שלטון תקין תלוי בין היתר ביכולת הצד המפסיד לקבל את ההפסד ולהכיר בזכות הצד המנצח למשול
בשנים האחרונות ולאור מגמות פוליטיות גלובליות, ראו אור מספר מחקרים המתמקדים במושג המדיני שזכה לכותרת "הסכמת המפסיד" (Losers' Consent) – האופן בו הצד שנכשל בבחירות מוכן להשלים עם תוצאותיהן ומסכים לכך שהצד המנצח כעת נמצא בשלטון. הדיון נערך לרוב בקשרים השוואתיים בין דמוקרטיות צעירות יחסית לכאלו ותיקות יותר, ובין מדינות שהיו שייכות בעבר לגוש הקומוניסטי לבין מדינות המערב, אך העיקרון הנוגע לכולן דומה: בחירות דמוקרטיות מטבען יוצרות תוצאה לא שוויונית שיש לה בהכרח השלכות.
בין המחקרים הבולטים בתחום נמצא ספר משנת 2007 מאת קבוצת חוקרים מארה"ב, קנדה ונורבגיה, אשר על בסיס המידע שאספו טוענים כי הפסד בבחירות מוביל לגישות אמביוולנטיות כלפי המערכת הפוליטית. לדברי החוקרים, פעילות תקינה של משטר דמוקרטי, יציבותו ולעתים אף הישרדותו, עשויות להיות תחת איום משמעותי כאשר המפסיד מסרב להכיר בהפסדו.
זהו כאמור כלל יסוד בכל מדינה מתוקנת. אם אנחנו זוכרים את העיקרון לפיו ממשלה דמוקרטית היא שלטון בהסכמת הנשלטים, הרי שבין הנשלטים ישנם גם כאלה שהצביעו בעד השלטון, ואחרים שהצביעו אחרת. ההסכמה ביניהם על קבלת השלטון היא שמאפשרת לו את הלגיטימציה לשלוט. ההסכם הדמוקרטי תלוי בין היתר ביכולת הצד המפסיד לקבל את ההפסד ולהכיר בזכות הצד המנצח למשול, יחד עם ההבנה כי הוא עצמו יכול להיות המנצח בעתיד.
על פי מחקרים העוסקים בתחום, כאשר ההסכם הבסיסי הזה מתפרק, כאשר הצד המפסיד מסרב להכיר בהפסד או מערים קשיים על החלפת השלטון, וכאשר המיעוט מפריע לרוב למשול – הדברים עלולים להתדרדר למחוזות לא רצויים. הסכמת המפסידים היא אם כן חלק חיוני מכל תרבות פוליטית תקינה, וכאשר היא נפגעת או כאשר יש גורמים הפועלים לפגוע בה, הדמוקרטיה כולה עשויה להימצא תחת איום. האמון במוסדות המדינה נשחק, היציבות הפוליטית מתערערת, הקיטוב בציבור גובר וכפי שראינו במקומות שונים בעולם בשנים האחרונות, לעיתים העניינים יכולים להגיע גם למראות אלימים ומטרידים.
למרבה הצער, מה שמתרחש בישראל מאז הבחירות בחודש נובמבר האחרון, כאשר חלקים מהמחנה שהפסיד בהן מסרב לקבל את התוצאה, מצביע על מגמה לא בריאה גם במקומותינו. כך למשל יאיר לפיד, בעודו מכהן כראש ממשלה ועוד לפני הקמת הממשלה החדשה, הכריז כי מדובר בממשלה "משוגעת", אשר לדבריו "אינה אירוע נורמלי" ו"אפילו לא מייצגת את תוצאות הבחירות". גם ראש ממשלה אחר לשעבר, אהוד ברק, מנהל מזה זמן מה מתקפה משלוחת רסן נגד הממשלה הנבחרת, אותה הוא מגדיר כ"לא לגטימית, גם אם נבחרה כחוק".
