גילה את אמריקה, ואת הדמוקרטיה: חייו והגותו של אלכסיס דה טוקוויל

כתביו של הצרפתי שחזה מקרוב בימיה הראשונים של ארה"ב נחשבים כמבשרי השוויון והליברליזם, אך הוא עצמו דגל דווקא בערכי החירות והפטריוטיות

אלכסיס דה טוקוויל | ויקיפדיה, Samuel Zeller

לחצו כאן להורדת גרסה נוחה לקריאה והדפסה

אלכסיס דה טוקוויל, שהשנה ציונו 160 שנים למותו, נתפס כיום, באורח פרדוקסלי למדי, כנביאו הליברלי של השוויון האזרחי – ערך שכבש את העולם המערבי – וכחביבם של שני המחנות הפוליטיים המרכזיים שלו, הן ה"ימין" והן ה"שמאל". כך למשל, ב-1996 גם ביל והילרי קלינטון מצד אחד, וגם מנהיג הרוב הרפובליקני בקונגרס ניוט גינגריץ' – כולם ציטטו בהתלהבות את דה טוקוויל בנאומיהם. ואין הדבר מפתיע, שכן קשה למצוא ספר עיון על פוליטיקה אמריקנית שבמפתח השמות שלו לא יצוין התייר הצרפתי המפורסם.

עם זאת, עלינו לזכור שבחייו, בחר דה טוקוויל בחירה מודעת ובעלת השלכות קשות מבחינתו, שלא להזדהות עם אף אחד מהמחנות וכך נותר דמות חשודה בעיני שניהם. באשר לשוויון וליברליזם שהיום דה טוקוויל נתפס כמבשרם, הרי שבמציאות היו שני ערכים בלבד החקוקים על לוחות הברית שלו – חירות ופטריוטיות – והוא הקדיש את חייו למימושם. כיום הוא זכור בעיקר כמחבר 'הדמוקרטיה באמריקה', הנחשב בידי רבים ל"ספר הטוב ביותר שנכתב על הדמוקרטיה ועל אמריקה", אולם ראוי לנו לזכור שספר זה, כמו האחרים שכתב וכמו כל פועלו הפוליטי-מדיני, תמיד היו ממוקדים בהטמעה ושימור החירות בצרפת.

"הדמוקרטיה" נתפסה בידי דה טוקוויל לא כסדר מדיני שהמתקדמות שבמדינות המערב זכו בו אלא ככוח היסטורי דטרמיניסטי, ו"אמריקה" אינה אלא שדה מחקר מרוחק בו כוח זה התפתח יותר מבכל מקום אחר בעולם. וככל שהדבר עלול להישמע מוזר לאוזניים המודרניות, הסיוע המרכזי שמציע הליברל הזה לשימור החירות האנושית מגיע דווקא מן הדת.

דה טוקוויל לעולם אינו עושה זיהוי מוחלט בין "דמוקרטיה" לחירות שכן לדידו הראשונה עשויה להועיל אך גם להזיק לשנייה. הוא גם אינו מזהה בין "אמריקה" לצרפת מכיוון שמטענו האינטלקטואלי מורה לו שלמדינות שונות יש מסלול התפתחות ייחודי, התלוי לא רק בחוקים ובתקנות, אלא גם (ואולי בעיקר) בהיסטוריה ודת, תרבות ואקלים, גיאוגרפיה ושאר הגורמים האל-אנושיים. העתקה פשוטה של אורחות החיים מארץ לארץ לא בלבד שאינה מועילה, אלא ייתכן שאף בלתי-אפשרית.

תלאות משפחתיות

כיאה לליברל אמיתי שלעולם מוצא את עצמו כנטע זר המותקף בידי קיצוניים מימין ומשמאל, דה טוקוויל אייש את עמדת האאוטסיידר הן בחברה הצרפתית של ימיו והן במשפחתו. הוא נולד למשפחה מכובדת מנורמנדי, ששילבה את שני אבות הטיפוס של האצולה הצרפתית: אביו ארווה היה נצר ל"אצולת החרב" העתיקה אשר אבות-אבותיה כבשו את אנגליה בשורותיו של הדוכס ויליאם, ואימו לואיז הייתה צאצאית לשושלת "אצולת הגלימה" שזכתה במעמדה באמצעות השירות הפקידותי והמשפטי עבור הכתר הצרפתי.

