כך הפך לפיד את ישראל למדינת חסות אמריקנית

כל ממשלות ישראל התעקשו והתגאו על העיקרון המנחה והבסיסי ביותר במדיניות הביטחון, זה הקובע שרק אנחנו נגן על עצמנו בכוחות עצמנו. כך היה מיום הכרזת העצמאות ונמשך עד ימינו, ושתי סיבות מרכזיות הפכו את העיקרון למקודש. הראשונה היא ההבנה לפיה ריבונות ועצמאות הן קודם כל ולפני הכל היכולת להגן על עצמנו בכל רגע ללא מגבלה או תלות בגורמים זרים. השנייה היא התפיסה כי הסתמכות על גורמים זרים עלולה להביא לסכסוך מר, כאשר אותם גורמים ייאלצו לשלם מחיר יקר עבור הגנה על מדינה זרה.

כך היה וכך הווה. האם ממשלת לפיד, במסגרת סיסמת "השינוי" שלה, החליטה לשנות גם את העיקרון הבסיסי והמקודש הזה? התמיהה עולה בעקבות פרסומים אחרונים אודות דרישת ארה"ב לשינוי מדיניות הפתיחה באש של חיילי צה"ל בשטחי יו"ש.

במקביל דווח כי גורמים אמריקנים (רשמיים? חצי רשמיים?) החלו מתשאלים גורמים פלסטינים וישראלים (פרטיים, יש להדגיש) בעניין התנהלותו של גדוד 'נצח יהודה' בחטיבת 'כפיר', בין היתר לאחר סרטון ויראלי בו נראו מרחוק מספר חיילים שמכים פלסטיני. הסרטון פורסם ללא הקשר של מה קדם להפעלת הכוח ומה קרה לאותו פלסטיני, אך בעקבותיו החלו נשמעים קולות מבית ומחוץ על פירוק הגדוד. שני אירועים אלה מציבים סימן שאלה גדול סביב עמדת ממשלת לפיד ביחס לעיקרון המנחה והבסיסי עליו מושתתת תורת הביטחון של ישראל.

זה המקום לעמוד על עומק הסכנה האסטרטגית שבהכנסת גורם זר, גם אם מדובר בידידים ובעלי ברית, לקודש הקודשים של שיקולי הביטחון. לצערי, לא מדובר בפעם הראשונה בה ממשלת בנט-לפיד הרחיקה לכת בתחום רגיש ומורכב זה. כזכור, מיד עם הקמת הממשלה, קיבלו השניים בהסכמה משותפת החלטה ליישר קו עם דרישת ארה"ב ולהתחייב כי ישראל ומערכת הביטחון הישראלית לא יפתיעו את האמריקנים בכל הקשור לפעילות גלויה וסמויה נגד איראן.

דרישה זו של האמריקנים אינה חדשה. כל הממשלים, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, העלו אותה בכל המפגשים הבילטרליים, אך עד שהגיעו בנט ולפיד ישראל סירבה לה בעקביות. הסירוב היה עקרוני – התחייבות כזו תכבול את ידינו ותגרום לנו להיות תלויים ברצונם ובחסדיהם של אחרים.

חשוב לציין: אסור שעמדה בשאלה עקרונית זו תהיה מושפעת מיחסי הכוחות בין ישראל וארה"ב. למרות הסיוע הביטחוני, המודיעיני והמדיני הנדיב, אסור לישראל להתקפל בנושא המגדיר את עצמאותה וריבונותה. ואכן, כל ראשי הממשלה מתחו קו אדום ברור בין שיתופי פעולה שונים לבין התחייבות מראש בקבלת החלטות הקשורות לאינטרסים החיוניים של ישראל. פעלנו ללא תלות באמריקנים והם קיבלו זאת כעובדה מוגמרת. זו הסיבה מדוע החלטת בנט ולפיד כה מסוכנת. הטיעונים ללחצים או אי-הסכמות אינם משכנעים, נוכח העובדה שלחצים ואי-הסכמות מאפיינים את יחסי המדינות מאז ומתמיד.

התכונות הבסיסיות וההכרחיות לקבלת החלטות ברמה הלאומית הן ניסיון והכרה לעומק של האינטרסים הביטחוניים והמדיניים, אך ראש הממשלה ושר החוץ היו נטולי ניסיון אמיתי בניהול מדיניות אסטרטגית ומעולם לא מילאו תפקיד מרכז הקשור בביטחון הלאומי. בנט אומנם שימש כשר ביטחון במשך חצי שנה, אך במהלך כהונתו הקצרה לא קבע ולא הוביל מדיניות ביטחונית. כאשר קיבל את המפתחות ביחד עם לפיד, הם שאפו להראות כיצד באו לעשות "שינוי", ולהוכיח לעצמם ולסביבתם כיצד קורצו מחומר מנהיגותי.

וכך, בתערובת של חוסר הבנה, חוסר היכרות ומה שנראה כמגלומניה, הוחלט לקדם מדיניות שונה וחדשה בניסיון ולהדק את הקשרים האסטרטגיים עם ארה"ב, היכן שקודמיהם בתפקיד נכשלו לכאורה. כחלק מליקוי המאורות שמקורו בחוסר ניסיון והבנה, הם החליטו כאמור להכניס את ארה"ב לשאלת עיצוב מדיניות המאבק מול איראן, דרך הדלת הראשית.

מכאן השלב הבא היה רק שאלה של זמן, ואירוע חריג ובלתי צפוי זירז את הופעתו עם התקרית בה כתבת 'אל ג'זירה' מצאה את מותה במהלך חילופי אש בג'נין. בעקבות התקרית עלו דרישות פלסטיניות ובינלאומיות לבירור הנסיבות, וישראל בצעד מפתיע ומוזר מיהרה מיוזמתה ובהובלת משרד החוץ להזמין את האמריקנים להיות שותפים בחקירה. הזמנת האמריקנים עוד לפני שאלה הציבו את דרישתם, חיזקה אצלם את ההבנה לגבי רוח פייסנות המרחפת מכיוון לשכות ראש הממשלה ושר החוץ.

וכך, למרות הביקורת הקשה בתוך המערכות הביטחוניות והמדיניות ולמרות הביקורת הפוליטית, בנט ולפיד המשיכו לדבוק במדיניותם ולהעמיק אותה עוד יותר. האמריקנים מצדם למדו היטב את המצב ובאופן טבעי ניצלו אותו כדי לנסות ולהשיג הישג ממשי בנושא אותו הם בוחנים שנים רבות – נהלי הפתיחה באש של חיילי צה"ל בשטחי יו"ש.

אך דרישה זו נתפסה בידי הצבא כשבירת כל הכלים. הכנסת גורם זר לפקודות מבצעיות הייתה קו אדום שנתקל בכעס והתנגדות במערכת הביטחונית. אלא שמשום מה, הדרג המדיני צפה מן הצד ולא הרעיש עולמות, וגם את זה רשמו בפניהם האמריקנים. לפיד עוד ניסה בתחילה להמתין ולראות כיצד לפתור את העניין, אך לאחר שנחשף לעוצמת ההתנגדות והביקורת בתוך מערכת הביטחון הבין שמדובר בדרישה שלא יוכל להיענות לה, ויצא לתקשורת בתגובה "תקיפה".

מן הצד האמריקני הופתעו שלא קיבלו סירוב מיידי וחד-משמעי, ומתוך ההתמהמהות הבינו כי ההתנגדות הגיעה מכיוון מערכת הביטחון ולאו דווקא מלשכת לפיד. כדי למנוע מתחים מיותרים הם שיחקו את המשחק והודיעו כי דרישתם לא חרגה מהמדיניות הקיימת כל מי שעוסק ביחסי ישראל-ארה"ב יודע שהודעה זו אינה מדויקת בלשון המעטה, אך עבור האמריקנים הייתה כוונה מאחוריה. הם רשמו בפניהם כי לפיד הוא החוליה החלשה, ולכן עבורם מדובר בפוטנציאל לשינוי רוח המפקד ואולי אפילו שינוי כיוון עתידי.

מה שניתן לעשות במציאות הנוכחית זה בעיקר למזער נזקים. על מקבלי ההחלטות ובראשם לפיד עצמו לצאת בהודעה רשמית בה הוא מודיע מפורשות כי ישראל ממשיכה לדבוק במדיניותה הקבועה בכל הקשור לצרכי הביטחון. במסגרת הודעה זו רצוי שלפיד יציג עמדות ברורות, כדי למנוע אי-הבנות בצד השני וכדי להפחית את הלחצים שיופעלו עליו בחדרי חדרים.

המטרה צריכה להיות ברורה: החזרת הרכבת למסלולה ומניעת ניסיונות נוספים מצד האמריקנים לפלוש לתחומים מבצעיים, כפי שעשו עם דרישתם לבחון את נוהלי הפתיחה באש. הכדור נמצא כרגע במגרש של לפיד. המשך המתנה מצדו תשחק לידי האמריקנים ותקשה עליו לעמוד על המשמר באירוע הבא. סבי עליו השלום נהג לומר שתמיד עדיף לשים סוף לפחד מאשר לפחד בלי סוף. נדמה לי שאין מתאים מכך בנדון שלפנינו.

גלעד כץ כיהן בעבר כקונסול הישראלי הכללי בדרום-מערב ארה"ב