ראש הממשלה לשעבר אולמרט אמר כי הוא מאחל לממשלה החדשה כישלון, משום ש"אם היא תצליח, מדינת ישראל תיכשל". חבר הכנסת לשעבר יאיר גולן לא נשאר מאחור והכריז כי "הממשלה הזו לא לגיטימית גם אם נבחרה בהליך לגיטימי". גולן, ברק ואחרים קראו בגרסאות שונות ל"מרי אזרחי", קריאה המהדהדת בקרב רבים בשמאל, מגובה בתקשורת משלהבת ובשלל מאורות החל מאהרן ברק ועד לאסא כשר.
זה לא עילה למעצר???אהוד ברק השתבשה דעתה של הממשלה קורא למרי אזרחי וחסימת צירים pic.twitter.com/srgpREYQhx
— יוסי חן (@WtQMOzgiM6EB40q) January 14, 2023
קריאות אלה רק הולכות ומקצינות, ונראה שכרגע ראשי השמאל פשוט לא מסוגלים לעמוד בפני הפיתוי ללבות את האש. בכך כאמור הם עלולים לפגוע באחד מהיסודות החשובים של הדמוקרטיה. מצב בו כל צד מפרש כרצונו תוצאות של בחירות שקופות והוגנות הוא מצב לא בריא לאורך זמן. מי שמבקש לקדם ערעור כזה בשם אינטרסים קיצוניים, פועל למעשה נגד רצון מרבית הציבור וטובתו, ופוגע בלגיטימציה של המערכת כולה.
מעבר לתעמולה הפוליטית הרגילה והצפויה, קבלה של תוצאות הבחירות והכרה בזכות המנצח לשלוט אמורות להיות מוסכמות יסוד. אפשר לנטור טינה ומותר ואף רצוי להפגין, אבל מאוד לא רצוי להפר את הסכמת המפסיד. קריאות מלחמה מצד המחנה המגדיר את עצמו כ"מחנה השלום" רק גורמות לחלק מהציבור לאבד את האמון במערכת הפוליטית ובאופן בו היא אמורה להתנהל. מי שמעוניין בדמוקרטיה אמיתית, צריך לדעת גם להפסיד.
השמאלנים מעולם לא ידעו להפסיד בבחירות. הם בכלל לא מסוגלים נפשית ותודעתית לקבל מצב שבו לא הם אלה שנמצאים בשלטון. ההקצנה הפעם נובעת מכך, שהרפורמה במערכת המשפט צפויה לעצור את שליטת רשויות השלטון שמייצגות אותם תמיד בלי קשר לתוצאות הבחירות – בג״צ, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה – ועם זה הם פשוט לא מסוגלים להשלים. להפוך להיות אופוזיציה של ממש? כמו שהימין רגיל להיות כשהוא מפסיד בבחירות? הם מתחלחלים מעצם המחשבה על כך.
לשמאלנים אכפת מדמוקרטיה וזכויות אדם בדיוק כמו שהיה אכפת להם מהשלום. הרבה מילים, הרבה שקרים וים של קורבנות.
זו לא הרפורמה שציפינו לה וזו לא הרפורמה ממנה חשש השמאל. בל נשלה את עצמנו גם לוין גם קרעי חסרים את האומץ לבצע רפורמה יסודית אמיתית.
גם אם אתה צודק, השמאל ל בדיוק מרוצה מהרפורמה המקודמת כ שזה בכל זאת נצחון במידה כזו או אחרת לימין.
ההנחה הסמויה כאן,
היא שרוצחי הישראלים עבור פרסים באוסלו, באמת (אכישהו באורח פלא אבל נניח שכן) מעוניינים במשטר דמוקרטי ולא פשוט מנצלים את המילה הגדולה, בדיוק כפי שהם קראו לרצחנותם עבור פרסים מאוסלו – שלום.
