עומק אסטרטגי לישראל

לאחר אירועי 7 באוקטובר, רבים בישראל מדברים על קריסת קונספציית ההכלה התפיסה שלפיה ניתן לנהל את הסכסוך עם אויבינו, להגיב מעת לעת להתקפות ולדחות הכרעות. אולם לצד אותה קונספציה מפורסמת, קרסה גם תפיסה נוספת, עמוקה ומשמעותית לא פחות: התפיסה שלפיה לעומק השטח אין חשיבות ביטחונית אמיתי.

במשך שנים התפתח בישראל שיח שלפיו בעידן הלוויינים, המודיעין, המטוסים המדויקים והטכנולוגיה המתקדמת, הגיאוגרפיה איבדה מחשיבותה. לפי תפיסה זו, גבולות בינלאומיים, גדרות, אמצעים טכנולוגיים והסדרים מדיניים יכולים להחליף שליטה פיזית במרחב. אלא שהמציאות של המזרח התיכון חזרה והוכיחה פעם אחר פעם כי לשטח, לטופוגרפיה ולעומק אסטרטגי יש משמעות מכרעת.

דווקא בימים אלה, כאשר צה"ל פועל בבופור שבדרום לבנון, בציר פילדלפי, במרחבי הביטחון ברצועת עזה ובאזורי החיץ שנוצרו מול איומים שונים בגבולות המדינה, מתחדדת מחדש אמת בסיסית: מי ששולט בשטח שולט בביטחון. העיקרון הזה אינו חדש. מראשית הציונות הבינו מנהיגי היישוב כי התיישבות ושליטה במרחב הן חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי. יישובי חומה ומגדל בשנות השלושים לא נועדו רק להפריח את השממה; הם נועדו לקבוע נוכחות, ליצור רצף טריטוריאלי ולהבטיח אחיזה באזורים אסטרטגיים. במלחמת העצמאות הוכח כי שליטה על צירים, רכסים ואזורים שולטים היא שמכריעה מערכות.

לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה ישראל לידיה נכסים אסטרטגיים בעלי משמעות ביטחונית עצומה. רמת הגולן הרחיקה את האיום הסורי מיישובי עמק החולה והגליל. בקעת הירדן נתפסה בעיני רבים כמחסום המזרחי של מדינת ישראל. רכסי יהודה ושומרון העניקו שליטה על מרכז הארץ ועל גוש דן. גם בדרום לבנון הבינה ישראל במהלך השנים כי מרחק בין ארגוני הטרור לבין יישובי הצפון הוא מרכיב קריטי בביטחון.

הנסיגה מלבנון בשנת 2000 סימלה את אחד מרגעי המפנה בתפיסת הביטחון הישראלית. ממשלתו של אהוד ברק החליטה לסגת באופן חד-צדדי עד הקו הכחול שקבע האו"ם. התפיסה הייתה שהלגיטימציה הבינלאומית תתחזק, החיכוך יפחת וחיזבאללה יאבד את ההצדקה להמשך פעילותו. בפועל, חיזבאללה הציג את הנסיגה כניצחון, התבסס לאורך הגבול, בנה מערך תת-קרקעי נרחב והצטייד בארסנל עצום של רקטות וטילים. מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 הייתה תזכורת כואבת לכך שהיעדר שליטה בשטח אינו מבטל את האיום אלא לעיתים מקרב אותו.

כיום, כאשר חיילי צה"ל שבים לפעול במרחבים שולטים בדרום לבנון ובראשם הבופור, קשה להתעלם מהמשמעות הסמלית והמבצעית של המקום. הבופור אינו רק אתר היסטורי המזוהה עם מלחמת לבנון הראשונה. מדובר בנקודת שליטה טופוגרפית (רכס עלי טאהר) המאפשרת תצפית רחבה על חלקים ניכרים מדרום לבנון. גבהים ורכסים היו מאז ומעולם מפתח לשליטה צבאית, להתרעה מוקדמת וליכולת הפעלת אש אפקטיבית.

