אילון מאסק צודק: טוויטר צריכה שקיפות

רשת חברתית שקופה יותר תהיה רשת חברתית טובה יותר

U.S. Air Force photo by Trevor cokley

הניחו בצד, לרגע, את הוויכוחים סביב התיקון הראשון לחוקה או שאלות האחריות על תוכן המתפרסם ברשתות חברתיות, ונסו להביט על הסוגיה בעיניים צרכניות.

חברת טוויטר היא עסק, ומנקודת המבט של הלקוח אני באופן טבעי מעדיף שקיפות על פני ערפל. בתור משתמש יומי של המוצר, מדיניות חברה מעומעמת, מורכבת או סתם קפריזית רק הופכת את חווית השימוש לגרועה יותר מבחינתי. אם אני עוקב אחרי אדם מסוים, מן הסתם אני מעוניין לראות את הציוצים שלו. אם אני מחפש מישהו, אני מעוניין למצוא. אם נושא מסוים זוכה לדיון רב ברשת, אני רוצה לדעת עליו מבלי שיעבור דרך המסננים המוטים של אנשים שונים.

מכיוון שטוויטר הוא פלטפורמה בה אנשים כותבים, אני רוצה שצוות העובדים שלה יתמוך בחופש הביטוי, יהיה ספקן כלפי לחץ ממשלתי וימנע מלהטות את המאזניים העדינים בכיוון כלשהו. ואם מסיבה כלשהי ישנו צורך כלשהו בפיקוח כלשהו על השיחות שלי, אני רוצה לדעת על כך ללא כחל ושרק. אם החשבון שלי היה נתון להגבלת תפוצה, ארצה שיספרו לי על כך. אם ציוץ שלי היה פוגעני מדי לקהל מסוים, ארצה שיודיעו לי על כך. אם איני רשאי יותר להשתמש בפלטפורמה, ארצה לדעת איזה חוקים הפרתי ומדוע.

רצונות אלה אינם מעוגנים בחוקה ולא צריכים להיות. טוויטר היא חברה פרטית וצריכה להמשיך להיות כזו. אך העובדה שאיני מגייס את כוחות המדינה כדי לכפות עליה שינוי אין משמעותה ויתור על דעותיי האישיות. ולפחות לי באופן אישי וכמשתמש במוצר, יש לא מעט דעות כאלה לחלוק.

מאז שנחשף כי מחלקת "הביטחון" בטוויטר עסקה בפועל במיקרו-ניהול של משתמשים, התגובה המועדפת במרבית כלי התקשורת, שרבים מהם גיחכו על עצם הטענה עד לא מזמן, הייתה סיבוב פרסה. כמעט בין לילה, האשמות ב"תיאוריית קונספירציה" הפכו ל"כולם ידעו מזה ובכל מקרה למי אכפת?". אבל לא כולם ידעו, ואם היו יודעים בוודאי שהיו להם סיבות טובות לחוש אכפתיות. ככל הנראה, גם בטוויטר הבינו את זה מכיוון שב-2018 הם יצאו מגדרם כדי להכחיש התערבות כלשהי בחשיפה למשתמשים. "אנשים שואלים האם אנחנו מבצעים חסימה של משתמשים ללא ידיעתם", כתבו ראשי המחלקה המשפטית בבלוג החברה. "התשובה היא שלילית". זאת לא הייתה האמת.

לאחר שלב מסוים זה פשוט משחק של מספרים. יתכן מאוד שאנשי הפיקוח הקודמים של טוויטר האמינו בכל לבם כי הם עושים עבודה טובה, אך מרבית האמריקנים אינם שותפים להנחה הזו. בחודש שעבר, ראש מחלקת הביטחון לשעבר יואל רות כתב ב'ניו-יורק טיימס' כי "אנשי אקדמיה כמו הפרופסור גילספי מאוניברסיטת קורנל הגדירו צוותים כמו שלי כשומרי האינטרנט". מן הסתם, רות היה גאה בתיאור הזה, אליו הוסיף הצהרה לפיה "עבודת הניקוי ברשת היא מתמשכת ואכזרית". בעמק הסיליקון, באקדמיה ובחלק מעולם העסקים, סוג כזה של שיח הוא הצעקה האחרונה. בכל מקום אחר, הוא מעורר בוז וצחוק מלגלג. מדוע? מכיוון שאנשי "הניקיון" נמצאים במיעוט מובהק.

לאור כל זאת, אילון מאסק יעשה טוב אם יתעלם מזעקות השבר משמאל, ידחה על הסף את הקריאות לרגולציה ממשלתית מימין, וימשיך להאמין (ובצדק) באינסטינקט שלו לגבי השאלה מה מחפש הצרכן. משתמש הטוויטר הממוצע אינו מחפש חברה שתנהל כל צעד ותפקח על כל שעל, ובוודאי לא מעוניין שהמסרים שהוא מפיץ יעברו חיטוי בידי קובעי טעם למיניהם; הוא פשוט רוצה לצייץ, לקרוא ציוצים, ולהמשיך בשגרת יומו. אם משתמש אחר בסביבתו מפרסם איומים ברצח, פורנוגרפיה או כל חומר בלתי-חוקי אחר, הוא לא יתנגד להסרתו, אך למרות ההגדרה המעורפלת של מהו "ביטחון", הוא לא רואה בהסכמה הזו רישיון להתערבות בתוכן מטעמים אידיאולוגיים.

בבסיס התיקון הראשון לחוקה המגן על חופש הביטוי נמצאת ההנחה לפיה המוסדות שהוא לא חל עליהם יעודדו ביטוי מרצונם החופשי. החזון שאילון מאסק מציב לטוויטר משקף במידה רבה את ההנחה הזו. בתור צרכן של טוויטר, אני יכול לומר שהוא צודק.


הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. טוויטר זו חברה ולכן נקבה.
    מכאן שבכותרת אמור להיות כתוב ׳צריכה׳ ובפיסקה השלישית ׳טוויטר היא׳.
    תודה וכל הכבוד על התרגום.

  2. נכון מאד.
    אבל אז זה לא יתאים לאח הגדול, אנשי הדמוקרטיה הבולשביקית, שצריכים וחייבים לסנן תכנים…