דם, אש ועיוורון: האשליה הטראגית של הסוציאליזם

סיפורו ההיסטורי של הסוציאליזם מורכב בעיקר מטרגדיה בקנה מידה אֶפִּי. זה היה הרעיון הפוליטי הפופולרי ביותר שאי פעם הומצא, לפחות מבין הרעיונות הקובעים אילו חיים אנו צריכים לחיות וכיצד החברה צריכה להיות מאורגנת, ורק הדתות הגדולות יכולות להשתוות אליו. בתוך 150 שנים מאז שנטבע לראשונה המונח "סוציאליזם", כשישים אחוזים מאוכלוסיית העולם חיה תחת ממשלות שהגדירו את עצמן כסוציאליסטיות. כמובן שלא כל מי שחי תחת משטר כזה חלק את אותה השקפת עולם, אך מיליונים רבים אכן עשו זאת – הצטרפו למפלגות סוציאליסטיות, הצביעו למועמדים סוציאליסטיים ואף הרגו ונהרגו בשם הסוציאליזם.

המשיכה החזקה של הסוציאליזם טמונה בפנייתו לאידיאליזם. בבסיסה של כל דת גדולה עמדה החשיבות העליונה של הממלכה הרוחנית על עולם החומר, וגם רעיונות הסוציאליזם פנו למערכת הערכים הזו כאשר הבטיחו נתיב חילוני להגשמתה – ואף יותר מכך, נתיב שאינו דורש הקרבה רבה מדי. סוציאליסטים טענו כי אילו רק הרכוש היה בבעלות משותפת ופירותיו מחולקים באופן שווה, איש לא היה צריך עוד לפגוע ברעהו ושחר חדש של אחווה היה זורח על האנושות. חופשיים מתחרות ואפליה, בני האדם היו יכולים סוף סוף להנות מקרבה אותה לא ידעו מעולם.

והיו עוד הבטחות. כאשר המרדף התמידי אחר עושר כבר לא היווה מטרד, אנשים היו אמורים במקום זאת לשאוף להגשמה עצמית. אני יכול לצוד בבוקר, לדוג אחרי הצהריים ולכתוב ביקורת בערב, התפייט קרל מרקס. כאשר אינדיבידואלים יתמקדו בפיתוח כישרונות, טען טרוצקי, כל אחד יהיה יכול להפוך לבטהובן או גֶתה.

מבחינה כלכלית, הסוציאליזם הבטיח לא רק חלוקה מחדש ורווחה לכולם, אלא גם את התפיסה לפיה במקום ייצור בזבני עבור רווח, השווקים יתמקדו בסיפוק הצרכים. ספריות ובתי ספר ייבנו במקום בתי קזינו או בתי בושת, ורכבים משפחתיים יקבלו עדיפות בייצור על פני רכבי יוקרה ראוותניים.

הנבואה שלא התגשמה

החל משנות העשרים של המאה ה-19, הסוציאליסטים המוקדמים יצרו קהילות בהן ביקשו להדגים את עליונות השיטה אותה הגו. לרוב, ניסיונות אלו התפרקו לרסיסים מהר מאוד, אך העובדה שהיה קשה מאוד ליישם במציאות את המערכת הסוציאליסטית לא פגמה בזוהרו של הרעיון, ומעט מאוד מתומכיו עצרו לשאול מדוע בעצם לא ניתן ליצור מערכת ברת-קיימא כזו.

זמן לא רב לאחר מכן, מרקס ואנגלס הופיעו והציעו תקווה מחודשת. הם ביטלו את הניסיונות הראשוניים כאוטופיים וחסרי משמעות, ובמקום זאת טענו כי גילו את חוקי ההיסטוריה הקובעים כי הסוציאליזם הוא גורלה הבלתי-נמנע של האנושות. האל במכונה שהיה אמור לחפור את קברו של הקפיטליזם היה הפרולטריון – כינוי מגונדר למעמד הפועלים. התחרות האכזרית הייתה אמורה לאלץ את הקפיטליסטים לקצץ בשכר העובדים עד שהאחרונים, שיחושו עצמם אומללים ומנוצלים, יתקוממו כדי להפיל את המערכת ויחליפו אותה בסוציאליזם.

