דרוש מבוגר אחראי בשמאל

כאוס. אנרכיה. איש הישר בעיניו יעשה. זה מה שנותר מהמחנה שהקים את ישראל לפני כמעט שבעים וחמש שנים. ההפגנות נגד הרפורמה לתיקון מערכת המשפט הן הפנים האמיתיות של השמאל הישראלי 2023: דגלי אש"ף, קריאות לסרבנות, חגיגה על כל פגיעה באינטרסים של המדינה. חלקים נרחבים מדי בשמאל נלחמים במדינה במקום בממשלה, ואילו עבור חלקים אחרים זהו מבחן: אותם כוחות שקולם לא נשמע ומסתכלים על הטרלול בדאגה חייבים לקום ולומר את דברם.

הימים האלה מזכירים לי את המשבר שפקד את המחנה הלאומי ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות בקיץ 2005. גם אז היו הפגנות המוניות. גם אז שמענו התבטאויות קיצוניות. גם אז דיברו על שבירת כלים, אבל בהבדל אחד גדול ומשמעותי: בעוד היום השמאל מובל על ידי הרחוב בו שולטים מפגינים מקצועיים ואנרכיסטים קיצוניים, הרי שבתקופת ההתנתקות ההנהגה שלטה ברחוב, כיוונה אותו ובעיקר ריסנה אותו.

בימים בהם ראשי השמאל קוראים לחסימת כבישים ולפגיעה בסדר הציבורי, אני נזכר בהפגנה החשובה והדרמטית ביותר נגד ההתנתקות – העצרת בכפר מימון. חלפו 17 שנים אך המראות עדיין חקוקים בזיכרוני כאילו אירעו אתמול. ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות ממשלת שרון הוכיחה כי לא תעצור ויהי מה. המחנה הלאומי הגיע לצומת דרכים – לשרוף את המועדון או להביע מחאה קשה ואינטנסיבית אך במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי.

עשרות אלפים התאספו בכפר מימון סמוך לרצועת עזה. האווירה במקום הייתה מחשמלת. רבנים, אישי ציבור, פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל הגיעו גם הם. את היישוב הקיפו כוחות צבא ומשטרה גדולים. המתח הגיע לשיאו כאשר נשמעו קולות בשולי המחנה על פריצת גדרות, התנגדות למשטרה וכניסה לרצועת עזה כדי לסייע לתושבי גוש קטיף. באותן שעות הנהגת המתיישבים במועצת יש"ע, ההנהגה הרוחנית של הרבים וההנהגה הפוליטית של חברי כנסת ושרים עמדו כולן למבחן. האם ליישר קו עם הקולות המיליטנטים בידיעה שהדבר עלול לגבות מחיר כבד, או ריסון ההפגנות וההתבטאויות בידיעה שכך תבוצע ההתנתקות בקלות יתרה?. אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי.

מי שהכיר את הנפשות הפועלות ידע מראש איזו החלטה תתקבל. הממלכתיות, הפטריוטיות, הלאומיות שלטו בכיפה. במאמצים עילאיים נמנעה התנגשות בין עשרות האלפים לבין הממלכה. גדרות כפר מימון לא נפרצו. בודדים ניסו לפרוץ לרצועה. בצער רב, בבכי ובהרכנת ראש עזבו המפגינים, לאחר טקס מרגש ועצוב בו הונף דגל ישראל. כולם בלי יוצא מן הכלל שרו את 'התקווה'.

באותם ימים המחנה הלאומי האידיאולוגי הובס והוכה. הכאב היה עצום, שבר ציוני איום. חורבן היישובים וגירוש אלפים היה גם חורבנן של משפחות רבות. באותם ימים נשמעו קולות, בשולי המחנה בלבד, על ניתוק וחשיבה מחדש כלפי המדינה. מעטים דיברו על סירוב לשרת בצה"ל ועל סירובי פקודה. עוד פחות מכך דיברו על ירידה מהארץ. הפור נפל אך המחנה הלאומי האידיאולוגי לא שבר את הכלים. הוא ליקק את פצעיו וחבש את מכאוביו. נטל פסק זמן אבל נותר נאמן לעם ולמדינה.

