבמקרה אחר היו מתנגדות לתוקפנות של היטלר. המלחמה נגד היהודים הסלימה והשתלבה בתוך המלחמה שהוביל הרייך השלישי.
מרכיב עיקרי בתצוגה כזו תהיה למשל הברית שנכרתה בעת המלחמה בין אדולף היטלר לבין המופתי של ירושלים, נקודה בה האנטישמיות האירופית המודרנית חדרה בפועל גם למזרח התיכון. החלק האחרון של התערוכה יציג מבט לימינו אנו, ותיאר כיצד אידיאולוגיות אנטי-ליברליות ואנטי-יהודיות המשיכו לתפקד, בגרסאות שונות, ברחבי העולם הערבי והמוסלמי. כאשר היא מתועדת כך, סיסמת "לעולם לא עוד" תהיה מובנת לא כמעין קריאה כאילו-דתית, אלא כהכרח פוליטי פשוט, כזה המבוסס על שיקול זהיר של תקדימים היסטוריים.
המוזיאון האמריקני לזכר השואה, הגדול והחשוב ביותר מבין המוסדות האלה מחוץ לישראל, אינו מציג אף אחת מהגישות האלה. הצגתו את האסון היהודי דומה לסיום קריאת ההגדה של פסח בפרק על העבדות, לתאר בפירוט כמה תינוקות יהודים הושלכו היאורה, כמה עבדים מצאו אותם בבניית ערי המסכנות פיתום ורעמסס, האכזריות שהונהגה כלפי נשים יהודיות וכן הלאה. בסיפור האפלולי המוצג במוזיאון, היהודים ניצלים לבסוף – בידי אמריקנים בעיקר – אך הם לא זוכים לתחייה לאומית, אין שום דגש על ריבונות יהודית, חוסן יהודי או הגנה עצמית. שיר הנושא אינו 'התקווה' המייצגת תקווה יהודית, אלא, אם כבר, 'Over There', שירו האלמותי של ג'ורג' קוהאן מימי מלחמת העולם הראשונה, עם הבטחתו המרגשת לפיה "היאנקים מגיעים". והם אכן הגיעו. לאורך כל התצוגה, לרוע המזל, תוצאת הבנייה מחדש של היסטוריית הצד היהודי היא בכך שמבקרים אמריקנים חשים נוח יותר עם הרעיון של גופות יהודים, מאשר עם הכרת רבנים גדולים או מראה חיילים ישראלים.
לפני מספר שנים צפיתי בראיון טלוויזיוני עם אחת מאוצרות המוזיאון. כאשר קווי הטלפון נפתחו לשאלות הצופים, אחד מהראשונים להתקשר היה אדם שהזדהה כערבי ושאל מדוע המוסד אינו מתעד את "השואה שעושים הישראלים לפלסטינים". האוצרת הפנתה מבטה לצד והשיבה: "אנחנו עוסקים רק בשנים שבין 1933 ל-1945". בכך לא רק שהיא אפשרה להשמצת ישראל להישמע ללא הפרעה, אלא שממש כמו המוזיאון עצמו, היא ויתרה מראש על האחריות להציג את מאפייני האנטישמיות שהעניקו השראה לא רק לאותו צופה ערבי אלא למיליונים אחרים כמוהו. הודאתה בכך שהמוזיאון עוסק רק באותה תקופת זמן מסוימת היא בדיוק מפלתו החינוכית והמוסרית של המוסד.
