העם האיראני במלחמה על עתידו

המטבח דומה, וגם השף. המרכיבים דומים גם הם. אך כאשר התבשיל מוגש לסועדים הם דוחים אותו בשאט נפש. זו התמונה העולה בדמיון כאשר מביטים באופן בו הרפובליקה האסלאמית של איראן מנסה להתמודד עם גל המחאה העממי הנוכחי.

מאז שנוסד לפני 43 שנים, המשטר הח'ומייניסטי השתמש באותו מתכון ובאותם המרכיבים בכל פעם שעמד בסכנה: להרוג כמה מאות מפגינים, לעצור עוד כמה אלפים, לשחד את ראשי הצבא וכוחות הביטחון, לאיים על ידוענים, לאסור כניסת עיתונאים זרים, לשחרר את כלבי הטרף של המיליציות, להאשים "ציונים וסוכני CIA" ולהמציא איומים זרים שונים ומשונים.

בכל הקשור לגל המחאה הנוכחי, המתכון המוכר כשל עד כה בניסיון לכבות את האש העממית הבוערת ברחבי המדינה, במיוחד בקרב בני נוער. בזמן כתיבת שורות אלה, ידועים לנו שמותיהם של 385 הרוגים מבין המפגינים, כולל ארבעים נשים, 32 ילדים ושבעה אנשי ביטחון. 12,500 אחרים נעצרו, על פי נתונים שהוצגו בידי הוועידה הבינלאומית של הצלב האדום. מתקפה על "קדש" בעיר שיראז הוצגה כמבצע של דאעש נגד מתפללים שיעים, והפיכת העיר זאהידאן לאזור מלחמה הוצגה כפעולת גמול נגד טרוריסטים שפלשו לשטח איראן מפקיסטן.

אך אף אחד מהסיפורים האלה לא הצליח לגשר על פער האמינות ממנו סובל משטר האייתוללות. "אנשים פשוט לא מאמינים למה שהרשויות אומרות", התלונן חבר הפלרמנט לשעבר מסוד פזשקיאן.

מכיוון שברור כי המתכון הישן לא עובד יותר, מרבית בכירי המשטר שמרו עד כה על שתיקה בנוגע להפגנות. בפעם הזו הם אינם צועדים לקול תופי המלחמה הרגילים. אז מה עושים? זו השאלה שרבים בחוגי השלטון מתחילים לשאול אחד את השני ואת עצמם.

תשובה אפשרית אחת, שמעולם לא הושמעה במונחים מעשיים, היא שהגיע הזמן להמשיך הלאה משלטון היחיד של המנהיג העליון ח'אמנאי לעבר מודל חדש של "הנהגה משותפת". בעת האחרונה התקיימו מספר מפגשים משולשים ומתוקשרים היטב בין הנשיא, יו"ר הפרלמנט וראש המועצה האסלאמית. במצב רגיל זהו מפגש המתקיים לעתים רחוקות מאוד.

בנוסף, ולראשונה, ישנם המתחילים לרמוז לפחות על שינויים חוקתיים אפשריים שיאחדו את תפקיד המנהיג העליון עם זה של הנשיא, או לחלופין להקים "מועצה עליונה" חדשה שתורכב ממספר אנשי דת בכירים. קבוצות מסוימות, בתוך או בשולי הממסד, קוראות למשמרות המהפכה לתפוס בכוח את השלטון ובכך לפתוח "פרק חדש במהפכה". גם האפשרות לשובו הביתה של מנהיג גולה נראית כקוסמת לאחדים.

אך ישנם גם מתכונים אחרים. אחד מהם כולל למשל מתן חנינה למנהיגי 'התנועה הירוקה' הנמצאים במאסר בית מאז שנת 2009, או הזמנת 'נערי ניו-יורק' המודחים, בראשות הנשיא לשעבר חסן רוחאני, לשולחן מקבלי ההחלטות, כחלק מניסיון לאחד את העם המפולג. אלה גם יהיו יכולים בתיאוריה להגיע להסכם כלשהו עם ממשל ביידן, שנכון לעכשיו עדיין מקבל את ההחלטות בוושינגטון.

ישנם כאלה בממסד התומכים בטקטיקה הלניניסטית של "צעד אחד אחורה, שני צעדים קדימה", אשר משמעותה ביצוע ויתורים כעת כדי להדק את השליטה בהמשך. 'משטרת המוסר' המושמצת קיבלה הוראה שלא להיראות ברחובות, לכאורה בשל מחסור בכוח אדם. בינתיים, עוד ועוד נשים מורשות להתהלך בפומבי ללא כיסוי הראש הנדרש, אפילו בלב טהרן.

כחלק מאותה חבילה, שכרם של אנשי משמרות המהפכה, הצבא וכוחות ביטחון נוספים הוקפץ ב-20%, בעוד גמלאים זכו גם הם למענקים קטנים יותר, אולי בתקווה שיעוררו בהם זיכרונות חמים מימי המהפכה. רעיון אחר מדבר על משאל עם בסוגיית הרפורמה החוקתית, במטרה להסיט את תשומת הלב מההפגנות, ומתוך ידיעה כי צעד כזה יספק לשלטון מסלול בטוח להתחזקות, תוך שהוא ממשיך למכור לעמו אשליות.

עם כל זאת, האתגר העומד בפני משטר האייתוללות עשוי להיות גדול יותר ממה שאויביו מקווים וידידיו חוששים. באופן כללי, מדובר במשטר מנותק ואנכרוניסטי. הוא מתפאר בכיבוש העולם תחת דגל האסלאם הח'ומיינסטי, בזמן שאף לא אומה אחת קיבלה עליה את הדגל הזה. גם הנבואות על התאדות ישראל מזכירות הבטחות של נוכלים בשוק.

ראשי המשטר הח'ומיינסטי לא רק חיים בעידן אחר. נראה שבראשם הם נמצאים בכוכב לחת אחר. הם אינם מבינים כי איראן ממוקמת על קו השבר המדיני העמוק ביותר בעולם, מוקפת באויבים, ידידים מזויפים ושכנים מלאי בוז. ח'אמנאי נוהג להתפאר בברית המשולשת והדמיונית עם סין ורוסיה שמטרתה "לשים קץ לשליטה האמריקנית". אך המציאות היא שלא סין ולא רוסיה ששות להשליך אפילו מטבע אחד לקערת הקבצנים החלודה של האייתוללות.

אתגר נוסף העומד בפני המשטר הוא פער הדורות המתרחב. אוכולוסיית איראן צעירה באופן מובהק ורובה מעדיפה לחיות בהווה ולא בעבר רחוק ומזויף, או בעתיד אוטופי מדומיין. האיראנים רוצים להיות מאושרים; ליהנות, ליצור, לעבוד ולטייל בעולם. או במילים אחרות – לחיות חיים נורמליים. אלא שהאייתוללות לעולם לא יאפשרו לאיראן להיות מדינה נורמלית.

מנהיגים נבונים יודעים להוביל שינויים היסטוריים ובין-דוריים לא רק לטובת בני עמם, אלא גם לטובתם עצמם. מנהיגים לא נבונים הופכים את השינוי לאויב עבור עצמם ובני עמם, ובכך כולם מפסידים. אפילו אם ישרוד את הסערה הנוכחית, משטר האייתוללות ימשיך לחיות על זמן שאול. גם בגרסתו החדשה, המתכון הישן פשוט לא מעורר את תאבון האיראנים.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.