"ברק בנה שיטת משפט אחרת, ההיסטוריה הוכיחה שטעה בגדול"

זהו תמלול הראיון שערך עקיבא ביגמן עם עו"ד דרור חֹטֶר-ישי, לשעבר ראש לשכת עורכי הדין, עבור כתבת התחקיר בנושא המהפכה המשפטית של אהרן ברק ששודרה בשבוע בערוץ 14. בשבועות הקרובים נביא כאן את הראיונות המלאים שנערכו לצורך הכנת התחקיר.

 

דרור חטר-ישי: "גדלתי בתוך מערכת המשפט אחותי הבכורה הייתה פרופ' למשפטים, ועוד לפני שהתגייסתי לצבא אבי שהיה עורך דין ותיק ומוכר רשם אותי ללמוד מבלי שידעתי על זה. סיימתי את הלימודים תוך כדי השירות הצבאי. לימים ראיתי שמערכת המשפט לא נותנת את השירות הראוי לציבור. במהלך הפעילות שלי כעורך דין נתקלתי בכל מיני חוויות לא מרנינות בהן אנשים לא זכו למשפט הוגן או שהמערכת לא נתנה להם שירות בזמן.

טיפלתי בכל מיני תחומים משפטיים, גם אזרחי גם פלילי. לא ייצגתי אף פעם מישהו שחשבתי שהוא עבריין אבל ראיתי שגם אנשים שאי אפשר לחשוד בהם מראש שהם עבריינים מקבלים יחס לא מספיק טוב. במילים אחרות, מערכת המשפט מעדיפה יותר מדי את התפיסות של המשטרה והפרקליטות מאשר של הנאשם, וזו בעיה אמיתית.

החלטתי להיכנס לפעילות בלשכת עורכי הדין. הייתי ארבע שנים ממלא מקום ראש הלשכה ושמונה שנים ראש הלשכה. במהלך השנים האלה ניהלתי מאבקים מאוד קשים, בעיקר נגד התפיסות של השופט ברק שלדעתי שיבשו את מערכת המשפט והסיטו אותה מהדברים שהיא אמורה לעשות לעבר הדברים שהיא לא אמורה לעשות.

מערכת המשפט איננה אמורה לנהל את המדינה. היא אמורה בסך הכל לפסוק בהתאם לחוק. היא אמורה לתת שירות לציבור. הציבור חייב לדעת שהוא מקבל את השירות הראוי ובזמן. אחד מהעקרונות הבסיסים של השיפוט הוא שאי-ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש. אם יבוא בנאדם ויגיד: לא ידעתי שזו עבירה, הם יגידו: זה לא מעניין אותנו. בחוק כתוב שזו עבירה אז זו עבירה. הצד השני של המטבע הוא שאם בחוק לא מוגדרת העבירה בדיוק אז אי אפשר להרשיע את הבנאדם כי הוא באמת לא ידע שזו עבירה. אי אפשר לתת פרשנות יצירתית לחוק. הפרשנות חייבת להיות מאוד מדויקת.

אהרן ברק, לפי תפיסתו, שינה את הבסיס הזה של מערכת המשפט. ברק קבע, גם בפסקי דין, גם בספרים שהוא כתב וגם במורשת שהוא הנחיל למערכת המשפט, ששופט יכול לפרש כל טקסט משפטי, בין אם זה חוק, חוזה או צוואה בפרשנות אשר איננה הולמת את מילות הטקסט המשפטי. העיקר שזה יתאים לתכלית שהשופט חושב שיש לו. התוצאה היא כמובן אנרכיה גמורה. כל שופט יכול לפסוק מה שנראה לו ללא קשר לטקסט של החוק או של החוזה כי הוא נותן פרשנות משלו. ברק אמר שזה לגיטימי. אז מצד אחד זו אנרכיה ומצד שני זו גם דיקטטורה שיפוטית, כי השופט בעצם הופך להיות גם המחוקק וגם המבצע של מה שאמור החוק להיות.

השופט יכול להרשיע אדם, לפסוק פיצויים או לבטל חוזה בנימוקים כאלה ואחרים שהם נוגדים במפורש את לשון החוזה או החוק. זה מצב שאינו קיים בשום מקום וגם אינו יכול להיות קיים בשום מקום. ואת זה נאבקתי קשה כדי לשנות".

עקיבא ביגמן: תתאר את השלב בו אתה מבין שקרתה מהפכה. באותו לילה ב-17 במרץ 1992 ידעת שמתרחשת מהפכה חוקתית?

"לא הייתה מהפכה חוקתית משום שמה שקרה ב-17 במרץ זה סוג מסוים של תרגיל רמאות. זו במפורש לא הייתה מהפכה חוקתית. מה שקרה הוא שחוקקו שני חוקים, שניהם רלוונטיים ועם שמות מרשימים שכל אדם היה מברך עליהם. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מה יכול להיות רע בזה? מבורך. וחוק יסוד חופש העיסוק גם כן מבורך. אין בזה שום דבר רע.

