ההיסטוריה מלאה באזרחים משכילים ועירניים שתרמו לידע הביטחוני ולקבלת ההחלטות בתחום הרבה יותר משלל קצינים מעוטרים
ויקום המלפפון ויכה את הגנן. המשתמטים ומש"קי הדת מסבירים לי איך מניפים דגל ונלחמים למען המדינה. הגנרלים סמוטריץ, רוטמן ובן גביר. העיקר אתם שולחים אותנו להילחם. פטריוטים של ציוצים"
כך צייץ בשבוע שעבר שר התקשורת יועז הנדל, בתגובה לביקורת מצד האופוזיציה על רקע תמונות ביזוי דגל ישראל במקומות שונים ברחבי הארץ והנפת דגלי חמאס ואש"ף בהר הבית, ודברי השר לפיהם "אנחנו לא נלחמים בדגלים – אנחנו נלחמים בטרור".
מה גרם להנדל לצאת מכליו? התשובה פשוטה. תפקידם של סמלים בכלל ודגלים בפרט מובן גם לשכנינו ואויבנו. חזקה על השר הנדל, היסטוריון בהכשרתו, שהוא מכיר היטב את התחום, או שמא החברות בקואליציה פוסט-ציונית גרמה לו לשכוח גם את זה.
מכיוון שטענות "תצדיעו ותשתקו" עולות בשיח הציבורי שוב ושוב, בעיקר תחת ממשלת השינוי ה"אזרחית", ראוי להרחיב בנקודה. אם נזקק את התפיסה אותה מביעים קצינים במיל' כמו הנדל ואחרים, לשיטתם לאזרחים רגילים (שבישראל רובם שירתו בצה"ל) יש סמכות מוגבלת להביע דעה בענייני ביטחון. הנימוק פשטני ואופייני: ניסיון הקרבי ובעיקר טקטי הוא תנאי יסוד להבנה בסוגיות ביטחון לאומי. לכן מי שנעדר ניסיון רלוונטי, אינו יכול להיות בר שיח ראוי בנושא.
כיוון שאין זה הוגן לדבר על אדם שלא מרבה להימצא בארץ, נניח לרגע בצד את העובדה שראש הממשלה החליפי שלנו היה כתב 'במחנה', ונעסוק בשאלה העיקרית: האם אזרחים יכולים להביע דעות בענייני צבא? או יותר נכון: האם יש תועלת בדעותיהם?
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אזרחים משכילים, נבונים ועירניים שתרמו לידע הביטחוני ולקבלת ההחלטות בתחום הרבה יותר מרשימות ארוכות של גנרלים מעוטרים. לזאר קרנו, שר הצבא ברפובליקה הצרפתית לאחר המהפכה ואחראי על תחיית מודל "הצבא הגדול" הנפוליאוני, היה סרן בשירותו הסדיר. קרנו ייסד את שיטת הדיביזיות, יישם לראשונה חובת הגיוס כללי וארגן מחדש את הלוגיסטיקה הצבאית באופן ריכוזי – שלושת סימני ההיכר של צבא מודרני. באווירה הביטחוניסטית המתנשאת של ישראל, לא בטוח שהיו בכלל נותנים לאדם כזה להתקרב לשולחן הדיונים.
סרן אחר שהשפיע באופן מהפכני על הצבאות שלנו הוא אחד, לידל הארט, שבשנות ה-20 של המאה הקודמת כילה את זמנו בניסיונות לשכנע גנרלים רבי-דרגות ומשופעי פנסיות כי עבר זמנו של חיל הפרשים והעתיד נמצא בטנק ובמטוס. הוא הבין בזמן אמת את משמעות מהפכת המיכון, אבל איש לא אבה לשמוע. "עורפים את ראשך", כתב לו פולר, הוגה אחר של הלוחמה הממוכנת, "ואותי חונקים באיטיות, ואין אני יודע במי לקנא יותר". טורי השריון הנאצי ששטפו את אירופה במלחמת העולם השנייה היו לקח כואב. רק בערוב ימיו הפך לידל הארט לאורקל צבאי. כאשר ראה אור לראשונה בעברית ספרו 'אסטרטגיה של גישה עקיפה', הקדיש אותו יגאל ידין במילים: "הסרן שלימד גנרלים".
