גם בתחום המדיני, שקט הוא רפש

בתאריך 11 בנובמבר, יום שישי, התכנסה במטה האו"ם בניו-יורק הוועדה המיוחדת לפוליטיקה ולדה-קולוניזציה (כן, יש כזו) וברוב קולות אישרה את בקשת הפלסטינים להעביר לבית הדין הבינלאומי בהאג חוות דעת משפטית שבין היתר קובעת מהי "המשמעות המשפטית של הכיבוש הישראלי המתמשך".

בקיצור רב, נספר שאימוץ ההגדרה שלעיל יהפוך את ישראל למדינה "קולוניאלית" על כל המשתמע מכך, ויפגע בנו בתחומים רבים וחשובים. במסגרת טור זה אנסה להסביר איך הגענו למצב בו הפלסטינים הצליחו להעביר ברוב קולות (98 בעד, 17 נגד ו-58 נמנעים) הצעה שמשמעותה פגיעה קשה באינטרסים של מדינת ישראל. כדי להשיב על השאלה, כדאי גם להתייחס לעיתוי ולשאול למה מדוע קרה דווקא עכשיו.

כמו כל דבר בחיים, גם בתחום המדיני אין ואקום. כל עוד מדינת ישראל קידמה מדיניות ברורה ואקטיביסטית בערוץ הפלסטיני, יכולנו להתמודד עם הפלסטינים ביתר קלות; ברגע שישראל ויתרה על מדיניותה והחליטה לאמץ מדיניות פייסנית, הראשונים שזיהו את השינוי היו כמובן הפלסטינים.

וכך, בשנה וחצי האחרונות מאז הקמת ממשלת בנט-לפיד-עבאס, השתנו סדרי בראשית ביחסים בין ישראל והפלסטינים וממילא ביחס הקהילה הבינלאומית כלפי "התהליך המדיני". רובנו אולי לא ערים לכך, אך כדי להבין את הדברים שהתרחשו ועדיין מתרחשים אבקש להציג את מדיניות ישראל עד להקמת ממשלת בנט-לפיד-עבאס, ואת המדיניות החדשה שהחלה להתגבש מיד עם השבעתה של ממשלה זו.

עד לאמצע 2021, עת הושבעה ממשלה חדשה בראשות בנט, העיקרון המרכזי של נתניהו קבע שישראל לא תנהל כל משא ומתן עם הפלסטינים עד שאלה לא יכירו במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. ההיגיון פשוט: אם הפלסטינים לא מכירים במדינת ישראל, כיצד מדינת ישראל יכולה לנהל עמם משא ומתן? נתניהו שכנע את ארה"ב ומדינות נוספות כי זכותה של ישראל לעמוד על דרישה זו כתנאי לפתיחת שיחות, והפלסטינים מצדם סרבו לכך בעקשנות.

זו הסיבה שמאז שנת 2014 המשא ומתן קפוא ותקוע. לא התקיימו פגישות מדיניות בין ישראל והפלסטינים ובטח לא בין מנהיגי שני הצדדים. במשך שבע שנים, כל עוד הפלסטינים התבצרו בסירובם, נתניהו הציג את הפלסטינים כסרבנים וכמי שפוגעים בחידוש התהליך המדיני. יש להזכיר כי בחלק מתקופה כיהן בבית הלבן הנשיא ברק אובמה, שכידוע לא היה אוהד גדול של העמדה הישראלית.

העקשנות הפלסטינית הובילה לבידודם, ובמקביל החלה ישראל לגשש בהצלחה כיוונים שונים מול מדינות ערב. כך נולדה פרדיגמת 'הסכמי אברהם' שטענה שאסור להפוך את התהליך המדיני מול מדינות ערב לבן ערובה של הפלסטינים. עם החתימה על ארבעת הסכמי אברהם מול האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, הפלסטינים נדחקו עוד יותר והפכו ללא-רלוונטיים. כך היה עד הכתרתו של בנט לראש הממשלה.

אחד המהלכים הראשונים שנעשו עם כינון ממשלת בנט-לפיד-עבאס היה הזמנתו של אבו מאזן לביתו של שר הביטחון בני גנץ, בידיעתו ובהסכמתו של בנט. פגישה זו שינתה את הלך הרוח בקרב הפלסטינים. הם הבינו שהבידוד שנכפה עליהם בידי נתניהו הסתיים, והחלו לקדם מהלכים כדי להפוך את עצמם שוב לשחקן רלוונטי ובעל השפעה איזורית.

במהלך השנה האחרונה שרים בממשלת ישראל נסעו למוקטעה להיפגש עם אבו מאזן, ובמקביל ממשלת ישראל העבירה מסרים ברורים שמדיניות נתניהו הסתיימה וכעת היא מקדמת מדיניות חדשה. ממשלת בנט-לפיד התנערה, דה-פקטו מבלי להכריז זאת במפורש, מההתניה הישראלית הבסיסית של הכרה בישראל כמדינה יהודית כדרישה מחייבת לחזרה למו"מ. זה נתפס אצל הפלסטינים כהוכחה לצדקתם לא להיכנע לתכתיב הישראלי בידיעה שבסוף הצד הישראלי הוא זה שכרגיל יתקפל.

וכך, בעוד ממשלת בנט-לפיד משוכנעת שחידוש התהליך המדיני הוא הישג, הפלסטינים ראו בחידוש התהליך ללא ויתור מצדם ניצחון על ישראל. יתרה מכך, הם פירשו את חידוש התהליך המדיני כחזרה למתווה אוסלו –  החזרת הפלסטינים למרכז העניינים ודחיקת הסכמי אברהם לשוליים, כולל הגישה לפיה בשם "התהליך" הקדוש ישראל צריכה להכיל את הטרור.

הפלסטינים הבינו שלא משנה מה יעשו ומה יקרה, ממשלת בנט-לפיד לא תעצור את התהליך המדיני. הבנה זו תורגמה לעידוד פיגועי טרור ללא חשש מגביית מחיר. במהלך השנה האחרונה התגברו ורבו פיגועי הטרור הקטלניים שגבו את חייהם של עשרים וחמישה אזרחים ישראלים חפים מפשע. והפלא ופלא, ממשלת בנט-לפיד אכן לא עצרה את התהליך המדיני ולא איימה על הרשות הפלסטינית, אלא נקטה בגישת אוסלו של מלחמה בטרור ללא קשר לתהליך המדיני.

מעלה שוב את הדיווח שלי מאתמול בנוגע לכוונת הממשל האמריקני והFBI לחקור את פרשת שירין אבו עקלה. קו פרשת מים חמור ותקדימי ביחסים בין המדינות pic.twitter.com/j4tpy1acoW

— עקיבא ביגמן הישן והממלכתי (@akibigman) November 15, 2022

עם כניסת לפיד ללשכת ראש הממשלה הוא הלך רחוק יותר, כאשר בנאומו מעל בימת האו"ם קרא לחזרה לפרדיגמת "שתי מדינות לשני עמים". הכרזה זו נתפסה בעיני הפלסטינים כניצחון מוחץ. לא רק שהם לא מכירים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אלא הם מקבלים פרס בדמות הכרזה ישראלית על שאיפתה להקים מדינה פלסטינית, בלי קשר למעשיהם של הפלסטינים.

מציאות זו עודדה את הפלסטינים להמשיך ולהעביר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני למסדרונות האו"ם, נאמנים לדרכם לפגוע בישראל בכל דרך ובכל זמן, וכך הגענו ליום שישי האחרון.

כאשר קוראים את תגובתו הרפויה של לפיד מבינים ששוב הפלסטינים צדקו בהערכתם את "נחישות" ממשלתו. חוץ ממלל רב לפיד לא הפגין קשיחות או עוצמה, רק משפטים אינסופיים על פגיעה בתהליך המדיני, על אחריות של כולם ליציבות ועוד אמירות כלליות חסרות ממשות. ניתן ללמד על לפיד זכות בעובדה שגם הוא מבין שסיים את תפקידו ולכן אין לו רצון או יכולת לשנות את מדיניותו בימיו האחרונים כראש ממשלת מעבר. אבל הליכתו של לפיד לא פותרת את הבעיה שהוא, בנט וגנץ השאירו לנו – רשות פלסטינית שחזרה להיות רלוונטית מבלי להכיר במדינת ישראל כמדינת הם היהודי.

ממשלת נתניהו תצטרך להתמודד מיומה הראשון עם התחושה של הפלסטינים שהם שחקן בצד 'הנכון' בעוד ישראל בצד הסרבן, ותצטרך לפעול באופן תקיף ומהיר כדי למנוע המשך הסלמה מדינית לרעת ישראל.

כדי לעשות זאת, יש לשוב למדיניות של דרישה חד-משמעית ובלתי מתפשרת להכרה פלסטינית בישראל כמדינה יהודית, כתנאי לחידוש התהליך המדיני. ללא הכרה שכזו ישראל תהיה חייבת לפעול לבידוד הפלסטינים בקרב הקהילה הבינלאומית. כדי להצליח על ישראל להעמיק את פרדיגמת 'הסכמי אברהם' באמתעות הוספת מדינות מוסלמיות מתונות נוספות למעגל השלום, ועוד מהלכים נוספים בערוץ זה. 'הסכמי אברהם' הוכחו כגורם מייצב וחשוב, ולכן מדובר באינטרס איזורי ועולמי שניתן לרתום אליו גם את ארה"ב וגם את הקהילה הבינלאומית.

אסור לממשלת ישראל להתפתות ולוותר לפלסטינים על התנאי הבסיסי של הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, שבלעדיו ממשלת ישראל לא תנהל משא ומתן עם הפלסטינים.

גלעד כץ כיהן בעבר כקונסול הישראלי הכללי בדרום-מערב ארה"ב ושימש כיועץ לראש הממשלה נתניהו.