אין הפתעות: איראן בדרך לגרעין וישראל צופה מהצד

ה'וול-סטריט ג׳ורנל' דיווח לפני שעות ספורות כי המכשול האחרון לחתימה מחודשת על הסכם הגרעין הוא דרישת האיראנים להסיר את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור. הדרישה הזו, שנשמעה בדיונית וחסרת סיכוי בעבר, זוכה כעת למענה עמום מטעם דוברי הממשל הרשמיים. מה שהחל במערכה הראשונה כהבטחה למשא-ומתן שיניב ״הסכם ארוך וחזק יותר״ מתברר כעת כמתן-ומתן מביש שכל מהותו נפנוף בחזרה להסכם המקורי עם תוספות. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, ההסכם הגרוע אכן צפוי להיחתם, ואלו חדשות רעות מאוד למדינת ישראל.

השאלה שעמדה למבחן בחודשים האחרונים הייתה האם בכוחו של דיאלוג שקט להשיג תוצאות טובות יותר, או למצער להגדיל את מרחב התמרון של מדינת ישראל בהינתן העובדה שדעתה לא תישמע חרף מחאות קולניות. אדריכל הגישה, שר החוץ לפיד, שסיכם עם מזכיר המדינה בלינקן בראשית ימיה של הממשלה הטרייה כי הדיאלוג יתנהל הרחק מאור הזרקורים, ללא הפתעות, נזכר כעת, מעט ומאוחר מידי, להצהיר כי הכוונה להסיר את הגדרת משמרות המהפכה כארגון טרור היא צעד מוטעה וכי ישראל תמשיך לנהוג בו כארגון טרור. אך אל דאגה, לזעמו של לפיד יש גבולות מתוחמים היטב; ימין דוחה, שמאל מקרבת – מיד לאחר מכן הסביר לפיד באריכות (בשיחה עם נדב איל במסגרת ועידת 'האנשים של המדינה') כי ישראל מנהלת ״דיאלוג מורכב עם הממשל״ והברית האסטרטגית עם ארה״ב היא נכס חיוני ממדרגה ראשונה למדינת ישראל.

בדיון הקבינט המדיני-ביטחוני שנערך ביום שני, אמר ראש הממשלה כי "ישראל צריכה לבחור את המלחמות שלה מול האמריקנים, ולהילחם רק כשיש לזה תכלית. לא נצא בסיבוב בינלאומי נגד הסכם הגרעין – כי הוא ייחתם".

כישלון מדיניות הדיאלוג השקט

מושכל יסוד בהתמודדות עם בת-בריתנו ארה״ב בעת מחלוקת מהותית, הוא שימור מרחב התמרון בין החלקים המרכיבים את פאזל הפרדת הרשויות ופיזור מוקדי העוצמה שם. ראשי ממשלות בעבר נכנסו לעימות עם הממשל כאשר הדבר היה עקרוני בעיניהם; ישראל מפעילה את הקונגרס לצורך הרחבת תקציבי שיתוף הפעולה הביטחוניים כדבר שבשגרה, ואגב כך דורכת על לא מעט יבלות – דוגמת אתגור האינטרסים של שחקנים במגרש העסקי-כלכלי.

ישראל מגייסת את דעת הקהל, מנהלת דיאלוג עם הקהילות היהודיות ועם מכוני מחקר המתווים הצעות מדיניות עבור הממשל וזרועותיו. לאורך השנים אתגרה ישראל ממשלים אמריקנים – רפובליקנים ודמוקרטים כאחד – במגוון סוגיות, לרבות סוגיות ביטחוניות. משברים ביחסים עם ארה״ב מתרחשים כל העת בנושאים שונים. לא תמיד הם נשמרים בסוד. אלא שסוגיית איראן אינה ״עוד משבר״ בעלמא, וההליכה אמריקנית לקנוסה מול האייתוללות בנקודת הזמן הנוכחית בה מצוי הפרויקט – אינה עוד אירוע בר-חלוף.