כדאי גם להזכיר את המקרה של יאן בלוך, יהודי פולני ובנקאי במקצועו שפרסם ב-1898 חיבור ארוך בשישה כרכים תחת הכותרת "האם המלחמה אפשרית כעת". הוא חזה את הכל: עליית המקלע, ירידת הפרשים, מלחמת החפירות, התארכות קווי החזית ועוד. אבל איש לא רצה להקשיב לבנקאי פולני. ועוד יהודי. אחרי שנים של ניסיונות נואשים לקבל תשומת לב, כתב בלוך לעיתונות הבריטית כך:
לאחר שבמשך 14 שנים חקרתי את המלחמה על כל שלביה וצדדיה, נדהמתי לגלות שהמהפכה המתרחשת, המכתתת חרבות לאתים, כמעט ולא הובחנה על ידי מומחים שזהו תפקידם. בעבודתי על מלחמת העתיד לקחתי על עצמי לתאר תהליך מעניין זה. כמי שכותב למומחים, הרגשתי צורך לרדת לפרטים ואורכו של הניתוח הגיע ל-3,084 עמודים. העובדות המובאות שם יחד, יחד עם המסקנות שעולות מהן, פועלות נגד האינטרסים של קהילה חזקה בשל הרפורמה המתבקשת. דבר זה חזיתי מההתחלה. מה שלא חזיתי היא העקשנות, אשר לא רק הובילה לישיבה בחיבוק ידיים אלא גם לקחה על עצמה לעוות את העובדות. הנוקשות בה הקהילה הצבאית דבקה בדברים שפסו מהעולם היא פאטתית ומכובדת. לרוע המזל היא אף יקרה ומסוכנת"
בלוך צדק. הגנרלים טעו. המיליונים הקבורים באדמות פלנדריה שילמו את המחיר.
אפשר להמשיך כך עוד הרבה, ומבלי להידרש כלל לסוגיה העקרונית של פיקוח אזרחי על הצבא הנמצא בבסיס מהותו של כל משטר דמוקרטי. אבל חשובה כאן אבחנה אותה קבע כבר בראשית המאה ה-19 קארל פון קלאוזביץ בספרו המונומנטלי על המלחמה, אשר שלל את עליונות הגנרל על האזרח בשאלות מדיניות לאומית:
יש להתריע בפני טעות נפוצה: אנו שוללים את הטענה שעצם ניסיונם הספציפי של פקיד מיומן, מהנדס מלומד או אפילו לוחם מנוסה הופכת אותם לקובעי מדיניות טובים. רחוק מכך. מה שצריך בעמדה זו הוא אינטלקט יוצא דופן ואישיות חזקה. הוא תמיד יכול להשיג את המידע הצבאי בדרך זו או אחרת". (ספר 8, פרק 7)
יתרה מכך, קלאזוביץ ציין עובדה פשוטה: לוחמים רבים המפגינים ביצועים מרהיבים בשדה הקרב, נוחלים כישלון חרוץ כמפקדים בכירים.
אנו מאמינים שנחישות נובעת מסוג מסוים של אישיות. ואישיות חזקה אינה בהכרח אישיות של גאון צבאי. ההוכחה פשוטה: ישנם אישים רבים המפגינים נחישות ואומץ כקצינים זוטרים, אך מאבדים תכונות אלו כשהם מתקדמים בדרגות. לפתע הם מכירים בסיכונים שבהחלטותיהם, והיות והם לא מורגלים בסוג זה של בעיות, שכלם מאבד את הבהירות הישנה. וככל שהם היו מורגלים יותר לפעולה אינסטינקטיבית, כך גוברת מבוכתם". (ספר 1, פרק 3)
והדברים אכן פשוטים: ניסיון תחת אש, אומץ לב או הסתערות מול אויב ראויים ומוערכים מאוד. אך כאשר מדובר בגיבוש מדיניות ובשאלות ביטחון לאומי, יש מקום נרחב לדעותיהם מגוונות מכל התחומים. לא צריך להיות גנרל גדול כדי לפתח דעה מנומקת על נסיגה משטחי יו"ש למשל, על הפעלת כוח במלחמה בטרור, דיכוי מהומות או השפעת נוכחות פוליטיקאי זה או אחר בשטח. אלו סוגיות בהן כל בר דעת יכול להגיע למסקנות הנכונות, נכונות הרבה יותר מאלו של אנשי המקצוע הביטחוניים המתבלבלים לעיתים בין שיקולי פוליטיקה ארגונית לבן אינטרס לאומי.
בנושאי ביטחון, האזרח בן-גוריון ידע טוב מכולם:
בעניין צבא, כמו בכל עניין מעשי אחר, קובעים לא המומחים הבקיאים בטכניקה, אם כי עצתם והדרכתם היא חיונית, אלא פקוחי עין ובעלי שכל ישר. וסגולות אלה יש – פחות או יותר – לכל איש נורמלי". (19.6.1946)
ראשית, התפיסה המעוותת הזו נכונה לא רק בעיני צבא. מצאנו אותו ויכוח לגבי משפטנים ולגבי רופאים בשנים האחרונות. וכמובן שלגבי האג'נדות הירוקה והחברתית הויכוח הזה תקף שנים.
בנוסף, כדי להתקדם בסולם הדרגות (לא רק בצבא) לא צריך להיות טוב מקצועית. צריך לדעת להפיל אחריות ללקק לאנשים הנכונים, לנפח את הישגיך ולהחזיק בתפיסת העולם המתאימה למי שמעליך. תמיד אבל תמיד מעל דרגה מסוימת זה עניין פוליטי ולא מקצועי.
זו גם הסיבה שבלי ביקורת חיצונית המערכת בסופו של דבר תתנוון ותאבד את יכולתה לנסות דברים חדשים.
מאמר חשוב, שבבסיסו הוא הסבר לכשל הלוגי שנקרא – "פנייה לסמכות".
בקצרה, העובדה שמישהו נושא בתואר כלשהו (גנרל, רופא, עורך דין, פרופסור כלשהו) לא אומרת שהוא צודק. הוא יכול לומר דברים נכונים או שגויים ללא שום קשר לתואר. אם כל הטיעון נשען על החזקה בתואר ("אבל הוא קצין מעוטר!") – אין זה אומר בהכרח שהטענה שגויה, אבל היא אינה מבוססת.
אמנם, תואר מצביע בד"כ על ידע, מומחיות, נסיון וכיו"ב בתחום כלשהו. אבל זה לא אומר ש: הידע קיים בתחום הספציפי עליו מדובר, הידע שלם, או שאותו אדם חף מחסרונות אנושיים (שכחה, טעות, גאווה, מניפולציה וכד').
ולסיום אציין, שאני מכיר באופן אישי גם כמה פרופסורים שהם, במקרה או שלא, מטומטמים מוחלטים לכל דבר ועניין.
"ההשכלה עוד לא הפריעה לאף אחד להישאר טיפש"
הטאנה בסגנון תנו למומחים להוביל מדיניות שגויה מעיקרה. הדברים נכונים לכל תחומי החיים.
לא לחינם, ילק מיכר של מנהלי חברות טכנולוגיה עילית אינם אנשי מקצוע מעולים, אלא אנשי ניהול מעולים.
יתר על כן, יש בעיה ליצור חשיבה מקורית בתוך מערכת קיימת (בטחון, רפואה ועוד) כאשר אתה גדל בתוך אותה מערכת. לא לחינם שרי הטחון הטובים הגיעו מחוץ למערכת.
אם כך, האם יסכים הנדל לתליית הדגל הנאצי מעל הכנסת ובבסיסי צבא ,במקום דגל ישראל? אם הנפת דגל x והסרת דגל y איננה בעיה בעיניו של הנדל, אז למה שלא יסכים?
או שמר הנדל מנסה להוכיח פעם נוספת להסתיר את הפקרת בטחון ישראלים ע"י ממששת המנדטים באמצעות התקפה אישית על מי שחשף את הפקרותו?
מכ ירים את הפתגם, "הניתוח הצליח החולה מת",לא כל ידע שאדם צובר, מראה שיש לו יכולת לישם, המחר סובל כל העצות, ממילא אין צורך באחריות על מילים.
מה משותף להסכם אוסלו, הנסיגה מלבנון וההתנתקות?
בכל המקרים היו שורה ארוכה של ביטחוניסטים בכירים שתמכו ומולם אזרחים רבים שהתנגדו ובכל המקרים זה הוביל לטרור וסבבי לחימה.
על מה מדברים פה?
על "איך" או על "מה"?
סמוטריץ' צודק שדגלי פלסטין ביום העצמאות של מדינת ישראל זה סימן להיעדר ריבונות ("מה").
אך עם זאת, כל מי שמתבטא בנוגע ל"איך" לפתור משבר ביטחוני (אובדן ריבונות) מבלי שאחז בנשק הוא בעיני "עייצעס גיבער" יותר מכל דבר אחר. שימון פרס, למשל, מעולם לא הצליח באמת להתקבל בקהילייה הביטחונית (וזה לא שהוא לא ניסה). למה? מכיוון שה"איך" וה"מה" הם בלתי נפרדים במציאות הביטחונית של ישראל.
בלי לשרת בפועל (רצוי בקרבי, רצוי בחי"ר או שריון) אתה פשוט לא מבין את מגבלות הכוח, ואז אתה יכול לצרוח עד מחרתיים ועדיין תפסיד (זה קרה לפרץ בלבנון).
וזאת מעבר לכך שיש משהו מאוד לא מוסרי בללהג על "להיכנס בהם" מבלי שאי-פעם חשת את חומו המצמית של בקבוק תבערה חולף על פניך.
רואה חשבון זה אחלה לעזרה ראשונה. אבל אם יש רופא בחדר, אז עדיף שלא. הניסיון לבטל כליל את הנושא של מקצועיות בתחום הצבאי על ידי הבאת דוגמאות אזוטריות להצלחה בתחום הטקטי ללא הכשרה (קרומוול, למשל) היא זריית חול.
זה קורה פעם באף פעם ולא הייתי בונה על זה כדוקטרינה. פשוט יש לי יותר מדי מה להפסיד.
בוא נסכים על דבר אחד: הסמלים חשובים, ועוד איך חשובים.
הנדל טועה, סמוטריץ' צודק. מסכים.
אבל עם זאת, אני חייב לציין כי טענתך היא מסוכנת, וניחוח קל של פרוגרסיביות עולה ממנה.
הבה נבטל את כל מושג המומחיות! מה מותר הרופא מנהג המונית? הרי יש הרבה אזרחים עם ידע רפואי וכו'.
כל פעם שמישהו נדרס, יעוטו עליו עשרות אזרחים שסבורים שהם יודעים להגיש עזרה ראשונה. הרי הרבה רופאים טעו בהיסטוריה, ודווקא משרתות ומיילדות היו חכמות מהן וטיפלו בהכל ב"תרופות סבתא", הלא כן?
אז בוא ניתן לליצמן להיות רמטכ"ל (אם הוא יסכים לקבל את המינוי), כי אחרי הכל, מה משנה הניסיון הטקטי?
עשה לי טובה, ביגמן. שנינו יודעים שלשרת זה חשוב, בשביל להבין משהו מהמציאות הביטחונית של המקום המטורף הזה.
לא.
מדינת ישראל היא עדיין דמוקרטיה בה נבחרי הציבור אמורים לקבל את ההחלטות.
