מתוך בליל קלישאות ואפס אידיאולוגיה, כל אנשי "המרכז" לכאורה נעים בסופו של דבר לכיוון אחד – שמאלה
עריצות הקלישאות
זה שנים, כופים עלינו מושגים משוללי יסוד באמצעות חזרה קבועה עליהם, עד שהם הופכים לאמיתות מקובלות שאין עליהן עוררין ולאבני הבניין של השיח הציבורי.
בספרו בעל הכותרת הדומה, מכנה ג'ונה גולדברג מושגים אלה קלישאות עריצוֹת. מדובר במושגים בלתי מוגדרים ומכילי-כל, שבעוד שספק אם תמצאו שני אנשים המסכימים על תוכנם, יש הסכמה על מאפיין אחד שלהם: היותם רעים (כמו "פאשיזם" למשל) או טובים (כמו "צדק חברתי"). אלא שקביעות אלו משמשות למעשה פסאדה למשהו אחר לגמרי, ודיון אמיתי על העומד מאחוריהן היה גורם לשלילה גורפת שלהן. זו בדיוק הסיבה לכך שחשיפה כזו נמנעת על ידי אלה שהחדירו אותן לשיח הפוליטי-חברתי שלנו.
אחת התוויות שמדביקים מחניקי השיח הציבורי בישראל על עמדות יריביהם במטרה להדירן משוק הרעיונות, היא "קיצוניות". ההפך מקיצוניות הוא כמובן "מתינות", כאשר "מתון" הוא גם "סביר" וגם "מידתי", ואלה כידוע משתייכים למחנה ה"טובים". אלא שלעתים קרובות מחנה זה הוא בעל אידיאולוגיה רדיקלית ונשכנית הרחוקה מלהיות "טובה".
אצלנו, עמדות פוליטיות בכלל ו"קיצוניות" בפרט אינן נבחנות ביחס לאירועים ולמצבים במציאות וגם לא על פי טיב הפתרונות שהן מציעות לבעיות המתעוררות; הן נבחנות על פי סקאלה של ערכים המוצעים בשוק הרעיונות בזמן נתון. קשת "ערכים" זו משתרעת מעמדה "קיצונית ימנית", דרך העמדות ה"מתונות" ועד לזו ה"שמאלית" (שהיא כמובן אף פעם לא קיצונית). אך היות שהקביעה מהי עמדה "ימנית קיצונית" לעומת עמדה "מתונה" אינה נעשית ביחס לנתונים והבעיות האמיתיות, הרי שלתוויות אלו אין משמעות אינהרנטית משל עצמן, וקביעת מיקומן בקשת הדעות היא אפוא שרירותית לחלוטין.
סבירות וגמישות
כך למשל, מיד לאחר מלחמת ששת הימים יצא משה דיין בהכרזה כי יהיה מוכן לשאת ולתת עם הערבים על יהודה ושומרון תמורת שלום. מאז, ניסיוננו המצטבר זה 55 שנה מראה בעליל, כי אין לרעיון הזה שום אחיזה או היתכנות במציאות.
לא רק שאין לשני הצדדים מטרה משותפת, אלא שלמעשה מטרותיהם סותרות: ישראל מבקשת לחיות ולשגשג, ואילו ערביי יו"ש, עזה וחלק מערביי מדינת ישראל מעוניינים בכל מחיר למחוק אותה כלא הייתה, ועדיף מבחינתם גם שתושביה היהודיים ייעלמו מעל פני האדמה. אך למרות זאת, זה למעלה מחצי מאה הרעיון של "שטחים תמורת שלום" ואחר כך "מדינה פלסטינית תמורת שלום" מתויג כ"סביר" ודוגליו – כ"גמישים" ו"מתונים".
זה גם דינו של רעיון "מדינת כל אזרחיה", כאילו ישראל אינה מדינה של כל אזרחיה, תוך הימנעות מבחינה אמיתית של מאפייני אותו "חזון" פלאי.
דוגלי מדינת כל אזרחיה הגלויים יותר קובעים כי יש "דילמה", המחייבת את ישראל לכאורה לבחור בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, כאילו יש סתירה בין מדינת לאום של העם היהודי לבין דמוקרטיה, וכאילו מדינת ישראל אינה דמוקרטית. זאת בעוד שהמטרה האמיתית של יוצרי ה"דילמה" היא לבטל את לאומיותה היהודית של המדינה. גם המושג "דמוקרטיה מהותית" המוחדר בשנים האחרונות לשיח הפוליטי, אין לו קשר לדמוקרטיה שהיא שלטון העם, אלא נועד למזער את כוחם של אזרחיה לקבוע את גורלם באמצעות נציגיהם, ולהשליט בה שלטון פקידים "נאורים" ויודעי-כל במינוי לכל החיים, שיקבעו עבורנו מה נכון וערכי.
אילו הייתה זו רק שאלה של תיוג עקום של עמדות פוליטיות – ניחא. אלא שלתיוג יש כיוון מובהק. כך למשל, בשנים שמיד לאחר מלחמת ששת הימים, ישראלים מעטים בלבד היו מוכנים לתת לערבים את כל יהודה ושומרון תמורת שלום; ואת אלה שהיו מוכנים לכלול בעסקה זו גם את ירושלים – אלה שנחשבו להזויים – ניתן היה לספור על אצבעות יד אחת.
אלא שעשרות שנים אחר כך – אף על פי שהפלסטינים הראו לנו את כוונותיהם האמיתיות כשהם מהללים ומשבחים כל טבח שהם מבצעים בנו ושוטפים את מוחם של נתיניהם בתעמולת שטנה אנטישמית נגדנו – בדיוק עסקה כזו הציעו לערבים שני ראשי ממשלה המשתייכים למה שנחשב "מרכז" פוליטי.
התזוזה שמאלה של "המרכז" לא נחלשה מאז. להפך. בעוד שראש ממשלת השמאל בן-גוריון סירב להכליל בממשלתו את מק"י היהודית בגלל עמדותיה האנטי-לאומיות, הרי שעכשיו רוקדים יורשיו באותה ממשלה לצלילי החליל של מפלגת "האחים המוסלמים".
כאשר הטעויות בחשבון של החנווני במכולת הן תמיד לטובתו, לא יהיה זה מרחיק לכת להניח כי אלו אינן מקריות. כך הדבר גם עם ה"גמישות" שהשתלטה במשך השנים על שוק הדעות. זו סוחפת את קשת הדעות ה"לגיטימית" תמיד לכיוון אחד – לשמאל. העמדות הרדיקליות השמאליות של אתמול מקבלות תיוג של "מתינות", וככאלה הופכות היום להיות העמדות של "המרכז המתון של המפה הפוליטית". בכך הן גם מפנות מקום לעמדות רדיקליות יותר.
הרי לא ברור כלל מה מתון במתן מדינה לרשות טרור המכריזה על מחבלים מתאבדים כעל גיבורים לאומיים, או במתן מעמד של חברי ממשלה לראשי תנועה השוללת את עצם הרעיון שקיים בכלל עם יהודי, שלא לדבר על הכרה בזכותו לריבונות מדינית.
מקום טוב באמצע
אין כמובן טעם לחפש היגיון ענייני, מדיני או אחר, בתיוג דעות אלה כמתונות, אלא להתמקד במטרתם ובשיטותיהם של אלה המקדמים אותן ומתייגים אותן ככאלו. הם למעשה מנצלים את שאיפתם הטבעית של בני האדם להיחשב "מתונים" ו"סבירים".
שאיפה אנושית זו אינה נובעת רק מן ההקשר החיובי שיש למילה "מתון" בעולם היומיום הלא-פוליטי, אלא גם מן הרצון להיות במקום טוב באמצע, מוקפים באנשים מכל צד, או בלשון אחרת – להיות ב"מרכז".
שאיפה זו גוברת במיוחד אם המציאות הופכת למעשה לבלתי-רלוונטית כקנה מידה להערכת דעותיהם הפוליטיות, הכלכליות או החברתיות, כשלמעשה מיקומם של האוחזים בהן יחסית לאחרים הופך להם לסמן הדרך היחיד. יתירה מכך: הריחוק משולי הקשת הפוליטית של אלה האוהבים למקם את עצמם במרכז מונע מהם להבחין שזו נעה בהתמדה שמאלה. הם ודאי אינם מודים בכך, שייתכן כי מאחורי הקלעים ניצב מישהו המתמרן אותם שמאלה, ובמקרה שלנו – לעבר תמיכה באובדן הזהות הישראלית והיהודית של המדינה.
