מלחמת התשה בשתי חזיתות

המונח "מבצע צבאי מיוחד" לא היה סתם לשון נקיה. הוא שיקף בין היתר את התקווה הרוסית להשתלטות מהירה על אוקראינה. קייב תיכנע, מנהיגיה יהרגו, יעצרו או ימלטו לגלות, והמדינה כולה תיפול לרגלי פוטין. מה היה אמור לבוא אחר כך? כנראה שלעולם לא נדע.

יומיים לפני הפלישה, רוסיה הכריזה על הכרתה בעצמאות מחוזות דונייצק ולוהנסק, אשר בשנת 2014 החליטו לכאורה לפרוש מאוקראינה בגיבוי רוסי. מאז הם סופחו בפועל לרוסיה, יחד עם חבלי זאפוריז'יה וחרסון, למרות שחלקים בכל המחוזות האלו נמצאים עדיין תחת שליטה אוקראינית. יתכן כי במוסקבה סברו תמיד כי שטחים אלה צריכים לעבור מידי אוקראינה לידי רוסיה, לכל הפחות משום שהם מהווים גשר יבשתי רחב לחצי-האי קרים הכבוש.

יתכן כי תוכניתו של פוטין הייתה להפוך את שאר שטחי אוקראינה למדינת חסות רוסית במודל הבלאורסי, כשלב מקדים לאיחוד משולש בין המדינות, ולאחריו מן הסתם תהליך רוסיפיקציה כפוי ואכזרי. על פי פוטין עצמו, תושבי בלארוס, אוקראינה ורוסיה כולם חלק מעם רוסי אחד, פרשנות היסטורית מוזרה שעשויה להסביר את טבעו הרצחני של הסכסוך הזה.

החלטתו של פוטין לפלוש הייתה כמעט בוודאות קלה יותר לאור המחשבה שאפשר לעשות זאת ללא השלכות. הוא שגה בהערכת האופן בו התוקפנות הרוסית המוקדמת תאחד את השורות באוקראינה, כמו גם בהערכת השיפור אותו הפגין הצבא האוקראיני, שכעת למוד קרבות ונהנה מסיוע כספי אמריקני. פוטין חשב שאוקראינה היא מדינה חלשה ושאנשיה יניפו במהרה דגל לבן. הוא טעה.

הנשיא הרוסי שגה גם בהערכת עוצמת התגובה המערבית, וקשה להאשים אותו בכך. אמנם, חלק מחברות נאט"ו הגדילו את הוצאות הביטחון שלהן לאחר 2014, אך באופן כללי מעט מאוד השתנה. רוסיה נותרה שותפה עיקרית למסחר, וחשוב מכך – היא המשיכה להיות ספקית גז עיקרית לאירופה, תפקיד שהפך חשוב יותר לאור סדר העדיפות ביבשת שהציב הפחתת פליטות פחמן על פני ביטחון אנרגטי. כל זה מתרחש כאשר בבית הלבן נמצאים האחראים לנסיגה החפוזה מקאבול. אם התוכנית הרוסית לכיבוש מהיר הייתה מצליחה, לא מן הנמנע שלאחר סבב הגינויים והסנקציות הראשוני, המערב היה חוזר לעשות עסקים כרגיל עם מוסקבה.

אך אוקראינה שיבשה את התסריט של פוטין. בעוד הפולשים הרוסים התגלו כרשלנים ומפוזרים, ההתנגדות האוקראינית עד כה הייתה מרשימה וחזקה מהצפוי. החלום הרוסי על נוק-אאוט מוקדם התאדה במהירות, והמשמעות היא שבשונה מ-2014, המערב לא עמד בפני עובדות מוגמרות בשטח. יתרה מכך, הפלישה עוררה את הדאגה הברורה לפי רוסיה עשויה להפנות את תשומת ליבה לגבולות המזרחיים של נאט"ו, במידה ואוקראינה אכן תיפול. היה אם כן טיעון אסטרטגי מובהק בעד סיוע לאוקראינה להגן על עצמה. ואולי לא פחות חשוב – התפיסה התקשורתית של תוקפנות רוסית מול התנגדות אוקראינית, והפיכתו כמעט בין לילה של נשיא אוקראינה האפור למנהיג צבאי כריזמטי, העניקו זריקת מרץ משמעותית לתמיכה הפוליטית בסיוע מערבי, אפילו במחיר משבר אנרגיה מבית.

