"מערכת המשפט כופה עצמה על רשויות אחרות. מובן שיהיה ניסיון לתקן"

פרופ' ריצ'רד אפשטיין מבכירי המשפטנים בעולם: "העליון בהשראת ברק החליט שהוא חכם מכולם; זה איום ממשי על הדמוקרטיה והאופן בו היא פועלת"

"אין דוגמה לתפיסת כוח כזו בשום מקום בעולם". פרופ' אפשטיין ואהרן ברק | צילום מסך

פרופ' ריצ'ארד אפשטיין הוא אחד מבכירי המשפטנים החיים כיום ברחבי העולם, מרצה בכיר למשפטים באוניברסטיאות ניו-יורק ושיקגו ועמית מחקר במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד. הוא פרסם עשרות ספרים ומאות מאמרים בנושאי תולדות המשפט ומדורג כמשפטן החמישי הכי מצוטט בכל הזמנים. כיום מכהן פרופ' אפשטיין כיו"ר הוועדה המייעצת הבינלאומית של הפורום הישראלי למשפט וחירות.

בימים כתיקונם אפשטיין אינו נוהג להתראיין בנושאים הנוגעים בישראל אבל לנוכח הקמפיין העוצמתי של השמאל מול הצעת הרפורמה של שר המשפטים לוין, הוא חרג ממנהגו ושוחח עם חדשות עכשיו 14. הטקסט המובא כאן הוא תמלול נרחב יותר של הריאיון שערך עקיבא ביגמן עם פרופ' אפשטיין, ושודר לראשונה בחדשות 14.

ריצ'רד אפשטיין: "ישראל יוצאת דופן לחלוטין בכל הקשור לארגון החוקתי שלה ובהשוואה לכל דמוקרטיה אחרת ברחבי העולם. משמעות הדמוקרטיה היא שישנה לכל הפחות רשות שלטון אחת הנבחרת ישירות בידי העם, ובאופן כללי תהליך החקיקה נעשה דרך הרשות המחוקקת, אכיפת החוקים דרך הרשות המבצעת ופירוש החוקים דרך הרשות השופטת.

ישנן גרסאות שונות לאופן בו כל אלה מתחברים. התפיסה החוקתית הבריטית שונה מאוד מזו האמריקנית. אבל באף אחת מהמערכות האלה אין לרשות השופטת את הכוח שאותה רשות העניקה לעצמה בישראל. אז האם ישראל תאבד את צביונה הדמוקרטי לאחר ביצוע כמה רפורמות צנועות? הטענה לפיה ישראל תפסיק להיות דמוקרטית עקב כך היא מופרכת. אם כבר, היא פשוט תהפוך להיות דומה יותר לכל דמוקרטיה אחרת בעולם".

עקיבא ביגמן: אחד הנושאים המרכזיים העומדים על הפרק הוא מינוי השופטים.

ר"א: "בארה"ב לא קיימת ועדה בת תשעה חברים המחזיקה בכל סמכות המינויים ברשות השופטת, ובוודאי שלא מעניקה את הסמכות לשופטים עצמם. זה נוגד את הרעיונות של הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים. בארה"ב הנשיא מציע את המועמדים והאישור מתבצע בסנאט שהוא גוף עצמאי. בחלק מהמקרים המועמדים מאושרים בלי בעיה מכיוון שהנשיא והרוב בסנאט שייכים לאותה מפלגה, ובהרבה מקרים אחרים ישנו מאבק ממושך. אבל מה שברור הוא שבמערכת האמריקנית לרשות השופטת אין שום חלק בתהליך מינוי השופטים, ובטח שאין לה וטו.

הסיבה שאתה רוצה לוודא שכך הדברים מתבצעים היא שברגע שאתה מעניק לשופטים זכות וטו במינויים, ובמיוחד בכל הקשור למינויים בבית המשפט העליון, אתה מאפשר לרוב הקיים בבית המשפט להתבצר בעמדתו מול המערכת הפוליטית.

אחת האמונות הרווחות ביותר, כבר מזמן המשפט הרומי, היא שתחלופה במשרות ציבוריות חיונית לשימור החירות האזרחית. אך העיקרון הזה מופר כאשר שופטים מכהנים פשוט יכולים לבלום אותו. בסופו של דבר השאלה היא מי מחזיק בכוח למנות. במצב הנוכחי בישראל נשיא בית המשפט העליון מחזיק בהשפעה רבה מאוד על השאלה הזו, כך שריכוז הכוחות בידי אדם אחד הופך גדול עוד יותר. בכל מערכת משפט אחרת לראש הרשות השופטת יש סמכות מנהלית אך לא זכות וטו על מינויים. כאשר השופטים ממנים את עצמם בית המשפט הופך לקרטל בו הפלג השולט מדיר כל דעה אחרת. אני רואה בכך הפרה מוחלטת של עקרונות דמוקרטיים מכיוון שבמקום תחלופה של תפקידים הנעשית תחת איזון פוליטי, נוצר מצב בו בית המשפט משכפל את עצמו.

