הסתערות "הנאורים" על כל מוסדות החיים נתקלת בהתנגדות לא רק משמרנים בימין, אלא גם מצד חלקים בשמאל. האם זה יספיק כדי לעצור אותה?
לאחרונה העלה עמיתי נייט הוכמן את השאלה האם לאור התפתחויות בתחום התרבות והעסקים בארה"ב, יתכן כי אנחנו חוזים בתחילת שקיעתה של מגמת הקפיטליזם "הנאור" והפעיל פוליטית בכיוון שמאל.
הוא תיאר מספר מקרים בהם תאגידים ידועים ביצעו לאחרונה פניות פרסה מן ההחלטות להשקיע במטרות חברתיות-פרוגרסיביות שוליות אך אופנתיות. ביניהם הייתה למשל ענקית האנרגיה 'אקסון-מוביל' שאסרה למעשה על קידום קמפיינים פוליטיים במטה החברה; חברת הסטרימינג 'נטפליקס' הודיעה על פיטורי עשרות עובדים, רבים מהם קראו לצנזר תכנים מעוררי מחלוקת (מימין כמובן); חברת הביטוח State Farm שהפסיקה מימון תוכנית לפרסום ספרי לימוד בנושאי מיניות ומגדר; וכמובן השתיקה של חברת דיסני וחברות גדולות רבות אחרות מול החדשות על פסיקה אפשרית של בית המשפט העליון שתתיר למדינות להחליט בעצמן בנוגע לאיסור הפלות.
האם חדשות כאלו מסמלות מפנה בקרב קהילת התאגידים – פחות פוליטיקה קטנה ויותר התמקדות במכירת מוצרים ושירותים ללקוחות? ובכן, דברים מוזרים יותר כבר קרו מעולם.
מצד אחד, נסיגה תרבותית רחבה ממגמת ה"נאורות" היא צעד הגיוני מסיבות מיידיות ומעשיות. הימין באמריקה צפוי ליהנות משנת בחירות מוצלחת, והמועמדים הרפובליקנים שככל הנראה יזכו במשרות ציבוריות בכירות אינם נראים מודאגים במיוחד מהתערבות ממשלתית בכלכלה, כפי שהיו בעבר בכירים במפלגה כמו מיט רומני או פול ראיין. למעשה, הם תומכים בגלוי ובהתלהבות בשימוש בכוח המדינה כדי למנוע מחברות פרטיות לעסוק בסוגיות פוליטיות. כך שמבחינה זו לפחות, תאגיד חכם ינסה לכסות את כל הבסיסים ולהתנהל בזהירות. מנגד, נראה כי הפרויקט הפוליטי המופשט אותו אנו מכנים כ-"Wokeness" תמיד מצליח למצוא שיטות חדשות להפצת התעמולה שלו. אם הייתי אדם מהמר, הייתי שם את כספי על כך שהוא ימשיך לעשות זאת.
כדי שיקרום עור וגידים ויתחיל לפעול, אותו פרויקט היה זקוק קודם כל לתמיכה ועידוד מצד התקשורת, אינטלקטואלים וידוענים שונים שיעניקו אישור לקמפיינים פוליטיים שעד אז נוהלו בעיקר בידי פוליטיקאים. אך בנקודה מסוימת זה כבר לא היה מספיק. ככל שהפרויקט הפך פונדמנטליסטי יותר ושואף לעצב מחדש את המציאות, הוא דרש התגייסות מלאה מצד אותם מוסדות והכפפת התוצר התרבותי שלהם לטובת מטרות פוליטיות ישירות ומפורשות.
העובדה לפיה רוב המרצים באקדמיה הם סוציאליסטים כבר לא הייתה מספיקה. כעת האוניברסיטאות עצמן נדרשו להפוך את ייצור הסוציאליזם (וסוציאליסטים) לעיסוקן העיקרי. העובדה לפיה שחקנים ובדרנים רבים בהוליווד נוטים שמלאה מבחינה פוליטית כבר לא הייתה מספיקה. כעת גם הסרטים והסדרות שיצרו נדרשו לקדם את מטרות השמאל, אפילו על חשבון עסקי הבידור. (יתכן שזה מסביר את השממה הנוכחית בתחום תוכניות האירוח הליליות או הסרטים שמכוונים מראש לאוסקר).