הבעיה היא שברק דאג שלשני החוקים הללו יכנס משפט שאיננו שייך להם בכלל, והמשפט הזה אפשר לו לאחר מכן לקרוא לשני החוקים האלה מהפכה חוקתית למרות שלא הייתה שום מהפכה חוקתית. חוק יסוד כבוד האדם שעובר בתמיכה של 32 חברי כנסת, רבע מחברי הכנסת, או חוק חופש העיסוק עם 21 חברי כנסת – שישית מחברי הכנסת. לא יכול להיות שמיעוט יעשה מהפכה חוקתית זה אבסורד על פניו. לא היה ולא נשמע דבר כזה.

אז לא הייתה מהפכה חוקתית. היה פה מעשה שאני קורא לו תרמית. משום שארבעת חברי הכנסת שעמדו מאחורי חקיקת החוקים האלה ידעו את כוונת המילים. הם ידעו שזו המטרה וידעו שזה יהיה בסיס לאפשר לבית המשפט לאחר מכן לבטל חוק. שאר חברי הכנסת לא ידעו את זה משום שאם היו מספרים לכל חברי הכנסת שזו המטרה אז באישון הלילה של ה-17 במרץ היו מגיעים יותר מאשר חמישים חברי כנסת, והיו מפילים את זה. האינטרס של היוזמים היה שיבואו כמה שפחות כדי שיוכלו להעביר את החוקים האלה. וזה באמת מה שהיה.

אז איפה הבעיה? הבעיה היא במילים הבאות בחוקים: "כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". פה אתה נכנס לתחום של "ערכים" שהוא לא תפקידו של בית המשפט, ואתה נכנס לתחום שהוא בלתי מוגדר לחלוטין. כל אחד רואה אותו באופן אחר.

אז ברור שמדינת ישראל היא מדינה יהודית. מאיפה זה ברור? משום שכך הוחלט על ידי האו"ם ב-47 כאשר הוא אישר את הצעת החלוקה, וכך גם נכתב במגילת העצמאות. זה שהמדינה דמוקרטית זה משום שהחוקים שלה קבעו שהמשטר יהיה דמוקרטי. אלה שני דברים נפרדים, כאשר כל אחד מהם מקיף כמובן סולם מלא של ערכים שיכולים לעתים להתנגש ביניהם, לעתים להיות תואמים ולעתים כל אחד יפרש אותם אחרת".

אז אתה אומר שבעצם הארבעה עשו קנוניה עם אהרן ברק, להעביר חוק שיש בו מלכודת או דלת סתרים שהוא אחר כך יפתח אותה

"אני לא רוצה להשתמש במילה קנוניה, משום שקנוניה בסופו של דבר היא במטרה לרמות מישהו. בזווית הראיה שלהם הם חשבו שהם עושים מעשה טוב. ברור לי שהם לא רצו לעשות מעשה רע. איפה הייתה התרמית? הם ידעו שאם הדבר יפורסם בין כל חברי הכנסת הסיכוי של החוקים לעבור הוא קטן, ולכן הם לא נתנו ביטוי למה שהם ידעו. ברור שהם חשבו שזה לטובה, אגב גם ברק חשב שזה לטובה. ברק חשב שככה הוא יוכל לנהל את המדינה.

הוא נקט בגישה האפלטונית: אי אפשר לסמוך על העם כי העם בור ונבער מדעת. צריך לסמוך רק על הציבור הנאור. בתקופתו של אפלטון אלה היו הסוחרים ובתקופתו של ברק – חוגים נאורים, לא העם. ממשלת הפילוסופים של אפלטון הפכה אצל ברק לממשלת השופטים. הם אלה שיפקחו וישלטו.

אבל דבר אחד ברור: גם אם דמוקרטיה היא לא שיטה מושלמת עדיין לא מצאו שיטות יותר טובות. לעומת זאת, השיטה של אפלטון אף פעם לא עבדה".

מתי אתה כיו"ר לשכת עורכי הדין מבין שנפל דבר?

"התחלתי את הפעילות בשלכת עורכי הדין בשנת 1987, משום שכבר אז היה ברור לי שמערכת המשפט יורדת מהפסים. אינה נותנת את השירות שהי צריכה לתת ונכנסות לתמונה כל מיני תפיסות בעייתיות. אמרתי שאת הדברים האלה צריך לעצור. באותה תקופה רוב הציבור לא קלט את הבעיה אבל עורכי הדין הבינו אותה. לכן זכיתי ברוב עצום בבחירות, כי עורכי הדין הבינו שיש בעיה.

עכשיו תשאל – הבעיה התחילה לפני המהפכה השיפוטית? כן, משום שברק הגיע כאדם צעיר למערכת המשפט בשנת 1978 והתחיל לשנות אותה בכל תחומים. המסלול הזה היה ברור עוד לפני שמונה כנשיא בית המשפט העליון ב-95 לאחר פרישת שמגר. כבר לפני כן הוא היה בעל כוח השפעה מאגי כמעט על המערכת המשפטית, גם באקדמיה קודם וגם לאחר מכן בבית המשפט העליון".