זה מצב מסוכן לכל מערכת דמוקרטית ואני לא מכיר שום מקום אחר בעולם בו לשופטים מכהנים יש כוח כזה לגבי מינויים. לכן כאשר מישהו זועק שכל ניסיון לשנות את המצב הזה הוא אנטי-דמוקרטי, המציאות היא שהרפורמה היא פשוט תיקון המצב האנטי-דמוקרטי שקיים כיום".

ע"ב: דנים כיום על חקיקה של פסקת התגברות שתאפשר לכנסת לבטל החלטות של בית המשפט העליון. מה דעתך בנושא זה?

ר"א: "אין שום דבר בתיאוריה של מדיניות דמוקרטית הקובע שהתגברות זמנית ברוב רגיל על פסקי דין של בית המשפט העליון זו הפרה של עקרונות דמוקרטיים. כמו במקרה הקנדי, אני מצפה שישתמשו בכך לעתים רחוקות ובמקרים חשובים ורגישים.

משמעות נוספת של התגברות זמנית היא יצירת חלון זמן בו ניתן לקיים דיונים על היתרונות והחסרונות של המצב, ובמהלכו גם המצב הפוליטי בכנסת יכול להשתנות. אני סבור שזהו פתרון חלקי לבעיות במערכת הישראלית מכיוון שהוא נוגע במצבים נקודתיים, בניגוד לרפורמה רחבה במערכת הכוללת שינוי בשיטת המינויים הנוכחית. שאלת הביקורת השיפוטית היא כאמור ותיקה ומורכבת, אך המחשבה שיש לה רק פתרון אחד, כמו זה הקיים כיום בישראל, היא פשוט התעלמות מכל ההיסטוריה.

כאשר בוחנים את שלל מערכות החוק בעולם רואים קשת רחבה של דרכים בהן מדינות מנסות להתמודד עם הסוגיות האלו, אך אני לא חושב שיש עוד מערכת אחת בעולם הדומה לזו הישראלית. מי שטוען שהדמוקרטיה בישראל תאבד אם רק תחזרו לעבוד כמו שאר המערכות בעולם, אומר למעשה שישראל היא כרגע הדמוקרטיה היחידית על פני האדמה, והיא דמוקרטית רק בגלל שגזלה את כל הכוח מהכנסת והעניקה את כולו לרשות השופטת. זו אמירה אורווליאנית. בשום אופן זו אינה טענה רצינית. אני המום שישנם אנשים הטוענים כך בקלות דעת".

ע"ב: ומה יקרה אם הכנסת תחליט לחוקק חוק להרוג את כל הג'ינג'ים?

ר"א: "התשובה היא שברגע שידובר על חוק כזה, אנשים פשוט יצאו לרחובות. זה כבר יחרוג מלהיות סוגיה משפטית. כאשר אתה מעביר חוק כזה אתה עומד בפני האפשרות של מרד פוליטי ואלימות. כמובן שיכול להיות גם מצב שבו בית המשפט מחליט לאשר חוק כזה. אי אפשר לטעון שרק המערכת הפוליטית יכולה לטעות ולעומת זאת המערכת המשפטית תמיד תהיה צודקת. כל אחת מהן יכולה לטעות ולפעמים לעשות את אותה טעות באותו עניין".

ע"ב: לישראל אין חוקה כיום אבל בית המשפט טוען שהיא צריכה להתנהל כאילו יש לה. איך אתה רואה את המצב הזה?

ר"א: "אני לא מכיר שום חוקה שנוצרה באמצעות שבירת הכללים מצד מערכת המשפט, לה יש אינטרס בשימור כוחה. כאשר בית המשפט בישראל העניק לעצמו כוחות באמצעות פירוש מעוות של חוקים, זו אינה יצירה של חוקה אלא בפועל תפיסת שלטון. זו יצירה של היררכיית סמכויות לא-לגיטימית, דווקא בידי אנשים שתפקידם הוא לשמור על החוק.

