דם וחורבן: ההיסטוריה האמיתית של המהפכה הצרפתית

למרות תדמית רומנטית שטופחה בידי חלק מהחוקרים, בפועל המהפכה הייתה תהליך אנטי-מודרני במהותו שהרחיק את צרפת מדמוקרטיה, הרס את כלכלתה וגרם סבל למיליונים

"מהפכת ה-9 בתרמידור" | Jean-Joseph-François Tassaert, 1796

פרופ' דיוויד גרס הוא היסטוריון וסופר יליד דנמרק. מאמר זה התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי' ביולי 1989.

לחצו כאן להורדת גרסה נוחה להדפסה וקריאה.

***

ביום ה-14 ביולי תחגוג צרפת, ביתר חגיגיות והדר, 200 שנים למהפכה הצרפתית או נכון יותר – 200 שנים לאירוע הסמלי המרכזי של המהפכה, כיבוש מצודת הבסטיליה בידי המון פריזאי רעב שחיפש לחם ורובים.

הבסטיליה סימנה את הסמכות ואת הכוח המדכא של הממשלה, ומנגד ההמון המנצח סימל את הרצונות והצרכים של עם הנחוש לתפוס את גורל האומה בידיו. באופן ההצגה הזה הסמליות היא פשוטה ומושלמת, וכך בוודאי היא תיראה לאלו מבין החוגגים שיעצרו לרגע כדי לחשוב מה הם בעצם מציינים ביום הבסטיליה. עבור מרבית האנשים, ה-14 ביולי בפאריז וברחבי צרפת יהיה "פסטיבל נהדר של אחדות לאומית ואף לאומניות", כפי שההיסטוריון עמנואל טוד סיפר לי בשיחת טלפון. "הרפובליקה היא פשוט רעיון פופולרי מאוד והמהפכה היא חלק מהמסורת הלאומית. זה מה שאנחנו נחגוג".

כדי להדגיש את הנקודה, טוד תיאר כיצד מוכרי המאפים בפינות הרחובות, עוסקים זעירים שלרוב מזוהים עם הימין בצרפת ואף עם הימין הקיצוני, קישטו את חנויותיהם בצבעי הדגל והציעו למכירה "עוגות מהפכה". "אם הייתה עוינות כלשהי במדינה כלפי מסורת המהפכה היית מצפה למצוא אותה שם, אך העובדה היא שהיא לא נמצאת", הסביר טוד. "כולם, כולל הלאומנים הקיצוניים, אוהבים את המהפכה שהפכה לחלק מהמסורת הלאומית עליה הם רוצים להגן. כולנו הולכים לחגוג ב-14 ביולי, ולא משנה מה יגידו ההיסטוריונים". המשפט האחרון מעניין במיוחד, כי לפחות מבחינת ההיסטוריונים, העשורים האחרונים כללו רביזיה רדיקלית של העמדות הרווחות לגבי המהפכה הנחגגת ב-14 ביולי.

מרבית ההיסטוריונים בצרפת כיום, מלבד כמובן מיעוט של מרקסיסטים מושבעים המזוהים עם המפלגה הקומוניסטית, רואים את המהפכה כ"אירוע טראגי" ו"הרסני ביותר" שהיה תוצר של "תשוקות פוליטיות מזיקות". הרחק מן הדימוי הפופולרי של קידום החירות והריבונות, המהפכה האמיתית מייצגת קיטוב פוליטי ופגיעה במסלול ההתפתחות הכלכלית עליו הייתה צרפת במשך רוב המאה ה-18. התוצאה, כך נטען, הייתה חברה מפולגת וקפואה ממנה ניטלו כל היכולות המוסריות והנפשיות הדרושות להתמודדות עם אתגרי העת החדשה, במיוחד זה האידיאולוגי מצד המרקסיזם וזה הצבאי מצד גרמניה.

אך יש כאן גם פרדוקס מכמה מובנים. מנקודת המבט ההיסטוריוגרפית העובדה המדהימה ביותר היא שהקונצנזוס הרביזיוניסטי, תוצאת עשרות שנות מחקר ומאמץ עולמי, מאשר למעשה את מרבית המסקנות החשובות אליהן הגיעו אדמונד בֶּרְק כבר בשנת 1790 בספרו 'מחשבות על המהפכה בצרפת' (שנה בלבד לאחר נפילת הבסטיליה והרבה לפני עליית שלטון הטרור) ואלכסיס דה טוקוויל בספרו 'המשטר שהיה והמהפכה' משנת 1856. אך מרבית חלוצי הרביזיוניזם אינם כלל צרפתים אלא בריטים ואמריקנים, מכיוון שאלו הצרפתים נותרו עד לאחרונה מחויבים ברובם לאידיאולוגיה פוליטית שפירשה את המהפכה כניצחון הצדק ושאיפות האדם.

כדי להשלים את הפרדוקס, זוהי בדיוק האידיאולוגיה שכעת התרחבה (כפי שהדגים טוד עם מוכרי העוגות) לרוב הקבוצות הפוליטיות והחברתיות בצרפת, גם כאלו שבעבר גינו בפומבי את המהפכה. מה שקרה בצרפת במהלך שנות השישים והשבעים הוא שאותו קיטוב שנוצר בידי המהפכה נעלם בעצמו. במקום מפלגה קומוניסטית-סטליניסטית הנאבקת על השלטון מול הרוב המתון, הקומוניזם כגורם פוליטי ואינטלקטואלי קרס בשנות השמונים, ובמקומו עלה קונצנזוס חסר תקדים המקיף סוציאליסטים, אנשי מרכז וליברלים. הקונצנזוס הרחב הזה דורש מהפכה נקיה ויפה, ללא בעיות, כזו שניתן לחגוג כראוי ב-14 ביולי מדי שנה.

***

בכל דרך שנביט עליה, המהפכה הצרפתית היא האירוע המכונן בהיסטוריה האירופית המודרנית, המבול שממנו כל השאר זורם. בהתאם, וללא קשר להשקפה הפופולרית הנוכחית לגביה, בחינתה מחדש באור היסטורי מסמלת עובדה פוליטית ואינטלקטואלית משמעותית בכל הקשור לענייני אירופה בפרט והעולם בכלל. כיצד ההערכה מחדש הזו פרצה לחיינו באופן כה דרמטי? מה הייתה הדעה הרווחת הקודמת לגבי המהפכה, וכיצד היא השתנתה?

כדי לענות על השאלות האלו, המקום הטוב ביותר להתחיל הוא באירועים עצמם. בשנת 1989 סיימון שאמה פרסם את ספרו 'Citizens' המתאר את תולדות המהפכה הצרפתית והעניק לנו תיעוד מפורט ומהמם יחד עם ביקורת נוקבת וחשובה. לטעמי, ספרו של שאמה ראוי לעמוד על מדף הקלאסיקות לצד ברק ודה טוקוויל, אנרי לאפבר ופרנסואה פירה, והוא מהווה קריאת חובה לכל מי שרוצה להבין לא רק את האירועים בזמן המהפכה אלא גם מה הם מספרים על הצורך החומרי, הרצון האנושי והכוח הפוליטי. ההיסטוריון הבריטי המשמש כפרופסור באוניברסיטת הרווארד הצליח להשיג את הבלתי-אפשרי: הוא חיבר ספר המבוסס על מחקר רציני ומקיף אך עדיין קריא ונגיש לכל, יחד עם תיאור מפורט ואנושי של האירועים המוכרים והמוכרים פחות, סיפורי חיים אישיים, רגשות ותשוקות – כל אלה משולבים במסר משלו על המהפכה. המסר של שאמה בהחלט משקף ומסכם את הגישה הרביזיוניסטית של העשורים האחרונים, מבלי להפריע לסיפור או לקבוע מראש עבור הקורא את גישתו.

שאמה פותח ומספר לנו כי הוא מתכוון לפתח בספר שלושה נושאים עיקריים. הראשון הוא "מערכת היחסים הבעייתית בין פטריוטיות וחירות, אשר במהלך המהפכה הפכה לתחרות אכזרית בין כוח המדינה לבין הפוליטיקה התוססת". הנושא השני עוסק בתפיסתם של מנהיגי המהפכה לגבי האומה כמשפחה אידיאלית שהובילה אותם לראות חילוקי דעות פוליטיים כבגידה של ילד בהוריו ולכן בלתי-מוסרית. והנושא השלישי הוא "הבעיה הכאובה של אלימות מהפכנית", לגביה חלק מההיסטוריונים "שגו כאשר היו עדינים מדי". כל שלושת הנושאים שייכים לממלכות האידיאולוגיה, התשוקה והרצון או בקצרה, לבחירה אנושית ופעולה אינדיבידואלית – גורמים מהם החוקרים שנתנו את הטון בעבר התעלמו או הכחישו.

אותה אורתודוקסיה ישנה בנוגע למהפכה הורכבה משתי דוקטרינות סותרות למדי: לאומיות מהפכנית ודטרמיניזם מרקסיסטי. הראשונה הייתה האמונה הבסיסית של המהפכה עצמה באומה ובמציאות הפוליטית והמוסרית שלה, שחייבת להיות משוחררת מכל מחלוקת ומכשול כדי להגשים את משימתה: שחרור מדיני של האנושות. אמונה זו הצדיקה את שלטון הטרור של השנים 1792-94, שנחשב להכרחי על מנת לסלק את שאריות המשטר הישן.

אבי רעיון הלאומיות המהפכנית המודרנית היה ז'ול מישלה, שחיבר את היסטוריית המהפכה בין 1846 ל-1853 על מנת לפאר את הרפובליקה השנייה קצרת-הימים וכדי לשמר את גחלת הגאווה והזיכרונות בזמנים של ריאקציה. אף היסטוריון צרפתי מאוחר יותר, אפילו לא פירה, לא הצליח לקרוא תיגר על שלטונו של מישלה, עבורו המהפכנים היו תמיד צודקים מכיוון שהגנו על חירות וצדק אוניברסליים, ערכים אליהם רק אדם מרושע יכול להתנגד.

הלאומיות המהפכנית היא הבסיס למשיכה הפופולרית האוניברסלית הקיימת בצרפת כלפי המהפכה, ונפוצה כיום יותר מאי-פעם. לפני עשרים שנה היית עוד יכול למצוא קבוצה קטנה אך עקשנית של מונרכיסטים בצרפת, חלקם אף ניסו לקדם ברית נגד הבירוקרטים והחברות הגדולות, אותם הגדירו כ"פאודלים החדשים". אך כיום, אנשים כאלה הם מעטים מאוד. במילותיו של עמנואל טוד: "ברור שהיינו חייבים להוציא להורג את המלך. מן הסתם, אם אתה טוען שכל בני האדם שווים לא ניתן להמשיך לקיים מונרכיה. המלך היה גורם זר. כולם מסכימים על כך, זהו חלק מהמסורת של הרפובליקה".

***

המנהיג הסוציאליסטי ז'אן ז'ורס היה זה שהציג למחקר את הדטרמיניזם המרקסיסטי בראשית המאה העשרים כאשר פרסם שבעה כרכים של ההיסטוריה של המהפכה, הישג מרשים שלמרות ההטיה האידיאולוגית הברורה שהייתה טמונה בו נותר עדיין כדוגמה לרמת ההשכלה והתרבות של מנהיגים פוליטיים בדורות קודמים.

עבור מרקסיסטים ההיסטוריה נעה בהכרח בכיוון אחד – החל מקומוניזם פרימיטבי ודרך צורות הייצור של העבדות, הפאודליזם והקפיטליזם. בסופו של השלב האחרון הזה, החברה העולמית תהיה מחולקת למעמד קטן של קפיטליסטים המחזיקים בכל, ורוב עצום של פועלים שאינם בעלים של דבר מלבד עבודתם. הקיטוב הזה מוביל בהכרח ל"הפקעת המפקיעים" ועליית קומוניזם אמיתי, בו כל אחד עובד בהתאם ליכולתו ומקבל בהתאם לצרכיו.

עבור ההיסטוריונים המרקסיסטים שהיו חסידי ז'ורס, כל זה לא היה אמונה מטאפיזית אלא ניתוח מדעי של ההיסטוריה. בהשקפתם, המהפכה הייתה מעבר הכרחי מהשלב הפאודלי לשלב הקפיטליסטי. ההיסטוריון הבריטי הליברלי נורמן המפסון סיכם את האורתודוקסיה המרקסיסטית כך:

מעמד ביניים תעשייתי ומסחרי סרב להמשיך ולקבל את מעמדו כנחות בתוך חברה ומדינה שערכיה ומדיניותה שיקפו את הדרישות הישנות של המעמד "הפאודלי" הדועך. כאשר האצולה הצרפתית ניצלה את פשיטת הרגל הצפויה של המלוכה (1787-88) כדי להצית משבר פוליטי, בתקווה להשיג חוקה שמרנית כמו זו של בריטניה, המעמד הבינוני השתלט על התנועה והמיר אותה למהפכה חברתית"