ממה נבע הכוח הזה שלו?

"לזכותו של ברק חייבים לומר שיש לו אישיות מרשימה. הוא בעל מקצוע ומכיר את התפיסות המשפטיות השונות. הייתי מגדיר אותו כפילוסוף משפטי מהרמה הראשונה במעלה. בזה אין ספק. לפילוסופים יש בדרך כלל קו מסוים שמנחה אותם והקו שהנחה את ברק היה – בואו נשנה את מערכת המשפט כך שריכוז הכוח יהיה בידי השופטים. זו בעיה משום שהכוח ממכר. כאשר בנאדם מקבל יותר מדי כוח הוא מתחיל לנצל לרעה את כוח המשרה שלו. זו תכונה אנושית טבעית.

ניקח רגע כדוגמה את מערכת הבג"ץ. חייבים להבין שזו מערכת שאיננה קיימת בשום מקום אחר בעולם. זה שריד מנדטורי ובכל המושבות של בריטניה הוא בוטל ברגע קבלת העצמאות. המקום היחיד בו הוא נשאר תקף זו מדינת ישראל. כאשר לא הייתה חוקה ולא היו נורמות והדברים רק התחילו להיווצר, היה נוח לשמור על המשכיות ולאפשר לבית המשפט לפסוק בכל מיני נושאים מהותיים שלא היה אף אחד שיחליט בהם.

הניסיון לבסס חוקה במסגרת הפוליטית, בכנסת, לא עלה יפה. אז אמרו – אולי יש לנו פה אפשרות לפתור איזושהי בעיה. אבל בית המשפט העליון במשך ארבעים השנים הראשונות של הבין יפה שיש בעיה עם המוסד הזה ולא צריך להתפרע. עיקר הדיונים של בית המשפט העליון חייבים להיות עניינים של ערעורים ,לא החלטות פילוסופיות ולא ניהול המדינה. המשקל של בג"ץ מבחינת כמות ההליכים שניהל היה מאוד ברור".

המשמעות היא שבסופו של דבר בית המשפט העליון עסק בפיקוח ולא בעתירות נגד המדינה

"נכון. למעשה התפקיד המקורי של בית המשפט העליון הוא בית משפט גבוה לערעורים אזרחיים ופליליים. זה תפקידו וזו מהותו. במשך ארבעים השנים הראשונות הצד של בג"ץ תפס פינה מסוימת, פינה קטנה בסך כל התפקידים שטיפל בהם בית המשפט. זה נעשה כך ששופטי בית המשפט העליון הגבילו את תפקד בג"ץ באמצעות שני קוים מנחים מאוד מוגדרים.

הראשון עסק בזכות העמידה. לא כל אחד יכול להגיש עתירה לבג"ץ. מי שיכול להגיש עתירה זה רק מי שנפגע אישית. ברק פתח את זה לכל דכפין. עמותות עם שמות מפוצצים כמו 'העמותה לאיכות השלטון' וכל מיני גורמים אחרים קמו פתאום כאש בשדה קוצים, וכולם חשבו שתפקידם הוא להגיש עתירות. קוראים משהו בעיתון, שמעו משהו ברדיו, ומגישים למחרת עתירה לבית המשפט העליון. למה? כי הם חושבים אחרת. בארבעים השנים הראשונות זה לא היה קיים. לא נתנו למישהו שלא נפגע אישית להגיש עתירה. זו מגבלה שהייתה מאוד ברורה.

המגבלה השנייה – היקף השפיטות. ברק החליט שהכל שפיט. בואו ניקח רגע דוגמאות קיצוניות – גם החלטה של מפקד מחלקה אם לעשות איגוף מימין או משמאל בשעת מלחמה זה שפיט, כי יכול להיות שהוא קיבל את ההחלטה ברשלנות או בחוסר אחריות. אבסורד. לדוגמה הסכם שלום או מלחמה. ההתנתקות מרצועת עזה… קראת את פסק הדין?".

הוא דן בשאלה האם ממשלה יכולה לסגת מטריטוריה

"הרבה יותר גרוע. הוא דן בשאלה האם ההחלטה הייתה מבוססת מבחינת הסבירות שלה על התהליך שיקרה בעתיד. כשאתה קורא איך הממשלה נימקה את סבירות ההחלטה אתה עומד המום: זה יוביל לשקט באזור, לא יהיה ירי מרצועת עזה לשטח ישראל, חיי הכלכלה יפרחו. הקשרים שיתפתחו בין התושבים בעזה לבין העטוף. אתה אומר לעצמך: האנשים האלה חלמו? איפה הם חייו? אבל בית המשפט פסק שזו עמדת המדינה והוא מקבל אותה.