באופן מוזר, אותה נבואה לא כללה את האפשרות של לשבת ולחכות לבלתי-נמנע שיתרחש. מרקס ואנגלס, וחסידיהם בעקבותיהם, הפכו מעורבים יותר ויותר בארגונים סוציאליסטיים, תהליך ששילב את האמונה של היותם בצד הנכון של ההיסטוריה יחד עם אקטיביזם פוליטי שהיה אמור לזרז אותה. אך אכזבות חדשות עמדו להגיע.

בשנות התשעים של המאה ה-19, חצי מאה לאחר שמרקס ואנגלס הציגו את חזונם, יורשם האינטלקטואלי אדוארד ברנשטיין שהיה אמור לכתוב את הכרך הרביעי של 'הקפיטל' הודה כי מתצפיתו על האירועים מסתמן כי הנבואה המרקסיסטית לא התגשמה. הפועלים לא הראו שום רצון במהפכה, מהסיבה הפשוטה שהם חוו שיפור מתמיד ברמת החיים שלהם, בניגוד להתדרדרות שצפה מרקס. היסטוריונים כלכליים מעריכים כיום כי רמת החיים במדינות המתקדמות הוכפלה באותן חמישים שנה. אמנם לברנשטיין לא הייתה גישה אז לנתונים אלה, אך בניגוד למרקס ואנגלס הוא הגיע ממשפחת פועלים, הכיר מקרוב את חייהם והבין את התמורות החיוביות שעברו עליהם בכל התחומים.

ברנשטיין הסיק את המסקנה ההגיונית ונטש את הסוציאליזם. הוא היה נחוש להמשיך ולהיאבק עבור שיפור תנאי המחייה לעובדים אך אמר: "המטרה הסופית של הסוציאליזם מתה עבורי". אחרים, לעומת זאת, לא היו עדיין מוכנים לנטוש את המטרה הסופית. למרות שתנאי העבודה של הפועלים השתפרו, מצבם הכללי עדיין היה קשה אך חשוב מכך – המטרה הגדולה והאמיתית של הסוציאליזם לא הייתה להקל על מצוקתם, אלא לבנות חברה חדשה, הרמונית והומנית מאי פעם.

בקצרה, תנועת הסוציאליזם של אותה העת הגיעה לפרשת דרכים. אם הפועלים לא היו מסוגלים ליצור את המהפכה שחזה המודל המרקסיסטי, הרי שהחסיד המצוי עמד בפני שתי ברירות: הראשונה, כפי שבחר ברנשטיין, הייתה לדבוק בפועלים אך לוותר על המהפכה; השנייה הייתה לדבוק במהפכה אך לחפש אחר קבוצה אחרת שתביא אותה. זו הייתה הבחירה של לנין.

לנין חלק את אותה נקודת מוצא עם ברנשטיין. על פי הטרמינולוגיה הלניניסטית, ההיסטוריה הוכיחה שכאשר מניחים את הפועלים לנפשם הם מסוגלים להשיג "תודעה איגודית" ולא "תודעה מהפכנית". במילים אחרות, הם חיפשו שכר גבוה יותר, לא התקוממות אלימה. אך מסקנותיו של ברנשטיין הכעיסו את לנין. אי אפשר היה לוותר על הרעיון הנשגב של הסוציאליזם רק בגלל שמצבם של הפועלים השתפר, ולכן אם הפועלים לא יחוללו את המהפכה, מישהו אחר יהיה חייב לעשות זאת.

היה זה לנין שהגה את הרעיון של יצירת מפלגה של מהפכנים מקצועיים שימלאו את התפקיד הזה. הם לא יפעלו בשם העובדים בלבד או לרווחתם, אלא ירכיבו בעצמם את כוח החלוץ של הפרולטריון, למרות שרובם המוחלט לא יהיו מחבריו.