כדי שהמערכת כולה תפעל באיזון נכון כל רשות בה חייבת להכיר במגבלות על כוחה שלה. בארה"ב הצלחנו לא רע בעניין הזה. אף אחד כאן לא טען מעולם שתחת החוקה האמריקנית בית המשפט העליון צריך לכפות את סמכותו על תיקים שנוהלו בערכאות נמוכות יותר. זה עניין של ריסון עצמי. אם בית המשפט יחליט לעשות כך הוא ייצור משבר חוקתי. אף אחד מעולם לא טען שהנשיא יכול למנות שופט מבלי שיעבור את תהליך האישור בסנאט, ואם נשיא כלשהו יחליט לעשות זאת הוא יקבל משבר חוקתי. אלה הנורמות הקטנות שמוודאות שהמערכת כולה עובדת.

מה שבית המשפט העליון בישראל עשה, בעיקר בהובלת ובהשראת אהרן ברק, זה להחליט שהוא חכם יותר מכולם, וכמובן שהוא לא. זה היה צעד לא חכם מכיוון שלא נכלל בו הדיון הציבורי הרחב שאמור להיערך כאשר שינויים משמעותיים כאלה מתבצעים. לכן כאשר בוחנים את ההיסטוריה של תיאוריה מדינית, רואים כי לעתים היו כאלה שהגדירו את הדמוקרטיה כ"דמוקרטיה דיונית". הרעיון הוא שדיונים מקדימים בכל שכבות השלטון הם תנאי להגעה לקונצנזוס.

כאשר מדובר בתהליכים בפרלמנט כל נציג זכאי להשמיע את דעתו ואת קולו בכל עניין שעולה לדיון. הרוב אולי מחליט בסוף אבל לא ניתן למנוע מאף אחד את מקומו בשולחן הדיונים גם אם הוא מתנגד להחלטת הרוב. יש כללים וחוקים שמבטיחים בדיוק את ההליך הזה ואת תקינות הדיון המקדים. במקרה של החלטת בית המשפט העליון בישראל לקחת לעצמו סמכויות, לא היה שום דיון. בית המשפט לא שמע אף אחד מהצדדים או מהדעות אלא פשוט החליט לכפות את דעתו על כולם. זהו ניצול לרעה של הסמכות השיפוטית. הוא מנתק אותה מסמכות בנוגע למקרה מסוים, ומאפשר לבית המשפט לעשות מה שהוא רוצה בכל מקרה.

לדעתי זהו איום ממשי על הדמוקרטיה ועל האופן בו היא פועלת. הוא יוצר סוג של עולם אורווליאני בו האנשים המסוכנים ביותר לדמוקרטיה מכריזים שהם המגינים היחידים עליה, ומכריז שהוא יודע טוב יותר מכל מי שמאמין בעקרונות בסיסיים כמו הפרדת רשויות. בדיוק לשם כך קיימת בכל מערכת, בין אם נשיאותית או פרלמנטרית, קשת של איזונים ובלמים".

ע"ב: אחת מהצעות הרפורמה שעלו במשך השנים הייתה לפצל את תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה ולהפריד בין תפקידו כראש התביעה לבין תפקידו כיועץ. אתה חושב שזה נחוץ?

ר"א: "הכוח המוחלט של היועץ המשפטי לממשלה כתובע הראשי, היא בעיה מרכזית בישראל והיא מגבירה את הסיכון לחוסר יציבות פוליטי. כאשר אדם אחד שאין עליו שום מגבלות יכול לבדו לשנות לחלוטין את כל המצב הפוליטי באמצעות אכיפה בררנית נגד יריבים והגנה על ידידים – זהו מצב שאין בו שום דבר דמוקרטי. בדיוק ההפך. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה היא מצב בו יועץ משפטי נמצא באותה הדעה עם הרוב בבית המשפט מכיוון שכך הם יכולים לקבוע למעשה את האופן בו הממשלה צריכה לפעול".

ע"ב: במקרים רבים בישראל מינויים פוליטיים מגיעים לדיון בבית המשפט, כמו לאחרונה בעניין דרעי

ר"א: "אני מודע למצב אחד בלבד בו ניתן להדיח נבחר ציבור וזהו תהליך הדחה, שאינו מתרחש בבית המשפט אלא בבית הנבחרים ובסנאט. אני לא מכיר אף אחד שיטען שמדובר בסוגיה משפטית. זהו תהליך מובחן מאוד ואם מגיעים למצב שיש צורך לנקוט בו, הרי שהפתרון הפוליטי תמיד יהיה עדיף.

