התפתחות מחשבתו המדינית והחברתית של ההוגה הצרפתי קשורה בקשר הדוק עם האירועים הסוערים בימי חייו
המסע המפורסם אותו ערך אלכסיס דה טוקוויל ברחבי ארה"ב בשנת 1831 מזוהה ובצדק כרגע מפתח בהתפתחות הגותו המדינית של הסופר, ההיסטוריון והפוליטיקאי הצרפתי, בדיוק כפי שיצירת המופת שלו 'הדמוקרטיה באמריקה' מזקקת את הלקחים שלמד והמסקנות שהסיק.
אך התפתחות הגותו של טוקוויל החלה עוד לפני ונמשכה עוד הרבה אחרי ההרפתקה האמריקנית. היא החלה להתעצב כבר בימי שלטון הטרור המהפכני בזמן ילדותו המוקדמת, המשיכה בתקופת הרסטורציה של בית בורבון בגיל ההתבגרות, והגיעה מאוחר יותר עד עליית הרפובליקה השנייה. במהלך הקריירה הפוליטית שלו עצמו כמחוקק, טוקוויל יישם במולדתו בעקשנות (אם כי באופן חלקי) את השיעורים שלמד ממסעותיו בעולם, שיעורים שממשיכים להדהד גם כיום.
בספרו 'האיש שהבין את הדמוקרטיה', אוליביה זונץ הנחשב למומחה המוביל בימינו בכל הקשר לטוקוויל בוחן במיומנות ולעומק את חיי ההוגה הצרפתי, ומגלה כיצד "פיתח את רעיונותיו בהקשר האירועים הפוליטיים הטעונים בימי חייו". טוקוויל, כך כותב זונץ, "הבין כי טמונים בו חושים אריסטוקרטיים", אך יחד עם זאת "היה דמוקרט "מתוך היגיון" ועבד קשה כדי לקדם את המעבר המודרני הגדול מאריסטוקרטיה לדמוקרטיה" – צורת שלטון שכפי שהצרפתי תיאר אותה, "קוטעת את השלשלות" ו"מנתקת את הקשרים" בין הבריות לבין משטר רודני.
טוקוויל נולד בשנת 1805, וגדל בדיוק בימים שלאחר משטר כזה. הוריו האריסטוקרטים הצליחו להשיב מרבית מן ההון אותו איבדו בימי הטרור. אביו של טוקוויל שירת כפקיד נאמן למונרכיה המחודשת, וב-1824 השיג עבור בנו מינוי כתובע מתמחה בבית המשפט בוורסאי. אך אלכסיס הצעיר התפכח במהרה מאשליית הבורבונים, במיוחד לאחר ההתקוממות העקובה מדם של יולי 1830 בסיומה הודח המלך שארל העשירי. המשפטן הצעיר תלה את האשמה במלך ובמקורביו, אשר לדבריו "התנהגו כמוגי לב שאינם שווים את אלפית הדם שנשפך עבור בשם מדונם". זמן קצר לאחר מכן, טוקוויל וידידו ועמיתו גוסטב דה ביומון השיגו מן הממונים עליהם הסכמה לחופשה ללא תשלום, במטרה לבצע מחקר משווה של מערכת בתי הכלא בארה"ב המתפתחת.
הצמד הגיע לניו-יורק ב-9 במאי 1831, וביקר במרבית הערים הגדולות בצפון ודרום המדינה, כמו גם בכמה מאזורי הספר הנידחים. בין ההבחנות המוקדמות של טוקוויל הייתה ההבנה כי אף אחד מן האנשים שפגש "אינו משתעשע ברעיון לפיו רפובליקה אינה הצורה האפשרית המועדפת של שלטון, או הרעיון לפיו לאנשים אין הזכות לבחור באיזו ממשלה הם מעוניינים", וכי "רוב גדול של האנשים מאמין בתבונת האדם ובהיגיון בריא, ומאמין בתורת השלמות האנושית".
