הקרב המתחמם על הנילוס צריך להדאיג את ישראל

איש לא יוכל לגרוע טיפה ממי מצרים, ואם הדבר יתרחש, תפרוץ אי-יציבות בלתי נתפסת באיזור"
נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, אלְ-גַ'זִירַה , 30 במרץ 2021

אין אנו רוצים לחיות באפלה"
ראש ממשלת אתיופיה, אבי אחמד, אלְ-גַ'זִירַה , 30 מרץ 2021

שתי המובאות הקצרות הללו מתמצות את מהות הסכסוך המר בין שתי המדינות הצפון-אפריקניות על גדות הנילוס. מה שהצית את הסכסוך בין קהיר לבין אדיס-אבבה, הייתה ההחלטה האתיופית להקים סכר ענק על הנילוס הכחול, מעט מזרחית מגבולה עם סודן. 'סכר הרנסאנס האתיופי הגדול' אשר זכה לכינוי GERD הוא הגדול ביבשת אפריקה ובין הגדולים בעולם.

הנילוס הכחול הוא אחד משני המקורות העיקרים של הנילוס יחד עם הנילוס הלבן, שנקודת מוצאו במרכז אפריקה. שני היובלים מתחברים יחד בקרבת בירת סודן, חרטום, שם הם יוצרים את הנילוס, הזורם צפונה דרך מצרים עד לים התיכון. מערכת הנילוס מהווה את הנהר הארוך ביותר התבל, ומקור חיוני הן למים והן לחשמל ל-11 המדינות דרכן הוא זורם. בתור המדינה בקצה מורד הזרם, מצרים היא אולי הפגיעה ביותר לשיבושים בזרימת הנהר. היא תלויה בו עבור כ-95 אחוזים מכמות מי ההשקיה והשתייה לאוכלוסייתה המונה כ-105 מיליון נפש. על כן היא רואה את הקמת הסכר האתיופי כאיום על ביטחונה הלאומי.

לעומת זאת, אתיופיה טוענת שהכוח ההידרו-אלקטרי שהסכר נועד להפיק חיוני לספק את צרכיה של אוכלוסייתה שלה (כ-120 מיליון איש) אשר לרובה אין גישה לחשמל. לפי כך, היעוד העיקרי של הסכר המתוכנן להפיק כ-6 ג'יגה-ווט הוא להקל על המחסור החמור בחשמל באתיופיה. עם זאת, נשקל גם יצוא חשמל למדינות נוספות באיזור.

נקודת רתיחה

העימות המבעבע זה זמן רב סביב חלוקת מימי הנילוס בין המדינות במורד והמעלה הזרם, החריף ב-2011 עם החלטת אתיופיה ליזום את הקמת GERD. לאחרונה, הסכסוך שוב הפך למוקד התעניינות תקשורתית כאשר ב- 20 פברואר השנה, אדיס-אבבה הפעילה את הטורבינה הראשונה בין 13 המתוכננות, והחלה להפיק חשמל ללא כל תאום או התייעצות עם יתר מדינות הנילוס.

על פי נתוני הבנק העולמי, לאתיופיה (בעלת האוכלוסייה השנייה בגודלה באפריקה) הכלכלה עם שיעור הצמיחה המהיר ביותר באיזור, ובמשך כעשור וחצי בין המהירים ביותר בעולם (כ-10% בממוצע). מבחינתה של אתיופיה, מיזם GERD הוא חיוני להפחתת העוני הפושה, לשיפור זמינות מים נקיים וכן להפחתת מחלות והעלאת התעסוקה.

במשך עשרות שנים, מימי הנילוס נוהלו והוקצו על פי הסכם מתקופת הקולוניאליזם הבריטי, האמנה האנגלו-מצרית משנת 1929 שהעניקה למצרים זכות וטו על כל מיזם בניה על הנילוס או על יובליו. הסכם מאוחר יותר נחתם ב-1959 בין מצרים וסודן, סמוך לתחילת הקמת הסכר אסואן הגבוה שעתיד היה להציף חלקים נכבדים של צפון סודן. הוא מאשר למעשה את התנאים מ-1929, אך מעניק הגדלת הקצאות למצרים ולסודן, ללא כל התחשבות בצרכי המים של יתר מדינות הנילוס, כולל אתיופיה שכלל לא הייתה צד לאף אחד מההסכמים האלה, ולמרות העובדה כי מקורם של מעל 80% ממי הנילוס נובעים באיזור ההררי שבשטחה.

כמובן, עם הגידול באוכלוסיותן ובצרכי המים גדל גם חוסר-שביעות הרצון של המדינות במעלה הזרם. לכן ב-2010 חמש מהן (אתיופיה, קניה, אוגנדה, רואנדה וטנזניה) חתמו על הסכם אנטבה שתבע שינוי בהקצאת מי הנילוס כך שתתחשב בצרכיהן. מאוחר יותר הצטרפה גם בורונדי לקריאה, אך הן מצרים והן סודן דחו את הדרישות.

בעקבות האירועים הללו, מאמצים דיפלומטיים (כולל מעורבות מועצת הביטחון של האו"ם והאיחוד האפריקני) העלו חרס בניסיון להביא לפתרון למחלוקת שהיא למעשה "משחק סכום אפס" טיפוסי. אחרי ככלות הכל, כאשר מחד גיסא קיימת כמות קבועה (ואף קטנה) של מים, ומאידך גיסא אוכלוסיות מדינות הנילוס וצריכת המים שלהן גדלות, שיפור מצבן של מדינות במעלה זרם (כגון אתיופיה) בהכרח יביא להרעת מצבן של אלו במורד הזרם (כגון מצרים).

בשנת 2015 הזהיר פרופ' ניאזי מאוניברסיטת ויסקונסין: "…בהתאם לתנאי ההסכם משנת 1959, למצרים זכות ל-55.5 ביליון קוב מתוך סה"כ נפח הנילוס. אין בחלקה של מצרים כיום כדי למלא את צרכי המים הנוכחיים שהם כ-64 מיליון קוב. עד 2020 תידרש למצרים תוספת מים של 20% כדי לענות על צרכי האוכלוסייה המשוערת. הגידול המתמשך בביקוש למים ובמקביל הצמצום בהספקתם הופכים את התחזית עבור העתיד במצרים לעגומה למדי". קל להבין אפוא מדוע המאמצים להגיע לפתרון מוסכם על כל הצדדים המעורבים לא הניב את הפירות המקווים.

המים כעילת מלחמה?

במשך ארבעה עשורים מצרים מבהירה שיתכן והמים יוכלו להיות עילה למלחמה. לדוגמא, ב-1979, בעקבות הסכמי השלום עם ישראל, הנשיא אנואר סדאת הכריז: "הסוגייה היחידה שעבורה תצא מצרים למלחמה היא מים". כעשור לאחר מכן , ב-1988, בוטרוס ראלי, אז שר החוץ המצרי ולימים מזכ"ל האום, הזהיר כי המלחמה הבאה במזרח התיכון לא תתנהל על פוליטיקה, אלא על מימי הנילוס.

חברת איסוף המודיעין האזרחי Stratfor ציטטה מדיווח מיום ה-1 יוני 2010 לפיו: "מקור ביטחוני/מודיעיני רם דרג, הנמצא בקשר שוטף עם [הנשיא] מובארק ועם [ראש המודיעין דאז] סולימן מסר: "במקרה של משבר [עם אתיופיה] אנו נשגר מטוס סילון לפוצץ את הסכר, שישוב באותו יום. פשוט מאד. לחלופין, נוכל לשלוח את הכוחות המיוחדים שלנו לחבל/לחסום את הסכר [המתוכנן]."

על אף שמוחמד מורסי, מנהיג המשטר האסלאמיסטי קצר-החיים (2013-12), היה באופן כללי פחות לוחמני כלפי אדיס-אבבה, אף הוא עקב לחץ מחוגי הצבא הזהיר את אתיופיה: "כל האופציות פתוחות" – בהתייחסו לאפשרות של מכה אווירית, חבלה על ידי כוחות גרילה או ערעור יציבות ממשלת אתיופיה. אשתקד, הנשיא המכהן א-סיסי הזהיר כי "יהיה חוסר יציבות מעבר לכל דמיון" אם תיגרע ממי מצרים "אף טיפה אחת".

משמעות המבוי הסתום במחלוקת שנוצרה עקב ההתנגשות האינטרסים החיוניים (ואף הקיומיים) של השחקנים היריבים היא שלא ניתן לבטל את האפשרות של עימות צבאי כלשהו בין קהיר לבין אדיס-אבבה.במידה ואותו עימות יהפוך לאלים, אין שום ודאות לגבי תוצאותיו. על אף שעל הנייר צבא מצרים עולה על זה של אתיופיה בהרבה במונחים של חימוש ביבשה, בים ובאוויר (ראה כאן), עדיין יעמדו בפניו מכשולים משמעותיים במבצע לעצירת המשך הבניה וההפעלה של הסכר האדיר.