לעת הזו נועדה מדינאות שתכליתה הגנה על אינטרסים חיוניים-קיומיים של ישראל באופן העושה שימוש מושכל ביכולת לתמרן וללחוץ את הממשל ברצינות. בשעה שהאיראנים לוחצים בהליכה על הסף באמצעות ירי בקרבה למתחם קונסוליה אמריקנית (המצוי בתהליך בנייה) בארביל, מצטמצמת ישראל הרשמית ל״דיאלוג מורכב עם הממשל״, רק עם הממשל, שהגיע לקו הסיום העגום כעת. גימוד היחסים המיוחדים עם ארה״ב לכדי שיח שקט, צייתני ומנומס עם הממשל בלבד הוא בגדר פשיטת רגל של המדינאות הישראלית, מתנה קלה להשגה לממשל הנוהג באורח חסר אחריות כלפי בעלות ברית – זאת בניסוח העדין ביותר האפשרי.

במבחן התוצאה, התזה הזו קרסה וממשלת ישראל מקבלת פרס מפוקפק על ההתנהגות הטובה – פשוט לא ספרו אותה. האיראנים, מצוידים כתמיד בחושים מחודדים ובכישורי משא ומתן ההולכים עד הקצה ומעבר לו, עשויים לקבל את מבוקשם – הוצאה של משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור.

ישראל מפקירה את הזירה

לקרבות הבוץ בסיבוב הקודם בין ממשל אובמה ומתנגדי ההסכם מבית הייתה תוצאה חיובית, בדמות חוק שזכה לתמיכה דו-מפלגתית ומחייב את הנשיא להביא הסכם עם איראן לאישור הקונגרס.

החוק נכנס לתוקפו זמן מועט טרם החתימה והנשיא אובמה הצליח למנוע שימוש בסמכות המוענקת בו לקונגרס באמצעות תמרונים פוליטיים. ההסכם עם איראן הוגדר כ- Executive Agreement שאינו מחייב את אישור הקונגרס, להבדיל מ- Treaty. אז כהיום, הדבר האחרון שממשל ביידן מייחל לו הוא סריקה קפדנית של לשון ההסכם בקונגרס. כמו אובמה, ביידן יעשה הכל כדי להימנע ממצב כזה. יחד עם זאת, לא מדובר בתמרון פשוט, ושאלה ישירה מכתב בתדרוך ב-17 במרץ, דחקה לפינה את דוברת הבית הלבן ג׳ן סאקי בתשובתה.

בינואר שלחו 110 חברי קונגרס מכתב למזכיר המדינה המתריע מפני כניסה להסכם. בסוף חודש ינואר פרשו שלושה מחברי צוות המשא ומתן נוכח הכניעה המסתמנת בעמדת ארה״ב, הבכיר שבהם – סגנו של רוב מאלי במשלחת לווינה, ריצ׳רד נפיו, היה מעורה בכינון משטר הסנקציות נגד איראן בממשל אובמה, ללמדנו עד כמה הרחיק מאלי בוויתוריו במשא ומתן הנוכחי. ב-17 בפברואר פרסם דר׳ אריק מנדל, מי שתדרך חברי קונגרס ב-2015 על המעמד המשפטי-חוקתי של ההסכם, מאמר דעה הטוען כי ההסכם החדש, אם ייחתם, חייב להיות מוגש לביקורת ואישור הקונגרס. באותו היום ראה אור מאמר נרחב ב'ניו-יורק טיימס' הסוקר את ההתנגדות בקונגרס להסכם, את כוונת הרפובליקנים לעשות שימוש בחוק מ-2015 כדי לחייב את ביידן להביאו לאישור ולהפילו, ואת כוונתם המוצהרת לצאת שוב מההסכם בהזדמנות הראשונה, כאשר ייכנס לבית הלבן נשיא רפובליקני.

אלו הן דוגמאות מועטות לדעות אחרות הקיימות בשיח הציבורי ובקונגרס כעת. היכן קולה של ישראל? מה עושים דובריה הרשמיים בנדון? לא קשה לדמיין את מרחב הפעולה שהיה לישראל אילו ביקשה לגייס תמיכה נוספת בקונגרס שתחשוף את הממשל לביקורת מבית על הביצועים העלובים שהציג בחודשים האחרונים במהלך המשא ומתן בווינה. תחת זאת, העדיפו בממשלת ישראל לפעול בהתאם להתוויית מדיניות לפיד מראשית הקדנציה: בלי הפתעות, בלי מחלוקות פומביות, בלי לחץ. כצפוי, העימותים בחדר הסגור לא נשאו שום מנוף לחץ על הממשל וזה המשיך לדהור ללא הפרעה לעבר כניעה מבישה מול איראן ודרישותיה המפליגות. מרחב התמרון נותר ללא שימוש ומובן מאליו שהממשל לא טרח להתחשב בנימוסים ובשקט הדיפלומטי שקיבלה על עצמה ישראל הרשמית.