בעולם הפוליטי, כאשר חוסר אידיאולוגיה והיעדר השקפת עולם מצטרפים אצלנו לרצון להיות מתון, מתרחשות שתי תופעות. האחת היא שזה 45 שנה, ערב כל מערכת בחירות, קמות מפלגות "מרכז" – שינוי, ד"ש, צומת, מפלגת המרכז, הגימלאים, קדימה, חוסן לישראל ועכשיו – המחנה הממלכתי. מפלגות "מרכז" אלה גורפות מספר מנדטים גדול מספיק כדי להוות לשון מאזניים כמעט בכל קואליציה, תוך משיכה שמאלה של המערכת הפוליטית, רק כדי לגווע לפני מערכת הבחירות הבאה.
מפלגת 'יש עתיד' של יאיר לפיד היא לכאורה מפלגת מרכז יוצאת מן הכלל, שכן היא מחזיקה מעמד. היא לא שבקה חיים אחרי מחזור אחד, גם אם כמעט בכל מערכת בחירות שינתה את מופעה על ידי כריתת בריתות-לשעה עם מפלגות "מרכז" אחרות כמו 'תלם' של בוגי יעלון או 'חוסן לישראל' של בני גנץ, או שתיהן יחד.
אבל השרידות שלה נובעת מכך שהציבור בשמאל מבין ש'יש עתיד' היא במהותה מפלגת שמאל, ושלמרות הצהרתה על היותה במרכז, היא נועדה לרשת את מפלגת העבודה העכשווית. ואכן, מעשיה בשנה האחרונה מעידים על כך היטב, מרצונה להקים ממשלה בתמיכה פסיבית של הרשימה המשותפת ועד לאימוץ מדיניות חוץ של כניעה מראש לכל לחץ של ממשל אמריקני, והחרבה שיטתית של יחסינו עם מדינות ידידות מן הימין. שלא לדבר על כך שהיא מפקירה את האינטרסים שלנו מול איראן ומצטרפת ליוזמות החותרות לביטול שיטתי של המאפיינים היהודיים והלאומיים של המדינה, כיאה לשמאל.
התופעה השנייה הקשורה להעדר אידיאולוגיה במפלגות מרכז היא זילות מעמדם של מצעי המפלגות. אלה אמורים לשקף את כוונותיהם ומטרותיהם של בוחריהן, להנחות את מנהיגיהן באופן דמוקרטי שאכן ייצגו אותם בהתאם לאותן כוונות ומטרות, כמו גם למזער בכך את הסיכוי שהללו יקבלו בחופזה החלטות מוטעות הרות גורל בהשפעת פופולריות מזדמנת.
אלא שבשם ה"מתינות", מפלגות ה"מרכז" דוחות את רעיון המצע המחייב. הן מתגאות דווקא בכך שמנהיגיהן אינם כבולים לאידיאולוגיה, ושבהסתמך על עברם של אותם מנהיגים – יהיה זה בצבא, באקדמיה, בפוליטיקה או בתקשורת – יש לאפשר להם לפעול רק על פי שכלם הישר, ובהתאם למה שיכתיבו להם האירועים בשטח. מפלגות ה"מרכז" רואות ב"אי-קביעת מסמרות" ובהיעדר תוכנית מנחה – חוכמה יתרה. לכן גם מצען מנוסח בקווים כלליים, שלמעשה אינם כובלים את המנהיג, אלא אם כן לעשות "טוב" או להביא "תקווה", "שינוי" או "עתיד חדש" מהווה השקפת עולם או מצע.
בדרך זו, מפקידים מצביעיהן של מפלגת "מרכז" את גורלם, ולא פחות מכך את גורלנו, בידי מישהו שינווט את הספינה, מבלי שיתחייב לדרך מסוימת או לאי-חציית קווים אדומים כלשהם. הצבעה עבור מנהיג כזה משמעותה הענקת ייפוי כוח כללי לעשות כל שעולה על דעתו, ובלבד שיעניק למעשיו מראה של חוקיות. בישראל כבר התנסינו על בשרנו בתוצאות הבלתי-מבורכות של מנהיגות כזו, שבהיעדר אידיאולוגיה ברורה, נכנעה ללחץ שהופעל עליה מחוץ או שהפעילו עליה התקשורת בעלת הנטייה השמאלית, כמו גם אחרים האוחזים במושכות השיח הציבורי הפנימי.