זה רק מראה שבית המשפט איננו יכול להיכנס לתחומים שאינם במסגרת תפקידו. זה לא תפקידו לעסו בהתנתקות או בשלום או במלחמה או בתחומים שהוא בכלל לא בקיא בהם. לשם ברק למעשה דחף את המערכת עוד לפני מרץ 1992, שאותו כינה אחר כך 'המהפכה החוקתית' משום שהוא מעולה בסיסמאות וזו סיסמה נוחה. חס וחלילה לא מהפכה שיפוטית, כאילו הוא בכלל הופתע לקרוא על כל העסק בעיתון. יש אנשים שמאמינים בזה אבל אני יודע שזה לא נכון. אם מישהו היה שותף אמיתי שדחף את החוקים והיה שותף בניסוח שלהם והבהיר שזו המטרה שלו במילים "ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". המטרה לתת פתח רחב ללא גבול לבית המשפט לקבוע ערכים ולשנות חוקים, אותם הוא בודק מול הערכים שהוא בעצמו קובע מהם.

אצל ברק הכל היה במסגרת תפיסה מסודרת לאורך זמן. לא מהפכה ביום מסוים. זה התחיל הרבה לפני כן בנושאי בג"ץ והסבירות והמידתיות ומבחן תום הלב. כל מיני מבחנים שאינם יכולים להיות נכונים משום שהם אישיים לחלוטין. ברק בא ואמר שאפשר לפרש כל חוק לפני השתנות נסיבות החיים. זו אנרכיה מושלמת.

כדי להשלים את החוכא ואטלולא הזו, מיד אחרי שנפתחה הדלת ברק ראה שהכל הולך והקים צוות כדי לכתוב מחדש את כל החוקים של מדינת ישראל. אתה יכול לשאול מה רע בזה? קודם כל הדבר הרע הוא ששופט עוסק בדברים האלה. תפקידו של שופט הוא לשפוט לפי החוק, לא ליצור מערכת חוקים חדשה. הדבר היותר נורא הוא שכאשר אתה משלב את העובדה הזו עם החופש שברק נתן לשופטים לפרש כל חוק כך ומחר אחרת, הוא בעצם בא ואומר להם: גם אם החוק לא משתנה זה מה שאני רוצה שתפסקו כי אני חושב שכך צריך להיות החוק. למזלנו בסופו של דבר לא אישרו את הקודקס הזה.

זמן קצר אחרי שהקודקס הופץ לקריאת הציבור יצא ספר של פרופ' מיגל דויטש שהיה ראש הצוות של ברק, בדברי ההקדמה הוא כותב: "הקודקס החדש עתיד לחולל שינוי מתון בתרבות המשפט בישראל". זה טבעי, כי הם כבר חששו מהמונח מהפכה. אבל למרות הכל הוא אומר: "לא יהיה בו כדי להעביר את השיטה הישראלית מתרבות משפט מעורבת שבה המשפט נוצר הן על ידי חקיקה והן על ידי פסיקה, לתרבות משפט של חקיקה בלבד. שאיפה מעין זו לא רק שאינה ריאלית, היא גם אינה ראויה לגופו של עניין".

זאת אומרת, באיזשהו מקום אנשים התחילו להבין שיש גבול. אני שמח שהם התחילו להבין את זה באופן עובדתי, בלי מצטער שזה לקח הרבה יותר מדי שנים. אפשר לראות שבשנים 2005-2004 עדיין ברק ועמיתיו חשבו שהם יכולים לשנות את כל החוקים במדינה. אבל הוא כבר היה בסוף הקדנציה והעניין הזה נגמר, אז נשארנו רק עם מה שהוא הספיק לבצע".

ב-1991 אתה מתמנה לראש לשכת עורכי הדין ובאיזשהו שלב אתה נכנס למסלול התנגשות עם ברק. איך זה קורה?

"עד 1995 עמד השופט שמגר ז"ל בראשות בית המשפט העליון ועיקר המגעים שלי היו איתו באופן טבעי. הוא היה שופט הדור פנים, ניהל את הדיונים באופן מושלם. לא חיפש לעשות מהפכות יתרות וחיפש לעשות משפט. מאוד יעיל ומאוד ענייני. בטקס הפרידה של שמגר אמרתי שהוא היה האחרון לדור נפילים במערכת המשפט שלא חיפשו ליצור לעצמם דוכסיות פנימיות בתוך המערכת. הוא לא חיפש לפתח לעצמו את השלטון במדינה או במשהו אחר. הוא אמר – אני רוצה לבצע את תפקידי ביושר, בתום לב ועם השקעה עצומה. שופט מאוד מוערך".

מה קורה כשברק נכנס?

