זהות לפני זכאות: מדוע יש לתקן את חוק השבות

בשבועות האחרונים נראה כי מפלגת 'ישראל ביתנו' אחוזת פאניקה. הגורם: כוונת הממשלה המיועדת לתקן את חוק השבות. במכתב פתוח לראשי הקואליציה המיועדת כתב יו"ר המפלגה אביגדור ליברמן כי "רצונן של סיעות הקואליציה המתגבשת לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות הן בגדר ניסיון נוסף להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה, אך הפעם בשונה מפעמים קודמות נראה שהניסיון הנ"ל יהפוך למציאות והחזון שהוא אנטיתזה לחזונו של הרצל עתיד להתממש". כדי להבין אם אכן מדובר באנטיתזה לחזונו של הרצל, ניקח כמה צעדים לאחור כדי לקבל ראיה רחבה יותר.

מעט לאחר קום המדינה, בשנת 1950, ממשלת ישראל הראשונה חוקקה את חוק השבות, חוק שנועד לתת ביטוי ברור למדיניות הגירה ותואם את תפיסת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. החוק מנה סעיף מהותי אחד בלבד: "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". ברירת המחדל הייתה שההגירה לישראל הינה ליהודים בלבד. באותה העת היינו אנשים פשוטים ולא נדרשנו להגדרת המונח "יהודי" בחוק. בשנת 1952 נחקק חוק הכניסה לישראל שמטרתו הייתה להסדיר באופן פרטני נושאי המעמד והגירה למי שאינם יהודים, כגון אשרות לעובדים זרים וכדומה.

מי שהרחיב את חוק השבות לראשונה היה כמובן בית המשפט העליון. כבר ב-1970 התערב בג"ץ בהחלטת המחוקק וכדי למנוע מצב בו משפחות יקרעו עקב זכאות לעלייה של בן משפחה אחד בלבד, קבע כי יש להטמיע משמעות חדשה בהגדרת "יהודי". בפסק הדין בעניין שליט, נקבע כי בן של יהודי על אף שאינו בן לאם יהודייה, יחשב לעניין זכאות המעמד והשבות בישראל כיהודי.

במסגרת "פשרה" מפא"יניקית, הוחלט להוסיף לחוק את מה שאנו מכירים כיום כסעיפים 4א' (המוכר כ"סעיף הנכד") ו-4ב'. הוחלט לתת הגדרה מפורטת למונח יהודי, כך שיכלול רק מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר, ובמקביל לכלול כזכאי עליה לישראל חמישה זכאים נוספים על אף שאינם יהודיים: בנו, נכדו, נשותיהם ובת זוגו של היהודי הזכאי לעלות לישראל מתוקף היותו יהודי.

השד הדמוגרפי

נציין שלצד ההתפתחות המשפטית שהובילה לתיקון החוק, נוכחו באותה תקופה ממשלות ישראל כי נוצר כשל דמוגרפי שדורש פתרון: קצב הילודה של האוכלוסייה היהודית בישראל לא הצליח להדביק את קצב הילודה של האוכלוסייה הערבית. הנסיבות הדמוגרפיות היוו פקטור נוסף לצורך בפתיחת שערי העלייה גם למי שלא היה "לגמרי יהודי", כדי "לתקן" את המגמות הדמוגרפיות.

הקשר בין הרחבת הזכאות על פי חוק השבות לחוקי נירנברג הידועים לשמצה, הינה לא פחות מאגדה אורבנית שהתבססה על אמירת אגב של חבר הכנסת דאז אמנון רובינשטיין. אמירה זו מעולם לא קיבלה ביטוי בדברי ההסבר לחוק או בפרוטוקולים של צוותי העבודה שעבדו על תיקון החוק באותה תקופה.

במהלך השנים ובעקבות פסיקת בג"ץ נוצקה משמעות רחבה יותר למונח "התגייר" המקנה זכות לעלות לישראל על פי חוק השבות, בכך שגם גיורים שאינם אורתודוקסים הוכרו כמקנים למתגיירים החדשים זכות לעלות לישראל ולקבל בה מעמד עולה חדש.

כך נוצר מצב שמהלך חקיקתי שנועד להביא מצד אחד לפתרון הבעיה הדמוגרפית של קצב הילודה ומצד שני למניעת מצב של קרע משפחתי, הפך במהלך השנים למקור העיקרי של ההגירה הלא-יהודית לישראל ולצניחת הרוב הדמוגרפי היהודי בה.

כך החלו לעלות לישראל בנים ונכדים של יהודים על אף שהאב או הסב היהודי כלל לא עלה לישראל או כלל לא היה בין החיים, וכך החלו לעלות לישראל גם מי שגיורם לא היה אורתודוקסי.