מנעד הישגי המינימום והמקסימום של מדיניות תקיפה ומתוחכמת יותר מול הקונגרס, הממשל, דעת הקהל והקהילות היהודיות בסוגיה הרת-גורל זו היה שווה את המאמץ: לכל הפחות, ישראל הייתה משמרת את חופש הפעולה שלה ומכשירה את הקרקע לפעולות עצמאיות. הישג טוב יותר היה עשוי להתבטא באילוץ האמריקנים להקשיח עמדות, לרבות חוסר נכונות לשקול את הוצאת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור, מאלץ את הממשל מלכתחילה להביא את ההסכם לקונגרס, מסייע לגבש חזית רחבה של חברי קונגרס – כולל דמוקרטים – להתנגדות והעלאת השגות ביחס להסכם המתגבש, קונה לגיטימציה לאימוץ גישה לוחמנית עצמאית ומכשיר את הקרקע לשינויי מדיניות בעתיד.

כאמור, החשש מהתגרות ניגף אל מול הדריסה המוחלטת של האינטרס הישראלי כפרס מפוקפק על הישיבה המאופקת על הקווים. אם זו התוצאה עבור התנהלות ישראל, ערכה נמוך מהותית מהאלטרנטיבה.

מדפדפים עוד כישלון

האורח האגבי בו מתרחשות בשנה האחרונה תהפוכות הרות-גורל אינו פוסח גם על דפדוף הדרמה המתרחשת בימים אלו בווינה. זה לא גרעין, זה גרעינים: אפס סיקור, אפס עיסוק בזמן ובמקום הראויים לכך הן על ידי התקשורת והן על ידי מקבלי ההחלטות. ממשלה שהחליטה בעת כינונה ״להניח את האידיאולוגיה בצד״ ולאמץ סדר יום אזרחי משל היינו קנדה או ניו זילנד, נתקלת פעם אחר פעם בסוגיות מדיניות כבדות משקל, וכבורחת מבשורה היא מייצרת סדר יום מלאכותי במקום אחר, העיקר שלא להתמודד עם הפיל שבחדר.

הסברים על שמירת עצמאות מבצעית ותדרוכים לעיתונות בדבר בניין כוח צבאי ליום פקודה לוקים על רקע התנהלות ישראל תחת הממשלה הנוכחית בחוסר אמינות בסיסי – כיצד יהין מי שחשש לתקוע טריז בין הממשל לקונגרס לעשות שימוש בנשק אמריקני כדי להפציץ פשוטו כמשמעו את ההסכם ואת משמרות המהפכה בתיוגן החדש כארגון שוחר-טוב? מהיכן ישאבו המנומסים הללו את העוצמה האישית והמשקל הסגולי המדיני לעמוד מול ארה״ב והקהילה הבינלאומית?

אל תעצרו את נשימתכם – הם לא. לכל היותר יישמט משולחנם תפוח האדמה הלוהט וימשיך בגלגולו אל מעבר למערכת הבחירות הבאה, ומבחינת בנט אחרי הבחירות – המבול. חוסר האמינות הבסיסי הזה בוודאי לא ייעלם מעיניהם הבוחנות של האיראנים מחד, ושל האמריקנים מאידך. הראשונים ימשיכו לאתגר בתעוזה גוברת; האחרונים לא יהססו להזהיר ולאיים על ישראל בערוצים המתאימים, בחדר הסגור, לבל יעיזו לחרוג מן השורה. לארה״ב כלים רבים למשמע ממשלה רופסת המחשבת את צעדיה בכיוון לא רצוי, זה יהיה כמעט קל מידי.

במדינת ישראל שולטת כרגע ממשלה המצליחה לגמד כל פיאסקו ולמסמס כל מחדל. את מדינת ישראל מוביל כעת אדם הניחן בעזות מצח אגדית הדרושה לו כדי לכהן כראש ממשלה נטול תמיכה, אך לא בעוז-הרוח הדרוש כדי להיכנס לעימות מול ידידתנו הגדולה למען האינטרס הקיומי המובהק מכולם. בנט ולפיד הם אסקופה נדרסת במעלה הדרך ליום פקודה, ועלה נידף אם וכאשר יגיע היום.

עקבו אחר ׳מידה׳ ברשתות החברתיות: