שתיקת רוב המפגינים מול מיעוט המניף את דגלי האויב מכתימה את המחנה ומסמנת מגמת הקצנה מטרידה
…זוֹ – כְּצֶבַע יַם כִּנֶּרֶת,
זוֹ – כַּשֶּׁלֶג, זֹאת – זָהָב:
עַל הַדֶּגֶל, עַל הַסֶּרֶט,
עַל הָרֹאש וּבַלֵּבָב…"
(מתוך 'שיר הדגל' מאת זאב ז'בוטינסקי)
מאמר זה נכתב בדמע. פחות מ-48 שעות לאחר רציחתם בירושלים של שבעה חפים מפשע, אנשים תמימים וישרי דרך, ו-24 שעות לאחר עוד הפגנה במרכז תל-אביב במהלכה הונפו דגלי אש"ף – דגלי האויב. אני מתבונן בתמונות יהודים, ישראלים המניפים בגאון ובגאווה את דגל האויב ומתקשה להאמין. עד כדי כך הם איבדו כיוון? הניתוק שלהם מספינת האם של התנועה הציונית כל כך מוחלט? במקרה רגיל הייתי מרחם על שכמותם, אבל הפעם מה אני חש בוז. זה כל מה שנותר לי כלפי אותם מפגינים שבמקרה הטוב לא מבינים מה הם עושים, ובמקרה הרע – מבינים היטב.
הטקסט הזה אינו מכוון אליהם. מבחינתי הם כבר לא רלוונטיים. הוא נועד לאנשים טובים במחנה השמאל שמגיעים להפגנות, רואים את דגלי האויב מונפים אל-על ברחובות העיר העברית הראשונה ושותקים. שתיקתם היא אות קלון גם עליהם.
אוי לבושה! pic.twitter.com/GVmv7vOXHs
— Moti Kastel מוטי קסטל (@KastelMoti) January 28, 2023
אני זוכר כיצד בכל אימת שנתקלתי בדגל 'כהנא' בהפגנת ימין, הייתי מבקש-דורש ממניף הדגל להורידו. לא עניינו אותי הנסיבות ולא היה אכפת מהתירוצים. עמדתי על כך שהדגל יסולק. לעיתים שמעו בקולי ולעיתים לא. כאשר סירבו לשמוע בקולי עזבתי את ההפגנה. אמרתי לעצמי: כאיש ימין וכאיש המחנה הלאומי, אין חלקי עם דגלי כהנא.
ואילו כעת, דגלי האויב מונפים באין מפריע. צרחנים מקצועיים מסבירים בחוצפה ובבורות שמבחינתם דגל אש"ף מייצג ערכים נעלים דוגמת צדק, שוויון וחירות. אין לי עניין להתווכח על כך. במקום זאת אני מציע לכל אותם בורים ללכת ולשאול את הפלסטיני הממוצע מה הוא חושב על ה'סולטה' – הרש"פ. אחרי רצף הקללות כלפי ההנהגה הפלסטינית, הם בוודאי ישמעו סיפורי זוועה שנציגי דגל אש"ף ביצעו ב'אחים' שלהם. וכל זה לפני שדיברנו על היחס כלפי הקהילה הלהט"בית, כלפי נשים או כלפי מיעוטים (תשאלו את הערבים הנוצרים בבית לחם). דגל אש"ף במציאות מייצג רוע ואכזריות, שחיתות ושרירות לב, טרור ואלימות. ובכל זאת, אותם עיוורים מניפים את דגל האויב ומרגישים גיבורי חיל. עולם הפוך אני רואה.
יהיו שיטענו כי בסך הכל מדובר בדגל – מקל וסמרטוט בראשו. ובכן, אם כך הם חושבים, מדוע כה חשוב להם להניף את הסמרטוט של האויב? ומדוע על דגל האויב הם מדברים בחרדת קודש, אך לדגל שלנו הכחול-לבן הם חשים בוז ושנאה? כאמור, עקביות איננה נחלת אותם אנרכיסטים פרוגרסיביים בשנקל.
ניסיתי לשאול בהפגנת השמאל: להניף דגלי אש"ף?! תגידו אתם לא מתביישים?
תשובות:
1. "אנחנו רצחנו 9 בג'נין".
2. "ממש לא, אני גאה בזה. אנחנו רוצחים בחזרה".
3. "תגיד למתים: אנחנו בחרנו שתמותו. לא רצינו להתפשר ולכן אנחנו קוברים אתכם…""ביום חמישי בכית כשמתו בג'נין 10 אנשים?" pic.twitter.com/Lz4g6GONXA
— Moti Kastel מוטי קסטל (@KastelMoti) January 29, 2023
במקום להתווכח עם הרוח, אבקש להציג גישה לאומית גאה הרואה בדגל סמל. דגל בעיניי הוא מרכיב זהות, היסטוריה, מורשת. הוא אות שאנשים מוכנים למסור את נפשם למענו. יהודים במרד גטו וורשה הניפו את דגל ישראל מול עיני הנאצים. הם ביטאו את אתוס המאבק והעם באמצעות בד צבוע כחול לבן.