סעיף הנכד והדוד סאם

זו לא ממשלת הימין הראשונה בה המפלגות הדתיות מציבות בראש סדר העדיפויות את הדרישה לשנות את חוק השבות. בבחירות לכנסת ה-12, התיקו הפוליטי לאחר ממשלת האחדות בין שמיר לפרס נשמר כשהליכוד השיג 40 מנדטים והמערך 39. כמו היום, גם אז עיקר הגידול הגיע דווקא מהשותפות הטבעיות, כאשר המפלגות החרדיות עלו משישה מנדטים ל-13. לשמיר הייתה אפשרות להקים ממשלה בתמיכת 65 חברי הכנסת שהמליצו עליו לנשיא, אך דרישה אחת מצד המפלגות החרדיות האיבה על הקמת הממשלה הלאומית אז: תיקון חוק השבות.

יהדות ארה"ב נזעקה ודרשה לשמור על חוק השבות כפי שהוא, פן תפגענה יהדות התפוצות. שמיר העדיף שלא לסכן את יחסיו עם התפוצה הגדולה בעולם ובחר בממשלת אחדות.

מי שניצב מול דילמה דומה בימים אלו הוא יו"ר הליכוד בנימין נתניהו. כמו בימי שמיר, התיקו הפוליטי הוכרע בזכות גידול של השותפות הקואליציוניות. המפלגות החרדיות עלו ל-18 חברי כנסת, הציונות הדתית ועוצמה יהודית השיגו 14 מנדטים והדרישה לתיקון חוק השבות חזרה לסדר היום.

לצד הדאגות שהעלו ב'ישראל ביתנו', נדמה כי תסריט של משלחות בכירי יהדות ארה"ב הדורשים לעצור את התיקון הוא בלתי נמנע. אלא שבין ימי שמיר לימי ממשלת נתניהו השישית עברו הרבה מים בנהר ועשרות אלפי זכאי חוק השבות עלו לישראל.

על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, בעשורים האחרונים, אחוז היהודים (כמשמעותו המקורית של החוק) מסך זכאים העולים לישראל לא הפסיק להצטמצם. בשלושים השנים האחרונות, מתוך סך העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, בדגש על רוסיה (117,500 איש), היו פחות מ-36% יהודים, כאשר על פי פרסומי מרכז המידע והמחקר של הכנסת, בשנת 2020 אחוז היהודים ירד עד לרף ה-28% מסך העולים לישראל מאותן מדינות.

ומה לגבי העולם מארה"ב, תשאלו? אז בשלושים השנים האחרונות, מתוך סך העולים מארה"ב (21,300 איש) 95% היו יהודים. כך גם לגבי העולים מבריטניה (94%) וצרפת (95%). כלומר, אפילו אם סעיף הנכד יבוטל, הדבר לא ישפיע על זכאות העלייה של יהדות ארה"ב.

הרוב היהודי מצטמק

כאשר בוחנים את מגמות הריבוי הטבעי של האוכלוסייה היהודית בישראל אל מול מגמות הריבוי באוכלוסיית "האחרים" שאינם ערבים, נמצא כי אחוז האוכלוסייה היהודית בישראל הצטמצם ב-35 השנים האחרונות בקרוב ל- 10%, כשנכון לשנת 2021 הרוב היהודי בישראל ירד מתחת לרף ה- 74% מסך האוכלוסייה בישראל.

באותן שנים, אחוז ה"אחרים" בישראל עלה בהתאמה (במאמר מוסגר יצוין כי במהלך שלושים השנים האחרונות קצב הריבוי הטבעי באוכלוסייה הערבית במגמת צניחה מתמדת כאשר משנת 2015 קצב הריבוי הנ"ל ירד מתחת לקצב הריבוי של האוכלוסייה היהודית בישראל).

על מנת להבין את המגמות ניקח לדוגמא את שנת 2021. בשנה זו, מסה"כ הריבוי באוכלוסייה היהודית בישראל, הריבוי היהודי הטבעי (שנבע מילודה) עמד על 87%, שעה שהריבוי היהודי הנובע מהגירה היה 13% בלבד.

באשר לאוכלוסיית "האחרים", הריבוי כתוצאה מילודה עמד על 20% לעומת הריבוי כתוצאה מהגירה שעמד על לא פחות מ-80%. כך מתגבשת לה מתחת לאפנו מהפיכה דמוגרפית בישראל. בקצב הזה, את החזון של הרצל ניתן יהיה לגנוז.

חוק השבות נועד להגן על האתוס המרכזי של ישראל כמדינה יהודית. ללא רוב יהודי לא תיתכן מדינה יהודית. סעיף הנכד הפך במהלך השנים מ"פתרון דמוגרפי" ל"פיגוע דמוגרפי", ובמקביל העלייה לישראל הפכה מ"אתוס לאומי" לגורם המעמעם את זהותה היהודית של ישראל. תיקון החוק והשבתו מוכרח להיות בראש סדר העדיפויות של הממשלה החדשה, אחרת הזכאות תגבר על הזהות.

ד"ר יונה שרקי הוא היועץ המשפטי של המרכז למדיניות הגירה ישראלית.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: