סרבנות פלסטינית היא המכשול לשלום

מה שהפלסטינים באמת רוצים אינה מדינה פלסטינית לצד ישראל, אלא במקום ישראל

נאיף חוואתמה, יאסר ערפאת וכמאל נאצר בעמאן, יוני 1970 | Al Ahram Weekly

באחד מטוריו בבלוג, ריק ריצ'מן זיהה נכון את המיתוס שסיכל כל מאמץ לשלום במשך עשורים, זה הגורס כי הפלסטינים באמת רוצים מדינה.

כדי להבין עד כמה מופרך המיתוס הזה, כדאי להשוות את ההתנהלות הפלסטינית מול זו היהודית בשנת 1947. תוכנית החלוקה של האו"ם הציעה אז להעניק ליהודים 12% בלבד מן השטח שהוקצה במקור למנדט בארץ ישראל, ורק 56% מן השטח שנותר ממנו לאחר שהבריטים קרעו נתח ענק והפכו אותו לירדן של היום. יתרה מכך, השטח המוצע לא כלל את ירושלים, המוקד הלאומי היהודי מזה אלפיים שנים, והגבולות המוצעים היו לחלוטין לא ברי-הגנה.

מפת תוכנית החלוקה | אורי פרקש, ויקיפדיה

למרות כל זאת, הנהגת היישוב היהודי הסכימה לתוכנית. מדוע? מכיוון ששנתיים לאחר השואה, שלא רק הוכיחה את הסכנה בכך שלא קיימת מדינה יהודית אלא גם הותירה מאות אלפי פליטים יהודים הנואשים לבית, ראשי היישוב האמינו כי כי כל מדינה, אפילו כזו בעלת פגמים רבים, תהיה טובה יותר מהמצב הקיים. רק מדינה של ממש תוכל ליישב את הפליטים ולאפשר להם לשקם את חייהם; רק מדינה של ממש תהפוך את סיסמת "לעולם לא עוד" למציאות.

על פי הנרטיב המקובל שלהם עצמם, הפלסטינים נמצאים במצב דומה כיום. על פי אותו נרטיב פלסטיני, במשך עשרות שנים מיליונים מהם חיו תחת כיבוש אכזרי. מיליונים אחרים חיים במחנות פליטים עלובים במדינות ערב, ללא כל תקווה לעתיד. רק מדינה של ממש תוכל לשים קץ לרעות האלו.

תחת נסיבות אלו, היה ניתן לצפות כי הנהגת הפלסטינים תקפוץ על כל הזדמנות המציעה להם מסלול להקמת מדינה, פגומה ככל שתהיה, כזו שתסיים את הכיבוש ותאפשר להם לשקם את הפליטים. אך במקום זאת, הפלסטינים החליטו לדחות את כל ההצעות בנידון.

למרבה האבסורד, הפלסטינים לא רק דחו הצעות לקויות כמו ההצעה אותה קיבלו היהודים ב-1947. הם דחו גם את התוכניות מרחיקות הלכת ביותר כמו אלה של קלינטון ואולמרט, שהציעו להעניק להם 95 עד 100 אחוזים מן השטח אותו הם דורשים לכאורה, כולל מרבית מזרח ירושלים והר הבית. במילים אחרות, הפלסטינים דחו כל נוסחה אפשרית שהייתה יכולה להוביל להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

כאשר בוחנים מדוע הפלסטינים סרבו בעקשנות לכל פתרון, הבעיה מתבהרת לפתע. ראשית, הם סרבו לוותר על דרישתם ליישוב מחדש של הפליטים לא במדינה הפלסטינית אלא בתוך ישראל עצמה, מהלך שיוביל דה-פקטו לחיסול ישראל. הם גם סרבו להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. הם אפילו סרבו להכיר בכל קשר יהודי היסטורי לארץ ישראל, ובמיוחד להר הבית, למרות שבפועל הם שולטים בו.

בקצרה, הפלסטינים לא באמת רוצים מדינה פלסטינית לצד מדינה יהודית; אם הם היו מעוניינים בכך, הם היו יכולים להשיג זאת בכל עת. מה שהפלסטינים באמת רוצים זו מדינה פלסטינית במקום המדינה היהודית. ועד שהעמדה הזו לא תשתנה, שלום בין ישראל לפלסטינים ימשיך להיות אשליה.


הטור התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

    1. אבל גם אנחנו לא רוצים לחלק את ארצנו. זו ארצנו האחת והשלמה

  1. התעלומה הגדולה ביותר היא מדוע אנשי השמאל אצלנו מסרבים בכל תוקף להבין את זה, למרות השנים הרבות שבהן הערבים "הוכיחו" לנו את זה שוב ושוב.
    האם הם רוצים בכוח בחיסולה של המדינה? אני מדברת על החלק בשמאל שרוצה מדינה פלסטינית.
    נבצר מבינתי….

    1. אנשי השמאל חיים בתוך תיבת תהודה. הם שומעים רק את עצמם ואין להם שום מושג מה קורה בעולם למרות שהם אוהבים להעניק לעצמם מחמאות על חכמה יתרה. כאשר מעמתים אותם עם עובדות הם קוראים לזה תיאוריות קונספירציה.

    2. הסברה שלי שהשמאלנים מתעבים את אמונת עם ישראל ….ואם הם יודו שאין לבעיה הערבית "פלסטינית" פיתרון…הם יצטרכו להתאחד עם האמוניים כאשר האמוניים בראש ולו משום שהם הרוב…וזה מבחינתם "יהרג ואל יעבור"……והרי יאמר הרציונלי מדובר על ילדיהם ומשפחותם אך כאמור זה אכן מעבר להשגת השכל הרציונלי