הזינוק המטאפיזי הזה היה קשה לבליעה, אך הוא עבד – לפחות בכל הקשור להצלחה של חבורת לנין בתפיסת השלטון והכרזה על הקמת המדינה הסוציאליסטית הראשונה בעולם. גם לנין ידע שנאמניו החלוצים היו מיעוט והבין בצדק שכדי לשלוט עליו לאסור כל התנגדות ולכפות ציות על העם. הוא דחק בחסידיו להפעיל "טרור המוני חסר רחמים נגד קולאקים, כמרים, והצבא הלבן". בנוסף "אנשים בעלי עמדה ספקנית" היו צריכים "להיכלא במחנות ריכוז".

ולדימיר לנין היה איש תאב כוח ללא גבולות, אך הוא שאף ליותר מכוח בלבד. הייתה לו משימה: סוציאליזם. ברוסיה, בה הכלכלה הייתה ברובה מבוססת על חקלאות, המשמעות של החלת הסוציאליזם הייתה חקלאות קולקטיבית. החקלאים עצמם, שלא היו מעוניינים בכך, התנגדו באופן פסיבי. בעומדו מול אסון כלכלי ומלחמת אזרחים, לנין בחר לסגת מרעיון הקולקטיביזציה, אך יורשו סטלין חידש את המאבק. התוצאה של הניסיון להנדס את החברה והכלכלה ולהכניע את החקלאים הייתה רעב המוני, בו גוועו למוות בין 5 ל-10 מיליון בני אדם.

נתיב הדמים

אם סטלין היה רודן אכזרי שהיה מוכן להרעיב את בני עמו למוות, אחרים כמו מאו ופול פוט אף התעלו עליו. בהקשר הזה אמר פעם מילובאן ג'ילאס, מראשי המפלגה הקומוניסטית ביוגוסלביה, כי "איך היו יכולים לנהוג אחרת, כאשר ההיסטוריה ייעדה אותם להיות המייסדים של גן העדן עלי אדמות?". אילו אותם שליטים רק היו רוצים לשלוט וליהנות מפירות הכוח המוחלט הם היו יכולים להרוג פחות אנשים, אך הדבקות שלהם באידיאל ובהפצתו היא זו שהובילה אותם לטבוח במיליוני חפים מפשע.

התפיסה של מרקסיזם כעתיד הגואל אליו צועדת ההיסטוריה, בנתיב אותו ניתן לזרז על ידי אלימות המונית, הותירה פתח רחב לשינויים. בדיוק כפי שלנין החליף את הפרולטריון בכוח החלוץ, מאו ופול פוט יצרו גרסה משלהם בה האיכרים החליפו את הפועלים ואז החלוץ החליף את שניהם. בניטו מוסוליני, שנגמל בשלב כלשהוא מהמרקסיזם, הציג טוויסט נוסף בו המעמד הוחלף באומה. הוא טען כי איטליה המקופחת הייתה שייכת למעמד הפרולטריון של האומות, בזמן שהמדינות העשירות יותר באירופה היו הבורגניות, האויב.

בהמשך, היטלר החליף את האומה בגזע הארי וזיהה את היהודים כמעמד האויב לנציונל-סוציאליזם. וכך, האידיאל של אחווה חדשה ייצר פרק אחר פרק של רצח עם, כולם ביחד מצטרפים לרעיון העקוב מדם שההיסטוריה ידעה אי פעם.

כמובן, לא כל הסוציאליסטים הלכו בעקבות נתיב הדמים שלנין פרץ. חלקם, בדרך כלל תחת הדגל של מפלגות שקראו לעצמם "לייבור" או "סוציאל־דמוקרטיות", התעקשו ללכת בדרכים שלוות ודמוקרטיות אל הארץ המובטחת של בעלות משותפת ושוויון חלוקתי. עשורים רבים של ניסיונות כאלה הובילו למסקנה, אותה חזה מראש ברנשטיין, כי בסוף הדרך תמיד נמצאת מדינת רווחה המוחזקת על ידי רשת ביטחון של כלכלה קפיטליסטית. ה"סוציאליזם" שכה רבים חשבו שהם רואים מעבר לאופק, זה שמיליונים נהרגו והרגו עבורו, התברר כלא יותר מאשליה – והחיפוש אחריה נרשם כאחד מהפרקים העגומים בהיסטוריה האנושית.

פרופ' ג'ושוע מורבצ'יק הוא עמית מחקר ב'World Affairs Institute'. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.