אך ההתנגדות של המשטר הישן הייתה כה עזה עד ש"הבורגנות המהפכנית" לעולם לא הייתה יכולה לייסד חברה המבוססת על שוויון חוקי, קדושת הקניין הפרטי ושוק חופשי אלמלא גייסה ב-1791 את תמיכת הסנקילוטים (המעמד העירוני הנמוך שנציגיו השתייכו לשמאל הקיצוני), שמטרתם הייתה דמוקרטיה סוציאליסטית ולא ליברליזם. הברית בין שני הכוחות השונים האלה הייתה זמנית בהכרח. כאשר היא התפרקה, צרפת הפכה להיות בלתי-ניתנת לממשל בתהליך של הסכמה הדדית, ובסופו של דבר נפוליאון כיהן מחדש את סמכות המדינה, במחיר של תמיכה בשינוי החברתי שהביאה המהפכה"

עד לשנות העשרים של המאה ה-20, זו הייתה ההשקפה הרווחת בקרב ההיסטוריונים והיא זו שיצרה את הבסיס הרעיוני לכל מחקר אמפירי. בשום מדינה דמוקרטית אחרת לא קרה מצב כזה בו פרשנות מרקסיסטית לאירוע כה מרכזי זכתה להשפעה וכוח כזה. הסיבה לכך הייתה שנראה כי המרקסיזם אישר את היות המהפכה, עם כל האלימות והדרמה שבה, תואמת לחוקי ההתפתחות ההיסטורית.

ההצדקה המדעית ללאומיות מהפכנית פורטה בסדרה של מחקרים בשנות ה-20 וה-30 שכתבו אלברט מאתיז וז'ורז' לפבר, אשר שניהם (בדומה לכל אדריכלי האורתודוקסיה הישנה החל ממישלה) סגדו לרובספייר, המלך הבלתי-מוכתר של היעקובינים ומי שלמעשה ניהל את הדיקטטורה בצרפת בין 1793 ל-1794.

בשנות ה-50 וה-60, שלושה היסטוריונים צעירים – ג'ורג' רודה, אלבר סובול ומישל וובל – עלו לגדולה ועדכנו את המבנה הפרשני שהקימו מאתיז ולפבר. כל השלושה היו חברים במפלגה הקומוניסטית והזדהו עם התנועה העולמית של המהפכה המרקסיסטית-לניניסטית. מתוכם, רודה שפרסם לאחרונה את מה שכנראה תהיה ההצהרה האחרונה של האסכולה הישנה, הוא יוצא הדופן. למרות שמו, הוא לא צרפתי אלא בריטי, ולכן נתקל בראשית הקריירה בסביבה אקדמית בה ההשקפה על המהפכה הייתה שונה לחלוטין מזו השלטת בצרפת, וחברותו במפלגה הקומוניסטית גרמה לו לבעיות בקבלת משרה קבועה (הוא לבסוף נסע לעבוד בקנדה).

וובל וסובול, מצידם, הכניסו לתוך האסכולה הישנה תורות חדשות שצמחו לאחר מלחמת העולם השנייה כמו היסטוריה חברתית ותרבותית, שאפשרו להם להתרחק מאירועי המהפכה עצמה ולחקור את הגישות הרווחות ואת הפסיכולוגיה של קבוצות חברתיות. ההתרחקות הזו מפוליטיקה העניקה לאסכולה הישנה חיים חדשים, אפילו כאשר היסטוריונים אחרים הוכיחו שהיא כבר אינה רלוונטית.

***

העובדה כי ההתקפה של היסטוריונים בריטים ואמריקנים על הפרשנות המרקסיסטית לא חדרה לצרפת עד לשנות ה-80, היא דוגמה מצערת לצרות האופקים של המקצוע. במשך כעשרים שנה, החל ממחצית שנות ה-60, הקול היחיד בצרפת שהציע ביקורת על שלטון הגישה של סובול-לפבר היה זה של פרנסואה פירה. למצב זה הייתה לבסוף התוצאה הפרדוקסלית שהותירה את פירה כמנהיג הבלתי-מעורער בין ההיסטוריונים הצרפתיים של המהפכה, מכיוון שהיה הדמות הבולטת היחידה בעלת רקורד משמעותי של תמיכה בפרשנות הרוויזיוניסטית המנצחת.

פירה החל את הקריירה שלו בתחום בהתמקדות אנטי-פוליטית במגמות חילוניות בקרב תנועות כלכליות רחבות, בגישות פופולריות ובשינויים גיאוגרפיים וגורמים אקלימיים. אך בשנת 1965 הוא פרסם, יחד עם דניס רישה, היסטוריה של המהפכה שעוררה את זעמם של המרקסיסטים, וב-1978 ביצע חילול-קודש נוסף בסדרת מאמרים שהוקיעו את האסכולה הישנה כדכאנית ומטעה. הוא זיהה את המפתח להבנה אמיתית בשני הוגים מהם ההיסטוריונים הישנים התעלמו לחלוטין: טוקוויל, שראה את המהפכה כהמשך אלים לריכוז הכוח שכבר התרחש תחת המשטר הישן, ואוגוסטין קושין (1917-1876) שמיקם את הגורמים למנטליות היעקובינית בספרות הקדם-מהפכנית ובדיונים הפוליטיים של התקופה.

פרנסואה פירה | צילום מסך

בשנות ה-80 המאוחרות, פירה הפך להיסטוריון הבולט במה שהוא כינה הפרשנות הקונספטואלית של המהפכה, בניגוד לזו ה"מנציחה". במאמר מסכם שפרסם על ההיסטוריה של צרפת בין 1770 ל-1880, פירה הצליח להצדיק את הלאומיות המהפכנית כמקור לגאווה, אך יחד עם זאת לא הסתיר את מסקנתו לפיה המהפכה עצמה הייתה פרק הרסני, אלים ומזיק שלא קידם במיוחד את הדמוקרטיה בטווח הארוך. בדומה לספרו של שאמה, יצירתו של פירה תיזכר כמרכזית לפרשנות הפוליטית של המהפכה כתוצאה של רצון ופעולה אנושית, ולא של כוחות מטאפיזיים מעבר לשליטת האדם.

מלבד ג'ורג' רודה, מעט מאוד היסטוריונים אנגלו-סקסים אימצו במלואה את האסכולה המרקסיסטית. חלקם, כמו המפסון או בדור הקודם רוברט פאלמר האמריקני, קיבלו את ההנחה הבסיסית של הלאומיות המהפכנית ובמיוחד את השינוי הרדיקלי שהיה הן הכרחי והן מועיל ב-1789-91. טיפוסית לכך הייתה מסקנתו של המפסון בספרו האחרון, מחקר על "האספה הלאומית המכוננת וכישלון הקונצנזוס" באותן שנים. הוא מצביע על "ההישגים הכמעט-מדהימים של אותה אספה אשר שינו מן היסוד את כל המוסדות בצרפת ויצרו לא חברה חדשה לחלוטין, אלא דרכים חדשות להביט באדם כיצור חברתי ורעיונות חדשים על היקף הפעילות הפוליטית…צרפת אכן השתנתה, ובדרך שמרבית אזרחיה המשכילים האמינו שהיא לטובה". על פי המפסון, הטרור לא היה בלתי-נמנע אלא נגרם בידי מצב החירום שיצרה הפלישה הזרה ב-1792, שהפכה נקיטת אמצעים קיצוניים לראויה ומקובלת בעיני מנהיגי המהפכה.

המפתח לעמדתו של המפסון היא המסקנה לפיה "הייתה זו פסגת השאיפות שהובילה בני אדם לראות ביריביהם את התגלמות הרוע וכך העניקה למהפכה מימד טראגי. אם האספה נכשלה במשימתה הבלתי-אפשרית להשפיע על תחיה לאומית מחודשת באמצעות הסכמה, היה זה בגלל הדברים הטובים שהיו בה, הרבה יותר מאשר הדברים הגרועים". סיימון שאמה, כפי שמיד נראה, מוכיח כי ההשקפה הנעימה הזו לגבי השלבים המוקדמים של המהפכה אינה יכולה להיות מוצדקת. כפי שקושין טען כבר לפני זמן רב, אלימות וטרור היו חלק בלתי נפרד מהפרויקט של ההתחדשות הלאומית שיצא לפועל על פי תכנית אידיאולוגית.

***

העבודה המעשית של חתירה תחת האסכולה המרקסיסטית נזקפת לזכותו של אלפרד קובאן. בסגנון בריטי אופייני, בהרצאה קצרה שנתן ב-1962 ובהמשך ראתה אור כ'פרשנות חברתית למהפכה הצרפתית', הוא ניפץ את כל הנחות היסוד שהיוו בסיס לחצי מאה של מחקר צרפתי ואלפי כרכים שנכתבו במסגרתו. קובן הצליח להראות כי לרעיון של מעמד בורגני הנפרע מהמעמד הפאודלי כדי לקדם קפיטליזם לא היה כל בסיס במקורות. המהפכנים של 1789 לא היו קפיטליסטים, אלא בעיקר עורכי דין ופקידים שחששו למעמדם בתקופה של משבר כלכלי ומיתון. פעילים אלו אשר הרכיבו את מרבית האספה המכוננת "נאלצו בעל כורחם להרוס את מה שנקרא פאודליזם, תחת לחץ האיכרים. המהפכה הייתה גם התנגשות של הכפר נגד העיר והעניים נגד העשירים, ובסופו של דבר הוכחה ככושלת כלכלית וניצחון עבור המעמד השמרני של בעלי האדמות".

ניתוחו של קובאן העלה כמה שאלות מסקרנות מאוד. למרבה הצער, הוא עצמו לא המשיך מעבר לשאלות הכלכליות ובכך הפיק מה שהמפסון הגדיר כפרשנות אנטי-מרקסיסטית אך עדיין דטרמיניסטית מבחינה כלכלית. הן קובאן והן המרקסיסטים לא מצאו שימוש רב בפרשנות אידאולוגית או פוליטית אמיתית, כזו שתדגיש את תפקיד רעיונות הנאורות ואת האמונה בארגון חברתי רציונלי, ותראה את המהפכה כאירוע פוליטי בעיקרו.

***

כל זה מביא אותנו שוב בחזרה אל סיימון שאמה אשר עבורו המהפכה מעולם לא הייתה גזרת גורל, לא במובן המרקסיסטי ולא במובנים אחרים, אלא בכל שלב נגזרה מתוך פעולות מכוונות ותכניות של מנהיגיה באותה עת. פוליטיקה ואידיאולוגיה היו הגורמים המכריעים, לא מבנים כלכליים או חברתיים. שאמה מצדיק את הטיעון הזה בין השאר בשיטתו. הוא פותח כל פרק באנקדוטה טיפוסית, אירוע מסוים בחייו של אדם המייצג את התפתחות הדיאלקטיקה של חירות וכפיה, החל מהרפורמות המוסדיות של 1789 ועד לטרור של 1793-94.

אז בעצם מנהיגי המהפכה רצו? שאמה טוען כי הלאומיות, יותר מכל דבר אחר, הייתה הדבק האידיאולוגי שחיבר בין אריסטוקרטים פרוגרסיביים, כמרים רדיקליים ועורכי דין ועיתונאים, הקבוצה אותה סימן קובאן כמרכזית בפעילות המהפכנית. וכיצד נראתה הלאומיות בצרפת בסוף המאה ה-18? על פי שאמה, צרפתים משכילים מכל המעמדות ושכבות החברה סבלו מאוד מהניצחון הבריטי במלחמת שבע השני, והתבוסה הצרפתית היממה את מי שהאמין כי ארצו היא הגדולה והחזקה ביותר באירופה ובוודאי אינה יכולה להיות סגנית לבריטים בתחרות הבינלאומית. הצד השני של התחושות האנטי-בריטיות הייתה דרישה גוברת להתעשתות צרפתית ואיחוד כאומה, כדי לנקום על ההפסדים וההשפלות. הלאומיות הצומחת דחפה את ההתערבות הצרפתית במהפכה האמריקנית, אך לא היה די בכך.

יתכן כי התרומה המקורית ביותר בספרו של שאמה לחקר המהפכה נמצאת בהיקף הרגשות הלאומניים אותם הוא מזהה בשנים ואף בעשורים שלפני 1789. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-18 המרקיז ד'ארגנסון כתב חיבור על הממשל הרצוי בצרפת בו חזה במדויק את מרבית הרעיונות של 1789, ומעל הכל הרעיון לפיו תהילה לאומית דורשת אחדות ושימת קת לכאוס המנהלתי של המשטר הישן באמצעות סוג כלשהו של ייצוג עממי-לאומי. בשנות ה-50 המאוחרות, הסופר גבריאל דה מבלי הוקיע את מבני הממשל והמנהל הקיימים כמיושנים ולא-ראויים, והמליץ על שיטת ייצוג עממי שתנקה את שרידי העולם הישן ותייסד ממשלה לאומית אמיתית. בחוש נבואי של ממש, הוא חזה כי שינוי קיצוני כזה יכול להתרחש רק אחרי תקופה של "תסיסה רוחנית" שעשויה להביא לאלימות ומלחמת אזרחים.