את הגנרלים נשאיר לחונטות צבאיות למיניהן. די לדמגוגיה בגרוש
ראינו מה קרה כשעמיר פרץ היה שר ביטחון, כשליצמן היה שר הבריאות וכששקד הייתה שרת משפטים. בוא, צריך להיות איזשהו קשר בין הביוגרפיה של האיש לבין תפקידו הרשמי.
אין מה לעשות, עד כמה שהיינו רוצים להיות ליברטריאנים ומגניבים, בשכונה שלנו הביטחוניזם עדיין שולט. אז חונטה או לא חונטה, אני מעדיף שאריק ומופז יובילו אותי לקרב ולא אולמרט ופרץ (וגם לא מנסור עבאס). ולעניין הבעת דעה בנושאים ביטחוניים- כידוע לך, בדמוקרטיה (במובנה המקורי) האזרח היה מרוויח את אזרחותו באמצעות תרומה לחברה, בניגוד למצב הנוהג כיום במדינת ישראל בו אזרחות, נתינות או אשרת שהיה כלשהי מוגשת לפרט על מצע פרזיטיות רך. רוצה להיות פרזיט? תאכל ת'כסף וסתום ת'פה. רוצה להיות ביטחוניסט? תתחיל בלשרת את המדינה שלך. תקרא לי מיושן, אבל עבורי מי שלא שירת בצבא ללא תירוץ ממש טוב הוא אזרח סוג ד', בלי הנחות לאף אחד.
מה?
ציטוט: "הנדל טועה, סמוטריץ' צודק. מסכים." – זהו. זו הטענה של המאמר ולה ציינת שאתה מסכים.
אם תראה קשר לוגי בין מה שכתוב לבין בחירת רמטכ"ל – נוכל לנהל דיון כי זו ההגדרה של הדיון. אחרת, מדוע אתה מציע שרואי חשבון לא יגישו עזרה ראשונה?
תגובה ל"בטטה". ליצמן היה שר בריאות מעולה
משה ארנס ז"ל, האזרח חסר הניסיון הצבאי, היה אחד משרי הביטחון הטובים, אם לא הטוב שבהם. כל הגנרלים שמילאו את התפקיד הזה התגלו כשרי ביטחון כושלים.
ארנס שירת בצבא ארה"ב במשך שנתיים.
ולא, ליצמן לא היה שר בריאות מצויין (ע"ע לייפער וגו')
נכון, ליצמן היה שר בריאות טוב מאוד והוביל לפחות שתי מהפכות עקרוניות לטובת הציבור –
1- הכנסת בריאות הנפש לקופות החולים ולמעשה הנגשה של טיפול פסיכולוגי לכלל הציבור בעלות סימלית.
2-טיפול שורש בעניין המימון של אשפוז סיעודי על חשבון המדינה, קודם לכן היה זה נטל כספי כבד על משפחות רבות.
אלו אולי נושאים לא נוצצים לדבר עליהם אבל נוגעים ישירות לחייהם של רבים.
במקום לעסוק בעיקר, העיתונים מעדיפים להתמקד בחריגות וב רכילות.
עבירות חמורות על טוהר המידות אינן "חריגות או "רכילות".
לא יודע מה איתך אבל אני מעדיף פחות רפורמות, וגם פחות קומבינות ושחיתות…
נכון, הממשלה של היום איננה "גליק" גדול בלשון המעטה, אבל את הקודמים היה צריך להזיז בכל מקרה, וליצמן בראשם.
אבל בסופו של יום חסרי ניסיון נשארים חסרי ניסיון, יעידו דבריו של בגין (טוראי בצבא הפולני ומארגן פעילויות מרי אזרחיות) בבופור "היה לכם מכונות ירייה", בלי לדעת שמכונות הירייה יצאו משירות בשנות החמישים, או ההססנות של לוי אשכול שהוחלפה בניצחון אדיר של משה דיין בששת הימים, והדוחפים העיקריים לאסון אוסלו היו פרס ביילין הירשפלד ופונדק האזרחים ולא רבין הגנרל