הילדים של קיץ 2005 התגייסו לאחר מכן לצבא והמשיכו בשירות משמעותי. בנו בתים, גידלו ילדים והפכו לאזרחים תורמים. לא שמענו מהם על קץ הדמוקרטיה למרות שמערכת המשפט באותם ימים הגיעה לשפל בלתי נתפס. מעצרים המוניים וארוכים, גם של קטינים וקטינות. מניעת הפגנות על ידי עצירת אוטובוסים. חוקים דרקוניים רק כדי להתמודד עם ציבור נאמן, תורם וציוני. וכאמור, לא הונפו דגלי אש"ף, לא נשמעו קולות של סיום הציונות והדמוקרטיה. הנהגת המחנה הלאומי באותה עת הצליחה למנוע כאוס ושבר. רבים מחבריה אמנם שילמו מחיר אישי כבד, אך במבט לאחור מסכימים שהמחנה עמד בגבורה ובתעצומת נפש גם ברגעיו הקשים ביותר.

לפיד:
דין שונה לחוסמי הכבישים בגירוש מגוש קטיף
ולחוסמי הכבישים בהפגנות השמאל

״כי זה אנשים אחרים״ pic.twitter.com/j9fdQRm3Ud

— אביחי חדד avihai haddad (@avihaihaddad) March 4, 2023

והנה היום מחנה השמאל חש כנראה אותן תחושות. כאב עצום, דאגה רבה ובעיקר תחושה ש'גונבים לו את המדינה'. אינני מתווכח עם תחושות. אני בהחלט מאמין למי שחש אותן. אבל ברמה הלאומית השאלה החשובה היא כיצד נוהג המחנה וכיצד הנהגתו מתנהלת. וכאן כל ההבדל.

מי שמוביל היום את מחנה השמאל הוא הרחוב. אנרכיסטים, בלפוריסטים, דגלים שחורים וכל מיני קבוצות סהרוריות שמכריזות קבל עם ועולם על מרד גלוי. מבחינתם לשרוף את המועדון. אין בלמים ואין קווים אדומים. הבעיה היא שאין משקל נגד לטירוף שלהם. אין הנהגה פוליטית, אין הנהגה אזרחית. ואקום מוחלט. יתרה מכך, 'ההנהגה' הפוליטית של מחנה השמאל, אם אפשר לכנות אותם כמנהיגים, היא הנהגה פחדנית. הם רועדים ומשקשקים מלומר מילה נגד המפגינים.

בשבועות האחרונים נדמה שיש תחרות בין הפוליטיקאים בשמאל מי יקצין ויעודד אנרכיה יותר. איומים למרי אזרחי. סירוב לשרת במילואים, ירידה מהארץ. איומים על מלחמת אחים וטנקים ברחובות. ואין אף אחד, אפילו לא דמות בולטת אחת, שצועקת 'חברים הגזמנו'. הטירוף והטרלול אחז בכולם. יאיר לפיד, אהוד ברק, אהרן ברק, אהוד אולמרט, יאיר גולן, רון חולדאי, דן חלוץ ועוד רבים ולא טובים מחרחרים ריב ומדון. מבחינתם המטרה מקדשת את כל האמצעים. אין לי ספק שאילו מנהיגי ההפגנה בכפר מימון היו מבין הרשימה שלעיל, הם היו מובילים את ההמונים להסתערות על הגדרות. החשש הנוכחי הוא שאותם חסרי אחריות ימשיכו לדחוף את ההמון למחוזות שיהיה קשה מאוד לחזור מהם.

עד לרגע זה הנהגת מחנה השמאל כשלה כישלון מוחלט וחרוץ. רוחות רעים נושבים ברחובות ערינו. רוחות של הפקרות. מדינת ישראל והחברה הישראלית יתגברו גם על הקשיים הנוכחיים, אך השריטות שיישארו יזכירו לנו את התקופה בה רבים במחנה השמאל, כולל בהנהגתו הרופסת, הצהירו כי נאמנותם למדינה ולאינטרסים שלה הם על תנאי. נאמנות בתנאי שהמדינה תאמץ את אך ורק את הערכים שלהם.

גלעד כץ כיהן בעבר כקונסול הישראלי הכללי בדרום-מערב ארה"ב ושימש כיועץ לראש הממשלה נתניהו.