תחום אחד אותו שאמה לא מדגיש מספיק, לטעמי, הוא התפקיד ששיחקה הדת בעליית הלאומיות הצרפתית. הקתוליות הצרפתית הייתה מאז ומתמיד בעלת גוון בדלני מובהק. בימי הביניים, המלכים הצרפתים סרבו בעקביות לסור למרות האפיפיור בסוגיות הקשורות לכנסיה. במהלך אחת מהמחלוקות האלה המלך פיליפ הרביעי הורה בשנת 1303 לעצור את האפיפיור בוניפקיוס השמיני, במעין הקדמה למה שהממשלה המהפכנית עשתה לפיוס השישי ב-1797. במאות מאוחרות יותר האמונה הזו במעמד המיוחד של הכנסיה בצרפת נודעה כ'גאליקניזם', תפיסה אליה האפיפיורים התנגדו בתוקף אך לא יכלו לעשות הרבה.

במאה ה-17 תומכי הגאליקניזם קיבלו חיזוק משמעותי מזרם היאנסניזם, התנועה הפוריטנית שגינתה את המוסר ואת הדיכוי האינטלקטואלי של הכנסיה הממסדית. בשלהי המאה ה-18 היאנסניזם הפך לחלק מאמונתם של צרפתים קתולים רבים בייחודיות ובעליונות הדתית שלהם. עלייתה של הלאומיות הדתית הזאת הזינה וחיזקה את הלאומיות הפוליטית אותה שאמה מזהה החל מ-1763.

בשנות ה-80 של המאה ה-18, הלאומניים מצאו סיבה נוספת לדחיפות במצב הכלכלי החמור אליו הגיעה צרפת. בסוף שנת 1786, היא הייתה כבר בפשיטת רגל. הפתרון הלאומני (או "הפטריוטי" במובנו העכשווי) לבעיה היה הקמת גוף מייצג לאומי שיבצע רפורמה בממסד ויחליף את האבסולוטיזם המלוכני בריבונות עממית. ב-1788, המלך לואי ה-16 שוכנע לכנס מחדש את הגוף המייצג היחיד שהיה מוכר למסורת הצרפתית, אספת המעמדות שנפגשה לאחרונה ב-1614.

***

זמן קצר לאחר כינוס האספה בראשית 1789, המעמד השלישי שייצג את פשוטי העם הכריז על עצמו כהתגלמות הרצון הלאומי ושינה את שמה לאספה הלאומית. האספה החדשה הזמינה אצילים פרוגרסיביים ואנשי דת להצטרף אליה והמשיכה בסדרה של צעדים למחיקת כל הפריבילגיות הכלכליות והחברתיות, לבטל את ההכרה הרשמית בכנסיה ולקדם זכויות פוליטיות ואזרחיות לכל.

עד כאן הכל נשמע בסדר אבל כפי שסיימון שאמה מציין, היוקרה והכוח של האספה נשענו לא בהכרח על הסכמה רציונלית אלא דווקא על שינוי גורלי באידיאולוגיה הפטריוטית ובקרב מנהיגיה, שינוי אשר לטענתו היה מובנה בהגיון האוניברסליסטי. הפטריוטים דרשו שינוי מוחלט והם דרשו אותו מיד. כפי שאדמונד ברק ראה בבירור ב-1790, הייתה זו דרישה גרוטסקית, אפילו בלתי-אנושית, מכיוון שהיא רמזה על הרס מוחלט של כל המסורות כולן, בין אם טובות או רעות.

יתרה מכך, המחוקקים הפטריוטים היו מיעוט קטן של פעילים אינטלקטואלים בתוך מדינה חקלאית ברובה אשר רבים מתושביה פשוט ביקשו פתרון למשבר הכלכלי העמוק. הקציר של שנת 1788 נכשל ומחירי הלחם הרקיעו שחקים; רעב ואומללות היו נפוצים באביב 1789. זו הייתה הסיבה המיידית להסתערות על הבסטיליה ב-14 ביולי, שהדגימה בדרמטיות מה כנופיה פריזאית חצי-חמושה יכולה להשיג, לקח שלא נעלם מעיני הפעילים הרדיקליים יותר.

שאמה טוען כי כבר ב-1788 היה ברור שהתכנית הפטריוטית עומדת להוביל למרחץ דמים אלים ומלחמת אזרחים. הסיבה לכך הייתה שעצם האבסולוטיות הרעיונית של ההתחדשות הלאומית הובילה בהכרח להצגת כל יריב כלא-פטריוטי ולכן גם כ"אויב העם":

ברגע שהמונח 'אריסטוקרט' הפך למילה נרדפת ל'אנטי-לאומי', המשמעות הייתה שכל מי שביקש לשמר הבדלי מעמדות בתוך הגופים הפוליטיים החדשים היה עצמו לא-ראוי לאזרחות. אנשים כאלה היו למעשה מחוץ לאומה, זרים עוד בטרם היגרו"

על פי שאמה, "התרופה הסנטימנטלית" שהציעה הרטוריקה הפטריוטית הובילה לעימות אלים מכיוון שהיא יצאה ציפיות לא-מציאותיות בעודה מתייגת כל יריב כאויב זדוני ולא-מוסרי אשר מטעמים אגואיסטים מונע את האושר העולמי. האידיאולוגים סיפרו לעם שהאספה הלאומית תפטור במטה קסם את כל הבעיות והתלונות. כאשר זה לא קרה, הפעילים מצאו מספיק תמיכה בקרב קבוצות קיצוניות שהיו תחת איום כלכלי על מנת לגייס את האמצעים הפיזיים למלחמת אזרחים – מלחמה מורליסטית, למען הסר ספק – בשם העםו ונגד אויביו.

המונח "תרופה סנטימנטלית" מעלה את שאלת המזג המהפכני, נקודת המבט של אלו שהיו יכולים להאמין כי הרס כל המוסדות הקיימים על מנת ליצור חברה פוליטית חדשה ומושלמת היה דבר אפשרי ורצוי. שאמה אינו היחיד שהצביע על ז'אן-ז'אק רוסו כאב הקדמון של הסוג המסוים הזה של טרור סנטימנטלי. שאמה אמנם מציין בזהירות כי רוסו עצמו הזהיר מפני ייסוד רפובליקה של "מעלות טובות" (מושג מפתח במהפכה) בתוך מדינה גדולה קיימת היה הזמנה לאסון. אך ב-1789 רוסו כבר לא היה בין החיים במשך 11 שנים, והנקודה כבר לא הייתה הדברים שאמר אלא היוקרה שצבר בקרב אינטלקטואלים רדיקלים. כפי שסיימון שאמה מציין, הרטוריקה שלהם הייתה משולה ל"רוסו בעל קול צרוד וחוסר-סבלנות קטלני". מתוך הראיה הגסה הזו שלו רוסו, האינטלקטואלים פיתחו את התפיסה לפיה "מעלה טובה" יכולה וחייבת להיות ממוסדת, והיא זו שתביא את ההתחדשות הלאומית.