אך בסופו של דבר גם המשאבים האלה התבררו כבלתי-מספיקים עבור המשימה האדירה. אם נעדכן לימינו את אמירתה של מרגרט תאצ'ר אודות הסוציאליזם והכסף, בסופו של דבר ההון התרבותי של אחרים אוזל. כמובן, אני משתמש בביטוי הטעון "מרקסיזם תרבותי" באופן מופקר למדי, אך הפרפרזה לעיל משעשעת אותי מספיק כך שאני סומך עליכם שתמחלו לי.
אחת הדרכים להתמודדות עם עייפות החומר הזו הייתה פשוט לסחוט מחדש עוד קצת מאותה מחית. כך למשל היה גל "בדיקת העובדות" ששטף את התקשורת בעשור האחרון, ניסה להתחזות כנייטרלי ושרף את עצמו לגמרי. ההנחה הסמויה בבסיס כל "בדיקות העובדות" הייתה: "אנחנו יודעים שאתם כבר לא סומכים על הכותרת הראשית בעיתון, ולכן יצרנו מדור חדש לגמרי בו מדפיסים רק דברים נכונים".
אותה גישה עומדת גם מאחורי מאמצי הממשל והממסד להיאבק לכאורה ב"דיסאינפורמציה". מכיוון של גוף מדינתי אחר כבר מיצה את כל יכולתנו לתת בו אמון, כעת המדינה מקווה להשיג עוד עשור בערך של ציות וסדר בכך שהיא יוצרת סוכנות מיוחדת שכל תפקידה לא לספר לנו שקרים.
והמצעד הממסדי רק מתארך ומתמשך. כבר לא מדובר יותר ב"דברים שמלמדים רק באוניברסיטה". זו כבר לא רק הפקולטה בייל, אלא חדר המורים בחטיבת הביניים. ואפילו גרוע מכך – אלה כבר לא רק ההומניסטים וחוקרי מדעי החברה למיניהם. היום אלה הרופאים וחוקרי מדעי החיים שמוכנים לוותר (די בקלות) על כל אמינות מקצועית עבור הסיכוי להיחשב בצד הכנון של ההיסטוריה.
לאחר שהתפשטה סופית לכל פיסת אדמה תחת השמיים, התנועה פנתה לביעור הבלתי-רצויים מן השטחים הכבושים. "תרבות הביטול" היא בעצם סוג של מבצע צבאי במסגרת מלחמת התרבות הארוכה. כל עוד אמצעי תקשורת מסוכן ופרוע כמו האינטרנט ממשיך להתקיים, וכל עוד ציוצים נשלחים ממש ברגע זה ללא שום פיקוח – ביטול המתנגדים הוא משאב חשוב מאין כמותו.
דחף דומה עומד מאחורי החזית הסופית במלחמת התרבות: הגדרה מחדש של מילים. אם לא ניתן לשלוט על המדיום, אולי אפשר לפחות לשלוט על המסר. יתכן כי ניתן לכפות על האנשים אותם אתה מבקש לשכנע (או לדרוש מהם פיצוי) פשוט להשתמש בהיפוכים סמנטיים וחידושים לשוניים הגוזלים מהם את השפה הדרושה להתנגדות. אם אי אפשר לכפות עליך לשתוק, אולי נוודא שכאשר אתה כבר מדבר, אף אחד חשוב לא יצליח להבין אותך.
הקרב האחרון נוגע עמוק בכל אחד מאיתנו עד שהוא נתקל בהתנגדות עזה ומובנת לא רק מצד שמרנים בימין, אלא גם מצד חלקים בשמאל. יתכן כי זה יספיק כדי לעצור את המערכה המשתוללת, אך גם אם כן, ברור לי שההפוגה תהיה זמנית. "הנאורים" לעולם לא נחים.
גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.