אולם מתברר כי לפעמים גם ליכולת לתמרן את הציבור בישראל יש מגבלות. זאת היות שהמציאות, כלומר אירועים אמיתיים, תובעים התמודדות בדרך של קבלת החלטות בעלות השלכות קובעות גורל, ואילו הפתרונות של "מחנה המרכז" נכשלים בכך כישלון חרוץ. מנהיגים זקוקים למסגרת רעיונית מנחה בעלת מבט היסטורי ואידיאי המבוססת על ידע, שיקול ומחשבה, שתאפשר להם לראות את המשעול ביער הסבוך שנקרא מדינה. לעומת זה, הכלים העומדים לרשותם של מנהיגים ממפלגות ה"מרכז", בצירוף הלחץ הבלתי פוסק המופעל עליהם לאמץ עמדות "מרכזיות" ו"מתונות", מבטיחים למעשה את אי-עמידתם של אותם מנהיגים מונהגי-האליטות במשימה.
עמדות מרכז "מתונות" אלו נידונות מראש לכישלון, כי למעשה הן אינן מתונות כלל בהתייחס למציאות, אלא דווקא קיצוניות בנזק העצום וארוך הטווח שהן מביאות. אלו אינן עמדות שקובע שום "מרכז" מדומיין, אלא מיעוט נחוש וממוקד-מטרה. מיעוט זה, השולט במידה רבה בבמות הביטוי במדינה, מנצל את האווירה תומכת "מרכז פרגמטי" שהוא עצמו יצר, על מנת לקדם את רעיונותיו, העטופים במושגים של פרגמטיזם, גמישות, צדק חברתי, דמוקרטיה ושלטון החוק.
אותו מיעוט מבטיח לנו כמובן, כי בניגוד לאידיאולוגיות והשקפות עולם "פנאטיות" ו"קיצוניות", הם לא רק יביאו לשיפור מעמדה של ישראל בעולם, אלא גם יניחו לפתחנו שלום, שוויון וצדק. מה חבל שהדברים לא בדיוק פעלו כך בעבר ואינם פועלים כך כיום.
נוכח הכישלונות החוזרים ונשנים של מפלגות ה"מרכז" ושל המדיניות שהן מקדמות, ניתן היה לצפות כי הציבור בישראל היה כבר מזמן עורך חשבון נפש אמיתי. אלא שחשבון נפש כזה הוא בלתי אפשרי, כל עוד אין הכרה בכך שהשיח הפוליטי כבול ומנותב על ידי מיעוט חדור אידיאולוגיה ובעל אג'נדה מוגדרת. מיעוט זה – שבשל העמדות הציבוריות שכבש, שולט כמעט בכל זירת הדיון הציבורי – מאפשר השתתפות בו רק בנתיבים שהוא עצמו סלל, בין היתר באמצעות אותן קלישאות עריצות שהוא יצר למעננו. ה"אמיתות" כמו "אחדות" שקבע רק לאחרונה, מקדשות, ולא בכדי, חוסר בהירות, פרגמטיזם וחוסר מחויבות למדיניות כלשהי או לקביעת יעדים אמיתיים.
בדברו בשבח היעדר-המחוייבות לאידיאולוגיה, אותו מיעוט רדיקלי (שכאמור דווקא לו יש אידיאולוגיה מוגדרת) משריש בציבור את התפיסה לפיה אין חשיבות או רלוונטיות לדרך שעליה התחייב המנהיג בפני בוחריו. בשם נאמנות מזויפת ל"דמוקרטיה", ל"זכויות האדם" ול"שלטון החוק", מרגיל אותנו המיעוט הזה להפחית מערכם של רעיונות, דעות או דרך פוליטית – מלבד הדרך הפוליטית שלו. מדובר לא רק בהחנקה של השיח הפוליטי אלא בזיהומו, ובמים עכורים שכאלה, קשה שבעתיים לראות את המציאות נכוחה.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
עדיין הסכם לבנון על הפרק. בקשו מאמר מפרופסור איינהורן, היא מפרקת את טיעוני המדינה. חובה להעמיד את ההסכם למשאל עם או לאישור שמונים ואחד חברי כנסת
כל כך נכון ומדויק. מה קרה לעם ישראל?
פעילים פוליטיים התחילו להתחזות לעיתונאים.
וע"מ לברר פעילים מאיזה צד של המפה הפוליטית, ניתן לפנות לאמנון אתרוגוביץ.
או לזרוע הצבאית של מר"צ – השופטים. לדוגמא: https://www.israelhayom.co.il/news/law/article/7658106
אחמד,
כ"כ נכון. ולא רק עיתונאים: משפטנים, אנשי ביטחון, אקדמאים, כלכלנים…
בעולם השמאל אתה קודם כל פעיל פוליטי ורק אחר כך איש מקצוע. כל מערכת השיקולים מתחילה מהאג'נדה הפוליטית ורק אחר כך השאלה מה יהיה מוצלח יותר. וזו הסיבה שכל מקום שהשמאל נכנס אליו, הוא מביא להרס.