"השיחה הראשונה שלי עם ברק כנשיא הייתה זמן קצר אחרי שנכנס לתפקיד. הוא ביקש את הסכמתי לעשות דבר פסול מאוד בעיניי ונימק את זה בנימוק פסול לא פחות שחרה לי מאוד. ישבנו בלשכה שעד לפני שלושה ימים ישב בה שמגר, שבזכותו הוקם המשכן החדש של בית המשפט העליון, וברק אומר בלי בושה – השופט שמגר השאיר לי פיגורים עצומים בשפיטה ואני חושב שאני חייב לטפל בהם בדרך אחרת. נקבע 25 תיקי ערעורים ביום ונשתדל להוריד את הפיגורים. כמובן שדבר ראשון צרמה לי הביקורת על קודמו, משום ששמגר היה שופט מאוד יעיל וברק היה שופט הכי פחות יעיל במערכת.

חלק מהביקורת שלי עליו בשנים קודמות הייתה שפסקי דין היו מתעכבים לפעמים גם חמש שנים לאחר גמר הסיכומים. אחד המקרים שטיפלתי בהם הייתה תביעה על שיטפונות שהיו בכנרת ב-1969. זה התגלגל והגיע לבית המשפט העליון ב-1977 בערעור של המדינה על פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי לטובת התושבים שנפגעו. הדיון בערעור התקיים, הטיעונים נשמעו ואז עוברת שנה, עוברות שנתיים, ואין פסק דין. באו אלי תושבי הקיבוצים ותושבים בטבריה שייצגנו אותם ואמרו: צריך לעשות משהו. אמרתי להם שבניסיון שלי מראה שאם מנסים לזרז שופט זה חוזר להתנקם.

הם חיכו עוד שנתיים ובסוף לאחד התובעים נמאס והוא שלח מכתב – מה קורה עם פסק הדין? כל התובעים חיכו לקבל את הכסף. פסק הדין ניתן לבסוף כעבור חמש שנים ולטעמי הוא היה פשוט מעוות. הוא גרע 80% מהפיצויים על בסיס דבר שלאחר מכן הראיתי שהייתה עדות שקר של מומחה מטעם מהמדינה, ביודעין ובתיאום עם הפרקליטות שתמכה בזה. זה לא הפריע לברק.

מה הפריע לי בנושא הזה? בזמן שהתיק התנהל ברק היה היועמ"ש והפרקליטות הציעה לי הצעת פשרה ברוח מה שהוא קבע כשופט לאחר מכן. אמרתי – איך יכול להיות שמישהו שהיה בתפקיד ביצועי כיועמ"ש ועמד מאחורי הצעת פשרה מסוימת שהוא יודע שלא התקבלה, לאחר מכן יושב כשופט באותו תיק ונותן פסק דין כעבור חמש שנים ברוח ההצעה שנדחתה. חרה לי מאוד.

אבל פה זה לא פגע בחיי אנשים. אמנם שניים מהם פשטו את הרגל אבל זה לא גרם לפגיעה בחיי אנוש. היה תיק שידוע בשם הלכות שדה יעקב ופרי העמק. תקנון המושב הפיל על אנשים חובות של משקים אחרים שלא שלהם וכעבור חמש שנים השופט ברק קבע ובצדק שערבות חייבת להיות אישית. אי אפשר להפיל את זה על אחרים. אבל היו מושבניקים שהתאבדו במשך חמש השנים האלה משום שהבנקים רדפו אחריהם בהוצאה לפועל, עיקלו להם את המשק ואת חשבונות הבנק מנעו מהם להתפרנס ולעבוד. יש את המקרה הידוע של חקלאי מסכן שבא לבנק ושרף את עצמו. איום ונורא. אני כמובן הבעתי תרעומת בזמן אמת שלא יכולים להיות עיכובים כאלה בפסיקה. ברק היה שופט מוביל בעיכובים, והוא עוד האשים את שמגר בפיגורים? מאוד חרה לי.

אבל הסכמתי לקחת על גבי את הבקשה של ברק לחסל את מלאי התיקים שצברו פיגורים גדולים, אבל אמרתי לו – בתנאי שאנחנו מגבילים את התקופה. זה לא פתח לשינוי של אופן השיפוט אלא צריך להיות לתקופה מוגבלת. סיכמנו על שלושה חודשים. עורכי הדין צעקו גוועלד כי להופיע 25 תיקי ערעורים ביום זה למעשה שחיטה מלאה. אמרתי שלושה חודשים ונעבור את זה. עברו שלושה חודשים וברק רצה להמשיך. זה הפיצוץ הגדול הראשון בינינו כי הרגשתי תרגיל רמאות. אני מסכים לקחת על עצמי את האחריות מטעם כל ציבור עורכי הדין, לעשות דבר שלא יעשה מבחינה משפטית משום שאתה אומר שיש לך בעיה קשה בתוך בתי המשפט ואתה צריך להתגבר עליה, סיכמנו שלושה חודשים ואתה ממשיך בניגוד לסיכום?