הוריו היו ליברלים במובן הטרום-מהפכני, היינו – תמכו במלוכה חוקתית ומוגבלת והתנגדו לאבסולוטיזם. אולם אירועי המהפכה דחפו אותם עמוק אל תוך המחנה השמרני: ארווה, קצין המשמר המלוכני, ולואיז, נכדתו של הסנגור שהגן על לואי השישה-עשר במהלך משפט הראווה שלו, הושלכו יחד עם שאר בני-משפחתם אל הצינוק היעקוביני. הם נאלצו לחזות בקרוביהם עולים אל הגרדום והיו זוכים בגורל דומה, אלמלא הודח רובספייר משלטונו שלושה ימים בלבד לפני המועד שנקבע להוצאתם להורג. עבור התלאות שחווה אגב המהפכה, זכה ארווה לגמול נדיב עם חזרתם של הבורבונים לשלטון, והפך למדינאי בכיר תחת לואי השמונה-עשר ושארל העשירי.

ארווה ואלקסיס דה טוקוויל

אלכסיס, שנולד ב-1805, התחיל ללמוד תחת השגחתו של כומר-חונך אשר זיהה את כישוריו האינטלקטואליים הבולטים והמליץ על המשך של השכלה עיונית (תחת זו הצבאית, שהייתה נהוגה במשפחת אביו). דה טוקוויל המשיך לתיכון ולאחר מכן  למד משפטים בפריז. בגמר לימודיו, הוא התחיל את הקריירה הציבורית בתור עוזר לתובע בוורסאי, שם גם המשיך להעמיק את השכלתו.

בנוסף להיסטוריה הקלאסית שלמד כמתבגר, חקר כעת גם היסטוריה מודרנית עם דגש על תולדות המהפכה הצרפתית, כפי שזו נותחה למשל במחקריהם המקיפים של אדולף טייר ופרנסואה גיזו. בוורסאי הוא זכה להכיר גם את הצמד שילווה אותו לכל אורך חייו – עמיתו גוסטב דה ביומון, שהפך לחבר קרוב ולשותף למסע באמריקה, ומי שלימים תהיה לאשתו – מרי מוטלי האנגלייה הפרוטסטנטית, שהנישואין עמה יגרמו ל(עוד) קרע במשפחת דה טוקוויל.

אביו ושני אחיו של אלכסיס היו מלוכנים מושבעים, מה שנקרא בצרפת "לגיטימיסטיים" – כלומר תומכים נלהבים של שושלת בורבון ה"לגיטימית" – וככאלה סירבו להישבע אמונים ללואי-פיליפ מבית אורליאן שעלה  על כס המלוכה בעקבות מהפכת יולי 1830, ופרשו מהחיים הציבוריים. אלכסיס, לעומת זאת, ניחן במזג ליברלי בהרבה ובחר לקבל את המשטר החדש, חרף המתחים שהדבר עורר במשפחתו. ברם, מוצאו וחוגו המעמדי הפכו אותו לחשוד בעיני הליברלים שעלו כעת לשלטון, ואופקי הקריירה שלו לוטו בערפל. בדיוק בשל כך בחרו דה טוקוויל וביומון (גם הוא  נצר למשפחת אצולה לגטימיסטית ולכן חשודה) לקחת פסק זמן מאולץ ולנדב עצמם למסע מחקר באמריקה.

מגלה את אמריקה

צרפת חתרה זה מכבר לרפורמה במערכת הכליאה, וארה"ב נודעה אז בעולם כפורצת דרך בתחום: סדרי הכליאה התחילו לשקף חתירה לשיקומו של האסיר, והעולם הישן גילה עניין מובן בניסוי הנועז. דה טוקוויל וביומון הופקדו על המשימה וקיבלו את המסמכים ומכתבי ההמלצה שנדרשו על-מנת לפגוש דמויות מפתח בחיים הציבוריים האמריקניים. חמושים בכל אלה, שני הפרקליטים הצעירים עלו על סיפון האנייה ב-29 במרס 1831 ושבו אחד-עשר חודשים מאוחר יותר, אחרי שביקרו במרבית ארה"ב למעט "הדרום העמוק" (דה טוקוויל תכנן לבקר גם שם, אולם נקרא חזרה מוקדם מן הצפוי).

במהלך ביקורם, צמד הרעים סקרו את מערכת הכליאה האמריקנית, אבל חקרו ובחנו הרבה יותר מזה. הם נפגשו ושוחחו עם המוני אמריקנים, החל בשני הנשיאים (אדאמס וג'קסון) דרך סם יוסטון, שעתיד לכבוש את טקסס ולצרפה לארה"ב, ועד לצ'יפים ילידיים במערב המדינה. תוצאת מסעם הייתה לא רק הדו"ח על מתקני הכליאה (שנכתב רובו ככולו בידי ביומון) אלא שני הכרכים של 'הדמוקרטיה באמריקה', שראו אור ב-1835 וב-1840. ביומון עצמו פרסם רומן פרי עטו בשם 'מארי, או העבדות בארצות הברית'.