מפלגות נוכלי הסמול, הן מרכז – בדיוק כמו רצח ישראלים עבור פרסים מאוסלו זה שלום.
רק פעם נוספת בה רוצחי ישראלים עבור פרסים מאוסלו, גונבים מילה כדי לשנות את משמעותה. תכסיס סמולני ידוע ביותר. זו הסיבה מדוע כל אלה שסייעניהם בתשקורת, משתמשים במילה זו כי לתאר אותם – סמולנים (הם לא ממש נעים לכיוון זה, הם היו בו מלכתחילה. הכל היה במטרה ליצור מצג שווא בתשקורת, במטרה למכור לבוחרים דעה שקרית אודותיך).
אין פסול בלהיות סמולני – יש פסול בלגנוב דעה ע"י שם תואר שלא מייצג אותך, במטרה מוצהרת לשקר לאנשים אודות דיעותיך.
מכיוון שנטיה הטבעית של עם ישראל היא ימינה, אז אנשים שמבקשים לרמות את העם ולגנוב את השלטון משתמשים במושג "מרכז"
למרבה הצער, המרכז האמיתי, היא הליכוד שפועל בצורה ליברלית ודמוקרטית, אבל ממש לא ימין.
השמאל שאיבד את הליגיטמיות שלו בעם כמפלגה שלטת (רעיונית הרעיון של שמאל ליגיטמי, אך ההתנהגות של אנשי השמאל יותר מזכירה את רוסיה של סטאלין מאשר מדינה דמוקראטית וחופשית) לא בוחל בשום אמצעי כדי לתפוס את השלטון במרמה, כולל חבירה לאויבי עם ישראל שלמרבה הצער והבושה יש להם ייצוג בכנסת ושימוש שלפי אנשי ימין באופן שיטתי בביטויים שמטרתם למנוע מהם ליגיטמיות בציבור.
מאמר מן הלב וכתוב היטב
הבעיה איננה שליטת שונאי הישות הציונית על התקשורת. הבעיה איך אנחנו מרסנים את עצמנו מלומר דברים ברורים לפי אמונתנו.
אני מבין מעט מאוד בפוליטיקה ישראלית. אני מבין קצת יותר בפוליטיקה אמריקאית. במסגרת מרוץ הבחירות באריזונה נשאלה קרי לייק אם היא מכחישת תוצאות בחירות. תשובתה היתה מאלפת. היא הוציאה מסמך ובו הראתה 150 מקרים בו טענו הדמוקרטים שהבחירות נגנבו מהם, ובראש הילרי קליטון.
הבעיה של החוגים הלאומיים היא שהם מתבישים להיות לאומיים. בנינו כאן מדינה לתפארת. באמצעות שלטון לאומי ליברלי התקדמה המדינה בצעדי ענק במשך השנים האחרונות.
החוגים האנטי ציוניים שמדברים השכם וערב על זכויות המיעוטים ודיכוים יש להם שנאה עצמית אמיתית.
מדוע לא נאמר זאת בראש חוצות.
עכשיו באה השאלה איך נאמר זאת.
התשובה היא להתחבר לאמצעי תקשורת לאומיים ששמים את מדינת ישראל הציונית יהודית בראש מעיניהם.
האם ידעתם שכל פעם שאתם רואים חדשות של עוכרי ישראל אתם מזרימים כסף לערוץ הנ"ל? הכל נרשם והכל מתורגם לכסף.
בכל פעם שאתם קונים או לוקחים עיתון עם עמדות שמנוגדות לצרכים הלאומיים של מדינת ישראל אתם מגבירים את השפעתם.
בכל פעם שאתם מבקרים בתערוכה שמכפישה את האינטרסים הלאומיים ציוניים של מדינת ישראל אתם נותנים עדוד לתופעה?
איפה ההתקוממות נגד העלאת הצגה מכפישה כמו "אינטימיות" בתיאטרון נתמך?
הגיעה הזמן לענות בקול רם וברור ולהכפיש את אלה שפוגעים ביכולתנו לתפקד כמדינה ציונית ליברלית.
מדוע איננו תוקפים מפלגה של אנשים שבעים מדושני עונג שמוכנים להטיף לשלום עם שונאינו.
לערבים יש ברירה. הם יכולים להשתלב במערכת הפוליטית הציונית לברלית של מדינת ישראל או להוציא עצמם מהכלל הישראלי.