לדעתי האישית, המקרה היחיד שבו צריכה להיות מעורבות משפטית הוא כאשר אדם מפוטר ממשרתו ומבקש לקבל אותה חזרה, ויכול לטעון בבית המשפט שהליך הפיטורים היה לא תקין. אם מינוי כלשהו מתברר כגרוע, הפוליטיקאי הממנה אמור לשלם מחיר פוליטי או אישי. הוא עומד כל הזמן לבחירה מחדש וצריך להגן על החלטות שקיבל או לא קיבל. למערכת משפט בעלת אינטרסים עצמיים יש לגיטימיות פחותה בהרבה להתערבות במינויים.

לישראל אין חוקה כתובה, ולכן יש לבחון מקומות אחרים בעולם בשאלה האם למערכת המשפט יש כוח משלה להחליט על ביטול מינוי פוליטי. אני לא חושב שיש מקום בעולם שיאפשר דבר כזה. ברוב המדינות הדמוקרטיות המערכת הפוליטית היא ששולטת במינויים בזרועות הממשלה. אם מסתבר שהתרחש מעשה פלילי כלשהו, גם אז תחת השיטה האמריקנית המינוי אינו מבוטל אלא נדרש לעבור הליך שלם.

באופן כללי הייתי מציע למערכת המשפט בישראל שבכל פעם שהיא מבקשת לבצע שינוי חוקתי, עליה להצביע על מדינה דמוקרטית אחת בעולם שאימצה את שיטת העבודה של בית המשפט בישראל. אני די בטוח שבשום מקום אחר בעולם לא פועלים כפי שבית המשפט בישראל פועל, והמשמעות היא שהשיטה הישראלית מהווה עיוות לא לגיטימי של השיטה הדמוקרטית. כמובן שיש מגוון סוגיות ונסיבות ייחודיות לכל מדינה. אין דרך אחת נכונה לכונן חוקה ולאכוף אותה. אבל אם מתברר שאף אחד אחר בעולם לא השתמש או לא משתמש בשיטה חוקתית כזו, אני לא חושב שיש דרך להצדיק אותה. מה שקורה זה שמערכת חוקתית שלמה היא יציר מוחם של שניים או שלושה אנשים, שמבצעים את השינויים האלה במטרה להגדיל את כוחם שלהם על חשבון כל השאר.

בשונה מישראל, ברוב המדינות ברור שכאשר מדובר בנושאים פוליטיים מורכבים ועדינים כמו יחסי חוץ למשל, מי שעוסק בכך היא המערכת הפוליטית בלבד. בישראל לעומת זאת, קשה לי לחשוב על מצב בו בית המשפט בא ואמר – זהו נושא פוליטי מורכב שלא צריך להגיע לדיון בבית המשפט ואל לנו לעסוק בו. רק כאשר בית המשפט בישראל יכריז כי הוא מוותר מרצון על סמכות ההתערבות שלקח לעצמו בכל נושא והחלטה, אז נוכל להגיד שהוא מתקרב לבתי משפט אחרים בעולם. ככל שאני רואה את המצב בישראל כיום, התנאים האלה לא מתקיימים. במקום זאת קיימת מערכת משפט אנטי-דמוקרטית שכופה את עצמה על הרשויות האחרות. הטענה כאילו שימור המערכת הזו היא התגלמות הדמוקרטיה היא פשוט מגוחכת ושערורייתית".

ע"ב: בעת האחרונה בית המשפט העליון שלנו דן בחוק יסוד – חוק הלאום; ובהסכם מדיני – הסכם הגז עם לבנון. מה דעתך על כך?

ר"א: "בנוגע להסכם עם לבנון, וללא קשר לשאלה האם הוא טוב או רע, החוק הקיים מחייב שכל הסכם עם מדינה זרה יגיע לאישור הכנסת. כאשר בית המשפט העליון בא ומחליט שניתן בכל זאת לחתום על הסכם ללא התנאים הדרושים בחוק, זה פשוט מקרה של תפיסת השלטון. אני לא מכיר שום בית משפט אחר בעולם שהיה מקבל החלטה לא-לגיטימית כזו, שבבסיסה עוסקת בשאלות פוליטיות ומדיניות.

בנוגע לחוק הלאום והשאלה האם ישראל היא מדינה יהודית, זו שאלה מורכבת וקשה. בישראל ישנם מיעוטים שונים שזוכים להגנה בחוק. אם החלטת שישראל היא מדינה יהודית, אתה יכול להחליט שאתה מעודד ומאפשר עליית יהודים בלבד ומעניק להם זכויות מיוחדות, וזו החלטה לגיטימית בכל הנוגע לדמוגרפיה.

השאלה השנייה היא האם מותר לפגוע בזכויות המיעוט שחי במדינה והתשובה לכך שלילית. אני חושב שהכנסת הייתה רגישה מאוד לחלק מהדברים האלה ועשתה בסך הכל עבודה טובה בהגנה על זכויות המיעוט, במיוחד בהתחשב בסוגיות של ביטחון לאומי. אבל המחשבה שבית המשפט העליון צריך להכריע בסוגיות של זהות לאומית היא שגויה. זו שאלה חשובה מדי כדי להשאיר אותה לבית המשפט, שבוודאי לא כשיר להחליט בה מיוזמתו. הסמכות הזו שמורה למחוקק.

האם מערכת בה בית המשפט מכריע לגבי הסכמים מדיניים רגישים ומונע מהמערכת הפוליטית את ההחלטה בעניין היא דמוקרטית? האם מערכת בה בית המשפט מכריע בשאלת הזהות היהודית של המדינה היא דמוקרטית? הרי ב-1948 השאלה הזו נקבעה כעניין פוליטי לכל דבר. לכן אני רואה בבית המשפט העליון בישראל כיום כחריג לחלוטין וההחלטות שלו בנושאים האלה רק מחזקות את דעתי.

אמנם בית המשפט החליט שלא לבטל את חוק הלאום אבל עצם העובדה שהוא קיים דיון בעניין מכריזה על כך שהוא שומר לעצמו את הכוח לכפות ביטול במקרה אחר. הם פעלו באופן חכם כי ידעו שביטול החוק עלול להתפוצץ להם בפרצוף, אבל אם בית המשפט קבע שהוא יכול להתערב בכל מקרה ובכל מצב, ולעולם לא יוותר על הזכות הזו, הוא הופך לפוליטי ומשפיע על כל המערכת הפוליטית שצריכה להתחשב בשאלה האם ניתן יהיה להגן על כל החלטה או חוק".

האם אנחנו צריכים להיות מודאגים בנוגע לפגיעה במעמד הבינלאומי של ישראל ובהשקעות זרות אם יערכו הרפורמות הללו?

"זה בדיוק ההפך. אם הייתי רוצה להשמיץ את ישראל בעיני אמריקנים הייתי מספר כיצד מערכת המשפט בישראל תפסה לעצמה כוח באופן שלעולם לא היה מתקבל בארה"ב. העובדה שעיתונים כמו ה'ניו-יורק טיימס' מעניקים לגיטימציה לסטטוס-קוו שנוצר בידי גזלת סמכויות מצד מערכת המשפט היא שגויה בעיניי.

מה שקרה בישראל זה שמערכת המשפט לקחה לעצמה סמכויות באופן לא חוקי, ולכן נראה לי סביר מאוד שהמערכת הפוליטית תנסה לתקן את המצב. ברור שבכל פעם בו מוסד אחד צובר כוח על חשבון מוסד אחר, יהיו כאלה בתוך המערכת הפוליטית שיברכו על כך, אבל אני מציע לתומכי הסטטוס-קוו לענות על שאלה פשוטה – האם תהיו מוכנים לערוך משאל עם בסוגיה הזו? אני משער שהם יסרבו בתוקף מכיוון שהם יודעים שיפסידו. והסיבה שהם יפסידו היא כי אין דוגמה לתפיסת כוח כזו בידי הרשות השופטת בשום מקום אחר בעולם.

אם הייתי צריך לפנות לציבור האמריקני בעניין הזה הייתי אומר שישראל תהיה מקום טוב ודמוקרטי יותר אם ייערך שינוי במצב הנוכחי, ולכן עלינו לעודד את ישראל לבצע את הרפורמות האלה".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות למאמר

  1. זו שאלה שהגיעה לשיאה ב-20 השנים האחרונות במדינות מערביות רבות (כמובן הידועות שבדוגמאות אלה הן ארה"ב וישראל),

    האם המילה האחרונה בדיון ציבורי נתונה בידי נבחרי הציבור או משפטנים?

    התשובה האמיתים היא כמובן, באמצע. קרי, "זה תלוי". רק לשם ההסבר תיאורטי – כאשר המילה האחרונה הינה תמיד בידי נבחרי הציבור ואין/לא תיתכן ביקורת שיפוטית משמעותית, גם במקרים מובהקים של אי קיום בידי נבחרי הציבור של החוקים שהם עצמם חוקקו/חקיקה בדיעבד/חקיקה אישית – זו מתכונת לפאשיזם (לא הבטחה, אבל זהו מאין תנאי סף) וכאשר המילה האחרונה הינה תמיד בידי משפטנים אשר התירו לעצמם להכריע על בסיס איזה ערך גובר על איזה ערך, במקום עפ"י חוק מפורש – זו המתכונת למשטר זהה לאיראן, בו לכאורה יש רשות נבחרת אך המילה האחרונה הינה תמיד, אבל תמיד בידי האייטולות.

    הדילמה היא כמובן, מה הקריטריונים לפיהם יכול להחליט בית המשפט, כי ההחלטה הערכית בנושא שלפניו – חורגת מפירוש החוק (התפקיד המוגדר של הרשות השופטת במשטר דמוקרטי, כבר עפ"י הגדרתו של מונטסקייה) ויש להעביר אותה להכרעת נבחרי הציבור.

    אך כיצד אנו יודעים על פי מה שרשמתי עד כה, שאהרון ברק והמהפיכה השיפוטית שלו – הם בצד השגוי של ההיסטוריה? זה באמת אלמנטרי – מכירים מי אמר את הביטוי, הכל שפיט?

    כן זה עד כדי כך פשוט.

    כי לפני שמדברים על הקריטריונים, מובן בלוגיקה אלמנטרית, שהקריטריונים הינם לדבר חשוב מאוד, שבעצם, מעטים היום זוכרים לדבר עליו – ריסון שיפוטי.

    אפשר לדבר ולכתוב אלפי שורות, אודות הנימוקים מהם הקריטריונים שהשופט צריך להתבסס עליהם ע"מ לקבוע שדבריו חוצים כבר את גבולות החוק ובעצם הוא שודד לעצמו את תפקיד המחוקק (זו ההבדלה אשר למעלה ציירתי כאילו הקריטריונים, הם לכאורה להבדלה זו). אפשר לומר ולכתוב כמות זהה של שורות, אודות הנוהל הנכון למקרה בו *לדעת השופט* מתגלה לאקונה בחוק (non liquet או הסדר שלילי) ו/או הוראת החוק הנוכחית לא ברורה (האם רשאי בית המשפט להקיש, על בסיס כל חומר משפטי שיבחר, את ההחלטה או יש לחוקק "נוהל" מוגדר, בו מעביר בית המשפט דרישה להשלמת חקיקה לרשות המחוקקת ואז, פוסק על פיה) – אך בעצם לפני שכל אלה יכולים להתקיים, נדרש השופט לרסן את עצמו ולומר "זה לא בסמכותי" להחליט זאת.

    או ש-זו כבר לא הגדרת הרשות השופטת, כמפרשת את החוק בלבד.

    עכשיו וודאי כולם רואים בקלות וזו הסקה לוגית אלמנטרית, מה הבחירה אמיתית שברק לקח, כאשר אמר – הכל שפיט.

    כאשר הכל שפיט והשופט רשאי להתבסס על ערכים –

    כאן זהו המקום לציין הבדל עקרוני ביותר, חשוב ורלוונטי מאוד לדיון שלנו, במדעי המדינה/משפט חוקתי: בעולם קיימות/יתכנו 2 גישות עקרוניות לבניית/חקיקת החוקה בידי הגוף המכונן: קצה אחד מדבר על הגדרת סדרי שלטון לצד (וזה חשוב) הגבלות על רשויות השלטון והקצה השני, על עיגון זכויות בחקיקה. אחת העמדות, היא שעל החוקה לשמש להגבלת רשיות השלטון בלבד – חוקת ארה"ב, הנה למעשה הדוגמא המדויקת לכך. החוקה המקורית נועדה לעצב את מבנה ותפקיד רשויות השלטון ולהגביל את כוחן בלבד. היא לא מדברת כלל על שום עיגון זכויות!

    למעשה, גם 10-ת התוספות הראשונות לחוקת ארה"ב (הידועות בשם הכולל Bill of Rights), לא פורטות שום רשימה פתוחה או סגורה של ערכים אוניברסליים כלשהם, לשימוש חופשי של כל מי שרק יחשוק בכך.. למעשה, נוסחן המדויק הנו *איסור על הרשות המחוקקת ו/או השופטת* מפני פגיעה ברשימת זכויות בסיסית וסגורה. קל מאוד לראות, שנוסח זה של חוק, אוסר פגיעה לשם פגיעה בזכויות המיעוט בידי המחוקק ללא הצדקה (מוביל בהכרח לאיזון בין זכויות/חובות מתנגשים) אך לא מתיר לבית המשפט, להתבסס על ערכים בשיקוליו כי אין שום ערך "חוקתי" כללי, שבית המשפט רשאי להחליט (!) איך להגן עליו – זו זכות השמורה לרשות המחוקקת. כן, בית המשפט יכול להגן מפני פגיעה *שאין לה הצדקה* בזכויות המיעוט אך אין לו את הבסיס החוקי לערב לשם כך, את שיקול דעתו הפרטי של השופט – מה האיזון הראוי לשם כך. זו זכות השמורה למחוקק בלבד.