טוקוויל וביומון המשיכו מניו-יורק מערבה לעבר בפאלו ומישיגן, ולבסוף הגיעו לעיר גרין ביי בוויסקונסין. בדרך הם פגשו חלוצים, ילידים ומגוון גדול של בתי כלא. אחרי קפיצה קטנה לקנדה הצרפתית ואז שוב דרומה לניו-אינגלנד, טוקוויל, על פי זונץ, הבדיל בין אנשי קוויבק, שנראו כ"משלימים עם חוסר אונם", לבין אנשי בוסטון למשל ש"האמינו בגאווה בעליונותם האינטלקטואלית". מה שיהפוך בהמשך לניתוחו הידוע אודות עריצות הרוב נולד מתוך שיחה עם ג'ארד ספארקס, כומר אוניטרי ונשיאה העתידי של אוניברסיטת הרווארד, שציין כי "הדוֹגְמָה הפוליטית היא שהרוב תמיד צודק" אך "זכות הווטו של המושל ומעל הכל כוח השופטים לסרב לאכוף חוקים בלתי-חוקתיים" תפקדו כהגנה מפני החלטות בלתי-צודקות של הרוב.
צמד החברים המשיכו דרומה לפילדלפיה, בולטימור ומשם לוושינגטון, ובדרך ביקרו בבתי כלא שונים כולל במערכת הכליאה של פנסילבניה שנחשבה חדשנית במיוחד. משם הם שטו בספינת קיטור על גבי נהרות המיסיסיפי ואוהיו, חצו את קו ההפרדה בין מדינות עבדות ומדינות חופשיות, ולבסוף שבו דרך החוף האטלנטי לעיר הבירה ולניו-יורק, כאשר בדרכם פגשו מאורות כמו סם יוסטון, הנשיא אנדרו ג'קסון ואחרים. ברגע של חולשה, טוקוויל המיואש כתב לאמו על "ערבוב השרבוטים" ו"רעיונות מנותקים" שאסף, ותהה: "האם אי-פעם אפרסם משהו על המדינה הזו?".
***
והוא בהחלט פרסם. זמן קצר לאחר שובו לצרפת, טוקוויל החל לחבר את הכרך הראשון של 'הדמוקרטיה באמריקה', יצירת מופת בכל הקשור לניסוח וניתוח סוגיות החירות, שוויון, ממשל וחברה אזרחית. טוקוויל כתב כי הוא רואה בשוויון נוסח אמריקה "לא אמצעי לאיזון אלא להעצמה", אשר נולד מתוך "נקודת קצה שבה ייפגשו החופש והשוויון ויתמזגו יחד". הוא העריך את האיזון בין רשויות מקומיות ופדרליות המעוגן בחוקה, ושיבח את ההתאגדויות הוולונטריות התוססות החביבות על האמריקנים. "לאחר זכותו של האדם לפעול למען עצמו", כתב, "זכותו הטבעית ביותר היא לשלב את מאמציו עם אלה של זולתו ולפעול במשותף עמהם".
ביקורתו על כפיית המקובל ועל עריצות הרוב כוללת הוקעת העבדות והיחס לבני השבטים הילידים; היא גם שיקפה, מסביר זונץ, את "הטקטיקה של השמאל הצרפתי" אשר צידדה ברוסואיזם טהור.
טוקוויל ביקש ליישם בפועל את התיאוריות שלו, כאשר ניסה להיבחר לפרלמנט בתור נציג של מספר מחוזות שונים. אך האידיאליזם העצמאי שלו בלם את השאיפות הפוליטיות במשך שנים, עד אשר ב-1839 הצליח לבסוף לנצח בבחירות במחוז כפרי בנורמנדי, שם הדיח את הנציג המכהן המושחת. מתוסכל ממאמציו הראשוניים לקדם רפורמה אלקטורלית, טוקוויל קונן אודות פחדנותם של עמיתיו הנבחרים:
איני יכול לתאר כמה כואבים החיים הפוליטיים לצד אנשים חצי-אדוקים, רעיונות הפכפכים ונציגים בינוניים מולם עלייך להתנהל מדי יום, למרות הבוז שהם מעוררים בך. עשיתי מאמצים גדולים כדי להגיע לכאן וכעת כאשר אני כאן, אני מתחרט על כך שוויתרתי על מעמד ההוגה המתבונן מן הצד, ונואש מכך שנידונתי לחיות בחברה כזו, לצד חדלי אישים כעמיתים"
הכהונה השנייה הייתה מוצלחת מעט יותר בכל הנוגע לניסיון לקדם שינוי דמוקרטי, שהחל כראוי ברפורמה בבתי הכלא במסגרתה שכנע טוקוויל את עמיתיו לאמץ את מודל הבידוד והשיקום בו חזה לראשונה בפנסילבניה.
