גביע העולם בשנאה

למרות שלא נבחרת ישראל ולא נבחרת פלסטין משתתפות בגביע העולם הנערך בקטאר, אוהדים וכתבים ישראלים נתקלו שם באווירה זועמת שגרמה לחלקם לשוב לישראל. כמעט כל העיתונאים הישראלים המסקרים את הטורניר נקלעו לאירועים של השפלה פומבית ואיומים שונים. התקריות לא זכו לסיקור רב בתקשורת במערב, אך מי שעוקב אחרי התופעה זכה בהצצה נדירה למציאות של חיים בלב אזור עוין.

עצם קיומו של גביע העולם בקטאר היה מוקד לביקורת תקשורתית ולמגעים ממושכים בין גורמים בקטאר ובהתאחדות הכדורגל העולמית (פיפ"א). נקודות המחלוקת נגעו בסוגיות שונות החל מנוכחות להט"ב ועד לצריכת אלכוהול. קטאר ידועה במדיניות אסלאמית שמרנית ביותר, בתמיכתה בתנועת האחים המוסלמים ובהיותה בסיס עולמי לאסלאמיזם. למרות עמדתה המוכרת בקידום תעמולה אנטי-ישראלית ואנטישמית ובתמיכה בארגון הטרור חמאס, קטאר הסכימה לארח באופן זמני אוהדים ואנשי תקשורת ישראלים שביקשו להשתתף ולסקר את אירוע הספורט החשוב בעולם.

זה היה למעשה פחות ויתור קטארי ויותר דרישה החלטית מצד פיפ"א, שככל הנראה הבינה שלא תוכל לעמוד בביקורת שתגיע אם יוחלט על חרם נגד ישראלים. למרות זאת, קטאר הבהירה היטב כי מדובר באירוח זמני בלבד, והצליחה לקשור גם אותו לסוגיה הפלסטינית כאשר דרשה שישראל תאפשר לפלסטינים הטסים לדוחא להמריא מנמל התעופה בן-גוריון. כ-4,000 ישראלים ניצלו את האפשרות לבקר בקטאר, אך שם נתקלו באווירה של דחיה ושנאה מצד גורמים קטארים, האוכלוסייה המקומית ואוהדים ערבים אחרים.

בשל היותם בולטים ברמת הנראות הציבורית, כתבים ישראלים היו היעד למרבית המתקפות. מואב ורדי, כתב החוץ של התאגיד, ניסה לראיין אוהדים ערביים אך ספג מהם צעקות כמו: "אינך רצוי כאן. ישראל לא קיימת, רק פלסטין!". אוהדים אחרים פשוט נטשו את הראיון כאשר הבינו שהכתב מגיע מישראל. אוהד חמו מחדשות 12 ספג צעקות קשות מקבוצת אוהדים לבנונים. בסרטונים רבים אחרים נראו אוהדים מניפים דגלי פלסטין ומשתמשים בהם כדי להטריד כתבים.

אך היחס העוין לא הגיע רק מצד אוהדים תוקפניים. בתיעוד אחר נראה כדורגלן העבר ופרשן ההווה אלי אוחנה כאשר הוא נוסע בעגלת גולף הנהוגה בידי שוטר קטארי. כאשר השוטר שואל את אוחנה מהיכן הוא, אוחנה משיב בפשטות "ישראל", והשוטר נראה מבולבל ונבוך. בניסיון לתקן את המצב, אוחנה ממהר להסביר כי הוא מתבדח, ולמעשה הוא מגיע מפורטוגל. השוטר נראה כמי שהוקל לו והוא מתחיל לצחוק: "אם היית אומר ישראל הייתי צריך לעצור ולהסתובב".

השדר רז שכניק חווה כמה מהרגעים הגרועים ביותר במהלך פסטיבל השנאה הזה. במספר מקרים שונים הוא ספג צעקות ואיומים מצד אוהדים. באחד הסרטונים הוא אף צעק "אנחנו מאקוודור", כדי להימנע מעימות נוסף. בחשבון הטוויטר שלו פרסם שכניק שרשור ארוך בו סיפר על הזעזוע שחש, ואמר כי למרות שתמיד היה במחנה השמאל ובמחנה השלום מבחינה פוליטית, החוויה בקטאר גרמה לו לפקפק בדברים שחשב שהוא יודע לגבי המזרח התיכון.

אך לא היו אלה רק האוהדים; עסקים מקומיים התייחסו גם הם לישראלים בעוינות. כתב ישראלי אחר סיפר על תקרית בה בעל מסעדה קרא לאנשי ביטחון כדי שילוו אותו החוצה מן המקום, לאחר שהבין שהוא ישראלי. הם אף לקחו את מכשיר את הטלפון של הכתב וגרמו לו למחוק את תמונות האוכל שצילם. "חשתי מאוים", סיפר. בהמשך, נהג מונית מקומי הוריד אותו מהרכב במהלך הנסיעה, לאחר שגילה שהוא ישראלי.

