כך הוביל 'תהליך השלום' לעלייה באנטישמיות המוסלמית / ברנרד לואיס

ההתנגדות הערבית לשלום היא חלק ממאבק פוליטי ורעיוני מתמשך נגד ישראל, המבוסס על טיעוני שנאה גזעניים בשם האסלאם ובשילוב מאפיינים אנטישמיים קלאסיים

הקצנה מסוכנת. שריפת דגל ישראל בהפגנה בגרמניה | JFDA

מאמר זה מאת פרופ' ברנרד לואיס ראה אור בכתב העת 'Middle East Quarterly' ביוני 1998. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

***

הדיאלוג המתפתח בין מדינת ישראל מצד אחד לפלסטינים ולחלק מממשלות ערב שזכה לכינוי "תהליך השלום", העלה את התקווה שהוא יוביל בין השאר לירידה ברמת העוינות באזור ובמיוחד ברמת האנטישמיות. זה אכן קרה במקומות מסוימים אך במקומות רבים אחרים תהליך השלום דווקא עורר עוינות ערבית מחודשת כלפי יהודים, הן בקרב אלו המתוסכלים מאיטיותו והן בקרב המוטרדים מהתקדמותו המהירה מדי. כתוצאה מכך, בשנים האחרונות עלתה עוצמת האנטישמיות לרמות חדשות.

השפעה אירופאית

אנטישמיות אירופאית, בגרסתה התיאולוגית וגם בגרסתה הגזענית, הייתה ברובה זרה למסורת ולתרבות האסלאמית. אך למרות זאת ובאופן מדהים, רבים מן הרעיונות האירופאים (אפילו הבדיות הגסות ביותר מבית הנאצים או אנטישמים קודמים להם) נטמעו ועברו תהליך של אסלאמיזציה. התֵּמוֹת העיקריות – הרעלת בערות או תיאוריות קשר על שליטה בעולם – נותרו דומות, ולעתים אף זכו לתוספות חדשות.

ההאשמה האסלאמית הקלאסית לפיה ספרי הברית הישנה והחדשה הם נחותים מכיוון שיהודים ונוצרים סילפו את תורת האל שניתנה להם, קיבלה פיתול חדש: התנ"ך בצורתו הנוכחית איננו אותנטי אלא גרסה שעוותה והושחתה בידי היהודים כדי להראות שהם העם הנבחר ולכן פלסטין שייכת להם. דיווחים שונים בחדשות כמו השערורייה בה הבנק השווייצרי הסכים לקבל זהב נאצי שנשדד מיהודים, מינויה של מדלן אולברייט למזכירת המדינה ואפילו קריסתו של בנק BCCI – כולם זכו לזווית אנטישמית. מזימות יהודיות גלובליות, נגד האנושות בכלל ונגד מוסלמים וערבים בפרט, הפכו לדבר נפוץ.

אחד מהפשעים הרבים המיוחסים לישראל ולציונים בכתבים האלה היא ההאשמה לפיה הם מהווים ראש גשר או כלי לחדירה אמריקנית ומערבית למזרח התיכון; אמריקה היא השטן הגדול וישראל היא השטן הקטן, המהווה סכנה בתור חוד החנית של השחיתות המערבית. הגרסה האנטישמית האירופאית מציעה השקפה שונה לפיה אמריקה היא הכלי בידי ישראל ולא ההפך, טיעון שתועד היטב בכתבי הנאצים ודומיהם. ברבים מן הספרים והמאמרים שהופקו על ידי ארגונים אסלאמיים, האויב כבר לא מוגדר יותר כישראלי או כציוני; הוא פשוט היהודי, נושא את הרשע כמטען תורשתי מדורי דורות. מטיף מאוניברסיטת אל-אזהר הסביר בעיתון מצרי כי הוא שונא את היהודים מכיוון שהם האויבים הגדולים ביותר של המוסלמים, חסרי ערכים ומוסר ובחרו ברוע ונוכלות. "אני שונא יהודים כדי לזכות בחסד האל", הוא מסכם.

