חידת הנדיבות של אדם סמית

אבי הכלכלה ראה באדם יצור עצמי אך גם נדיב כלפי אחרים. כיצד מיישבים את הסתירה?

Stefan Schäfer, Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International

חלק מסדרת מאמרים מיוחדת לציון 300 שנים להולדת אדם סמית, שתתפרסם במהלך השנה הקרובה.

***

מהו תפקיד הנדיבות בהגותו של אדם סמית? זו שאלה שיש להתעמק בה, לאור ההאשמה הנפוצה באכזריות וקשיות לב המוטחת בכל מי שלא משתייך לשמאל הפוליטי, והיא מובילה אותנו לסתירה מובהקת.

החידה הזו מתוארת לרוב כמתח שבין שתי היצירות השלמות של סמית – 'תיאוריה של הרגש המוסרי' (1759) ו'עושר העמים' (1776). החל מהמאה ה-19 חוקרים אירופאים הצביעו על נקודות המבט הסותרות בשני הספרים: נדיבות וסימפתיה בראשון, והתמקדות בעצמי בשני. וכך נולדה לראשונה "בעיית אדם סמית".

אותה טענה לחוסר עקביות הופרכה בהמשך בידי מספר דורות של חוקרים. סמית ראה באדם כנדיב מטבעו כלפי קרובים וידידים, וכמי שפועל משיקולים הדדיים של אינטרס עצמי ביחסיו עם זרים. שני ספריו נחשבים כעוסקים בתחומי חיים שונים – האישי בראשון והסתמי בשני. אין כאן חוסר עקביות, אך "בעיית אדם סמית" דומה ליצור המיתולוגי של ההידרה: חתוך את אחד מראשיה ושניים אחרים יצמחו במקומו.

ב'תיאוריה של הרגש המוסרי', סמית מפתח את המסגרת האתית המסתכמת בהמלצה לשרת את מה שהוא מגדיר כ"נדיבות אוניברסלית". ב'עושר העמים' הוא מקדם את מה שהוא מגדיר כ"תוכנית הליברלית לשוויון, חירות וצדק", המאפשרת לכל אדם "לקדם את האינטרס האישי שלו בדרכו שלו". אותה תוכנית מאפשרת ומעודדת אנשים להתמקד בשיפור הרווחה העצמית והמשפחתית. האם היבטים אלה בשתי היצירות מעידים על חוסר עקביות? כיצד סמית יכול מצד אחד לטעון בעד חובה מוסרית לנדיבות ומנגד לעודד כל אדם לפעול בעיקר למען עצמו?

פתרון חלקי לכך מגיע מהבנתו של סמית לגבי מגבלות הידע. היכולת שלנו לשפר את מצבנו תלויה לרוב בהכרת הנסיבות, והכרה כזו הולכת ומתמעטת ככל שאנחנו מתרחקים מעניינינו האישיים. אם מאמציך ממרחק מתגלים כלא יעילים, מסביר סמית, הרי שעדיף למקד אותם במקום בו הם אכן יעילים – קרוב לבית, בתחום ההשפעה המיידי.

אך הפתרון החלקי הזה מעלה שאלה נוספת: האם נדיבות אפקטיבית מוגבלת פשוט להתעסקות בענייני עצמך? כיצד זה יתכן?

האדם המתורבת

הבנה שלמה יותר של כתבי סמית יכולה להגיע כאשר אנחנו מבחינים בין המקומות השונים של הנדיבות בהגותו: הנדיבות האמיתית אך המעומעמת בתחום האישי, מול הנדיבות הנרחבת וחוכמת האל (או ישות כמו-אלוהית, עבור אלו המעדיפים קריאה דתית פחות).

בפסקה מפורסמת ב'תיאוריה של הרגש המוסרי', סמית מציג שני ניסויים מחשבתיים קשורים, עם תוצאה שונה מאוד, המרחיבים לגבי אותם שני מקומות. שניהם עוסקים ב"אדם אירופי מתורבת", רעידת אדמה בסין, ואיבוד של אצבע בכף היד.

הניסוי הראשון מדגים את הקשת העמומה של הרגשות הפסיביים שלנו. האדם האירופי שומע על רעידת אדמה נוראית שקטלה "אינספור תושבים" בסין. הוא מביע את צערו על האסון הרחוק, אך ממשיך בשגרת יומו ללא הפרעה. כאשר הוא לומד למחרת כי עליו להיפרד מן הזרת בכף היד בשל סיבה רפואית, הוא מוטרד כל כך עד שאינו יכול לישון. אובדן אצבע נראה משמעותי יותר מאשר רעידת אדמה טראגית: "הרגשות הסבילים שלנו הם כמעט תמיד שפלים ואנוכיים כל כך", סמית כותב.

בתרגיל המחשבה השני, כאשר האדם מן השורה נמצא במצב פעיל, התוצאה משתנה. סמית מניח כי אותו אדם יכול, במעשה קסם, להימנע מאיבוד האצבע בכך שהוא גורם לרעידת אדמה קשה בסין. האם יחליט לעשות זאת רק כדי לשמור על הזרת? "טבע האדם", כותב סמית, "נחרד בבעתה מן המחשבה, והעולם, במלוא שחיתותו, אף פעם לא הצליח לנפק נבל כזה שיהיה מסוגל להשתעשע בה".

מדוע מתקבלת תוצאה שונה? סמית מספק את תשובתו:

זהו כוח חזק יותר, מניע עוצמתי יותר, המגלה את עצמו [במצבים פעילים]. זהו היגיון, עיקרון, מצפון, האדם שבתוכנו, השופט הטוב ביותר והפוסק של התנהלותנו. זה הוא אשר, בכל פעם בה אנו עומדים לפעול כדי להשפיע על אושרם של אחרים, מסביר לנו, בקול המסוגל להדהים גם את התשוקות החצופות ביותר שלנו, שאנחנו רק אחד מרבים, ובשום אופן לא טובים יותר מאחרים… ממנו בלבד אנו למדים על קטנותנו העצמית, על כל מה שקשור אליה, ועל כך שההטיות הטבעיות של אהבה עצמית ניתנות לתיקון רק בעיניו של הצופה חסר הפניות"

למרות שהוא חש רק ניצוץ חלוש של נדיבות, האדם המתורבת יודע כי אם היה בוחר באנוכיות בנוחיות שלו עצמו על פני חייהם של מיליונים, המצפון, אותו אדם שבתוכו, היה מגנה אותו ובצדק. השיפוט המצפוני נובע מהערכתו את השיפוט האלוהי (או כמו-אלוהי), מן המקום של הנדיבות האוניברסלית. סמית מדבר על מצפון כ"מייצג" של הצופה העליון חסר הפניות.

נדיבות ועושר העמים

ניתוח המיקומים השונים של הנדיבות נוסח סמית מאפשר לנו להבין טוב יותר את השילוב הכללי בין יצירותיו. שתיהן חוברות יחדיו כתיאור של טבע האדם וכתוכחה, כמעט דרשה, לגבי האופן בו עלינו להתנהל לאור אותו טבע, ולטובת כלל האנושות. בתוך המסגרת הזו, הליברליזם הקלאסי של סמית מוצא את ביטויו.

עלינו להתייחס לאדם כפי שהוא: הנדיבות שלנו אמיתית אך שבירה. היא דועכת במהירות בכל פעם בה אנו יוצאים מן המרחב המוכר. מי שמצהיר על נדיבות יותר משבירה, לרוב מצהיר על נדיבות מזויפת. היזכרו בתוצאות תרגיל המחשבה הפסיבית: אובדן אצבע קטנה היה נראה מאיים יותר מאשר אובדן חייהם של מיליוני סינים.

ועדיין, אפילו בקרב זרים, אנו מוצאים עצמנו מקשיבים למצפון, והקשבה זו מביאה עמה רצון לסגל התנהגות המשרתת את טובת הכלל – התנהגות המקובלת בקרב אלה המגלים נדיבות אוניברסלית. כדי להתאים את עצמנו לרגשות ולשיפוט של ישות כזו, עלינו להרהר בעולם ובאופן בו הוא פועל – "חוקי המוסר הכלליים", אשר על פי סמית "נחשבים בצדק כחוקי האל". עלינו לשקול את טובת האנושות ואת המנהגים והמוסדות שמשרתים אותה. המדע מרחיב את ההתבוננות הזו, מחדד את הרעיונות שלנו לגבי שגשוג אנושי ואת הבנו לגבי מה שמאפשר אותו. אלו הן שתי מטרות עיקריות ב'עושר העמים'.

הפרקים הפותחים של הספר פורסים את חזון הכלכלה המדינית של סמית, וזהו חזון של יחסי גומלין ורווח הדדי. זו אינה נדיבותו של הקצב או האופה שבזכותה מוגשת לנו ארוחת ערב. רק בתוך חברה חופשית יחסית המאפשרת ומעודדת עסקאות מסחר שגרתיות וכנות, בני אדם יכולים ליהנות משלום ושגשוג. תרבות החירות והמוסדות שלה הם המשרתים נדיבות אוניברסלית.

בעודנו מטפחים את מה שאדמונד ברק כינה "פלוגות קטנות" – המקום בו יש לנו את הידע כדי להפוך את רצוננו הטוב לאפקטיבי – ומתנהלים באופן הוגן ומכבד עם אחרים בשוק, אנחנו מעודדים ניהול נכון וחכם. "האדם… חייב בהכרח לראות עצמו כאחראי כלפי עמיתיו החיים בטרם יוכל לגבש רעיון אלוהי כלשהו, או את החוקים שלאורם אותה ישות אלוהית שופטת את מעשיו", כתב סמית במהדורה הראשונה של 'תיאוריה של הרגש המוסרי'.

בכך שאנו מאפשרים לכל אדם להגשים את האינטרסים שלו בדרכו, במסגרת גבולות הצדק, אנו מדרבנים אנשים אחרים ומעודד דינמיות חברתית. כאשר אנחנו עובדים, סוחרים ויוצרים, אנחנו נמשכים למיזם יפהפה של שיתוף פעולה מטאפורי עם מיליוני בני אחרים לאורך הזמן, המרחב וגבולות לאומיים, באמצעות עקרון חלוקת העבודה.

אם כן, ניתן לראות כיצד מושג הנדיבות משחק תפקידי שונים בהגותו של אדם סמית. אך עיקרו נובע מחוש האחריות הטבוע בנו, דרך שיפוט עמיתים ודרך המצפון שלנו עצמנו, כלפי ישות נדיבה באופן אוניברסלי. הכלכלה המדינית של 'עושר העמים' נדמית עבור סמית כהרחבה של המוסר ב'תיאוריה של הרגש', בכך שהיא מנסה להדגים את הרגישויות הפוליטיות והחברתיות שממנפות את הידע המוגבל שלנו ואת העדפותינו לשירות הטוב.

אדם סמית מציג בכתביו חזון, מערכת תחושות הממליצה על גישה תרבותית מסוימת ועל נטייה פוליטית. בימינו אנו, אותן תחושות דורשות הנעה מחדש. 300 שנים לאחר לידתו של סמית, חזונו עדיין משמש כאח בוערת, מסביבה אנו מתאספים ומשכילים.


פרופ' דניאל קליין הוא סופר ומרצה לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון. אריק מטסון הוא עמית מחקר ומרצה בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה הקתולית של אמריקה. המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *