הטעות של בלינקן לעולם חוזרת

מורי פרופ' יוסף בן שלמה (נפ' 2007), כל אימת שהיה שומע את הביטוי "הגדה המערבית" במקום השם "יהודה ושומרון", היה מגיב: "מעניין מאוד שלנהר הזה יש רק גדה אחת". אכן, התקינות הפוליטית מחרימה שיח גלוי על תולדותיה של הגדה המזרחית, פן תיחשף האמת ההיסטורית של ארץ ישראל. אם מותר להתייחס רק לגדה אחת, ימוסגר הסכסוך לבעיות המתעוררות מכיוון אחד, ויישבו בספסל הנאשמים מועמדים הידועים מראש.

גדות הירדן הן רק דוגמא אחת מני רבות של מילים המצריכות השלמה למען הבהרת הרקע. כך קורה למשל למילה "פתרון" המִסכנה, שהרי אין לה זכות קיום מבלי התייחסות לבעיה כלשהי, לפחות ברמיזה. ללא הצמד בעיה/פתרון, הפתרון יישאר עקר ומיותר וחסר תפקיד.

יתר על כן, לרוב כדאי לפרש את הבעיה המרומזת, כך שיתאפר אומדן של מידת התאמת הפתרון. אחרי הכול, הרבו הנאצים להשתמש במונח "הפתרון הסופי" כאשר הוסתרה העובדה החיונית שהבעיה שהם ציינו לא התקיימה כלל וכלל. אדרבא, "הפותרים" עצמם היוו את הבעיה החמורה ביותר.

העניין דומה לגבי המונח הנפוץ "פתרון שתי המדינות", שבדרך כלל לוקה בהסבר לגבי איזו בעיה בדיוק הוא בא ליישב. התסמונת הזאת חזרה עתה ביתר שאת בהזהרות מאת הממשל הדמוקרטי. עוד בטרם ממשלת ישראל הטריה החלה בעבודתה, איים עליה מזכיר המדינה אנטוני בלינקן שמא ייפגע הפתרון הנ"ל, אבל טיב הבעיה נשאר בערפל.

ראשית כל נציין כי כאשר אומרים "שתי מדינות" הכוונה בעצם להמצאת מדינה אחת, ערבית, שתקום על חורבות ישראל. הרי מדינה אחת משתי המדינות המוצעות כבר קיימת ותוססת ופורחת ומשגשגת. ה"פותרים" מבקשים שעל חשבונה כמובן, תוקם מדינה פלסטינית ערבית ראשונה בהיסטוריה.

העקר הוא: איזו בעיה שואפים לפתור עם ה"פתרון" של מדינה ערבית נוספת? נודה שבמזרח התיכון בעיות לא חסרות. הרי הוא שדה של רודנות, אלימות משפחתית, דיכוי נשים, עבדות, שחיתות מוסדות השלטון, הפרות זכויות מיעוטים ועוד. נניח לרגע את האפשרות שהבעיה העיקרית היא המצב המלחמתי. האם מדינה ערבית נוספת בארץ ישראל תפתור אותה? לפי הלקח ההיסטורי, ממש לא.

החתירה להקמת מדינה ערבית נוספת לא קשורה בתכלית לבעיית המלחמה. הסכסוך הישראלי-ערבי לא פרץ בשל אי-קיום של שתי מדינות. ההיפך הוא הנכון. בכל פעם שהושגה התקדמות לקראת הקמת מדינה פלסטינית, החמיר המצב המלחמתי. כאשר החליט האו"ם ב-1947 על חלוקה לשתי מדינות, מתקפת הערבים מנעה את מימוש ההחלטה. כנ"ל לגבי הסכמי אוסלו מ-1993: החל אז תהליך לקראת הקמה מדינה פלסטינית, ולמרות זאת גל טרור פלסטיני חסר תקדים רצח כאלף יהודים באוטובוסים, מועדוני דיסקו וחגיגות יומולדת. איפה בדיוק היה קורטוב של פתרון?

לא היה, ולא יהיה, מכיוון שבקלות אפשר להוכיח שלא השליטה הישראלית על יו"ש היא סיבת המלחמה. הייתה כאן מלחמה הרבה לפני כן. אבל מדובר בטיעון אסור בעיני האנטי-ציונים, כמו השאלה מדוע הפלסטינים לא תבעו את ירושלים עד 1967. על כך תהה העיתונאי האמריקני ממוצא ערבי ז'וסף פארח:

האין זה מעניין שלפני מלחמת ששת הימים ב-1967 לא הייתה תנועה רצינית בקרב הערבים ליצירת מולדת פלסטינית? איך ייתכן שהפלסטינים גילו פתאום את זהותם הלאומית לאחר שישראל ניצחה במלחמה?… אין שפה פלסטינית, אין תרבות פלסטינית ייחודית. מעולם לא הייתה ארץ בשם פלסטין שנשלטה על ידי פלסטינים.

האמת היא שאש"ף נולד ב-1964 לא במטרה להקים מדינה פלסטינית, זאת הוא היה יכול להגשים בנוחיות. המטרה הפלסטינית מעולם לא הייתה הקמת מדינה ערבית נוספת לצד ישראל. אש"ף נולד אך ורק כדי לחסל את ישראל. כך הם הצהירו במצע שלהם מאז ומעולם ולא הסתירו את כוונתם. כפי שכתב פרופ' ברנרד לואיס: לו היה הסכסוך על גודלה של ישראל, היה פתיר ע"י משא ומתן ארוך ומייגע. אך הסכסוך הוא על קיומה של ישראל ולא על גודלה.

כל מי שהתיימר להציע פתרון יודע כי אבחון נכון של בעיה הוא חלק ניכר בפתרונה. העיוות המכוון של האבחון מחשיד את כוונתם של ה"פותרים", כולל מזכיר המדינה האמריקני ופעילות האיחוד האירופי. הבעיה מתחילה במינוח. אין חיה כזו "פתרון שתי המדינות". ראשית, כי מדינה אחת כבר קיימת. שנית, כי האבחון השגוי מוביל להחמרת הבעיה ולא לפתרונה. אכן קיימת בעיה, עם שורשים עמוקים, וכדאי להזכיר אותה בכל הזדמנות. הבעיה היא הרצון להשמידנו, והיא מחמירה כאשר מתעלמים ממנה באמצעות אבחון מופרך ותחפושות של "פתרונות".

ד”ר גוסטבו פרדניק הוא חוקר בתחום הפילוסופיה היהודית והאנטישמיות ומחברם של מספר ספרים בנושא ספרו האחרון הוא Hellenism and Hebraism העוסק בהסתרת אחד משני השורשים של הציוויליזציה המערבית.