    עכשיו השוו זאת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף 2 כדוגמא: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". אתם רואים כאן הרבה הגבלה על בית המשפט, מפני הכרעה מה לדעת שופטיו זו "פגיעה בכבודו"? רואים כאן שמירת הזכות להכריע מהי פגיעה מוצדקת בזכויות המיעוט, רק בידי הרשות המייצגת באופן המדויק ביותר, את מגוון הדעות בעם – הנבחרת?

    אז כאשר הכל שפיט והשופט רשאי להחליט מהו איזון הערכים הנכון לדעתו הפרטית *ובכך* "לנמק" את החלטותיו, זה מה שמוביל אותנו למשטר האייטולות, עליו כתבתי בתגובות רבות כאן באתר (למשל, "המשתה האחרון של המלכה אסתר"). זה המשטר, אליו מוביל "הכל שפיט".

    אלה שמינו עצמם ל"מגיני הדמוקרטיה" בעיני עצמם (ככל הנראה, אלה גם ראו ברצח ישראלים עבור פרסים מאוסלו – שלום), לא במקרה צעדו לאחרונה עם לפידים. נשארו רק החולצות החומות והדימיון ההיסטורי יהיה מושלם.

    ב-2 דברים הייתי רוצה לסכם: ראשית, אל תאמינו לשקרנים המנסים למכור לכם כאילו "מערכת משפט עצמאית, מונעת את עליית הפאשיזם". קודם כל, מערכת משפט עצמאית מהעם עליו היא מפקדת היא כבר פאשיזם ושנית, אין לכך כל הוכחה היסטורית. בכל המשטרים הפאשיסטיים שקמו מאז ומעולם, מערכת המשפט תמיד ישרה קו עם החקיקה הפאשיסטית וביצעה אותה בהתלהבות. אם כבר מישהו הוציא את השופטים המתנגדים מהאולם, נשאו גם במאה הקודמת בה אפילו ברחובות כבר היית תאורה חשמלית – לפידים. לתשומת ליבם של המכתירים עצמם ל"מגינים".

    ושנית, האם בית המשפט יכול לבטל את חקיקתה של הכנסת? התשובה היא, כמובן שכן. זו המציאות בה אנחנו חיים היום וזו למעשה הסוגיה, בה אנו דנים. האם הכנסת יכולה לא לקיים את פסיקותיו של בית המשפט, במיוחד זה המאוד עליון (פשוט קוסמי) שבהם? לא, כל עוד אנחנו לא רוצים להגיע לשבירת כלים בין רשויות השלטון. זו בעצם (אם תחשבו על זה) פסקת ההתגבות, עליה אנו מדברים כרגע.

    רוצה לומר – ברק ושופטי העליון חיים בסדר גמור, כל עוד פסקת ההתגברות *היא בידיהם*. זה ברגע שרוצים להעביר את פסקת ההתגברות לרשות המייצגת באופן המדויק ביותר מבין רשויות השלטון, את מגוון הדעות בעם – הרשות הנבחרת, זה המועד בו אתם רואים את אהרון ברק וכנסיית מעריציו, מכריזים על סוף היקום.

    כוח, כידוע משחית.
    כוח אבסולוטי, משחית כידוע באופן אבסולוטי.
    משפט הוא כוח.
    הכל שפיט זהו כוח אבסולוטי.
    לפיכך, הכל שפיט משחית באופן אבסולוטי.

    1. להוסיף בחוק, יוע"מ המודיע לממשלה שאינו יכול לייצג את החלטתה בדיון משפטי, יתפטר מתפקידו לאלתר! הממשלה תהיה זכאית לקבל את התפטרותו או למנות לייצגה עו"ד פרטי אד-הוק , מינוי תחליפי יוכל להתרחש 3 פעמים בלבד בתקופת היוע"מ , ברביעית יתפטר היוע"מ באופן מחייב ומוחלט.

      דבר שני, לקבוע בחוק שאין ראש ממשלה למחצה, לא ניתן להכתיב לראש ממשלה הסכם ניגוד ענינים המונע ממנו מלמלא את תפקידו באופן מלא

  2. לפני שאחרי!
    ללמוד מהעבר אחרת אין 'יש עתיד'. ואין 'כחול לבן' ובוודאי שאין ממלכתיות.

    המאמץ הבלתי נלאה של האינטלקטואל היהודי המתבולל להעדיף את האקטיביזם השיפוטי של החוק. ולהפריד בין דת למדינה. לטובת מדינת כל אזרחיה.
    מודל זה לא יחזיק מים.
    לא יחזיק חיים כל עוד האסלם החי והבועט בינותינו מכתיב את הקצב.
    כל עוד חוקי השריעה ונקמת הדם הם נשמת אפם.