גוסטב דה ביומון

התשואה הענפה הזאת לא הייתה פרי מקרה. השניים ידעו מראש שחקר בתי הסוהר, חשוב ככל שיהיה, הוא בסך הכול תירוץ מכובד למסע אל העולם החדש. הסיבה האמיתית מבחינת שניהם הייתה לבחון מקרוב את הדמוקרטיה, ואנו יודעים זאת לבטח מתוך המכתבים שכתב דה טוקוויל עוד לפני צאתו. מה, אם כן, היה המטען האינטלקטואלי שבאמצעותו ביקש הצעיר בן ה-25 לחקור תופעה כל-כך סבוכה, חדשה ומורכבת? כדי לענות על שאלה חשובה זו, עלינו לבחון מקרוב את החומרים שהרכיבו אותו.

בילדותו, אלכסיס התחנך תחת פיקוחו של כומר קתולי מזרם ינסניסטי. הגות החובה הייתה חיבוריו של אוגוסטינוס הקדוש, בלז פסקל וכן הוגים שמרניים כמו בֶּרק, דה מייסטרה, בונאלד ושאטובריאן (שהיה דודנו הרחוק של דה טוקוויל). מתוך אוגוסטינוס ופסקל שאב דה טוקוויל את תפישותיו הפסיכולוגיות לגבי הקונפליקטים הפנימיים המובנים בטבע האנושי, אולם דחה בתוקף את נטייתם של ההוגים הללו לעשות הפרדה בין מצבו הקלוקל של האדם בעולם החומר, לבין השלמות המצויה בעולם הרוח. דה טוקוויל בהחלט האמין בקדמה ובאפשרות האדם להשתפר ולהשתכלל.

אותה נקודה של אי-הסכמה הייתה לו גם עם ההוגים השמרניים, שלמעט ברק נטו לדחות את תפיסת הקדמה. הם ביקרו את המהפכה הצרפתית אבל ראו בה תוצאה מתבקשת של הטבע האנושי החוטא, שבא לידי ביטוי גם בשלטון וגם בנתינים וקלקל את הסדרים הברוכים שקדמו לה. דה טוקוויל הסכים עם הביקורת אבל חלק על "פסקנותה" – הוא סבר שלאנושות בהחלט יש לאן להתקדם.

אחר-כך מגיעות שנות התיכון במֶץ, שם שירת אביו כנציב המלך: אלכסיס מקבל השכלה קלאסית, בדגש על היסטוריה ופילוסופיה יוונית ורומית והסדרים הפוליטיים שהיו נהוגים בפוליס היווני הדמוקרטי וברומא הרפובליקנית. אגב כך, הוא בילה זמן רב בספרייה הענפה של אביו, והתוודע לשלל הוגי הנאורות שנחו שם מימי נעוריו הליברליים של ארווה – החל במונטסקייה וכלה ברוסו.

קריאה זו העשירה את עולמו ההגותי והעניקה לו זווית נוספת לבחינת סדרים מדיניים, אולם גזלה ממנו את אמונתו הנוצרית. מעתה ואילך, הוא יהיה דאיסט, אף שישמור על חזות קתולית מן הפנים אל החוץ. יש להדגיש כי איבוד האמונה בדוֹגמה הכנסייתית לא בא על חשבון הכבוד שהמשיך לרחוש כלפי תפקידה של הדת בחיי אנוש, והוא עצמו נהג לומר ששלושת ההוגים המלווים אותו מדי יום הם פסקל, מונטסקייה ורוסו – הוגים רחוקים מאוד מאתאיזם.

הונו האינטלקטואלי המשיך להתמלא גם בשנות לימודיו הגבוהים ואף מיד אחריהם, בייחוד בזכות פילוסופיית ההיסטוריה של גיזו, שאת הרצאותיו הפומביות בסורבון הוא וביומון פקדו באדיקות. מקור העשרה נוסף הייתה הסוציולוגיה הנוצרית שהתפתחה בתקופה המדוברת, כמו זאת מבית מדרשו של הכומר פלסיטה דה לאמנה, מייסד "הסוציאליזם הקתולי" ועמיתו-יריבו – הכומר ז'אן-בטיסט לקורדר.

החתירה לשוויון

עושר אינטלקטואלי זה נשקף אלינו היטב מתוך עמודי ה"מגנום אופוס" שלו, אולם ברור כי דה טוקוויל אינו רק מיישם את שיטות המחקר ומאמת את הקביעות ההגותיות של מוריו, אלא מתאים אותן באורח יצירתי למטרותיו ולעתים קרובות אף נוגד את מסקנותיהם לאור ממצאיו האישיים.

