ראשי השמאל שסיפרו לנו כמה חשובות יציבות פוליטית ואחדות, עשו ועושים הכל כדי לערער את היציבות ולפלג את העם
במהלך מערכות הבחירות החוזרות של השנים האחרונות (ומדי פעם עוד קודם לכן), אחת ההאשמות החביבות על יריבי נתניהו הייתה הטענה כי הוא "גורר את המדינה לבחירות" מתוך אינטרסים אישיים או אחרים. בני גנץ למשל נהג לחזור עליה בהזדמנויות רבות, נפתלי בנט לא בחל בה וגם יאיר לפיד עשה עליה סיבוב במסגרת מחול הספינים הבלתי-פוסק שהוא מייצר.
במקביל לאיום הבחירות הנוספות, דובר רבות בשמאל על הצורך ב"יציבות" של המערכת הפוליטית. יאיר לפיד הבטיח אי-אז כי "אם נקים ממשלה, מה יהיה פה יום אחרי הבחירות? יהיה פה שקט". בפועל, כבר ביומה הראשון של קואליציית בנט-לפיד הצביע אחד מחבריה , ח"כ שיקלי, נגד הקמתה ומיד לאחר מכן הגיעה סדרה מבוכות החל מהכישלון לאשר את 'חוק האזרחות' עם היעדרות חלק מחברי רע"מ, סירוב 'כחול לבן' להצביע בשל משבר הפנסיות הצבאיות והקפאה כללית של פעילות רע"מ סביב המהומות בהר הבית.
בהמשך התרחשה סדרת פרישות והתפטרויות החל מאלי אבידר ועד עידית סלימן, מה שלא רק גרם לאיבוד הרוב במליאה ולמעשה לשיתוק כללי, אלא גם אפשר לכל חבר כנסת זוטר להחזיק את המפתחות להמשך קיום הממשלה. בלשכת ראש הממשלה בנט, מרבית מקורביו נטשו את הספינה השוקעת. הוא נאלץ להדיח את ח"כ כלפון ולהחזיר את השר כהנא לכנסת, וכל העת הלך והתרסק בסקרים.
שורש הבעיה היה טמון כמובן בהרכב הממשלה ובאופן בו הוקמה תוך מהלך רמייה נרחב, מה שהפך את ההצהרות על "יציבות" למגוחכות עוד יותר. ממשלת "השינוי" הייתה אחת הממשלות הכי פחות יציבות שכיהנו בישראל בעשורים האחרונים, ובסופה אנחנו מגיעים שוב לאירוע אותו לדברי ראשיה ניסו למנוע יותר מכל: בחירות נוספות.
אלא שכעת גם הפזמון הזה השתנה. לפתע יאיר לפיד מצהיר בריש גלי כי עבורו, בחירות שישיות הן אפשרות מועדפת על פני הקמת ממשלה עם הליכוד. בהתאם, גם התדרוכים לשופרות מעבירים את אותו המסר ואף מחדדים: בחירות שישיות יהיו למעשה ניצחון מבחינת לפיד, שרואה את הסקרים הנוכחיים ומבין כי האפשרות שיקים ממשלה חדשה נמצאת בסבירות נמוכה. המאחד הגדול אף דאג להדגיש כי ממשלת אחדות לא נמצאת על הפרק בשום אופן.
אז מקרה ליציבות המקודשת ולסכנה הנוראה של עוד בחירות? כפי שהסביר ד"ר רן ברץ, הגורם העיקרי לחוסר היציבות במערכת הפוליטית בישראל הוא החרם אותו הטיל השמאל על גוש הימין ומנהיגו, אשר הכשיר כל שקר בדרך להקמת ממשלת בנט.
ללא החרם הפרסונלי העיקש והבוז בו מתייחסים בשמאל לבחירת מצביעי הימין, הייתה יכולה מזמן לקום כאן ממשלה יציבה ומתפקדת לשנים רבות. אלא שהחרם חזק יותר מהכל, ולדברי ברץ דוחף את השמאל לכיוון האנטי-דמוקרטי המדאיג בו הוא צועד לאחרונה בניסיון להכשרת ממשלת מיעוט: "כך הוא יכול גם להמשיך את החרם וגם לקבל לעצמו שלטון יציב".