אירופה, גם בסיוע חורף חמים יחסית, צלחה את משבר האנרגיה טוב מן הצפוי, אך כעת היא עומדת בפני שנה נוספת של מלחמה שסופה אינה נראה באופק. על פי סקרים שונים, מרבית האוקראינים מאמינים בניצחון, ועבורם משמעותו הוא חזרה לגבולות של לפני 2014, יחד עם פיצויים ומשפטים על פשעי מלחמה. אך למרות התקדמות הכוחות האוקראינים בחודשים האחרונים, לא נראה כי יש באפשרותם לכבוש מחדש את כל השטחים שאבדו לידי רוסיה.

מוסקבה מצדה לא תקבל בקלות תבוסה, דבר שהיא ניסתה לכאורה להדגים בהחלטה להשעות את האמנה הגרעינית בין רוסיה לארה"ב. אך גם במובן הפחות אפוקליפטי, נראה שבקרמלין פשוט אדישים למספר האבדות אותו יש להקריב. על פי הערכות שונות (חלקן שנויות במחלוקת), רוסיה איבדה עד כה בין מאה למאתיים אלף איש, וכמובן ספגה אובדן חומרי גדול. במטרה להחליף את הנופלים, הרוסים גייסו כ-300 אלף חיילי מילואים, והם תרים כל העת אחר ציוד מתאים עבורם. הטקטיקה של הטלת גלים אנושיים לשדה הקרב לא נראית משוכללת במיוחד, אבל במלחמת התשה מול יריב קטן ממך (האבדות האוקראיניות מוערכות בכמאה אלף איש) היא עשויה להספיק.

מנגד, התקווה המערבית להפיכה במוסקבה או למותו של פוטין אינה יכולה לשמש כבסיס לאסטרטגיה. יורשו של פוטין עשוי להיות אף גרוע יותר. הכלכלה הרוסית מתאוששת בקצב מהיר מהצפוי, ומי שעוד לא ברח מהמדינה (הערכות מדברות על כמיליון איש, אם כי הן קשות לאימות) נראה כתומך בהמשך המלחמה.

באופן כללי, נראה כרוסיה פחות מבודדת מאשר נדמה. הודו, הידידות למוסקבה מאז ימי הסובייטים, הפכה ליבואנית נלהבת של נפט רוסי. בחודש דצמבר האחרון היא רכשה מספר חביות גדול פי 33 מאשר בשנה שעברה. מדינות אחרות כמו ברזיל ודרום אפריקה אימצו מדיניות כללית של חוסר הזדהות, עמדה שבדומה לעידן המלחמה הקורה מסייעת בפועל למוסקבה.

ומעל לכל, סין נמצאת בצד הרוסי. בין אם היא אכן מתכננת לספק לרוסיה רחפנים מתאבדים ובין אם לאו (כפי שדווח לאחרונה), וללא קשר לשאלה האם בייג'ינג שימשה בפועל ככוח מרסן, סין מהווה מקור תמיכה נכבד, מוכרת לרוסיה מבחר סחורות וכמובן רוכשת נפט וגז ומוצרים אחרים במחירים נוחים.

המלחמה באוקראינה עובדת עד כה לא רע עבור הסינים. היא מהווה מטרד מתמיד עבור ארה"ב, ובו זמנית צמצמה את רוסיה למעמד של שותפה זוטרה. האירוניה ההיסטורית הזו בוודאי לא חמקה מעיני הסינים, אך נוספים לה רווחים מעשיים. בעוד בייג'ינג חותרת לקראת מודל כלכלי אוטרקי, היא דואגת לתחזק קווי אספקה של סחורות שאינן נמצאות בבית. מנגד, רוסיה החסומה בפני מרבית השווקים הגדולים, הופכת למעשה לספק שבוי, כזה המחזיק גם בגבול משותף. זהו מצב אידיאלי עבור ההנהגה הסינית. היא לא תאפשר תבוסה רוסית מוחלטת, ותוכל לספק לרוסים סיוע חומרי נוסף אם תרצה בכך. יכולת ייצור הנשק שלה עולה בהרבה על זו של נאט"ו.