עלי ח'אמנאי | Khamenei.ir

גם הטיעון לפיו "אנחנו לא יכולים להיות אנטישמים בגלל שאנחנו בעצמנו שֶׁמִים" נשמע עדיין פה ושם במדינות ערב, מן הסתם לא בטורקיה או איראן, אך כמה מהדוברים היותר מתוחכמים הפכו מודעים לכך שעבור זרים הטיעון הזה נשמע מגוחך. מספר כותבים עשו מאמץ רציני כדי לחזק את ההבחנה בין עוינות לישראל ולציונות לבין עוינות ליהודים בכלל. אך לא כולם עשו את ההבחנה הזו.

בראיון לרשת CNN, נשיא איראן מוחמד ח'אתמי ציין (ובצדק) כי "אנטישמיות היא תופעה מערבית ואין לה שום תקדימים באסלאם או במזרח. יהודים ומוסלמים חיו בהרמוניה ביחד במשך מאות". אך עיתון המייצג את דעותיו של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי דחה את ההצהרה כשגויה: "ההיסטוריה מלאה במזימות יהודיות נגד הנביא מוחמד ובהתקפות רצחניות מצד יהודים…פסוקים חד-משמעיים בקוראן מדברים על השנאה והעיונית של יהודים נגד מוסלמים. אכן יש להבדיל בין יהודים ולבין המשטר הציוני, אך דבריו של חא'תמי היו מוגזמים שלא לצורך". במאי מצרי שהפיק סרט על חייו של גמאל עבד אל נאצר סיפר על תלונה דומה מצד ביתו של הנשיא לשעבר, שהתנגדה למשפט בסרט שאמר כי "נאצר לא התנגד ליהודים אלא לציונות", מכיוון שרצתה לצייר את אביה כגיבור המאבק ביהודים.

דוברי המשטר באיראן לרוב מתכחשים לאנטישמיות ומנסים להימנע מניסוחים מוגזמים נגד יהודים כדי להראות על סבלנותם לכאורה לדתות אחרות (במסגרת חוקי השריעה כמובן). אך נטייה זו לא מונעת מהם לאמץ למשל את 'הפרוטוקולים של זקני ציון', עלילת הדם הוותיקה לפיה קיימת מזימה יהודית להשתלט על העולם. 'הפרוטוקולים' הודפסו כספרים באיראן והופצו גם בעולם בשפות שונות, ואף הופיעו בסדרת כתבות באחד העיתונים "כתזכורת לקורא". במצרים, 'הפרוטוקולים' שימשו כבסיס לראיון שפורסם בכתב עת פופולרי עם ראש הכנסייה הקופטית במדינה. המראיין פתח בהצגת 'הפרוטוקולים' כתיעוד היסטורי אותנטי ותשובותיו של הפטריארך בנוגע ליהודים ויהדות היו בהתאם.

1. התנגדות פוליטית

ההתנגדות הערבית לתהליך השלום מתחלקת לשלושה אופנים עיקריים: פוליטית, כלכלית ואסלאמית.

הסוג הראשון הוא בבסיסו המשך של העבר – פולמוס אידיאולוגי נגד הציונות ולוחמה פוליטית נגד מדינת ישראל. התנגדות פוליטית ורעיונות כזו אינה מבוססת בהכרח על דעות קדומות, אך היא מושפעת מהן ומשפיעה עליהן.

התנגדות זו והדעות הקדומות הקשורות אליה ממשיכה לפרוח ולהתפשט למרות (ולעתים בגלל) תהליך השלום. היא התגברה בשל חלק מהפעולות של ממשלת ישראל ואף יותר בשל ההתבטאויות של קיצוניים בישראל, אך לא ניתן להאשים את אותם קיצוניים בתעמולה האנטישמית בתקשורת הערבית שהגיעה לשיאים ללא קשר לזהות הממשלה הישראלית ולמדיניות שלה, ולעתים אף פגעה בניסיונות של ערבים מתונים להתנגד לתעמולה כזו.