שאמה מראה כי "הקשר הישיר בין דם לחירות" (מבחינת האידיאולוגים) היה ברור כבר ב-1789, ולא רק ב-1793 כפי שהמפסון טען. "החל מהשנה הראשונה היה ברור כי האלימות אינה רק תופעת לוואי מצערת ממנה הפטריוטים הנאורים יכולים פשוט להתעלם; האלימות הייתה המקור לאנרגיה הקולקטיבית של המהפכה. היא הייתה מה שהפך את המהפכה למהפכנית".

***

קשה לדמיין אתגר ישיר יותר הן לאסכולה המרקסיסטית של גורמים קולקטיביים הפועלים מאחורי הרצון האנושי, והן לליברליזם העדין של המפסון. סיימון שאמה מצליח לעשות זאת בעיקר בזכות הציטוטים הנרחבים שהוא מביא מפי שחקנים ראשיים ומשניים בדרמה. אלף העמודים של ספרו אינם עלון פוליטי או ניסיון להתווכח עם פרשנויות יריבות; לשאמה אין זמן לכל אלה מכיוון שמטרתו היא לדווח על מה שאנשים באותה העת באמת אמרו ועשו, והמסר הבסיסי ברור: גורלה של המהפכה הצרפתית נחרץ מראש בידי האידאולוגיה הבסיסית שלה שכוונה לעימות ומלחמה ולא לייסוד חירות ודמוקרטיה.

בהתחשב בטבעו של האדם, פרויקט של התחדשות כוללת פשוט אינו דבר ישים והוא מוביל בהכרח לחוסר סובלנות ודיכוי מן הסוג האכזרי במיוחד – כזה בו יריבים פוליטיים אינם אנשים שניתן לשכנע או להגביל, אלא כוחות רשע אותם יש לחסל.

בביקורת שכתב על ספרו של שאמה, נורמן המפסון טען כי הוא מתעלם מן האידיאולוגיה של המהפכנים. כפי שהראיתי לעיל, זה רחוק מלהיות נכון. שאמה חושף את האידיאולוגיה הזו באופן ברור ובדרך שמעטים מאוד עשו לפניו. אך שתי נקודות ביקורתיות אחרות רלוונטיות הרבה יותר. הראשונה היא הטענה כי שאמה מקדיש זמן רב מדי לתיאור וניתוח התקופה שקדמה למהפכה בשנים 1774-89, ומעט מדי לתקופה שבין אספת המעמדות בסוף 1791 לבין נפילת רובספייר וקץ הטרור היעקוביני ב-1794.

"כינוס האספה הלאומית" | Alexandre Debelle

הביקורת השנייה היא על כך ששאמה מעמיס על הקורא הלא-מוכן פרטים כה רבים שעשויים לטשטש את המסר העיקרי. מה שצריך להשלים את שאמה היא היסטוריה מקוצרת של אירועי המהפכה משולבת בפרשנות פילוסופית, משהו הדומה למחקר המצומצם של מרטין מאליה על תולדות המהפכה ברוסיה. בפחות ממאה עמודים, מאליה מצליח להראות מדוע המהפכה הרוסית הייתה בלתי-נמנעת, מה התרחש בה ומדוע הביאה לתוצאות כאלה.

אם ניישם את שיטת מאליה על צרפת ניתן לראות מיד אנלוגיה ברורה למקרה הרוסי, יחד עם כמה הבדלים חשובים. ההבדל הגדול ביותר הוא שעד כמה שהיה הטרור היעקוביני רצחני, הוא לא התקרב אפילו להרס החברה האזרחית אותו הובילו הבולשביקים בשנים 1918-21. צרפת שרדה, התאוששה ולבסוף מצאה את דרכה למערכת דמוקרטית המכבד את זכר המהפכה למרות שלה עצמה יש מעט מאוד במשותף עם האידיאולוגיה שלה.

אך נקודות הדמיון הן חשובות יותר. לשתי המהפכות היו מטרות מוחלטות שכללו מן הסתם את החיסול המוחלט של כל אויב (אמיתי ומדומיין) של אותן מטרות; שתיהן ראו באחדות לאומית את המפתח לכוח והישרדות; עבור שתיהן, מלחמה מחוץ לגבולות המדינה והתרחבות היו השלמה נחוצה למהפכה המקומית. ובהתאם לתורה הזו, שתי המהפכות הביאו על ארצן נזק נוראי תוך שהן גורמות לסבל מיותר וחסר תקדים למיליוני אירופאים. לבסוף, כפי ששאמה מציין לגבי המקרה הצרפתי, שתי המהפכות היו "אנטי-מודרניות": במקום להאיץ את התרבות הפוליטית לקראת דמוקרטיה פלורליסטית, סובלנות ושלטון של ריבונות עממית, הן עשו בדיוק את ההפך.

***

המרקסיסטים, כמובן, החליטו כבר מזמן בנוגע לשאלה האם המהפכה סייעה להפוך את צרפת למודרנית. אלפרד קובאן הוכיח שהם טועים, אך לא הציע תכנית חלופית מכיוון שעדיין האמין בהסבר החברתי ולא הפוליטי למהפכה.

כמה שנים לאחר שקובאן חיבר את ספרו, ההיסטוריון האמריקני אדוארד ויטינג פוקס הציע הסבר כללי להיסטוריה הצרפתית אשר בשילוב עם קובאן מספק כמה נקודות מעניינות לגבי מה שהתרחש במהלך המהפכה. שאמה אינו מתייחס כלל בספרו לתזה של פוקס, אם כי היא יכולה לתמוך בזו שלו לגבי היות המהפכה "אנטי-מודרנית".

פוקס מאמין כי ניתן לפרש את ההיסטוריה של צרפת כמאבק חילוני בין מה שהוא מגדיר כצורות התארגנות "אזוריות" ו"לינאריות". האזורית היא המסגרת הטריטוריאלית של המדינה, המבוססת על שליטה ישירה או עקיפה בקרקע; הלינארית היא רשת של אינטרסים פיננסיים ומסחריים אשר בצרפת של המאה ה-18 התפרסה לאורך החוף האטלנטי מבורדו בדרום ועד לקאלֶה בצפון, ובמזרח לעמקי הריין והרון. תומכי המסגרת האזורית והמדינה הטריטוריאלית היו בהגדרה שמרנים, אשר חיפשו לשלוט בערי המסחר כדי למסות ולנצל אותן. מנגד, הסוחרים והבנקאים של המערכת הלינארית היו בהגדרה ליברלים שביקשו להתרחק ככל האפשר משליטה אזורית ולהתנגד לחדירת המדינה.