בסיוע אי אלה דיקטטורים נוספים שהשתלטו על המקרופון ומוכרים לכם פרופוגנדה – והסלוגן המט*מטם הזה הוא ההוכחה לכך, איזה אדם שפוי יטען שלשלום יש קורבנות? – מוכרים לכם פרופוגנדה במסווה של "חדשות" ו"תקשורת". במקרה לגמרי, אותם אנשים מוכרים לכם היום שהקריאות של פליטי ממששת המנדטים למלחמת אזרחים זו דעה "עממית", בעלת תמיכה "ציבורית רחבה" ודוחקים לשעה 1 בלילה, דעות אחרות (עכשיו אתם לא יכולים להגיד שאין מגוון דיעות בתשקורת, לא?)
אפשר לקיים דיון ציבורי מהם האיזונים והבלמים כלפי הרשות השופטת – אבל, אחת ההגדרות הבסיסיות ביותר של משטר דמוקרטי – היא תחלופת השלטון. אתם יודעים, משטר שבו בכנסת X מפלגה/סיעה כלשהי היא בקואליציה ובכנסת X+1, היא באופוזיציה.
כבר מכך ניתן להסיק בקלות, שזו הנחה שגויה (אני מבין למה הדברים נכתבו ברוח זו) ומה שמעניין את רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו, זו דיקטטורה.
בין אם זה באמצעות הרשות הנבחרת, הרשות השופטת (כל הרכב שתשבצי הפוליטיקאית חסרת האחריות חיות, יתן את אותו פסק "דין"?) ו/או שניהם.
שלא נדבר על השלטים בצילום בראש המאמר – כאשר בכל פסטיבל רבין, רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו טוענים בכל שנה כי רבין נרצח בגלל שלטים זהים ולפתע דברים זהים לא מפריעים לנוכלי הסמול? אני בטוח שחסר תעודת הבגרות כבר פלט/יגיד משהו בעתיד מפה אל החוץ על שלטים אלה, איפה ההעמדה לדין אם זה כזה חשוב? איפה תשומת הלב התקשורתית והוקעת התופעה (כולל הסקה לוגית אלמנטרית לפיה "מחאה" שמתבססת על מסרים פסולים אלה, פסולה גם היא ולא רק מילים למיקרופון מהפה אל החוץ)? מה שמוכיח פעם נוספת (2 במספר) כמה נוכלי הסמול משקרים וסייעניהם בתשקורת מצניעים עובדה זו.
כך שכבר בהפגנה 1 בערב 1 – פליטי ממששת המנדטים, סיפקו 2 הוכחות לכך שהם שוב משקרים. הם פשוט מנצלים את המילה "דמוקרטיה", כמו שניצלו את המילה "שלום" כאשר רצחו ישראלים עבור פרסים מאוסלו וסייעניהם בתשקורת, מסייעים בהחדרת פרופגנדה שקרית זו למרחב הציבורי, במסווה של "חדשות".
באיראן יש 17 (!) ערוצי טלוויזיה המכסים את כל המדינה, סביב כ-30 איזוריים ואפילו כמעט 10 בשפות זרות. עדיין טועים לחשוב שריבוי ערוצים הוא ערובה לריבוי דיעות תקשורתי? אך מספיק לראות ראיון 1 עם עלי חאמנאי בכמה מהערוצים, כדי להבין שהיחס לו הוא זוכה – זהה ליחס אותו קיבל אפיפיור כנסיית ה"משפט" אהרון ברק, בבליץ התקשורתי האחרון שקיים – יחס מלטף ושום שאלות קשות.
גם האייתוללה חאמנאי אמר בראיונות בתגובה לגל ההפגנות באיראן, כי "טעויות נעשו" ו"נדרש שיפור" אז תחסכו ממני את העמדת הפנים המזויפת של ברק. נרקיסיסטים תמיד מאמינים שהקדמה, האחווה והצדק תלויים רק בהם ומי שחושב שונה ממנו, הם "כוחות האופל".
אין לציבור הישראלי שום חובה לרפא את הנרקיסיזם של ברק (רק חשבו על עזות המצח והסיבה בה פקיד מכריז על עצמו ועל החושבים כמוהו כ"ציבור נאור" – אם הייתם זקוקים להוכחה להיותו של ברק נרקיסיסט, זו ההוכחה הטובה ביותר) ושל פליטי ממששת המנדטים. הציבור הישראלים זקוק לרשויות שלטון יציבות, ע"מ לנהל מדינה מהקשות בעולם לניהול.