אם כן, נראה כי העתיד צופן מלחמת התשה בשתי חזיתות. הראשונה היא שדה הקרב, והשנייה היא המערכה הכלכלית בין רוסיה למערב. במאבק הזה, המערב העשיר בהרבה אך הוא גם דמוקרטי. מרבית המצביעים במערב תומכים כרגע בסיוע לאוקראינה, אך כמה זמן עוד מצב זה יכול להימשך? אירופה אמנם חמקה ממשבר משמעותי בחורף, אך עשתה זאת בעלות כבדה (גרמניה לבדה הוציאה כמעט 500 מיליארד דולרים), וישנם סימנים ברורים לכך שעלויות האנרגיה הגבוהות דוחקות מגזרים תעשייתיים למקומות אחרים.

יתרה מכך, נראה כי כבר החל המרוץ הנואש למלא את מצבורי הגז לקראת החורף הבא. התחרות האנרגטית תהיה קשה, ובשונה מהשנה שעברה יהיה צורך למלא את החלל שנפער עם יציאת הגז הרוסי מהמשוואה לחלוטין. הרעיון לפיו מקורות אנרגיה מתחדשת יוכלו לעשות זאת נשמע מגוחך, והמדיניות האירופית הפזיזה של חתירה לאפס פליטות פחמן הותירה את היבשת עם מעט מאוד חלופות. אם אירופה תעמוד בפני משבר חורף קשה נוסף, לאחר השנה הקשה שכבר עברה עליה, אפשר בהחלט לראות כיצד התמיכה באוקראינה עשויה להתחיל להישחק. למעשה, זה בדיוק מה שכבר קורה פה ושם.

אם התמיכה המערבית באוקראינה אכן תתמוטט, קייב תפסיד במלחמה בסופו של דבר. ואם אכן זו תהיה הסיבה לניצחון רוסי, היא תפגע קשות בתפיסת המחויבות של נאט"ו כלפי חברותיה במזרח, למרות העובדה שאוקראינה עצמה אינה חלק מהברית. כל אלה יגבירו את האפשרות לפיה במוקדם או במאוחר מוסקבה תתפתה לבחון את המחויבות הזו, למשל במדינות הבלטיות.

וכך נאט"ו מוצאת את עצמה בעמדה מדאיגה. האיום בפעולת גמול גרעינית נראה מעט רחוק כעת, אך משמעותו היא שסיוע נרחב מדי לאוקראינה כדי לעזור לה להשיג ניצחון צודק ומוחלט, עשוי להיות גם מסוכן. מנגד, האפשרות של תבוסה אוקראינית, מלבד הזוועות שהיא תשית על העם האוקראיני, עשויה להיות הרת-גורל עבור המערב. לכן נטישה של קייב היא צעד שלא בא בחשבון.

כפי שהדברים עומדים כעת, אין פתרון ברור למשבר הזה. הניסיון למצוא הסכם שלום שיספק את שני הצדדים עשוי להתברר כבלתי-אפשרי. התקווה הטובה ביותר כרגע, אמנם פחות הוגנת עבור האוקראינים, היא הפסקת אש בסגנון קוריאה, כאשר את קו הגבול החדש תקבע יכולת ההתקדמות של הכוחות של קייב. הפסקת האש בקוריאה החזיקה מעמד רק בזכות העמידה האמריקנית לצד דרום קוריאה, ומהלך דומה באוקראינה יוביל לתוצאה דומה רק אם במערב יתפכחו מן האשליה שבכך המשימה תושלם. בכל מקרה וללא קשר להסכם שיושג, אם בכלל, אם במוסקבה יחשבו שישנו פתח למתקפה נוספת, היא לא תהסס לעשות זאת.

המשמעות היא שעל נאט"ו להמשיך ולחזק את צבאותיה, ואת זה של אוקראינה. הצטרפות רשמית של קייב לברית תהיה צעד אחד רחוק מדי, אך הנתיב לאיחוד האירופי צריך להישאר פתוח אפילו אם הדרך לחברות מלאה תהיה איטית יותר ממה שבאוקראינה יחפצו. עד שזה יקרה, המערב צריך לעשות ככל יכולתו כדי לחזק את אוקראינה וצבאה. ככל שתהיה חזקה יותר, וככל שתהנה מתמיכה מערבית חזקה יותר, כך פוחת הסיכוי שפוטין או יורשו ישכנעו את עצמם לשקול מחדש את קייב כמטרה.

המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.