    ליברליזם למרבה האירוניה יכול וצריך להתקיים, רק בין בני אותו לאום. וזהו שאמרנו כל עוף למינו ישכון.
    כל ריאקציה אחרת נדונה מראש לכישלון.
    מלחמות בין דתות//בין דם לדם ואפילו נראים כרדומות. ומשאינן מוכרעות אסון טמון בחובן.
    וזה בדיוק מה שקרה עם יהדות גרמניה אשר ניסתה את שיטת כל אזרחיה. ואשר הגישה על מגש מזהב לעם הגרמני את שלל השיגיה בכל תחומי התרבות והמדע כדי להרגיעו.
    וזהו ה- לפני.
    ומה שקרה אחרי? אתם יודעים טוב ממני.
    וכנ"ל הקריאה של העולם אל מול אירן להתמתן. תביא לחורבן עשרות מונים ממלחמות העולם הראשונה והשנייה.
    וחוזר חלילה.

  3. הנימוקים המאד מפורטים מחזקים את דעתי הפרטית כאדם וכאזרח המדינה להזהר מאד מלאפשר לקבוצה על שהיא לערער על הזכות שלי לקבוע מי הוא השילטון שאבחר ומרגע שבחרתי בו ונתתי בו את האמון המלא ,אני מחוייב לעצמי לתת בו את מלוא הסמכות לדאוג לכל ענייניי, בכל התחומים הקיומיים שלי ואבחן אותו לאחר תקופת הזמן שאני האזרח נתתי לו ביודעין מה היא התקופה והנושאים שהוצגו לפני הצבעתי ונתנה לי את חופש המחשבה כדי להחליט במי שהחלטתי להצביע ומסרב שיזעזעו את בחירתי הנובעת ממחשבה עמוקה וחופשית וטובה לי ,למשפחתי .
    חשובה לי תקופת המבחן שנקבעה כדין , כדי לאפשר לי להחליט
    לאחר מכן
    אני מסרב שאדם או פרט שהוא חכם ככל שיהיה יותר או פחות ממני כדי להחליט במקומי מה טוב לי ולמדינה שלי אלא בתום תקופת המבחן שבחרתי
    תודה

  4. למשה חזן,
    לא חסרים פה דרוזים ונוצרים שדווקא מראים מוכנות לתמוך במדינה ולתרום לה.
    מהצד השני, קבוצות כמו סאטמר הם אמנם חלק מהעם שלי ושלך אך אני מעדיפים להצטרף לאויבנו.
    החלוקה לא צריכה להיות לפי עם אלא לפי החלטתם להיות ידידים או אויבים.
    באופן כללי, אף פעם לא נכון להפלות לפי תכונה מוחדת אך תמיד נכון לעודד בחירות טובות ולהעניש בחירות רעות.

    לאמיל עזרן,
    ואם אותו אדם יעבור את תקופת המבחן באמת תסכים לתת לו את מלוא הכח ללא ביקורת?
    אני מעדיף לדעת שהכח נמצא בידי אנשים הנמצאים קבוע תחת עין בוחנת ולא משנה כמה נסיון מוצלח יש להם.

    1. חסידי סאטמר לא פועלים נגד מדינת ישראל, קל וחומר שלא פועלים נגד יהודים כלשהם.
      חסידי סאטמר מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל, אך לא יגרמו לה או לתושביה היהודים נזק כלשהו.
      נהפוך הוא, תנסה להגיע לבית כנסת של סאטמר ולבקש סיוע במשהו שלא פוגע בהם, והם יעזרו לך ברצון.

      אתה, וכל מי שטוען נגד חסידי סאטמר, מתכוון לנטורי קרתא שמתוכם יש כמה חולי נפש שמעדיפים להירצח ע"י מוסלמים מאשר לחיות בשלום עם יהודים במסגרת של יודנראט. ליתר דיוק – לא כל נטורי קרתא משתפים פעולה עם אויבינו. מדובר בבודדים מתוך הקבוצה הזו.

      אז אנא ממך ומשאר הטועים, אל תכלילו את חסידי סאטמר עם חולי נפש מתוך נטורי קרתא.

      גילוי נאות, אני מחשיב את עצמי חילוני, ללא קשר לחסידות סאטמר או למי מחסידיה. פשוט כואב לי שמלעיזים על קבוצת יהודים שלא פועלים נגד אף יהודי, למרות שדעותיי שונות משלהם במובנים רבים