דוגמה לדיווחים כאלה הייתה לאחר פיגוע ההתאבדות באוטובוס ברמת גן ביולי 1995, אירוע שזכה לגינויים בקרב חלק מהמנהיגים הפלסטינים והערבים אך לשבחים בקרב רבים אחרים. כתבת השער בשבועון ירדני הללה את מחבל חמאס שביצע את הפיגוע כמי ש"ששלח לגיהינום שבעה מתנחלים ציוניים ועוד שלושים לחדר המיון", ובנוסף תקפה את צביעותם של מגני הפיגוע. בפרסום ירדני אחר, יצא המחבר נגד אלו ש"מזילים שלל דמעות באבל על דם יהודי מטונף, בעודם מתייחסים בשוויון נפש לדם פלסטיני שנשפך בידי היהודים הארורים".

2. התנגדות כלכלית

מסוכנת לא פחות מההתנגדות הישנה ליהודים היא זו ההתנגדות הפעילה החדשה לתהליך השלום הנובעת מהחשש שהישגי היהודים בשדה הקרב ישוכפלו בהצלחה רבה יותר גם בתחום הכלכלי בו שויכה להם הצטיינות באופן מסורתי. ניתן לומר כי גם שחצנות ישראלית מסוימת וחוסר הבנה של המנהגים והרגישויות במזרח התיכון תרמו לכך.

על פי תפיסה זו, ישראל שינתה את הטקטיקה שלה ועברה מאמצעי מלחמה לאמצעי שלום כדי לקדם את תוכניתה הנבזית להשתלטות על העולם הערבי. ישנם כאלו הרואים איום אפל בכל ניסיון ישראלי לקדם תקשורת או שיתוף פעולה: הרחבת קשרי המסחר נתפסת כניסיון לניצול ושעבוד, פיתוח יחסי תרבות משמעותו חתירה הרסנית תחת האסלאם והשאיפה לקשרים מדיניים היא רק הקדמה להתפשטות אימפריאליסטית. עד כמה שהפנטזיות האלה נראות מגוחכות למתבונן הסביר מבחוץ, הן זוכות לתמיכה רחבה בתקשורת הערבית ובמיוחד במצרים.

עבור פרשני ההשקפה הזו, האנטישמיות האירופאית מספקת מאגר עשיר של מוטיבים ונושאים שניתן להתבסס עליהם ולהרחיב אותם. כך למשל, כאשר ספרו של שמעון פרס 'המזרח התיכון החדש' (שהציג תפיסה אידילית של עתיד השלום ושיתוף הפעולה בין ישראל למדינות ערב על בסיס כלכלי) תורגם לערבית במצרים, כך נכתב על הכריכה:

כאשר הפרוטוקולים של זקני ציון התגלו לפני כמאתיים שנה ותורגמו לשפות רבות כולל ערבית, הממסד הציוני הבינלאומי ניסה להכחיש את תוכניתו להשתלטות על העולם. הם טענו שהפרוטוקולים זיופו וניסו לשים ידם על כל העותקים בשוק כדי למנוע את קריאתם. וכעת, זהו שמעון פרס המספק לנו הוכחה לאמיתות הפרוטוקולים מעל לכל ספק. ספרו של פרס הוא צעד מסוכן בדרך להגשמת התוכנית הציונית"

מהדורה מצרית של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' | המרכז למורשת המודיעין

ואכן, 'הפרוטוקולים' נותרו מרכיב מרכזי לא רק בתעמולה אלא אף במחקר האקדמי. עלפ י כתבה בשבועון מצרי, אוניברסיטת אלכסנדריה העניקה תואר שני באומנות לכותב של "חיבור מדעי חשוב" שעסק בתפקידם הכלכלי של יהודים במצרים במחצית הראשונה של המאה העשרים. תיאור העבודה מראה בבירור כי מחברה נשען בכבדות על 'הפרוטוקולים' כדי לבנות את המתודולוגיה למחקרו.

