מעורבות פוליטית של מפקדים היא בדיוק ההפך מתפיסתו הממלכתית של בן-גוריון את היחסים בין צבא ומדינה
מלחמת העצמאות על שלביה השונים, החל מהחלטת האו"ם על קבלת תוכנית החלוקה בנובמבר 1947 ועד להסכמי שביתת הנשק ביולי 1949, זכורה כמובן בשל קרבות רבים, מהלכים צבאיים והניצחון הישראלי ההרואי על צבאות ערב וחלק מערביי ארץ ישראל, והשלכות הגיאופוליטיות שחלקן נמשכות עד ימינו.
אך למלחמה המכוננת היו פנים אחרות רבות מעבר לשדה הקרב. היה לה למשל פן כלכלי משמעותי מבחינת גיוס כספים ורכש ביטחוני, פן חברתי ופנים פוליטיים רבים, הן מבחינת תהליכים בתוך המערכת הפוליטית ובמעבר מיישוב למדינה, ובמיוחד מבחינת המאבקים הפוליטיים בתוך כוחות הצבא השונים וביניהם לבין הדרג המדיני.
אחד האירועים המוכרים בהקשר זה היה 'מרד הגנרלים' בראשית מאי 48', עוד לפני הכרזת העצמאות, בו הודיעו ראשי האגפים במפקדה הארצית על התפטרותם, על רקע כוונת בן-גוריון לבטל את תפקיד ראש המפקדה בו נשא אז איש מפ"ם ישראל גלילי, וכחלק ממהלך להפיכת הצבא ל"ממלכתי" – כלומר גוף הנמצא תחת פיקוח שלטוני וחף מהשפעות פנימיות של גורמים פוליטיים או זרמים עצמאיים, ונלחם כצבא סדיר באופן שהולם את צרכי המערכה.
עוד הרבה לפני פרוץ המאורעות שהובילו למלחמה, בן-גוריון הבין כי על מנת שהיישוב והמדינה העתידית יהיו יכולים להתמודד בהצלחה ולשרוד מתקפה צבאית כוללת, יש להפקיד את ענייני הביטחון המורכבים בידי "פקוחי עין ובעלי שכל ישר" ולא בידי "המומחים המקצועיים". ואכן, אחת מהחלטותיו הראשונות כשר הביטחון של המדינה הצעירה הייתה לפרק סופית את הפלמ"ח ולשלב את אנשיו ויחידותיו בתוך צה"ל, בין היתר כדי לנטרל את הזרמים הפוליטיים ששלטו אז בפלמ"ח ולהציב את הכוח הצבאי ואת קביעת מהלכי המלחמה תחת ניהול בלעדי של הממשלה.
כפי שפירט פרופ' זכי שלום, מגמתו של בן–גוריון לאכוף מרות מרכזית על כלל הגופים הפוליטיים–ביטחוניים נתקלה מטבע הדברים בהתנגדויות של גופים שונים. על פי שלום, אכיפת מרות מרכזית נבעה בראש ובראשונה מהכרת בן-גוריון כי ללא הטלת מרות אין משמעות לקיומה של מדינה יהודית עצמאית, וזאת בנוסף לאזהרותיו מפני קיום כוח צבאי חזק אשר לא יהיה נתון למרות הדרג האזרחי. כך למשל, בנאום שנשא בכנסת ביוני 1950 אמר ראש הממשלה לגבי ימי צה"ל הראשונים:
היה צורך בשבירת כלים — כי משטר–הביטחון שהיה קיים שנים רבות והיתה בו ברכה רבה לא התאים עוד לצרכים ולתנאים החדשים. ולא קל אצלנו לשבור כלים, אם גם אבד עליהם כלח; כי גם 'המהפכנים' שבתוכנו הם ביסודם משמרים אדוקים, ואצלנו מקדשים הקליפה גם כשתכנה התרוקן, ולא קל היה לשבור כלים"
אולי הוויכוח הארוך ביותר בנושא התנהל בין בן-גוריון ויגאל אלון, מפקד הפלמ"ח לשעבר ומפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות, וממקימי מפ"ם. בין השניים היה קיים מתח מתמיד ולמרות שבן-גוריון העריך את כשרונו הצבאי של אלון, הוא גם נהג להטיח בו ביקורת על סירובו לקבל מרות וחשד כי חלק מפעולותיו נעשות ממניעים פוליטיים אישיים. אלון מצדו הביע ביקורת על אופן ניהול המלחמה של בן-גוריון ועל העובדה שהישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים מספקים בעיניו.