ברק ביקש עוד שלושה חודשים וגם לזה הסכמתי אבל הוא לא הפסיק גם אחרי שישה חודשים. זה היה אובדן אמון מוחלט משום שזה דבר שלא יכול היה להיעשות. בזווית הראיה שלו ברק העדיף לעסוק בבג"צים במקום לעסוק בערעורים. זו הייתה המטרה שלו. הוא רצה לרמוז בצורה ברורה – חבר'ה אנחנו לא רוצים לשמוע אתכם, אין לנו סבלנות לתיקים שלכם, זה לא מעניין אותנו. אותנו מעניין לנהל את המדינה.

ואז הגיע הפיצוץ הבא. נדמה לי שזה היה כבר ב-96. ברק רצה לשנות את מבנה מערכת המשפט והקים ועדה שתפקידה היה לבדוק את מבנה המערכת. דוד ליבאי היה שר המשפטים וברק אמר לו שהוא לא מסכים שראש הלשכה יהיה חבר הוועדה, למרות שלכאורה מי הם הצרכנים של מערכת המשפט מעבר לציבור הרחב? עורכי הדין שמייצגים אותו. מי יודע בצורה הרחבה ביותר איפה יש בעיות במערכת? מתי היא מתפקדת או לא מתפקדת? מתי יש בעיות עם מינוי שופטים כאלה או אחרים? הם הצרכנים של המערכת וטבעי היה שיהיה נציג של לשכת עורכי הדין, ובאופן טבעי אם הלשכה הייתה צריכה לשלוח נציג אני הייתי הנציג. ברק לא הסכים.

פניתי לליבאי ואמרתי לו – כזאת לא יהיה. אם אתם חושבים שאתם יכולים לנהל את המערכת בלי לשכת עורכי הדין אתם טועים לחלוטין. אין שום סיכוי. מבחינה מספרית אנחנו הרוב. זו לא תחרות של כיפופי ידיים ואף אחד לא מתכוון לעלות על בית המשפט העליון אבל ברור שעורכי דין לא יוכלו להופיע בבתי המשפט בצורה כזאת ואז המערכת לא תוכל לעבוד. ליבאי החליט למנות אותי כמשקיף. מבחינתי התואר לא משנה משום שבכל פורום שאני נמצא אני מביע את דעתי ומשתדל לשכנע. כשברק הופיע בפני הוועדה ונימק את עמדותיו לגבי איך צריך לשנות את מערכת המשפט, אמרתי לו – המטרה שלך בשינוי היא לעסוק בבג"צים אבל אנחנו יודעים שבג"ץ זה מוסד בלתי חוקי. זה מוסכם עלינו משום שבאותו זמן ואחרי מאבק קשה של כמה שנים הצלחתי לקדם הצעת חוק לבטל בג"ץ על ידי זה שיורידו את כל הבג"צים לערכאות נמוכות. בבג"ץ אין אפשרות לחקור עדים וגם אין זכות ערעור. אלה שני עקרונות מהותיים במערכת המשפט ובבג"ץ זה לא קיים כי הוא מחליט על בסיס תצהירים. זה דבר שלא קיים בשום מקום בעולם.

אז אני שואל את ברק: בסופו של דבר בית המשפט העליון לא צריך לעסוק בבג"צים אז הזמן שלו יתפנה לעסוק בערעורים. כמה זמן ייקח עד שתורידו את כל הערעורים לערכאות הנמוכות? ברק אמר שהציבור כבר התרגל לבג"ץ וייקח עשר שנים לעשות את זה. שאלתי אותו בתמימות הכי גדולה אם עשר השנים האלה זה מקביל למועד פרישתו המתכוננת, הוא אמר: אתה כמובן יודע ולא צריך לשאול. אנחנו נמצאים היום ב-2023 ומערכת הבג"ץ היום חיה ובועטת.

מה שברק ניסה לעשות בוועדה הזו זה להקים בית משפט לערעורים מתחת לבית המשפט העליון. במקום שלוש ערכאות – ארבע ערכאות. שלום, מחוזי, עליון ובית משפט לחוקה".

ואז הוא היה יכול להתפנות לעשות את מה שהוא אוהב, לעסוק בחוקה

"זה בעצם מה שעניין אותו. הוא לא צריך עכשיו להתווכח אם זה כן בסמכות או לא בסמכות. הנה – אני בית משפט לחוקה. מה יותר טוב מזה? פה החלטתי לצאת למאבק ציבורי נוקב ועקבי ועקשני כשאף אחד לא הסכים לשתף איתי פעולה. לא באקדמיה, לא בתקשורת, לא בשום מערכת שיכולה לסייע במאבקים כאלה".

למה?

"בסופו של דבר ברק היה איש תקשורת מיומן. הוא נהג לשבת עם עיתונאים, לתת תדרוכים. היה יושב עם חברי כנסת, שרי ממשלה, ראש ממשלה. הרי זה לא סוד שברק אמר לאחר מכן על בנימין נתניהו שהיה אחד מגדולי תומכיה של מערכת המשפט בארץ. הם שיתפו פעולה יפה מאוד ביניהם במשך כל השנים. באותו זמן לא היו את אמצעי התקשורת שיש היום אז הייתי תלוי במה שהיה. החלטתי לקנות עמודים שלימים כדי לפרסם מודעות לציבור הרחב – תראו מה הולך לקרות.