איילת שקד (והאקס הנדל) זגזגה בתוך ימים ספורים מ"לא ניתן לאף צד להקים ממשלה צרה" עד ל"אנחנו נהיה המנדט ה-61" וככל הנראה תראה את הכנסת הבאה רק בטלוויזיה. לרגע קט קמפיין 'המחנה הממלכתי' של גנץ עוד בדק האם שקר "ממשלת 71 מנדטים" של זהבה גלאון וגדעון סער, אביגדור ליברמן ומנסור עבאס ביחד עם החרדים היא שתציל את ישראל מבחירות שישיות, אבל זנח את הספין מהר מאוד.
הדוגמה היחידה שהצליח לגרד הייתה בכך ש"מרצ וש"ס ישבו פעם יחד", רק שאותו חיבור החזיק מעמד קצת יותר משנה לפני שהתפרק ברעש גדול, בדיוק כמו ממשלתו הנוכחית של גנץ. במקום זה עברנו לספין של "ממשלה בלי קיצוניים", שלא רק שאינו אפשרי אלא גם שעליית אותם "קיצוניים" היא פועל יוצא הן של החרם והן של חדלון הממשלה. ומה לגבי גוש הימין הגדול? עבור גנץ, המטרה הייתה ונותרה "לפרק את גוש ביבי", אבל רגע – "למען האחדות" כמובן. וכל הזמן החרם עוד עומד.
כך אנחנו מקבלים את התגברות ההסתה והפילוג מצד שמאל, כך קיבלנו ממשלת כלאיים כושלת שקרסה בזמן שיא אחרי שהותירה נזקים לדורות, וכך קיבלנו בסוף עוד בחירות בהן האפשרות היחידה של לפיד להקמת ממשלה טמונה בשיתוף פעולה עם תומכי טרור מובהקים.
בסופו של דבר ואחרי כל הספינים קיימות רק שתי אפשרויות ריאליות – מצד אחד התעוררות שתוביל לממשלת ימין אמיתית ויציבה שתוכל להתחיל ולהשיב את המדינה למסלול, ומנגד שאננות שתוביל לסוג של תיקו או תוצאה צמודה אחרת, שתמשיך להחיות את ממשלת "השינוי" המשותקת ותוביל לבסוף לבחירות נוספות. קיימת גם אפשרות שלפיד יצליח לגרד 61 אצבעות בדרכים שונות, אך נכון לבוקר הבחירות היא נדמית כפחות מציאותית. גם תזוזות בין הגושים כרגע נראות רחוקות.
יתכן שישנם מצביעים רבים בשמאל שהאפשרות השנייה מועדפת עליהם גם במחיר המשך הכאוס. מאלה היינו מצפים שלפחות יפסיקו את העמדת הפנים המוזרה. לגבי בוחרי הימין המצב ברור – הצבעה לגוש החרם מקטינה מאוד את הסיכוי להקמת ממשלה כלשהי, ובוודאי ממשלה לאומית.
תיקון איד: לפיד דווקא ניסה ומנסה להוציא את ישראל מהנשבר בדרכו שלו.
בעבר היתה חלוקה ברורה לשני גושים וכך היתה תמיד הצלחה לבנות ממשלה יציבה.
בעשורית האחרונים המילה ׳קיצוני׳ הפכה למילת גנאי וצידוק לשנאה תהומית ופילוג העם. זה ממש הפך לפשע שנאה המתנהל כמו כל גזענות אחרת.
חלק מהתוצאה של זה היא עליית מפלגות אמצע ללא מחויבות לאף גוש, ללא מוכנות לכבד דעת רוב בתוך הגוש לו הם משתייכים והכי גרוע: הם אשכרה מדברים על ממשלת מרכז למרות שאין לזה שום תרחיש ריאליסטי.
זה הפך את מלאכת הרכבת הקואליציה והחזקתה לקשות עד בלתי אפשריות.
לפיד התפכח מזמן והבין שחייבים לחזור לשני גושים ולכן התחיל לחבק את השמאל והערבים אך אינו יכול להודות בכך בגלוי כי רבים ממצביעיו אינם מפוכחים עדין ויברחו למפלגות שגורמות לבעיה(כחולבן, ישראל ביתנו והימין החדש).
נקווה שעליית לפיד והנצחון הנוכחי מבשרים את סוף עידן המרכז הפוליטי והחזרה לשפיות של שני הגושים.