בניגוד לתיאוריות המופשטות אותן הוא מנתח, ספרו החדש של נבון הוא מדריך ממצה ובעיקר שימושי למלחמת התרבות של ימינו
רוחות רעות מאוד מנשבות במערב והן אינן שוליות וחסרות השפעה. "אנחנו חווים טירוף המונים אדיר" קובע דאגלס מאריי, מהבולטים שבין הנאבקים ברוחות הרעות, בפתיחת ספרו 'שיגעון ההמון' (הוצאת שיבולת).
החדשות הטובות הן שהולכים ומתרבים הלוחמים המשיבים מלחמה. לוחם בולט כזה הוא הרב חיים נבון. בספרו הקודם בתחום, 'מכים שורשים', שרטט נבון את זירת הקרבות במלחמת התרבות הגדולה, שעתה הוא חוזר אליה בספרו החדש 'לא תקין – חלופה יהודית לתקינות הפוליטית ולתיאוריות הכוח'.
לו היה נדרש להקים כנגד הרוחות הרעות מחלקה לתודעת אויב, ראוי היה להעמיד בראשה את נבון. התרומה המכרעת שלו היא כתיבה קולחת, ברורה ורהוטה על וכנגד גישות ותיאוריות שלא פעם כתובות, במכוון ובמודע, בשפת ג'יבריש בלתי מובנת. במקרים מסוימים קשה לצלוח גם חלקים מאותם ספרים, רובם בהוצאת שיבולת, המתמודדים עם תיאוריות הכוח הפרוגרסיביות הכתובות בג'יבריש.
לדוגמה, ז'אק דרידה המציא את המילה 'הודל' הנשמעת כמו 'הבדל' ונכתבת במכוון באופן לא תקין עם ו'. ומה ההסבר שנכתב בשיא הרצינות? "'לא מילה ולא מושג'… הודל הוא מעין תנועה, התרחשות, לא פסיבית ולא אקטיבית, של התפרשות השפה – בזמן ובמרחב – כ"אריג של הבדלים" ולא כייצוג של נוכחויות נעדרות". כעת דמיינו פסקאות ופרקים שלמים כאלה.
"תקינות פוליטית אינה נימוס" פותח נבון את ספרו ומתקן טעות נפוצה הרואה בתקינות הפוליטית מעין התנהגות ראויה שתכליתה להימנע מפגיעה והעלבה. "תקינות פוליטית היא גישה חברתית כוחנית, שנובעת מתוך פילוסופיה הרסנית" שנזקיה גדולים. היא אינה מכירה בקיומה של מציאות מורכבת עם הרבה גווני אפור, ורואה עולם ב"שחור לבן, שיש בו רק שני סוגי אנשים: מדכאים ומדוכאים" (ע' 9).
בספר שלושה חלקים בני שני פרקים כל אחד: פרקים א' וב' הם מפה המבהירה לקוראים את ההקשר הרחב של מה שמכונה על ידי נבון "תיאוריות הכוח" מכיוון שהן רואות את כל המציאות כנשענת רק על יחסי כוח, ניצול ודיכוי; פרקים ג' וד' מתמקדים בתקינות הפוליטית ומעלליה; ופרקים ה' וו' מציעים חלופה יהודית לאותן תיאוריות.
בפרק א' מנגיש נבון את ההתפתחות ההיסטורית של המרקסיזם לגווניו, מאז מרקס, דרך אסכולת פרנקפורט, ועד מישל פוקו. בסקירה הבהירה מתוארת הידרדרות "תיאוריות הכוח" לתפיסת המציאות כמערכת כפייתית של יחסי כוח ושליטה.
פרק ב' ממפה מגוון תחומים במדעי החברה והרוח, גם אם הוא מגזים בקביעתו המכלילה והגורפת ש"האקדמיה המערבית נכבשה בידיהן כמעט כליל" (ע' 40). מניסיוני בשיפוט מאמרים, המצב במדעי המדינה טוב בהרבה מאשר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ותחום הכלכלה רחוק מההידרדרות של לימודי מגדר. בכל מקרה, הפרק מדגים בבהירות את "תיאוריות הכוח" בתחומים דוגמת היסטוריה, משפט, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מגדר ופוליטיקת זהויות.
לצורך הבנת ההידרדרות נרחיב מעט על ההטרלה האקדמית הגדולה בהיסטוריה. שלושה חוקרים, מהלוחמים בהידרדרות, כתבו עשרים מאמרים הזויים, מומצאים ומופרכים לחלוטין בתוך שנה. שבעה מהם התקבלו לפרסום בכתבי עת יוקרתיים וארבעה אף התפרסמו בפועל. המטומטם שבין המאמרים התמקד, לא להאמין, בתרבות האונס של כלבים ודיכוי כלבים בעלי זהות מינית מעורפלת. הכלבים בפורטלנד, שעליהם כביכול נכתב המאמר, צוחקים עד היום (עמ' 80-79).
פרקים ג' וד' מתמקדים בתרבות התקינות הפוליטית המתייחסת לשפה ולדיבור כשדה קרב של מאבק, דיכוי וניצול. מכיוון שכך, יש לטהר, לשנות ולעוות אותה, מתוך תפיסה שהשפה מעצבת את התודעה, תפיסה שנבון מפרק בשיטתיות, תוך הישענות על מחקרים שונים. מההנחה המוטעית שהמציאות תשתנה בעקבות שינוי השפה, קצרה הדרך להידרדרות הדמוקרטיה עקב הפגיעה בחופש הביטוי. "אם דיבור הוא אלימות, אז מותר, ואולי אפילו חובה – להשתמש באלימות כדי למנוע דיבורים שאינם לרוחך" (ע' 104). פרק ד' משלים את התמונה הכללית בכך שהוא מפרט מגוון אירועים המבהיר שהטירוף אמנם ניכר במיוחד באקדמיה, אך מזמן גלש משם ומשפיע על החיים עצמם.
שני פרקי הסיום המתמקדים בגישה היהודית הם מסע ארוך ובמידה מסוימת עמוס מדי. מאדם, חוה והנחש, דרך נוח ודור המבול והפלגה ועד להבחנות בין הגישות של פרעה אהרון, ואלה רק חלק מסעיפי המשנה הכוללים גם התייחסויות לרמב"ם, לרב סולובייצ'יק ועוד. מקוצר היריעה נסכם רק כמה מהנקודות המרכזיות: כנגד שלילת קיומה של אמת בפוסטמודרניזם, מוצגת התפיסה שיש אמת שראוי לחתור אליה. לנוכח השאיפה לפירוק מוסדות החברה מוצגת חשיבותם הרבה ותועלתם לארגון החיים האנושיים. ומתוך הכרה שבמציאות יש כמובן גם יחסי כוח ושליטה, הכוחות החיוביים המניעים את העולם הרבה יותר הם קרבה אנושית, שייכות ואהבה.
לסיכום, מדובר בספר שהוא מדריך ממצה, ובניגוד לכתיבה של רבים מתומכי תיאוריות הכוח, רהוט, קולח ובהיר. ימצאו בו עניין הן המתעניינים והן המתגייסים למלחמת התרבות הגדולה של ימינו.
פרופ' אשר כהן הוא מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