כך למשל, הוא בוחר לפתוח את ספרו המפורסם בסקירה גיאוגרפית-אקלימית של אמריקה ובבחינת ההשפעות של התנאים האל-אנושיים על התפתחות הסדרים הנהוגים בה, סקירה שכמו נתלשה מעמודי מונטסקייה. אולם בהמשך הוא דוחה את התיאוריה "האקלימית" שלו שעה שהוא דן במעמדן הדו-משמעי של הנשים האמריקניות. יותר מכל הוא חב למונטסקייה לא מכלול של מסקנות תיאורטיות, אלא את הדרך שבה הוא ניגש להסיקן. כמו ב"רוח החוקים", כך גם בספרו בוחר דה טוקוויל לבחון כל נושא מבעד לכמה פרספקטיבות הסבריות – למשל כלכלית, היסטורית, תרבותית וכד' – וזאת על-מנת ליצור תמונה מלאה כלל הניתן של הנושא הנבחן.

מנגד, וחרף נטייתו האריסטוקרטית לייחס סדרים ותמורות היסטוריות לאנשים מסוימים, דה טוקוויל מקבל את המסגרת ההסברית האל-אנושית של ההיסטוריונים ה"דוקטרינריים" כמו גיזו או רמוזה, המקבעת את ההתפתחות ההיסטורית הכללית בגורם יחיד, או במקרה של דה טוקוויל – "הדמוקרטיה".

בנקודה זו חשוב לשוב ולציין שדה טוקוויל אינו מפרש את ה"דמוקרטיה" בתור מכלול של הסדרים פוליטיים, אלא בראש ובראשונה כחתירה גלובלית וגורפת לשוויון אזרחי, נטייה שאינה ייחודית מבחינתו לאמריקה אלא מעין כוח היסטורי סוחף ששוטף את כל התרבות המערבית. הוא מאבחן את ארצות הברית של אמריקה בתור הכר הפורה ביותר לכוח הזה בשל שלל נסיבות וגורמים, אולם סבור שהשאיפה לשוויון האזרחי צפויה למשול בכיפה בכל הארצות האירופאיות, הגם שהדבר יושפע מן הנסיבות הייחודיות שלהן.

לכן מה שמעסיק אותו במיוחד הם דווקא הפנים האוניברסליים של החתירה לשוויון. עיקר מאמציו מושקעים בניסיון לבודד את ההשלכות הכלליות של השוויון, לבחון את מעלותיהן ומגרעותיהן ולנסות להציע מזור למה שהוא תופש כסכנות הייחודיות ל"דמוקרטיה" – הסכנות שטומן בחובו השוויון מבחינת החירות, שהיא כאמור הערך היקר ביותר לליבו הליברלי של דה טוקוויל.

תמיד עצמו

הגדולה שבסכנות הללו מקורה בטבעו החצוי של האדם, הנקרע בין השאיפה להיות שווה לאחרים לבין התשוקה להצטיין ולהתעלות מעליהם. כאן ניכר חובו של דה טוקוויל להוגים הקתוליים של ילדותו, בייחוד לפסקל. מרוסו, לעומת זאת, הוא שואב את הפסיכולוגיה הפרדוקסלית של האזרח שחי בחברה שוויונית, ומגיע למסקנה שבניגוד לחברה המדרגית שקדמה לה, הדמוקרטיה מעצם טבעה לא מעודדת את אזרחיה המוכשרים ביותר לפנות לחיים הציבוריים (שם הם נדונו להיות "שווים לאחרים") אלא להצטיין בתחומים אחרים ו/או להסתגר בחיים הפרטיים – שם ממילא כל אדם הוא מיוחד וזוכה למידה של כבוד בעיני משפחתו.

פרישה זו מחיי הציבור טומנת בחובה סכנה כפולה, שכן משמעות הדבר היא שהממסד השלטוני יתמלא במדינאים פחות טובים מצד אחד, ומצד שני הסתגרותם של האזרחים בחייהם הפרטיים תעודד את הממסד להפוך ליותר ויותר פטרנליסטי ודכאני, ככל שהמחסומים בין השלטון המרכזי לבין האזרח (בדמות מוסדות השלטון המקומי ומיני התארגנויות אזרחיות וולונטריות) ילכו ויתמעטו.