זאת ועוד, ראוי לזכור כי המלחמה היחידה בעידן המודרני בין מצרים ולבין אתיופיה (1876-74), הסתיים בניצחון חד-משמעי עבור האחרונה, למרות האבדות הכבדות יותר שספגה. עבור מצרים המלחמה הייתה כשלון צורב, שהסב נזק חמור לשאיפותיה האזוריות דאז להפוך למעצמה אפריקנית. אולם גם בהנחה שמצרים תוכל להטיל כוח צבאי ביעילות מספקת כדי לעצור את מיזם ה-GERD, ישנם גורמים נוספים אותם יש לשקול. למשל, כפי שקהיר עצמה מודה, כל התקפה שתסב קריסה חמורה בחומת הסכר תיצור איום משמעותי במורד הזרם להתפרצות גל מים של גבוה שישטוף את המשך עמק הנהר.

ההשלכות עבור ישראל

למרות שהקונפליקט בין מצרים לבין אדיס-אבבה יכול להראות מרוחק ומנותק מישראל ומסדר היום האסטרטגי שלה, תפיסה זו עלולה להתברר כמוטעית. אדרבא, למרות שהנושא עולה לדיון ציבורי לעתים נדירות, אם בכלל, לסכסוך על הנילוס עלולות להיות השלכות מאיימות למדי.

מצרים סובלת זה זמן רב מפעילות טרור מצד גורמים אסלאמיסטים, שבטים בדואיים נרגנים ושלוחות של דאע"ש, ארגון 'אנצאר בית אל-מקדִס' שלימים הפך ל'מחוז סיני'. כנופיות ג'יהאדיסטיות אלו גרמו למותם של אלפי חיילים מצרים ואזרחים מקומיים, ואף להרג מעל 200 אזרחים זרים כשמטוס נוסעים רוסי הופל בפעולה המיוחסת ל'מחוז סיני'.

תחילה נתקל צבא מצרים בקושי רב בהתמודדות עם הטרוריסטים, למרות הגברת נוכחות הצבאית המצרית, הן במונחים של סדר הכוח בסיני והן בחימוש הכוחות. אלה עברו בהרבה על מגבלות שנקבעו בהסכם השלום עם ישראל, דבר אשר בפני עצמו מהווה מקור לדאגה ישראלית. אולם לאחרונה, באופן חלקי הודות לשינוי מדיניות מהתעמרות בשבטים הבדואיים להדברות איתם, נרשם שיפור בסיכול התקפות הג'יהאדיסטים. על פי מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, שינוי המדיניות אכן הביא לצמצם התקפות הטרור, אולם לאור הקצב האיטי בקידום זכויות האדם בסיני, אין כל ערובה שבעתיד לא תהיה התפרצות מחודשת של אלימות.

בהינתן המאמץ במונחי כוח אדם וציוד שהיה דרוש לכפות חוק וסדר בסיני ולמנוע את השתלטות כנופיות הטרור, ניתן לשער מה תהיה התוצאה במקרה שקהיר תצטרך להתמודד עם מצב אחר, בו כרוך איום חמור נוסף לאינטרסים לאומיים חיוניים במקום אחר, ומחייב דילול המשאבים שכעת פרוסים בסיני. לפיכך, אם בעיני מצרים הקמת הסכר תיצור מצב בלתי-אפשרי עבורה מבחינת יכולתה לספק כמויות חיוניות של מים, היא בהחלט עלולה למצוא את עצמה נאלצת להתגייס להפעלת אמצעים כוחניים.

כך, במידה והמבוי הסתום עם אתיופיה נמשך ומצוקת המים מחמירה, קהיר עלולה להידרש לתת קדימות לרווחת מיליוני המצרים בדלתא של הנילוס על פני השאיפה לשמר שליטה בסיני. הדבר יחייב משאבים שכעת מוצבים בסיני, ובהכרח יביא להתרת הרסן על גורמים רדיקליים המתנגדים הן לשלטון קהיר והן ל"אויב הציוני". בעבר, גורמים אלה יזמו התקפות נגד ישראל ועסקו בהברחת נשק לארגוני טרור ברצועת עזה. פעילויות עוינות אלה עתידות להתגבר אם הכוח המצרי בסיני ידולל כתוצאה מהמשך מיזם GERD.

אם כן, על ישראל להתכונן לתרחיש אפשרי בהחלט בו לאורך גבולה הדרומי הכולל צירי תנועה פגיעים המחברים את מרכז הארץ לנמל אילת וישובים מדבריים, יהיה חשוף לאיומים מצד פלגים פונדמנטליסטים נטולי רסן בסיני.

ד"ר מרטין שרמן הוא מייסד ומנכ"ל המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים וחבר במחלקת המחקר של הביטחוניסטים