קמפיין שתקף את הטכנולוגיה החקלאית הישראלית ומוצריה (תחום בו קיים שיתוף פעולה אמיתי עם מצרים) האשים את ישראל במכירת פירות מעובדים במטרה לפגוע בפוריות הגבר המצרי. במקרה אחר, מסטיק תוצרת ישראל הוגדר ככזה המבקש להגביר את החשק המיני בקרב נשים מצריות ולגרום להן לאבד את שפיותן. דיווחים אחרים האשימו את הישראלים (או פשוט את "היהודים") באספקת זרעים מורעלים לחקלאים מצריים ועופות נושאי מחלות. עוד היו על הכוונת מלפפונים תוצרת ישראל, תרופות ושמפו לשיער שכביכול עלול לגרום לסרטן. קמפיינים אחרים האשימו את ישראל בניסיון לעודד הומוסקסואליות כדי לחתור תחת החברה המצרית, ועיתון סורי אף קבע כי ערפאת עשה שלום עם ישראל מפני שהוא עצמו יהודי.

3. התנגדות אסלאמית

האופוזיציה החזקה, העקרונית והמתמשכת ביותר לתהליך השלום נשמעת בשם האסלאם, במיוחד על ידי ממשלת איראן וסוכניה, ומצד ארגונים ומפלגות אסלאמיות אחרות. להתנגדות זו יש יתרון ניכר בהיותה מבוססת על נוסחה אידיאולוגית סדורה, המשתמשת בשפה מוכרת שפונה לרגשות מושרשים היטב. עובדה זו מעניקה לטיעונים המבוססים על האסלאם תוקף רב יותר מאלו המבוססים על לאומיות וגזע. למרות זאת, דוברים מטעם תנועות אסלאמיות אינם בוחלים בשימוש בטיעונים גזעניים, המבוססים ברובם על דימויי השנאה תוצרת האנטישמיות האירופית. מאפיינים אנטישמיים סטנדרטיים הפכו לנפוצים בתעמולת ארגונים ערביים ואסלאמיים כמו חיזבאללה וחמאס, בהצהרות המשטר האיראני וגרורותיו ואפילו בעיתונים ופרסומים אחרים של המפלגה האסלאמית בטורקיה.

מרבית מן ההאשמות האלו מוכרות ומקורן חוזר אחורה לשורשים אירופאים, ואחרות עולות מהנסיבות המקומיות. עבור אנטישמים בטורקיה, פשעי היהודים כוללים למשל את הפלת האימפריה העותמאנית או הבעיות הנוכחיות בבוסניה; באיראן, הסנקציות האמריקניות והמשבר הכלכלי שנולד בגללן מתוארים כתוצאה של השפעה זדונית מצד היהודים בוושינגטון.

האשמות אחרות הן בבירור תולדה של השלכה פסיכולוגית, כמו למשל העלילה לפיה רבנים ישראלים מבטיחים כניסה לגן עדן לכל מי שיהרוג פלסטינים. אחרות הן האשמות אסלאמיות מסורתיות נגד יהודים, המבוססות על פסוקים מוכרים מן הקוראן והחדית' ומשולבות כאמור עם אנטישמיות אירופאית בסיסית.

שכתוב ההיסטוריה

המשותף לכל סוגי התעמולה השונים האלה היא שיטת מחיקת העבר, ובמיוחד הסרה של כל מרכיב שעלול לעורר אהדה או חמלה כלפי יהודים. שיטות אלו כוללות שכתוב מחדש של היסטוריה עתיקה, הכחשת שואה והשוואת היהודים לנאצים.

היסטוריה עתיקה: מטרת השכתוב היא להעלים את היהודים מן המזרח התיכון העתיק. כך למשל, מוזיאון ההיסטוריה בעמאן מספר את ההיסטוריה של כל העמים העתיקים באזור מלבד אחד, ונביאי ומלכי היהודים נעדרים ממנה לחלוטין. הצלחתי למצוא בכל רחבי המוזיאון שלוש התייחסויות בלבד ליהודים. הראשונה מסבירה באנגלית את הכיתוב על מצבת מֵישַׁע כ"הודיה לאל המואבי כְּמוֹש על שגאל את העם מידי בני ישראל", או בהסבר בערבית: "מרודנות בני ישראל"; השנייה מופיעה בתיאור מגילות ים המלח שנכתבו בידי "כת יהודית"; והשלישית ל"חשמונאים המיליטנטים…אשר ייסדו את ממלכתם בפלסטין ובחלק הצפוני של ירדן. רבות מן הערים היווניות קיבלו בברכה את הצבא הרומי כמשחררן מהדיכוי היהודי".

בספרי לימוד בבתי הספר של הרשות הפלסטינית לא תמצאו אפילו את הרמיזות הספורות האלו להיסטוריה היהודית העתיקה. עבורם, ההיסטוריה הפלסטינית מתחילה אצל הכנענים וקופצת משם לכיבוש הערבי במאה השביעית, תוך שהיא משמיטה כליל את התנ"ך, את אנשיו ואת סיפוריו.

רוז'ה גרודי | צילום מסך

הכחשת שואה: השואה מעולם לא התרחשה, או שאפילו אם אכן התרחשה הרי שהיה זה בהיקף קטן מאוד והיהודים הביאו אותה על עצמם. טענה נפוצה אחרת היא שהציונים שיתפו פעולה עם הנאצים ועם יורשיהם. גרסה דמיונית זו של ההיסטוריה זוכה לתפוצה הולכת ולגדלה בעולם הערבי, כפי שניתן היה לראות בקבלת הפנים החמה לו זכה למשל ספרו של החוקר הצפרתי רוז'ה גרודי שראה אור תחת הכותרת 'המיתוסים המייסדים של הפוליטיקה הישראלית'. על פי גרודי, מדובר בשלושה מיתוסים: המיתוס הדתי של העם הנבחר והארץ המובטחת; מיתוס השמדת היהודים בשואה וההתנגדות הציונית לפשיזם, והמיתוס החדש ביותר של נס הקמת מדינת ישראל, אשר על פי הספר התאפשרה רק בשל סיוע כספי זר שקודם בידי לוביסטים יהודים. המקורות עליהם התבסס גרודי כללו מחקרים אפולוגטיים על היטלר, חוקרים ישראלים פוסט-ציוניים וחוקרים אירופאים אנטי-אמריקנים.

לאחר תרגום הספר לערבית בקיץ 1996, ערך גרודי סיבוב ניצחון ברחבי המזרח התיכון והתקבל בין השאר על ידי ראש ממשלת לבנון ושר החינוך שלה, וסגן נשיא סוריה. הוא ערך במדינות אלה מספר הרצאות וראיונות שזכו לפרסום רב, וזכה לכבוד מצד הממסד הספרותי והאינטלקטואלי. גרודי אמנם לא זכה לקבלת פנים רשמית בירדן ומצרים, אך קיבל אהדה לא פחותה בחוגים הספרותיים שם. איגוד האומנים הערביים בחר בו כחבר של כבוד, האדם הראשון שזכה לתואר הזה מאז הקמת האיגוד בשנות השבעים. עורך העיתון 'אל-אהראם' המייצג את הקו הרשמי של ממשלת מצרים, העניק לגרודי את פרס העיתונות כהוקרה על "משב הרוח המרענן" אותו תרם לשיח. בהמשך הוזמן גרודי לכתוב סדרה בת עשרה מאמרים שפורסמה בכתב העת אותו מוציא לאור בערבית ה-BBC בלונדון.

אך ההערצה כלפי גרודי לא הייתה נחלת כולם. כמה פונדמנטליסטים ערביים אמנם אישרו את דעותיו על ישראל, אך הטילו ספק בהבנתו את האסלאם. במרוקו הוא זכה לשבחים במספר עיתונים, אך הופעותיו הפומביות בוטלו. "האוניברסיטאות שלנו לא יפתחו את שעריהן לאנטישמיים", כתב אז שר החינוך.

היהודים כנאצים: הכחשה או המעטה בזיכרון ההיסטורי של השואה הולידה עוד מאפיין אנטישמי פופולרי לפיו היהודים לא היו קורבנות הנאצים אלא שיתפו עמם פעולה, וכעת ממשיכים למעשה את מורשתם. קריקטורות המציגות ישראלים ויהודים במדי צבא נאציים הן תופעה נפוצה, יחד עם היהודי המצויר כבעל אף גדול ושיניים נוטפות דם. כל אזכור לקורבנות היהודים וכמו כן למעריצים הערביים של גרמניה הנאצית נמחק לחלוטין.

כדי לשמר את הפרשנות הזו להיסטוריה, יש ליישם כמה אמצעי שליטה שמורחבים אפילו לתעשיית הבידור. כך למשל, הסרט 'רשימת שינדלר' המתאר את סבל היהודים תחת שלטון הנאצים נאסר להקרנה בארצות ערב. אפילו סרט פעולה בדיוני כמו 'היום השלישי' שלא עוסק כלל בנאצים או במזרח התיכון הוקע בחוגים ערביים בגלל שאחד מגיבוריו הוא יהודי, דבר שאינו מקובל. המדינה היחידה שהתירה להקרין אותו הייתה לבנון, וגם זאת לאחר שהוסרו כל הסממנים היהודים מן הדמות כולל הכיפה והתפילות, וכמו כן סצנה המראה יהודים וערבים משתפים פעולה במאבק נגד החייזרים הפולשים. דובר מטעם חיזבאללה הסביר את התנגדותו לסרט ואמר כי הוא "מנסה להציג את התדמית השגויה של היהודים כאנושיים".

ביקור בחנויות ספרים או חנויות דת בעולם הערבי או בטורקיה מעלה שלל ספרות אנטישמית, אך שום פרסום נגדי. הקורא הערבי המחפש מידע בנושאים כמו היסטוריה והגות יהודית לא ימצא פרסומים כאלה. חלק מן החומר על ישראל המודרנית מציג את העובדות באופן סביר, אך מרבית המידע הקיים הוא לא יותר מתעמולה מזעזעת. התרגומים מעברית מועטים, ומורכבים בעיקר משלוש קטגוריות: ספרים על ריגול ישראלי, זיכרונות של מנהיגים ישראלים (עם תוספת והבהרות המתרגם) וכתבים של יהודים אנטי-ישראלים ואנטי-ציוניים.

סימנים לשיפור

עד שלא יעשה שלום בין העמים והאנשים, הסכמי השלום שנחתמו בין ממשלות יישארו קרים ורשמיים ויהוו לא יותר מהפסקה זמנית של העוינות. כל עוד זעקות רמות של שנאה וזעם נותרות כאמצעי התקשורת הנורמלי, יהיה קשה מאוד לקדם כל סוג של שלום. אך ישנם כמה סימני שיפור והתחלה של דו-שיח. מדינאים, אנשי צבא ואנשי עסקים נמצאים בקשר עם מקביליהם בישראל, קשרים ששרדו את שינויי הממשלות. האינטלקטואלים מתבררים כסרבנים יותר, אך גם ביניהם ישנם סימנים לשינוי. כמה בודדים אמיצים העזו לעמוד מול גינויי העמיתים, להיפגש בפומבי עם ישראלים ובמקרים נדירים אף לבקר בישראל.