התרופה שמציע דה טוקוויל לסכנות היא עידוד וחיזוק של אותם המחסומים – שלטון מקומי איתן ונמרץ ושלל התארגנויות אזרחיות (פוליטיות, דתיות ואחרות) ומוסדות שיעודדו את האזרח הנבון והנחוש לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים. לא מפתיע אפוא שמי שהושפע כל כך מהוגים חברתיים קתוליים, שמרניים וליברליים כאחד, סבר שהגורם החשוב ביותר לשם השגת המטרה הזאת, המזור לאינדיווידואליזם המסתגר ופוגע בסופו של חשבון בחירות, היא הדת, המאלצת את האדם להרחיב אופקים מעבר להשגת רווחה חומרית ולהתרגל לחשוב על מטרות ארוכות-טווח.

מעבר לביוגרפיה האישית והאינטלקטואלית של דה טוקוויל, יש להוסיף כמה מילים על אישיותו ואופיו, כיוון שלהם שייך חלק לא קטן בכתיבת הספר החשוב והארוך (כה ארוך, שאך מעטים להפליא מסיימים את שבע-מאות ומשהו עמודיו במלואם) שפרסם אותו ברבים.

הוא היה פתוח לגמרי לרשמים, אבל לא נוח להתרשם. הוא לא שכח לרגע את שורשיו ואת מורשת אבותיו, אך זו לא מנעה ממנו להיות אובייקטיבי ולחשוב עליה מחדש שעה שנתקל בנסיבות שהצריכו הערכה מחודשת. מצד שני, הוא בהחלט לא נשבה בהתלהבות עיוורת מן החברה הכל כך שונה שחזה במסעו, וידע להצביע לא רק על מגרעותיה בנות הזמן, אלא אף על כאלו שעלולות היו להתפתח בעתיד בה ובחברות המושפעות ממנה, או מתהליכים דומים לאלה שעיצבו אותה.

במילים אחרות,  אלכסיס דה טוקוויל תמיד נשאר עצמו אבל בתוך כך ממש לא נשאר אטום למה שראה, היה מוכן להתלהב איפה שצריך ולגנות היכן שראוי. אולי זוהי האובייקטיביות שהופכת אותו ואת יצירתו לקונצנזוס כל-כך רחב.


יגאל ליברנט הוא דוקטורנט באוניברסיטת תל-אביב ועוסק בהיסטוריה של רעיונות פוליטיים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. המון המון צפיתי בעולם ההיסטוריה . באתרים כמו ביוגרפיות של גדולי עולם ואהבתי נורא על רומא. בעיני בתור מאמינה באלוהים זה להיסתכל על התולדה של עשיו האח שלנו. הוא עשיו היה היפראקטיבי חחחחח ככה ניראה לי איש עם חוכמת הרחוב וחוכמת חיים הוריש גנטיקה של אהבת חיים לצאצאיו. של רעב להיתפתח להיתקדם ליבנות עולם של ארציות אדמתית. מה שהיה ליעקב היה לעשיו שהרי היו תאומים אבל לא רצוי לא מתאים. ליפעמים צד זה היה בא לידי ביטוי. אולי כתיבתי משונה אבל זה בגלל הצד הזה שהיתפרץ שם בחגורת התנך בארצות הברית . בתור אקספרימנט מוזר מטורף קסום ומדהים . שהרי הם תאומים הלא כן. עשיו והגנטיקה שלו הם אלה ששולטים במשך אלפי שנים. ככה אלוהים נתן. וככה ההיסטורייה היתפתחה לה. מי ישווה לו מי ידמה. אומרים עכשיו סין הודו אז לא. הם לכל היותר מיני מעצמות. אבל היום יש טוויסטיות בעלילה ועד עכשיו אני לא מעכלת. למה באה ההישתבשות הגנטית. זו לא אמריקה שהיכרתי שאהבתי. אולי בילתי נימנע. זה מעיד אני חושבת על אחרית הימים וטבע האדם. ככה זה. ככה היה צריך להיות. ואז באה השאלה אזמה הלאה. בעיני בתור מאמינה באלוהים אני רואה בזה מיצוי הכלה, ושיבה לגן עדן. גם הנבואה בטוח ידעה, שזה יהיה סופו של האדם. הוא חלש אופי הוא יצרי . תיווצר קונסטילאציה שתוכל עליו, ותביא לו מיצוי. הגולם קם על יוצרו .המכונות של אמריקה קמו …… זה כמו ליראות משל ענק. על החיים על העולם על האדם. המאה 21 כה מדהימה מוזרה עם כל הבינה הקידמה והטכנולוגייה. לא יודעים איך לעכל אותה. נורא לא קל. אני רואה בשביעים שנה של ישראל , ממש כמו אלפיים שנה נוספות. כל כך משוגע העולם היום בריצה המטורפת המכלה.