בסופו של דבר הכנסת פחדה לקבל את ההמלצה של ברק והצלחתי להכשיל לו את הרעיון הזה של בית משפט עליון לחוקה. זה היה מאבק קשה אבל הצלחתי".

ואז ברק מתחיל לראות בך יריב, אויב? אולי היחיד במערכת הציבורית שעומד נגדו

"ברק ניסה לפלג את הלשכה כדי שתפסיק לעמוד מאחורי. עשה מאמצים רבים להפריד בין הוועד המרכזי לבין המחוזות אבל לא הצליח. הוא ניסה לקנות בכירים בלשכה בכל מיני הצעות כאלו ואחרות. הוא לא הצליח. לזכותכם של חברי הלשכה יאמר שבכל הצבעה במוסדות הלשכה הייתי מקבל רוב מכריע תמיד. הוא פשוט לא הצליח לפורר את זה. למעשה, הוא הצליח לקחת לצדו רק ראש מחוז אחד, מחוז באר שבע, שזה המחוז הכי קטן ויש לו אפס השפעה מבחינת הלשכה".

אבל הוא תוקף אותך ציבורית

"לא רוצה להיכנס לתקיפות כי זו לא הייתה מלחמה בנינו. דבר ראשון הוא הכריז עלי חרם באופן חד משמעי: אני לא מדבר עם חטר-ישי ולא מדבר עם הלשכה כל הוא עומד בראשה וכל עוד היא נותנת לו גיבוי. זה דבר קצת מוזר שנשיא בית המשפט העליון מודיע על החרמות. בסדר, לא לקחתי ללב. הוא ניסה בכל מיני דרכים לנטרל אותי מהתפקיד כולל בג"ץ מוזמן ש'העמותה לאיכות השלטון' הגישה נגדי וטענה שאני חייב לפרוש מתפקידי כי הגישו נגדי כתב אישום פלילי . אמרתי לבית המשפט העליון: כולכם יודעים שבכתב האישום הזה אין יסוד. אתם הגשתם אותו כדי שאפשר יהיה להגיש עתירה כדי שאפשר יהיה להדיח אותי מהתפקיד. אני לא מתכוון לעזוב את התפקיד כי אני חושב שאתם לא בסדר. אני חושב שיש פה ויכוח שחייבים לנהל אותו. חייבים לתקן את מערכת המשפט.

התפטרתי מהחברות בוועדה למינוי שופטים כי חשבתי שזה לא נכון כל עוד אני עומד למשפט. אבל במקביל שלחתי מכתב לכל בכירי הפרקליטות ואמרתי: תדעו לכם שכשאני אצא זכאי אני אאשים את כולכם בניצול לרעה של כוח המשרה שזו עברה פלילית. האשימו אותי שלא שלמתי מס על הכנסות שלא היו לי מנכס שלא היה בבעלותי ורשויות המס בכלל לא דרשו ממני מס. איך יכול להיות שהפרקליטות מאשימה אותי בהעלמת מס כאשר רשות המס לא חושבת שאני צריך לשלם מס?".

מישהו חיטט בתיקים וחיפש?

"הנכס היה של אבי המנוח וההכנסות היו שלו. הטענה של הפרקליטות הייתה שאבי המנוח היה איש קש שלי. זה אבסורד. הנכס נרכש כשהייתי בן 13. אבסורד בהתגלמותו. אז באתי לבית המשפט ואמרתי: אני מסכים שיכניסו את כל מה שיש לפרקליטות, אני לא אחקור אף אחד ונסכם. השופטת שאלה: אתה רציני? אמרתי: בדיוק כמו כתב האישום. זה הרי נכס שלא שייך לי.

היא הצליחה למשוך את המשפט שנה שלמה. התעקשה לשמוע את כל העדים וקבעה ישיבות בתדירות של אחת לשבועיים. החלטתי שאני מייצג את עצמי. הוויכוח היה אישי. השופטת אמרה שאני לא יכול ללבוש את הגלימה בשולחן הנאשמים ואמרתי שאין לי בעיה למרות שלא נתקלתי אף פעם בתקדימים כאלה. זה לא היה נעים אבל בסופו של דבר יצאתי זכאי, לא לפני שהיא הרשיעה אותי בעבירה הכי מטומטמת שיכולה להיות – שאני לא ייעצתי לשותף של אבא בבעלות על הנכס, שהוא בעצמו היה יועץ מס, איך לדווח על ההכנסות שלו.