רז שכניק, עוז מועלם

תשמעו, לא רצינו לכתוב את הדברים האלה. תמיד חשבנו שלא אנחנו, העיתונאים, הם הסיפור. בטח לא במפעל הכי גדול של הספורט העולמי לצד האולימפיאדה. אבל אחרי עשרה ימים בדוחא, אי אפשר שלא לחלוק אתכם את מה שעובר עלינו כאן. לא מתכוונים לייפות. אנחנו מרגישים שנואים, עטופי> pic.twitter.com/nMTApXtBWb

— Raz Shechnik (@RazShechnik) November 26, 2022

פעילים פרו-פלסטינים והתקשורת הפלסטינית חגגו את הסיפורים האלה, הפיצו את הסרטונים וטענו כי הם מוכיחים שהסכמי אברהם בין ישראל למדינות ערב מעולם לא ייצגו הדעה האמיתית של רוב הערבים. רבים מהם, כולל פרשנים אוהדים במערב, ניצלו את התיעוד כדי לטעון שהסוגיה הפלסטינית נשארה גורם מאחד ברחבי העולם הערבי.

אך למרות שהרושם הרגשי הראשוני עשוי לרמוז על אפשרות כזו, מדובר יותר בתעמולה ופחות במציאות. כל התקריות בקטאר, כולל הנפת דגלי פלסטין בידי אוהדים ערבים רבים, זכו להתעלמות מוחלטת בכלי התקשורת בסעודיה, בחריין ואיחוד האמירויות. רבים ממובילי הדעה ברשתות החברתיות בארצות המפרץ ממשיכים לתמוך בהסכמי אברהם, וחלקם אף הוקיע את קטאר ואת השנאה שהיא יוצרת סביב הסוגיה הפלסטינית.

חשוב לזכור כי מתוך שלושה מיליון התושבים בקטאר, רק 300 אלף הם מקומיים והשאר תושבי חוץ שהגיעו ממקומות כמו פקיסטן, בנגלדש, לבנון, מצרים ומדינות מוסלמיות באפריקה. מן הסתם, כיום נמצאים בקטאר גם מספרים משמעותיים של אוהדי כדורגל משלל מדינות אחרות. המשמעות היא שהשנאה אותה חוו הישראלים בקטאר היא דוגמה מייצגת למדינות בעלות תרבות ותיקה של אנטי-ציונות.

יחד עם זאת, אין ספק שעוינות כזו לא הייתה מתרחשת ללא המדיניות האנטי-ישראלית הרשמית של קטאר, והאקלים המדיני אותו היא מנסה לשמר באמצעות מימון גורמים אנטי-ישראליים מבית ומחוץ. גם באיחוד האמירויות למשל ישנה אוכלוסייה מעורבת ממוצא דומה, אך החוויה של הישראלים המבקרים שם שונה לחלוטין מקטאר. הסיבה היא שאותם עובדים לבנונים או פקיסטנים באמירויות שאולי חשים שנאה לישראל, יודעים שאם יבטאו אותה בפומבי הם עשויים לעמוד בפני השלכות חוקיות כולל שלילת תושבת וגירוש, מכיוון שהרשויות באיחוד האמירויות מתייחסות לישראלים כמו אל מבקרים מכל מדינה אחרת. טענה דומה ניתן לטעון בקשר למרוקו, שם ישראלים מתקבלים בחום הרבה לפני הסכמי אברהם.

ניסיונות ההטרדה וההפחדה של ישראלים בדוחא לא התרחשו מתוך התפרצות אהדה ספונטנית לפלסטינים, אלא משום שכולם יודעים שקטאר ומנהיגיה מאפשרים אותם. אם כבר זה מוכיח משהו, הרי זה מחזק את הטענה בעד הסכמי אברהם.

מה שקרה בקטאר מראה שוב את חשיבותן של מדיניות ממשלתית ומנהיגות. קטאר ואיחוד האמירויות הן מדינות בעלות תרבות והיסטוריה דומות מאוד. קטאר אפילו הוזמנה להצטרף לאיחוד כאשר זה הוקם בשנות השבעים. אך בחירות המדיניות שעשו מנהיגי שתי הארצות, ויתכן שגם הבדלי האופי ביניהם, תורגמו למציאות הנוכחית.

מדינה אחת הפכה את עצמה למודל של אסלאמיזם פוליטי, והשנייה למודל של קוסמופוליטיות ערבית. מדינה אחת מתדלקת סכסוכים ושיח מפלג, והשנייה שואפת לקדם פשרות וסובלנות. הסכמי אברהם עובדים, אבל הם יכולים לעבוד רק במדינות שבאמת רצו בהם וחתמו עליהם, ולא בקרב גוש ערבי מדומיין או במזרח תיכון מעורפל.

חוסיין אבובאקר הוא עיתונאי יליד מצרים ומנהל תוכנית במכון EMET. המאמר התפרסם לראשונה באתר מכון Endowment for Middle East Truth- EMET. אנו מודים למכון על האישור לתרגם ולפרסם אותו.