תהליך דומה התרחש ברצועת עזה. ההתנתקות בשנת 2005 התבססה על ההנחה שניתן לצאת מן השטח ועדיין לשמר ביטחון באמצעות גדרות, מודיעין והרתעה. יישובי גוש קטיף נעקרו, צה"ל נסוג מכל שטחי הרצועה וישראל התכנסה אל הגבול. אולם בתוך זמן קצר הפכה עזה לבסיס צבאי עצום של חמאס. הברחות הנשק התרחבו, מפעלי הייצור התפתחו, מנהרות נחפרו והאיום הלך וגבר.

ציר פילדלפי הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לחשיבותו של עומק אסטרטגי. במשך שנים נטען כי ניתן להסתמך על גורמים אחרים כדי למנוע הברחות נשק. המציאות הוכיחה כי שליטה פיזית בציר מהווה רכיב מרכזי ביכולת למנוע התעצמות צבאית של ארגוני טרור. כאשר ישראל חזרה לשלוט במרחב זה במהלך המלחמה, התחדדה שוב ההבנה כי ישנם נכסים גיאוגרפיים שאין להם תחליף.

המלחמה הנוכחית חידדה את חשיבותם של מרחבי ביטחון. באזורי החיץ שנוצרו סביב רצועת עזה ובגזרות נוספות, נוצר מרחק גדול יותר בין האויב לבין היישובים הישראליים. מרחק זה אינו רק עניין גיאוגרפי; הוא מספק זמן התרעה, מרחב תמרון, יכולת מודיעינית ויכולת תגובה יעילה יותר. במזרח התיכון, שבו ארגוני טרור פועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית ומנצלים כל ואקום ביטחוני, לעומק כזה יש ערך עצום.

רמת הגולן מלמדת את אותו לקח. לפני 1967 היו יישובי הצפון חשופים לירי מתמשך מן הרכסים הסוריים. השליטה הישראלית ברמה שינתה לחלוטין את המציאות הביטחונית והעניקה לישראל יתרון אסטרטגי משמעותי. העובדה שגם כיום, לנוכח חוסר היציבות בסוריה, אין כמעט גורם ביטחוני רציני הקורא לנסיגה מן הרמה, מעידה על ההכרה בחשיבותה. העמקת מרחב האבטחה במלחמה הנוכחית בגולן. וכיום השליטה בכתר החרמון מאפשרת שליטה מקסימלית באש ובתצפית אל עבר המרחבים הסורים.

בסופו של דבר, הוויכוח על שטחים בישראל הוא ויכוח אידיאולוגי־פוליטי אך הממד הביטחוני קיים תמיד. ההיסטוריה של מדינת ישראל מלמדת כי כאשר היא שלטה במרחבים אסטרטגיים יכולתה להגן על אזרחיה השתפרה. כאשר ויתרה על נכסים גיאוגרפיים מתוך הנחה שהאיומים ייעלמו האתגרים הביטחוניים לא נעלמו ולעיתים אף התעצמו.

הבופור, ציר פילדלפי, רמת הגולן ומרחבי הביטחון שנוצרו במהלך המלחמה הנוכחית בגזרות השונות. מספרים כולם את אותו סיפור. הם מזכירים לנו שהגיאוגרפיה לא נעלמה מן העולם. טכנולוגיה חשובה, מודיעין חשוב והסכמים חשובים אך במזרח התיכון, שליטה בשטח ממשיכה להיות אחד היסודות המרכזיים של הביטחון הלאומי.

ייתכן שזהו אחד הלקחים החשובים ביותר של השנים האחרונות: לא רק קונספציית ההכלה קרסה. גם ההנחה כי ניתן לוותר על עומק אסטרטגי מבלי לשלם מחיר ביטחוני כבד התבררה כאשליה. המלחמה הנוכחית החזירה למרכז הבמה את אחת האמיתות הוותיקות ביותר בתולדות הביטחון של ישראל: לעומק אסטרטגי יש משמעות.