כמה אינטלקטואלים ערבים הביעו שאט נפש מן האנטישמיות הנבזית שצובעת את מרבית השיח סביב הסכסוך הישראלי-ערבי. ב-1998, רוז'ה גרודי נשפט בפריז באשמה של הכחשת שואה ועורר תגובות נרגשות העולם הערבי. רובן היו הבעת תמיכה מוסרית וחומרית, אך ביניהן נשמעו גם כמה קולות שונים. הסופר הלבנוני חאזם סג'יאה פרסם סדרת כתבות בהן תיאר את ההבדל בין הביקורת הערבית לביקורת המערבית על המשפט בפריז. מבקרים במערב נקטו בעמדה בעד חופש הביטוי, גם של רעיונות נתעבים, ואילו המבקרים הערביים לא הראו דאגה גדולה לחופש הביטוי – הם פשוט אהבו את הרעיונות של גרודי. כותבים אחרים בתקשורת הערבית הביעו סלידה מפולחן האישיות סביב גרודי בפרט ומהכחשת השואה בכלל.

סימנים נוספים לתקווה נרשמו בינואר 1997, כאשר קבוצה של אינטלקטואלים ואנשי עסקים מירדן, מצרים והרש"פ נפגשו עם קבוצת ישראלים בקופנהגן, שם הסכימו הצדדים "לייסד שותפות בינלאומית לשלום ערבי-ישראלי". הם לא הסתפקו בהצהרה כללית וירדו לפרטי פרטים בנושאים שעל סדר היום, אך מיותר לציין שהמשתתפים הערביים במפגש זכו לגינוי כמעט מוחלט כבוגדים.

תקרית אחרת עוררה זיכרונות כואבים אך גם הציעה ניגוד מעודד. ב-13 במרץ 1997, החייל הירדני אחמד דקמסה פתח באש לעבר קבוצת תלמידות ישראליות שהיו בטיול באי נהריים ורצח שבע מהן. מספר ימים לאחר מכן, המלך חוסיין הגיע לביקור תנחומים אצל משפחות ההרוגות בישראל, והתגובות בירדן היו מעורבות. חלק מן האנשים הסכימו כי מדובר בצעד אמיץ ואנושי, בעוד אחרים אמנם גינו את הרצח אך סברו שתגובת המלך מוגזמת. אחרים עלו לרגל לביתו של הרוצח, אך לא נרשמה תמיכה נרחבת בו כפי שהיה למשל עם השוטר המצרי סולימאן חאטר שרצח שבעה מטיילים ישראלים בסיני ב-1985 והפך לגיבור לאומי במצרים. [הערת המתרגם: דקמסה שוחרר מן הכלא הירדני ב-2017 לאחר שריצה עשרים שנות מאסר].

קשר קרוב יותר בין שתי החברות עשוי להוביל לתוצאות חשובות ומעניינות. ישראל, למרות מגרעותיה, היא חברה פתוחה ודמוקרטית. יותר ממיליון אזרחים ערביים חיים בה, וכשני מיליון פלסטינים חיים או חיו תחת שלטונה. למרות ששלטון זה היה לעתים שרירותי וקשוח, בהשוואה לסטנדרטים המקובלים במזרח התיכון ניתן להגדיר אותו באופן כללי כמיטיב. במהלך האינתיפאדה הראשונה, נער ערבי הוכה בידי חייל ישראלי ושבר את ידו. ביום המחרת הוא הופיע חבוש בטלוויזיה הישראלית והוקיע את הדיכוי הישראלי מתוך בית חולים ישראלי. ב-1997, עורך דין בעזה שלח לכתב עת פלסטיני מאמר העוסק בחקירות נגד חברי ממשלה ישראליים, ובו הציע לאמץ את התהליך גם ברש"פ. עורך העיתון לא פרסם את המאמר, ובמקום זאת העביר אותו לתובע הכללי שעצר את המחבר והשליך אותו לכלא.