באופן אירוני, המרקסיסטים היו יכולים בקלות ליישם את שיטתו של פוקס על המהפכה. מה שקרה, כך יגידו, הוא שאנשי הלינאריות התקוממו נגד הקיבעון של השיטה האזורית, ובכך פרצו את הדרך לקפיטליזם של המאה ה-19. הבעיה היחידה בפתרון המושלם הזה היא שאנו כבר יודעים, הודות לקובאן, שזהו בדיוק ההפך מן המציאות: המהפכה הייתה למעשה ניצחון אדיר עבור אנשי השיטה האזורית ותבוסה מוחלטת עבור תרבות המסחר הליניארית. קובאן, ולאחריו עוד רבים אחרים, ציינו כי המסחר בצרפת נחרב בידי המהפכה והמלחמות שהגיעו בעקבותיה. הייצוא הצרפתי ב-1815 היה שבריר מזה של 1789; בורדו, ברסט, קאלה, שטרסבורג, לה האבר ועוד ערי מסחר רבות ספגו נזקים כבדים. השאלה שעולה מכך היא הם ההרס היה מכוון, ואם כן מדוע הוא נעשה?

שאמה וקובאן יחדיו מספקים את התשובה. כפי שציינתי לעיל, קובאן מראה כי המנהיגים המהפכניים היו משפטנים רדיקליים ופקידים שחששו לאבד את מעמדם. לכן הם רכבו על גל הלאומיות האידאולוגית הגואה והשתמשו בו כדי לקדם ריכוז חסר תקדים של כוח וכפייה. מה הייתה משמעותם של הצעדים הרדיקליים של 1789 – ביטול המעמדות והפריבילגיות וביטול מעמד הכנסיה? אם נקלף מהם את הציפוי הפטריוטי שהמפסון ואחרים כה מודאגים לחדש, משמעותם האמיתית של צעדים אלה הייתה השמדת כל תרבות פוליטית מסורתית ומקומית, והסרת כל המכשולים המוסדיים והמנטליים בדרך ליצירת כוח לאומי מאוחד אשר כוחו מרוכז בידי האספה המכוננת, ומאוחר יותר בידי האספה המחוקקת.

זה בדיוק מה שטוקוויל ראה כבר במחצית המאה ה-19. הוא לא ראה את מה שהמחקרים העכשוויים יותר מספרים לנו, ובעיקר את העובדה שריכוז הכוח לא היה רק אכזרי ואלים, אלא גם סימל נסיגה של ממש מבחינה פוליטית וכלכלית מודרנית. הודות לפעילות הפטריוטים (או שמא נקרא להם "אזוריים"?) הצרפתים בכללם היו עניים בהרבה וחופשיים הרבה פחות ב-1793 מאשר ב-1788.

***

הפרשנות של שאמה-קובאן-פוקס נושאת עמה כמה לקחים חשובים מאוד לימינו. הלקח הראשון נודע למחשבה התמימה לפיה קפיטליזם מסחרי מסוגל להביס פוליטית כוחות אזוריים ברמה הלאומית או הגלובלית, רק משום שהוא מייצר צמיחה כלכלית. רבים כיום מאמינים כי לא רק שהמלחמה הקרה בין הדמוקרטיה המערבית לבין הרודנות הקומוניסטית הגיעה לקצה, אלא שקפיטליזם ליברלי הוא הדבר הגדול הבא. בוודאי שהיה נחמד מאוד אם זה היה המצב, אך המהפכה הצרפתית מראה לנו כי "אזוריים" נחושים הם בדרך כלל אלה הקרובים ביותר לעמדות הכוח, והם לא יהססו להשתמש בהן.

הנחה זו נראית לי רלוונטית מאוד גם עבור האופן בו אנו מעריכים את המהפכה הרוסית כפי שהיא משתקפת במאמצים של מיכאיל גורבצ'וב לבצע רפורמות בברית המועצות. המהפכנים הרוסים היו, במונחיו של פוקס, "אזוריים". באידיאולוגיה שלהם לא היה כל מקום להתפתחות קפיטליסטית, אותה הם הצליחו למחוץ ביעילות כה ברוסיה עד שחלקים רבים במדינת הענק הזו נמצאים כיום במצב חומרי גרוע יותר מזה שהיו בו ב-1913.

נראה כי האסטרטגיה של גורבצ'וב כיום מתמקדת בחיזוק ההשפעה האזורית של ברה"מ, והוא אינו מתרשם במיוחד מטיעונים על כך שקפיטליזם ליניארי הוא גל העתיד. בגישה דטרמיניסטית כזו אין מקום להיסטוריה אמיתית, והיא לא יותר מתמונת מראה של המרקסיזם. מסגרת ליניארית קפיטליסטית יכולה לנצח רק אם היא מסתייעת בכוח רצון חזק יותר מאשר זה של אויביה. זה היה נכון ב-1789 וזה נכון גם ב-1989.

סיימון שאמה | צילום מסך

רק חידה אחת נותרה: כיצד רעיונות הנאורות כמו התקדמות ליברלית, סובלנות וזכויות הפרט הפכו להצדקה לרצח המוני ודיכוי בשם העם ו"המידות הטובות"? לאחר שקוראים את סיימון שאמה, אפשר להבין שזו אינה חידה כלל. אין דבר קל יותר מאשר לעוות אידיאל ולהפוך אותו לכלי לדיכוי יחד עם שמירה על הסיסמה המקורית שלו. ההיסטוריה של הקומוניזם הסובייטי בוודאי לימדה אותנו כך. אם אנחנו זקוקים לדוגמאות קרובות יותר לבית, ניתן למשל להביט על התהליך המדהים בו משמעות המונח 'ליברליזם' בארה"ב השתנתה מן היסוד בעשורים האחרונים.

בתקופה בה נחקק חוק זכויות האזרח של 1964, משמעות שוויון הזכויות לא הייתה שוויון בתוצאות. למרות זאת, לפקידים ולמשפטנים של ימינו אין כל בעיה לפרש תורות מוקדמות לפי אג'נדה שונה לחלוטין, כזו של רגולציה גוברת ושליטה, בשמן של זכויות קבוצתיות כביכול.