בנוסף הוא לחץ על עמיתיו המחוקקים לשלב דת ופוליטיקה, במיוחד בתחום החינוך וכהמשך לטענה בספרו לפיה "הדת היא הדרך אל הדעת". ובעודו משתעשע ברעיונות הסוציאליסטיים המוקדמים, הוא חזר אל השקפתו המוקדמת שלו בנוגע לאי-שוויון, וחזה במדויק כי "יום אחד המלחמה הפוליטית תעמיד את בעלי הרכוש מול חסרי הרכוש", שייאבקו ב"שדה הקרב של הנכסים".
אך טוקוויל יישם את לקחיו מאמריקה באופן לא שוויוני. הוא תיעב את העבדות וציין כי הצרפתים היו "מבשריה הלגיטימיים של תנועת ביטול העבדות", בהיותם הראשונים "להפיץ את התפיסה לפיה כל בני האדם שווים בפני החוק". הוא עצמו קידם רבות את שחרור העבדים במושבות הקריביות של צרפת. אך בה בעת, התנגד בחריפות למאמצי בריטניה, שכבר ביטלה את העבדות, לפקח על סחר העבדים במושבות הצרפתיות. בנוסף, למרבה האכזבה של ידידו ג'ון סטיוארט מיל, טוקוויל הביע התנגדות רועשת להגמוניה הבריטית, בין היתר במהלך הסכסוך שפרץ בין מצרים והאימפריה העותמאנית ב-1839 וגרר לתוכו את המעצמות.
לבסוף, טוקוויל תמך בהתלהבות בפרויקט הקולוניזציה הצרפתי באלג'יר כאמצעי להפצת הגדולה הדמוקרטית של צרפת, ואף הצדיק לשם כך טקטיקות כמו שרפת יבולים וכליאת אזרחים כ"רע הכרחי, אך כזה שכל מי שמבקש להילחם בערבים צריך לקחת בחשבון". זונץ מסכם בספרו כי טוקוויל "התגלה כמי שסרב לוותר אפילו על שבריר של ריבונות לאומית לטובת הגנה על חירות האדם האוניברסלית, בה התיימר לתמוך".
כאשר מהפכת 1848 הביאה עמה את הקמת הרפובליקה השנייה והזדמנות לנסח חוקה חדשה, טוקוויל שב לשורשי השראתו הדמוקרטיים וטען מול האספה החוקתית החדשה כי "אף מדינה אחרת בעולם אינה יכולה לספק לנו דוגמאות שימושיות כל כך או להעניק תקווה לגיטימית כל כך" כמו ארה"ב, שם "הרפובליקה אינה דיקטטורה השולטת בשם החירות; היא החירות עצמה, חירות אמיתית ואותנטית לכל האזרחים". הוא הצליח לשכנע את עמיתיו לאמץ מודל הפרדת רשויות בסגנון אמריקני, כאשר הנשיא נבחר ישירות על ידי העם, אך נכשל למשל לקדם הקמת שני בתי מחוקקים.
אך מאמציו של טוקוויל עלו על שרטון בדצמבר 1851, כאשר ההפיכה שהוביל נפוליאון השלישי הביאה לקיצה בטרם עת של הרפובליקה השנייה והדחתו שלו מעמדות השפעה. הן העם הצרפתי והן שליטיו, כך נראה, חסרו את המידות האזרחיות שרווחו בקרב אמריקנים. "אני חש כזר בארצי שלי", קונן טוקוויל, "מוקף באנשים שאינם חולקים את הרעיונות, אשר לדעתי האישית, מהווים חלק בלתי נפרד מן הכבוד האנושי". תריצו קדימה 170 שנה, וקינתו של טוקוויל נשמעת דומה מאוד לחלק מן הרגשות שמפגינים ליברלים קלאסיים כיום, כאשר נדמה כי מגמות סמכותניות מתחזקות מימין ומשמאל בארה"ב, בצרפת ובמקומות אחרים בעולם הדמוקרטי.
אם כן, רגישותו של טוקוויל לברכות ולדאגות הטמונות במערכת הפוליטית שלנו היא רלוונטית ביותר גם בימינו. התיאוריה המדינית והמעשה חבים לו הכרת תודה עצומה. כפי שזונץ מתאר זאת, טוקוויל "תרגם את תשוקתו לחירות להערכה עמוקה ותובענית של הדמוקרטיה". כעת זוהי משימתנו שלנו, צאצאיו האידאולוגיים של טוקוויל החיים בחברה ליברלית, ללכת בעקבותיו וליישם את הלקחים הנבונים אותם אסף, ניסח וחי לפני כמעט שתי מאות. אוליביה זונץ בספרו מספק לנו מקור מפורט ומקסים להתחיל בו.
המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