מספר גדל והולך של ערבים רואה את הנקודה הזאת. גם העובדה שהחקירה הציבורית היחידה לאירועי סברה ושתילה נערכה על ידי ישראל, לא חמקה מעיני רבים. מנהיג המיליציה הנוצרית אלי חובייקה, שהיה המחולל המרכזי של הטבח ובאותה העת בן ברית של ישראל, עבר בהמשך צד ואף שימש כחבר בממשלת לבנון הנשלטת למעשה בידי סוריה במשך מספר שנים. הבחירות ברשות הפלסטינית שנערכו ב-1996 הוגדרו כחופשיות וההוגנות ביותר בעולם הערבי, ועמדו בניגוד חריף לבחירות שנערכו בלבנון זמן קצר קודם לכן ובנוכחות שכן אחר.

המכון המלכותי לחקר הדתות בעמאן, תחת חסות הנסיך חסן, עוסק כיום לא רק באסלאם אלא גם ביהדות ונצרות, והזמין חוקרים יהודיים מישראל וממקומות אחרים כדי לתרום לפעילותו ולפרסומיו בשפה האנגלית. הניסיון להציג את האמונה והתרבות היהודית במונחים אובייקטיבים ואפילו לאפשר ליהודים לדבר בעצמם, הוא כנראה ייחודי בעולם המוסלמי. ואולי את המילה האחרונה יש להשאיר לעלי סאלים, אחד מבין האינטלקטואלים המצריים היחידם שהעזו לבקר בישראל. הוא אמר:

ראיתי בהסכם בין הפלסטינים לישראלים רגע נדיר בהיסטוריה. רגע של הכרה הדדית – אני קיים וגם אתה קיים. לי יש זכות לחיות, וגם לך. זוהי זרך קשה וארוכה והשלבים הסופיים שלה הן החירות וזכויות האדם. זו לא תהיה דרך סוגה בשושנים אלא במאבק ארוך. אי אפשר לעשות שלום רק בדיבורים. הדרך היחידה היא קדימה, להשיג שלום במעשים ולא במילים"

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. ברנרד לואיס. אחרון המזרחנים הגדולים שעסקו במחקר אמיתי. טרם הגעתו של אדוארד סעיד ושאר השרלטנים.
    חוקר, אתה חסר…

  2. אני מעוניין להתייחס ל משפט
    "ציין (ובצדק) כי “אנטישמיות היא תופעה מערבית ואין לה שום תקדימים באסלאם או במזרח. יהודים ומוסלמים חיו בהרמוניה ביחד במשך מאות”

    מדובר באיזה שקר שהשתרש , היהודים חיו תחת המוסלמים כ דימים , כלומר בני חסות שחייהם ניתנו להם במתנה.

    יהודי לא היה יכול לקחת מוסלמי לבית משפט במידה ונעשה לו עוול , אלא עם כן היו לו 2 עדים מוסלמים שיעידו עבורו.. תגידו לי אתם ? איזה חיים נפלאים אפשר לנהל כך? איזה הרמוניה?

    מה שכן , הרוב שמציינים את החיים הנפלאים בארצות ערב, מציינים לרוב שהיהודים היו קרובים למלך , מה שנכון , אבל גם נכון ליהדות אירופה.. לרוב הייתם מוצאים יהודים בחצרות המלוכה , במידה ולא גורשו זה מכבר או נודו על ידי אנשי הדת של החצר.
    ומה הסיבה – מלך היה צריך תמיד לחשוש לראשו , אבל כאשר היה מפקיד את כוחו ואוצרו בידי יהודי לא היה צריך לחשוש מהיהודי יחתור תחתיו ויפיל אותו
    עוד סיבה קטנה אבל חשובה , כאשר המצב הורע והמלך חשש לחייב ,היה יכול לשסע את האוכלוסיה המקומית ביהודים ולהציל את עורו , דבר שעשו לא פעם..
    מומלץ לקרוא את סיפרה של גוהן פטרס בנושא , מאז ומקדם

  3. העניין שאנחנו לא ממש עושים משהוא כנגד האלימות והשקרים
    אנחנו קיבלו ומקבלים כפות ושותקים
    ויותר מזה היום יש הרבה ישראלים שמסכימים עם הערבים