כפי שמראה זכי שלום, עוד במהלך המלחמה החריפו היחסים ביניהם על רקע פירוק הפלמ"ח, מהלך אותו ניסה אלון למנוע כאשר הפעיל לחצים פנימיים וציבוריים. בין היתר דרש בן-גוריון מהרמטכ"ל יעקב דורי למנוע מאלון ומפקדים אחרים השתתפות באספות בחירות, כפי שנהגו לעשות לקראת הבחירות לכנסת הראשונה בינואר 1949. במכתב חריף לרמטכ"ל כתב אז בן-גוריון:
יש עכשיו בחירות — וכל חייל ומפקד יש לו הזכות המלאה להשתתף במלחמת הבחירות מחוץ למחנה הצבאי ככל אזרח אחר, והוא רשאי לבקר את הכל ואת כל אחד, ובמידה שזה מותר לאזרח… אבל אין מפקד צבאי רשאי לדון באספות פומביות ולא פומביות על פקודות צבאיות שניתנו לו — גם כשהוא מופיע באספה במדים בבגדים אזרחיים. במעשה זה אני רואה פגיעה חמורה בשלמות הצבא והפרה קשה של פקודת משטר ונוהג של המטה הכללי"
בדיון בלשכת מפא"י ביוני 1949 נמסר דיווח לפיו מטה הפלמ"ח מנהל "מערכת הסתה פרועה" נגד בן-גוריון, אשר לפי הנטען "אוכלת כל חלקה טובה בנוער שלנו. כל בן וכל בת, מטובי בנינו, הושפעו, ובאים משם מוסתים… כולם מדברים בשצף קצף על בן–גוריון [וטוענים] שהפלמ"ח הוא בן חורג לצבא, ושבן–גוריון אינו מתכוון לטובת העניין, אלא משחק כאן משחק מפלגתי".
בן-גוריון המשיך להדגיש את הכורח במשמעת קפדנית ובשוויון בין כל היחידות בצה"ל כרכיבים עיקריים להצלחה במלחמה. אך אלון לא התרגש במיוחד גם לא מנזיפת הרמטכ"ל, והמשיך למתוח ביקורת באסיפות הבחירות ובפורומים פנימיים על מהלך המלחמה ועל סוגיות צבאיות מדיניות, בעודו כאמור משמש כאלוף בצה"ל:
סבורני שאלה הלוחמים, אלה העושים את המלאכה בפועל ממש, במו ידיהם…זכאים וחייבים לחוות את דעתם, באשר יודעים הם ורוצים לדעת על מה הם נלחמים"
בשלהי 1949 סיים אלון את תפקידו ועבר באופן סופי למגרש הפוליטי, והוויכוח על נסיבות ההדחה\התפטרות\פרישה נמשך עוד שנים ארוכות.
פסגת הרמטכ"לים: איזנקוט, אשכנזי, גנץ, ברק ויעלון בריאיון מרתק עם השאלות הכי מעניינות. וגם: תום יער, האישה הכי מצחיקה בישראל מדברת על האימהות..
והמציאות | מחר באולפן שישי עם @DanyCushmaro pic.twitter.com/nV0toXCl8x— החדשות – N12 (@N12News) August 25, 2022
נגענו רק בקצה הקרחון של הסוגיה המתועדת היטב במחקרים וספרים רבים, אבל אם נסכם ברוח ימינו והקולות הנשמעים שוב במערכת הבחירות הנוכחית, אפשר להעלות בינתיים כמה שאלות.
כיצד דוד בן-גוריון היה רואה אנשי צבא בכירים המנסים כיום לעשות שימוש בשמו למטרות רווח פוליטי וניגוח היריב? מדוע דווקא גנרלים נבחרו לייחצן, במהלך תקופת בחירות ובהפקה ראוותנית, את מרכז המורשת החדש המוקם במדרשת בן-גוריון בנגב, כאשר ידועה לכל גישתו של "הזקן" כלפי גנרלים בפוליטיקה ובכלל? מדוע מוסד ציבורי וממלכתי משמש במה לתעמולה פוליטית וקידום מחלוקת? האם אותם גנרלים לא מכירים כלל את ההיסטוריה, או שהם בוחרים לעוות מרצון את מושג הממלכתיות לצרכיהם?
בכל מקרה, דבר אחד ברור – מעורבות פוליטית של גנרלים היא בדיוק ההפך מתפיסתו של בן-גוריון את היחסים בין צבא ומדינה ומגישתו אודות הממלכתיות הדרושה.
זה לא שבן-גוריון רצה שליטה ממלכתית בצבא, הוא פשוט רצה את השליטה שלו. הוא היה ראש מפא"י, ומפ"ם היו אז אופוזיציה (אומנם משמאל ולא מימין). הממלכתי היחידי היה מנחם בגין שהעדיף את טובת המפעל הציוני ולא השיב מלחמה כשבן-גוריון טבח באנשיו.
הסיבה האמיתית לאיסור על כניסת גנרלים לפוליטיקה נעוצה בכתבה השכנה על בני גנץ ותוכניותיו להקמת דיקטטורה זוחלת.
גנרלים, שאת מרבית שנות חייהם הבוגרות העבירו במערכת היררכית-דיקטטורית בה רצון היחיד בעל הדרגה הוא הקובע, חסרים במידה רבה את התודעה הדמוקרטית ההכרחית במשטר דמוקרטי פרלמנטרי.
במשטר נשיאותי הם כמובן יכלו 'לפרוח', מאחר ומאפייניו די דומים לשיטה הצבאית.
וההוכחות לכך פזורות על פני כל אמריקה הלטינית ואפריקה, בהן גנרלים לשעבר נבחרו לתפקיד הנשיא, אך מהר מאוד הפכו לדיקטטורים כוחניים וידועים לשמצה.
מנאצר,אסד האבא ואידי אמין ועד לחואן פרון,פינושה קסטרו ונורייגה.
רצוי מאוד לא לאפשר יותר את כניסתם לפוליטיקה. שיתכבדו וינוחו בביתם לאחר שנים רבות בהן הם פעלו למען בטחון המדינה.
את השלטון האזרחי שישאירו לאזרחים שתודעתם הדמוקרטית מפותחת.