"מלחמת עולם למען ירושלים"

הטור התפרסם לראשונה בחוברת 'אל חורבן שלישי' שראתה אור בקיץ 1937.

***

שתי השנים שעברו על תנועת ה.צ.ח הפכו את נשמת־העם על שרשיה. כשאני אומר את הדברים הללו הריני יודע היטב, שאף אחדים מבים חברי שלי יתייחסו אליהם בספקנות. ואולם טעות בידם. רעיון היסוד של קונגרס וינה היה: כנסיה לאומית, כלומר פרלמנט יהודי­־עולמי במקום מוסד מפלגתי מפורר מבפנים, כדוגמת הקונגרס של הציונות הישנה. אני סובר, שהרעיון העיקרי הזה הוא מושרש עמוק מתחת לתודעת־ההמונים, גם בדרום‏־אפריקה רחוקה זו. סוכנות יהודית על יסוד בחירות כלליות זהו מה שהיה כתוב כבר בהחלטות ועידת־היסוד של ברית הצה"ר בפאריס, בשנת 1925, ובכל זאת לא חשבו על כך ברצינות עד ספטמבר שנת 1935. עוד מעט וזו תהא סיסמתה של יהדות העולם כולו. ואותו הדין בנוגע למושגה של "תכנית העשור", שיחדור לנשמת העם, כשלב האחרון והעליון של המושג "ציון".

אני, שבולע יום־יום את מר גורלנו, את כשלונותינו ומפלותינו, הנני חי בביטחון ותקוה לנצחון. והפעם אין הכתוב מדבר בנצחון רעיונותינו ממין זה, שהזכויות אינן שמורו ומחברם אינו בא על שכרו – אלא בנצחון של אנשינו – נערינו וזקנינו, גברינו ונשינו. צריך רק להתחזק ולבוז כל הצללים, למרות הכל: לכשלונות, לאכזבות ודלות; וגם לשטויות, שאנו עצמנו עושים לעתים קרובות (אך לא במידה שאנו עצמנו מאמינים בהן – רבות מ"שטויותינו" תיריאנה לבסוף כ"קולעות ביותר") העיקר: התחזקו.

ועוד לדבר אחד צריך להיות מכוון בוזכם: לאותה העמידה הקלה באמצע הדרך. אין אני מאמין, שנמצא אחד בתוכנו, שנכסף ל"בשר ולדגה" של ההסתדרות הציונית הישנה. הסתדרות זו הייתה לפנים הצורה המתאימה נציגות היהדות בשעתה, ואולם כיום חלפו הזמנים ההם, אבד עליה הכלח, ודרך־הטבע של אורגניזם נטול־חיים הוא להדחק מפני צורות חיים חדשות. ואל לנו להמשיך את התהליך הזה של ההתפוררות הפנימית.

לעומת זה עלינו ללכד במחננו בעקשנות מרובה את כל הגורמים האידיאולוגיים הקרובים לנו. בעיקר מתייחס הדבר כיום לבעיה המסובכת לאחד את ההכרה הגמורה בכוח השפעתו של הרעיון הדתי עם הדמוקרטיה המוחלטת. בשטח זה עוד ניתקל בקשיים רבים. צד אחד יחשוש למילה "תורה" והשני למושג דמוקרטיה. עצתי היא: לא להכנע, לא לזה ולא לזה. קבענו את הנוסחה בוינה. אל יפול רוחכם, אם נוסחה זו טעונה תיקונים מסויימים. העיקר – אל תכנעו.

בשטח הפוליטיקה החיצונית: אל תבזבזו זמן ל"תפיסת עמדה", לקנטוניזציה, חלוקה וכו'. על כל התכניות הללו כאחת ענו בקיצור נמרץ: לא!

השאיפה הלאומית של עם ישראל מתבטאת כיום בתכנית־העשור: בהקמת המדינה העברית משני עברי הירדן, כשלב ראשון בפרשה ההיסטורית של שיבת ציון. כל מה שאינו מתיישב עם סיכוי זה אנו דוחים בהחלט! וזאת דוחה גם העם היהודי כולו.

ואם יקרה שהסוכנות היהודית או כל הקונגרס, בעל זכות הבחירה הקנויה, ינסו לסלף את דעת־קהל זו – הרי נעשה את חובתנו וע"י הפגנות־המונים כבירות ומשכנעות נגול בפני העולם את פרצופם של המסלפים הללו. ואל תפריזו על הסכנה הממשית של הצעת־החלוקה. אם ממשלת־המנדט תסכים לכך: הרי אין הדבר משתמע שתכנית זו תתגשם. לא פעם ראינו, כיצד ממשלות חזרו בהן מהחלטותיהן: ובאנגליה קורה הדבר לעתים תכופות יותר מבשאר הארצות. הכל תלוי בלחץ של הכוח שכנגד – ביחוד כשלחץ זה יהי מבוסס על יסוד של השכל הישר והצדק. ואם נגזר עלינו שסביב לשאלה זו תתלקח מלחמת­־עולם – "מלחמת העולם של היהדות למען ירושלים ועבר הירדן מזרחה" – הרי מלחמה זו לא תתחיל מיד לאחר פירסום החלטתה של הממשלה. היא תתלקח ברגע המתאים. ויש לקוות, שמלחמה זו תחשל אז את העם היהודי לאומה אמיתית; היא תכריח לכנס את הכנסיה הלאומית, היא תהפוך את ה.צ.ח. לפרלמנט של האומה ותציל את שלימות הארץ לעולם ועד!

יוהאניסבורג , סוף יוני.