הבירוקרטים האלה, החברים במה שחלק מהסוציולוגים מכנים "המעמד החדש", הם המקבילה החברתית והאינטלקטואלית לאקטיביסטים הצרפתים של 1789. כמובן שאין הכוונה לומר כי הם זוממים בסתר להפעיל טרור יעקוביני כדי לחסל את הקפיטליזם והחירות הפוליטית באמריקה. אך הכוונה היא בהחלט לכך שישנו עימות בין תרבויות פוליטיות בו כוחות הרגולציה הצליחו לנכס לעצמם את העליונות המוסרית והאידיאולוגית באופן המזכיר את הפטריוטים הליברלים לכאורה של 1789.

מנהיגי הכוחות האלה באמריקה משתמשים בסנקילוטים העכשוויים בדמות מנהיגים רדיקלים של מיעוטים עירוניים בתור כלי ניגוח לאסטרטגיית השליטה, ומציעים להם משרות וכוח בתמורה לנאמנות ותמיכה. התוצאות לכך כבר נראות בירידה בפריון הכלכלי, במצב הנוראי של בתי הספר ושל מערכת ההשכלה הגבוהה, ובקריאות הגוברות ליישום מדיניות ממשלתית בשלל תחומים אשר בעבר נחשבו ככאלה הנמצאים באחריות הפרט.

***

אם ספרו הנפלא של שאמה מלמד אותנו דבר אחד זו העובדה שבכל פעם שאנשים בעלי כוח וסמכות מאפשרים לפנטזיות הפוליטיות שלהם לגבור על הבנת המציאות, בני אדם יסבלו; רובספייר היה ליברל ב-1789 וטרוריסט בשם "המידות הנעלות" ב-1794. אך שאמה יכול גם לגרום לנו לקוות שתהליך כזה אינו בלתי-נמנע. החוויה האנושית מאז 1789 מכוונת אותנו להעריך מוסדות דמוקרטיים בכל אשר יהיו, ולחשוש מפני אלו המנסים לגרום לנו לדחות אותם או לחתור תחתיהם בשם "צדק", "שוויון" או חלוקה הוגנת של משאבים וכוח.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות למאמר

  1. צריך דווקא ללמוד מהם כמה דברים איך להפיל ולהעניש כראוי את דיקטטורת מערכת המשפט והמשטרה של השמאל וכל מי שתומך בכך.

  2. הלקח החשוב ביותר חסר:
    המציאות היא שתהליכים חברתיים לוקחים זמן רב, בסדר גודל של דורות ומתברר שלנסיון להאיץ תהליכים תמיד יש מחיר גבוה.
    מנהיגות חכמה מובילה קו שמתקדם בצעדי תינוק זהירים ומחושבים ולא רודפת כותרות, פרסים והנצחה.

  3. נושא מרתק, חבל שעולה כאן בסוג של רמיזה לכוונת השמאל להפיכה שלטונית. איפה זה ואיפה זה…

    1. התמצית הרלוונטית היא השתלטות של משפטנים תפקידים ונסיונם להרוס מוקדי שילטון אזוריים מסורתיים כדוגמת הרבנות הראשית וראשי הערים לצורך כפיית אידאולוגיה פופוליסטית של שיוויון

  4. דם וחורבן, זו ההיסטוריה היחידה של הסמול.

    זו הסיבה, מדוע כמתואר בכתבה, היו אלה דווקא "היסטוריונים" מרקסיסטיים (בהשקפתם הפוליטית), אשר לאחר שנים רבות (זה תמיד הכרחי לסמולנים, לפנות לקהל אשר לא נכח באירועים ואפילו לא היה קרוב -בין אם זה ריחוק גיאוגרפי ובין אם זה ריחוק בזמן – כדי לצייר את הרצח שסמולנים ביצעו, כדמוקרטיה, קידמה ו_____ (השלם בעצמך מתוך מילון לסמולן הרצחן והשקרן אך הפומפוזי) ציירו את הרצח בידי הסמול, כהתגלמות הדמוקרטיה.

    בדיוק כמו הסמולנים אצלנו, מאות שנים לאחר רובספייר – אלה שרצחו ישראלים, עבור מיצובישי מאוסלו, גם היום מספרים שהרצח שהתחולל לאחר שהם מצאו, העלו לארץ, חימשו ואימנו כנופיית מרצחים שכוחת אל מתוניס – כשלום וגם היום, מגדלי האתרוגים ורודני המיקרופון, לא מתירים דעה מנוגדת לפוליטרוקים בתשקורת.

    דבר אחד טוב, ניתן לומר על ה"מחקר" המובא בכתבה של המהפיכה הצרפתית והוא, לא יעזור לרוצחי הסמול להסתיר את האמת ההיסטורית, להשתיק כל דעה שונה ולהמציא תירוצים כה אוויליים לרוצחי ישראלים (במקרה שלנו) תמורת מיצובישי מאוסלו – בשלב כלשהו, מגיע אדם אשר "לא קונה" את הררי השקרים שה"חוקרים" ו"אנשי המקצוע" בנו (לפיהם, השחור הוא לא לבן אלה גם ירוק, כחול, צהוב וכל שקר אפשרי אחר) ופשוט אומר, רצח ישראלים תמורת פרסים מאוסלו זהו רצח ישראלים עבור פרסים מאוסלו.

    ומגדל האתרוגים בתשקורת יכול לספר לחבריו בחמאס, מתי השמש לא תזרח אם הישראלים – כולם, ללא הבדל עפ"י צבע עור והאיבר בין הרגליים – לא יתנו לחבריו לרצוח אותם שוב, עבור הקמת מאוזוליאום בלב תל אביב, על שם חבריו.

  5. מאמר מלומד, מפורט, אשר למעשה המהפכה הצרפתית כלל לא מעניינות את הכותב, אלא משמשת פלטפורמה לקידום רעיונות שמרניים של ימין כלכלי החובר לימין דתי. הכותב עסוק רבות הפירוק התפיסה המרקסיסטית ובעצם מתחזק את המרקסיזם ואת עקרונות הסוציאל דמוקרטיים כמין בוגי מן. שקוף.
    אני לא הסטוריון, אבל מבין את הקונטקסט העכשווי של המאמר. לטעמי גדולתה של המהפכה הצרפתית היא שיחרור המחשבה, גם ממניפולציות של מאמרים כגון זה.

    1. אם כוונתך שהימין דוגל בהגבלת כוחו של השילטון אתה צודק.
      זו היתה בדיוק כוונת המחבר, אם כי אני סבור שהימין בארץ קצת מבולבל לגבי הגישה הזו.
      מכל מקום, למקרא דבריך אני מיצר על כך שלא הבנת את המאמר.

  6. מאמר נפלא ומאיר עיניים.
    המסקנות העצובות באות כבר היום לידי ביטוי בארהב שחרטה על דיגלה קלישאות חירות האזרח.