בשנות נערותיי הייתי בטוחה שהגרוע מכל כבר מאחורינו, לא בגלל שהרשע נעלם לפתע מעל פני האדמה, אלא משום שיהודים, אמריקנים ואפילו אירופים למדו על בשרם את הלקחים כיצד להתגונן מפניו. האמנתי שמשמעות הזיכרון הוא למידת לקחי ההיסטוריה, ושאותם לקחים היו ברורים וידועים. לעולם לא תיארתי לעצמי שאנשים כמו מחמוד אחמדניז'אד יוכלו להציג מחדש את ההיסטוריה באופן שמקים לתחייה את דפוסיה הנבזים ביותר, ויובילו דור חדש של פושעים, משתפי פעולה, עומדים מנגד וקורבנות פוטנציאליים. לעולם לא תיארתי לעצמי את האפשרות לפיה הכוחות הפוליטיים העולמיים יאיימו להביא שוב לאסון ענק כמו זה שהמוזיאון מתעד.
***
סוף דבר: כאשר אחי הגדול בן נהג לחשב את מצבם הפוליטי של היהודים, הוא ראה את המציאות של מדינה יהודית בארץ ישראל כנוגדן לדכאון שעלה מתמונת הסיכונים והסיכויים הכללית. הכיתוב שבחרנו למצבתו, מספר שמואל א פרק טו, עשוי לסייע לאחרים אשר כמוהו שקעו לעיתים בייאוש: "נצח ישראל לא ישקר". הבטחה זו תורגמה בגרסת התנ"ך של המלך ג'יימס ל"כוח ישראל לא ישקר". היה פשוט יותר להגדיר אותה כ"ישראל תעמוד לנצח".
[i] אחי, דוד רוסקיס, פרסם את זיכרונותיו בספר Yiddishlands, העוסק בהיסטוריה המשפחתית שלנו באור מעט שונה ממה שהדגשתי כאן.
וייס כרגיל מרתקת, מרגשת ואכזרית. תודה
לצד הגישות המוצעות שהינן חשובות ומוצדקות, ברצוני להציע גישה נוספת(שנדמה לי שכבר הצעתי פה בעבר):
להשאיר את המוזיאון כמו שהוא אבל בכניסה להציג לא את השטיטל אלא את היהודי המשכיל מגרמניה ואוסטריה: פרויד ואדלר, אינשטיין ופאולי, פריץ הבר וישי שור, יאנוש קורצ׳ק והוגו פרויס ועוד ועוד ועוד
חשוב להבין שלא מדובר על שנאת זרים אלא על שנאת זרים שתרמו למדינה.
כך ורק כך נוכל להמשיך להעביר את המסר בלי לתת חומר להשוואות נלוזות לפלשתינים ושותפיהם.
הערה במקומה.
אפשר להוסיך שהשטייטל היה גם הוא חלק חשוב מתרבות יהדות אירופה, כפי שנרמז פה עם ההפניות ליידיש.
לצד זה כמובן לא נפקד מקום ההשכלה והגאונים השונים שציינת את חלקם.
כמו כל דבר בהיסטוריה התמונה היא מורכבת ובוודאי לא פשטנית כמו שמוצגת ברוב המוזיאונים.
פריץ הבר צריך לשמש דוגמה לנו היהודים, למה לעצור את עצמנו מלעזור לגויים להזיק, כי אחרת בסופו של דבר הגויים ישתמשו בעזרה שלנו להם נגדנו.
במחשבה שניה – מה שהבר עשה, ובסוף משפחתו שלו נפגעה מהתוצרת שלו, יחד עם מליוני יהודים, זה בדיוק מה שהשמאלנים עושים. הוא ואלו חולי נפש שלא מסוגלים להבין את תוצאות מעשיהם
העם היהודי מקבל את היחס שהוא נותן לכל הגויים: גזענות!!!
את זה לא למדנו, לא מההיסטוריה הרחוקה וגם לא זו הקרובה
תודה לך, איברהים, על זווית הראיה המעוותת כרגיל. כמו תמיד, אתה מציג את הצד שלנו הרבה יותר טוב ממה שאנחנו יכולנו להציגו.
אתה מוזמן לשוב עכשיו להשליך אבנים כאוות נפשך במקום אחר, אמיתיות או מטאפוריות.
לא כאן, שלום.