לפיכך, אם פליטי ממששת המנדטים חושבים שכולם זקוקים לאישור מהן על דמוקרטיה (א) הנחת היסוד של מאמר זה לצערי, לא מתקיימת. (ב) שיפנו לפסיכיאטר במקום להתמודדות על השלטון. קריאותיהם למרי אזרחי, חצו מזמן את הסף החוקי. מדוע אין מעמידים אותם לדין עפ"י ס' 136 (המגדיר, המרדה – מהי) לחוק העונשין, תשל"ז-1977? כיוון שכתב אישום בעבירות המרדה יוגש רק בהסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה ואתם יודעים מי מינה את הגב' בהרב-מיארה ולפיכך, אינטרסים של מי היא מייצגת (הדגש הוא על האינטרסים ולא המינוי, למען נוכלי הסמול הטוענים כאילו מינוי הוא חזות הכל)?
אם הייתם זקוקים להוכחה נוספת, כאילו משטר דמוקרטי הוא לא בדיוק בליבם של הנרקיסיסטים הצועקים אותו כעת.
לכן, היות ואין, לא היה ולא יהיה לרוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו טיעון ענייני לגבול הנוכחי בין הרשות השופטת לשאר רשויות השלטון (זה לא שנוכלי הסמול מוחים על פסקת ההתגבות, הם מוחים על כך שהיא עוברת מרשות דיקטטורית אשר חבריה ממנים זה אלה וראשיה בעבר חושבים שהם שמש העמים, לרשות נבחרת – כל עוד פסקת ההתגברות היא בידי הרשות השופטת, אין/לא היית להם כל בעיה – אז שלא יספרו סיפורים כאילו עצם פסקת ההתגברות היא הבעיה וה"סיבה" ל"מחאתם"),
כדאי אף להעמיק את איזון המשטר הישראלי ולתקן גם את חוקי יסוד, כך שיחייבו את הרשויות המחוקקת והמבצעת, לשמור על זכויות הפרט – בדיוק כפי שהדבר הינו בחוקת ארה"ב (!!!) – אך לא יהיה שום חוק כללי המציע לבית המשפט להחליט איך לאזן בין זכויות/חובות מתנגשים. איזון זה, הוא זכות השמורה למחוקק בלבד.
כל הרכב שתשבצי הפוליטיקאית חסרת האחריות חיות, יתן את אותו פסק "דין"? והנה סגרנו מעגל, עם הוכחה גם משמש העמים כנסיית המשפט, כי שאלת איזון בין זכויות/חובות מתנגשים, היא עניין של דעה – וזו הסיבה, מדוע במשטר דמוקרטי היא צריכה להיעשות ע"י רשות אשר גם המייצגת בצורה הקרובה ביותר את מגוון הדיעות בעם וגם ניתנת להחלפה ע"י בוחרים (שוב סגרנו מעגל עם תחילת התגובה, כך זה עם דברים הגיוניים – ניתן להגיע עליהם בכמה אופנים ולא מכל פליטת פה של פליטי ממששת המנדטים, נובעת "מסקנה" שונה ומתנגשת עם "מסקנות" קודמות).
יפה כתבת(רק עכשיו הספקתי לקרוא הכל).
רק תיקון אחד: הגדרת הדמוקרטיה אינה תלויה בחילופי שלטון אלא באפשרות חילופי שלטון.
למשל, 29 השנים הראשונות של המדינה היו ראשי ממשלה ממפא"י בלבד אך זה לא אומר שלא הייתה דמוקרטיה. זאת כי בכל בחירות מחדש היה סיכוי שהם יובסו ע"י מפלגה אחרת במקרה והם יפסיקו להיות המועדפים על מספיק מצביעים, מה שאכן קרה בסוף.
חשוב להדגיש את ההבדל הזה, מכיוון שזו אחת מהצידוקים של תומכי ממשלת השיסוי לחקיקה פרסונלית.