כך מתייחסים לדגל כל עם ומדינה בריאה ברוחה. בארה"ב קיים חוק הקובע שאסור להניף אף דגל או סמל אחר מעל דגל ארה"ב. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לדבר בשבח הפלסטינים, אך אפילו הם כחברה רצחנית, אלימה וחולה, רוחשים כבוד לדגלם כי הם יודעים מה הוא מייצג – החלום המעוות להתנוסס מעל דגל ישראל. לכן, לשמוע יהודים-ישראלים ממציאים לעצמם בדותות ושקרים הוא בעיני חילול הקודש.
איך קרה שיותר ויותר גורמים המזוהים ושייכים למחנה השמאל הגיעו למצב בו הם מניפים את דגל האויב? מדוע בהפגנה העוסקת בנושא פנים ישראלי השתחלו להם דגלי אש"ף? איך קרה שלא משנה מה נגיד ומה נעשה, אותם מניפי דגלי אש"ף תמיד יאשימו אותנו ויחבקו את אויבנו? שאלות אלו כאמור מופנות כלפי המשתתפים האחרים בהפגנות, אלה שמניפים את דגלי ישראל. היכן אתם? מדוע אינכם דורשים לסלק את דגלי האויב? השתיקה שלכם רועמת. היא פחדנות מהולה בהסכמה כנועה, היא אות קלון.
בסופו של דבר השתיקה הזו תפגע במחנה שלכם, כאשר מניפי דגלי האויב ישתלטו על השיח ויקבעו מהם הערכים הנכונים. בגלל ששתקתם כאשר עוד יכולתם לדבר, כל מי שלא מיישר קו ידחק לשוליים. ברל כצנלסון ובן-גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין מביטים בכם ולא מאמינים שהתנועה המפוארת בראשה עמדו נכנעת, כמעט בלי מאבק, לערימה של בורים שאינם מסוגלים יכולים להבחין בין יד לבין רגל, בין אח לאויב. זכרו – "שקט הוא רפש".
גלעד כץ כיהן בעבר כקונסול הישראלי הכללי בדרום-מערב ארה"ב ושימש כיועץ לראש הממשלה נתניהו.
קשה לי לקרוא משפט כמו "כאיש ימין וכאיש המחנה הלאומי, אין חלקי עם דגלי כהנא" בלי להיזכר בטהרנים שהחליטו שהם רוצים ימין אבל בלי נתניהו ולהיזכר לאן הגישה הזו הובילה אותנו.
הדרך נכונה היא להכיל אך להיזהר.
האם אני מזדהה עם כהנא? רחוק מכך, אך לא אמנע מדגליהם להתנופף בהפגנות ימין(וכבר הייתי בהפגנות שכללו דגלים כאלה), פשוט אשמור ממנו מרחק. בדיוק כמו שאני תומךבמינויו של בן-גביר לשר גם אם אינני מסכים עם דרכו כלל.
אז מה הבעיה עם הדגלים אצל השמאל?
א. הכמות. יש מקום לשלל גישות אך השאלה מי נותן את הטון ובמקרה הזה נראה מהתמונות שהיו יותר דגלי אש"ף מדגלי ישראל.
ב. המסר. רוצים להניף דגלי הזדהות עם הערבים? למה לא דגל הדו-קיום( https://www.facebook.com/870228169845675/photos/a.870247329843759/1510290002506152/?type=3 )? ואגב, למה אין שם דגלי גאווה ופימיניזם? ובכלל, אולי תעצבו דגל רלוונטי יותר-דגל לבית המשפט העליון(אם למשרד החוץ מותר שיהיה לו דגל משלו גם לבג"ץ מותר)?
המסר שעובר פה אינו מסר של סובלנות ואהבה, גם אם הכוונה מאחוריו הייתה טובה.
ג. האחידות. כפי שכתבתי, אני שומר מרחק מדגלי כהנא אך לא נאבק בהם. במקרה שלנו לא היה נראה שיש צדדים מתונים שלא רוצים להזדהות עם דגל אש"ף(ולהזכירכם-הם טוענים שזו לא הפגנת שמאל ושמפלגות כמו 'כחול לבן' שתומכות בהפגנה אינם מהשמאל הקיצוני).
כהנא האיש רצה להשיב על רדיפת היהודים, רציחתם והשפלתם על ידי הערבים בארצות ערב, במטבע דומה. רצה לזקוף את קומת היהודי. ולזקוף את קומת היהודי אתם הרי יודעים זו עבירה חמורה וגזענות. ולכן נרצח
אוטואנטישמיות זו מחלה קשה וחסרת מרפא.
עצם התמיכה במערכת משפט ו"בטחון" כה מושחתת, רקובה ודרקונית היא כבר אות קלון. עצם התמיכה במחנה שחתם, ועוד בצורה אנטי-חוקית ואנטי-דמוקרטית בעליל, על העברת משאבים לארגון טרור אנטישמי היא אות קלון.
אין מחילה גם בעוד מאה שנה.
הרבה דברים כאן בארה"ב פועלים אחרת. לפי דוקטורינת השמאל הישראלית ארה"ב היא טוטליטרית פאשיסטית אנטי דמוקרטית בלשון המעטה
איריס,
ד״ר גדי טאוב,ֶאברי גלעד, עירית לינור, גלי בת-חורין(דלית סוטר) ואחרים כבר הוכיחו מזמן שהמחלה המכונה ׳סמולנות׳ אינה חשוכת מרפא.
האנשים שאת שמותיהם ציינת הינם בבחינת היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל
במדינה ״דמוקרטית״ אין מונח כזה אויב.
כולם אזרחים שווים חסרי זהות לאומית.
הרוצחים, נכללים תחת החוק הפלילי.
כולל חיילי צהל.
אין לאומים ולכן אין דבר שכזה ״אויבים״.
שהרי אויבים הוא עניין לאומי. מאבק לאומי.
אנגליה בריטניה במלחמת העולם.
ההפצצות הגרמניות אינם עניין פלילי. האזרח הגרמני אינו ״חף מפשע״ ולא האזרח הבריטי. כך גם החיילים משני הצדדים אינם ״פושעים פליליים״.
אזרחים גרמנים חפים מפשע אינם חסינים ואין מצב שיחיו בתוך האוכלוסייה הבריטית, בשטחי הריבונות האנגלית. הם יגורשו או יעצרו.
מאה שנים העם היהודי מנהל מאבק מר מול הלאום הפלסטיני. הלאום הפלסטיני הוא אויב מר. שני רק לגרמני. כל מלחמות ישראל והרוגיה, בשל הסכסוך היהודי פלסטיני.
הלאום הפלסטיני נלחם בנו ללא הפסקה. בתוך הגבולות, מחוץ לגבולות, תוך שהוא מגייס את חיזבאללה ואיראן וקהילות השמאל בעולם, שלא מוכנים לקבל את המונח ״אויב״.
אין אויב, יש אזרח מדוכא.
זה טרוף. לא פחות מזה.
טרוף שהאויב מזה מאה שנה חי ונושם בתוך המבצר היהודי.
כאילו וחיו חיילים סורים בתוך המוצבים הישראלים בזמן מלחמת יום כיפור.
חמושים, ״כובשים״ את הנגב והגליל וברגע המתקפה זורמים לרחובות ולכבישים ובאקדח בודד, יורים בגבו של היהודי המבולבל.
אין לדעת האם השכן בחדר במדרגות הוא אויב או אוהב – כי כוללללם אזרחים שווים והטרור אינו מבדיל בין ערבי ליהודי. ובכלל מדובר במהומות משני הצדדים….
למה הדבר דומה? שחיילי צהל במלחמת יום כיפור מעוררי מהומה, חמושים ופועלים מחוץ לחוק ויש להמתין לכוחות המשטרה הבינלאומיים שישליטו סדר בין הפורעים בסכסוך השכנים.
השמאל, הוא רעה חולה. נקודה. טירוף אנושי התאבדותי.
בשעת מלחמה, האויב מגורש ממבצרך. חיילך שומרים בגבולות והיהודים מוגנים בביתם – זו מהות הציונות.
זה מהותו של עם חפץ חיים – שיש לו בית בטוח ומוגן.
מה עשינו לעצמנו?
לשלול אזרחות?
מעמדו של אויב בשעת מלחמה – הוא מעמד פליט – מגורש מהבית.
לא היה ערבי בודד בקיבוצי השומר הצעיר.
איבדנו את זה….
לא הבנתי את ההשוואה בין דגל הארגון לחרור פלסטין שאנשיו רצחו אלפי יהודים, לדגל כך.
האם הרב כהנא או תומכיו רצחו מישהו אי פעם?
האם כתיבת פסקה זו נתנה לך את ההרגשה שאתה עליון, נאור ומוסרי?
מתי יפסיקו אנשי "ימין" לרקוד מה יפית בפני הסמאל?
לא רוכשים כבוד אלא רוחשים כבוד.
אם תיקנתם, אין צורך שהתגובה תתפרסם.
ברגע שהיה לך צורך להתייפיף ולציין שבקשת להוריד את דגלי כהנא הרסת את כל העניין. הימין תמיד מרגיש צורך להראות שהוא כן הומני מול טענות השמאל. אנו לא צריכים אנחנו ההומניים,אנו חפצים במה ששלנו ומגיע לנו. הדרך של השמאל היא ההפך מהומניות גם כשהוא לא תומך בטרוריסטים. רק מזה שהוא לא מסוגל לקבל את הזכות שלו לחיות בארצו. ובכללי השוואה בין כהנא שרצה לשמור על יהודים ולא רצה לרצוח ערבים אלא להעבירם מארצנו למחבלים היא מחליאה