לאבות התנועה הציונית סוציאליסטית היה חלום – לברוא חברה משותפת לקדום רווחת כולם. החלום הזה מת כבר יותר מדי פעמים, בעיקר שהחולמים חלמו והתעוררנו לסיוט. כל עוד יש לנו אויבים אין מקום לוויתורים חד צדדים ובודאי לא במזרח התיכון. תיתן, ניתן. לא תיתן – תתבשל במיץ של עצמך.
מי שיכתוב את ההיסטוריה הכואבת של תחית עם ישראל בעצמו לא יוכל להבין איך אנשים בוני מדינה חפשו לדרוך ללא גבול על נאמני ציונות. הוא גם לא יבין איך מדינת ישראל מוותרת על הכרה בריבונותה וערכיה תמורת מילים חסרות כל ערך ומכניסה לביתה מרצחים. ההסבר יהיה פסיכיאטרי.
בפולטיקה האמריקאית יש תופעה דומה. מפלגה שכללה בתוכה את המדכאים האכזריים ביותר של משוחררי העבדות מרשה לעצמה להופיע בציבור כמיצגים נאמנים של אותה אוכלוסיה ללא כל התנצלות או ברור עצמי.
תורת ההבחרות היא מרוץ למרחקים ארוכים ורק המתמידים בדרכם למטרה ינצחו.
מי שמכחיש את זכותנו למדינה ציונית יהודית בארץ ישראל שיעבור למקום אחר.
איש לא חולק על החלום של "לברוא חברה משותפת לקדום רווחת כולם". כמו שאיש לא חולק על ערכים כגון צדק, שלום, חסד,…
הויכוח הוא על הדרך. יש כאלה שמשוכנעים שהדרך היא בלחזק את מי שנלחם נגדם ולחפש ערכים משותפים בתקווה נאיבית שהוא יחליט להשתנות(למעט כשמדובר על ימין פוליטי אז שיטות הפעולה באופן צבוע משתנות לגמרי) ויש מי שמאמין שהדרך היא בלחזק את מי שבוחר להיות חבר ולהילחם במי שלא בתקווה שהשאר יבינו את המסר ויבצעו את הבחירה הכדאית להם.
והמציאות מראה, למי שעיניו פתוחות, איזו שיטה עובדת יותר טוב.
מעבר לזה, אני מסכים עם כל מה שאמרת.
מאמר מבריק. יש למעשה רק שמאל קיצוני ורדיקלי אל מול ימין. אז יש לרפואה איזה חיים רמון או אמנון רובינשטיין. זה כלום. גם היה מצחיק לראות איך המחנה החלול מדביק את התווית "הקיצוניים" לצד אחד בלבד כמו בבחירות מרס 2019. צריך גם בשיח להבדיל בין רדיקליזם מבחינת המטרות לקיצוניות מבחינת האמצעים, למרות קורלציה גבוהה ביניהם.
אני רק לא מבין איך יכול להיות שאחרי שראו מי הוא יאיר לפיד או מי הוא לא , איך יכול להיות שבסקרים אחוז נכבד של האוכלוסיה בישראל מוכנים להטריח את עצמם על מנת לזרוק עבורו פתק לקלפי אחרי שראו את גודל חכמתו ואת אולמרט ובנט ודומיהם , עד כדי כך אנשים מושפעים מהתשקורת , אם לא אכפת להם ממדינת ישראל אז שלא יצביעו . ואם באמת אכפת להם אז איך הצליחו לעבוד עליהם
המרכז האמיתי הוא הליכוד בראשות נתניהו.
השמאל באמצעות התקשורת מערכת המשפט ואחיזתו בממסד (וכן, תודה למנחם בגין, שברוב ממלכתיותו השאיר את כל בעלי התפקיד במקומם הפך את הימין למצורע.
ההתחזות של השמאל למרכז, על ידי העמדת איזה גנרל בראשותו, היא הונאה שעובדת מכיוון שעם ישראל רוצה שלום ובטחון, אלא שיש רק בעיה אחת קה, בשבל שלום צריך שני צדדים, וכאשר המטרה המוצהרת, גם אם לא תמיד נאמרת ברור, של הערבים היא להשמיד אותנו אז נשאר רק הבטחון.
השמאלנים הם פתיים שטומנים את ראשם בחול וחושבים שעם ערבים אפשר לעשות שלום.
חבל שהם לא מסתכלים על המשפחה , החברה והמדינה הערבית, מה בדרך שלהם לפתור בעיות (רצח), ולנהל מדינה (דיקטטורה ושחיתות).