ניצלתי את הזמן בין פסק הדין לגזר הדין כדי להכין הודעת ערער מאוד מפוטרת ומנומקת עם כל האסמכתאות. ביום שהיא נתנה את גזר הדין, אני אפילו לא זוכר מה הוא היה, מאסר על תנאי או שטות אחרת, הגשתי את הערעור לבית המשפט המחוזי. בינתיים אחד מילדיי מצא על הדוכן שלה פתק מנשיאת בית משפט השלום באותו זמן שכותבת: "זיוה'לה באתי לומר לך יישר כוח". זה ברור מה קורה במערכת.

כאשר השופטים במחוזי קיבלו את הערעור הם קבעו דיון והורו לפרקליטות להגיש תשובה מנומקת עם כל המסמכים. היה ברור שאחרי החלטה כזו של הרכב הערעורים יקרה פה משהו כי הפרקליטות תבין שזו החלטה שלא הולכת לטובתה. היה ברור שמישהו ישים רגליים. הכנתי תגובה לפיה אני מתנגד לכל דחיה וכל שינוי ושלחתי את המתמחה שלי לשבת בבית המשפט ולהגיש אותה מיד כאשר תגיע בקשה מהפרקליטות. עברו יומיים או שלושה ואני מקבל פקס על החלטה של נשיא בית המשפט המחוזי להעביר את הדיון להרכב אחר. נדהמתי. אני מרים טלפון ושואל מה קורה. מזכיר בית המשפט אומר לי שלא קיבל שום בקשה או החלטה. הוא שאל מאיזה מספר טלפון הגיע הפקס, וכאשר הקראתי לו את המספר הוא אמר שנשיא המחוזי יושב עכשיו עם אהרן ברק בטלפון הזה בירושלים".

ברק תפר אותך?

"יש לך ספקות? רק תבין עד לאיפה הדברים הגיעו. להגיד לך שראיתי בקשה של הפרקליטות לשנות הרכב? אי אפשר בכלל להגיש בקשה כזו לפי החוק. היחידים שיכולים לשנות הרכב הם שופטי ההרכב עצמם".

ברק משך בחוטים? מה הוא רצה להשיג?

"אני לא יודע מה היה בפגישה שלהם בירושלים. לימים אגב אותו נשיא מחוזי מונה כמינוי זמני בבית המשפט העליון".

מה זה אומר?

"זה אומר שהגשתי עתירה לבית המשפט העליון ואמרתי להם שעשיתם מעשה בלתי חוקי. הם קבעו את הדיון בעתירה אחרי המועד שהתיק היה צריך להתברר במחוזי. במילים אחרות, הכל בלוף. הכל משחק".

מה הייתה המטרה בכל ההליך הזה?

"הם כבר הבינו שלא אתפטר מרצוני אז ניסו להעסיק אותי בהליכים משפטיים כדי שאתעסק פחות באהרן ברק. בינתיים כל הזמן מכפישים אותי בתקשורת. הגשתי שתי תביעות דיבה נגד 'ידיעות אחרונות' וזכיתי בשתיהן. בסופו של דבר יצאתי זכאי גם במחוזי".

כמה זמן ארך כל התהליך?

"התהליך לא נגמר. אחרי שיצאתי זכאי תכננתי לחזור לוועדה למינו שופטים ונבחרתי מחדש במועצה הארצית של הלשכה. למחרת הוגש עוד כתב אישום, הפעם לבית המשפט המחוזי בחיפה. זה נראה לי תמוה משום שהחוק אומר שאתה מגיש למקום שבו גר הנאשם. אמרתי שיש פה משהו חשוד ולא הגיוני.

ביקשתי משני חברים מוועד מחוז חיפה לקפוץ אלי למשרד ואמרתי להם שמשהו חשוד קורה. אני מעריך את בית המשפט בחיפה כמעין שמורה שבה נשארה השפיטה כפי שהיא אמורה להתנהל. אז חייבת להיות פה איזושהי סיבה. אני חושב שהפעם החליטו לא להסתכן ותפרו לי שופט יותר טוב מבחינתם. קודם תפרו לי שופטת בבית משפט השלום שלא היה לה שום ניסיון בתיקים פליליים או מיסים, והדבר היחיד שיכלו להבטיח לה זה שהיא תקודם למחוזי. הם ניסו כמה פעמים ואני התנגדתי.

אמרתי לחברים שלי מחיפה: בואו נבדוק לאיזה שופט התיק שלי יגיע. עברנו על השופטים והם הגיעו למסקנה שהתיק שלי לא יגיע בשום פנים לשופט בשם יצחק כהן. אמרתי להם שברור שהתיק יגיע אליו. הם אמרו לי: תשמע דרור אנחנו מעריכים אותך אבל זה נראה לנו כבר מוגזם. אמרתי להם: אתם לא מכירים כמוני מה יכול להיות מוגזם במערכת המשפט. עברו כמה ימים והגיע אלי זימון לשופט יצחק כהן.

כעבור שעתיים קיבלתי טלפון מהחברים מחיפה שאמרו: אנחנו מתנצלים שלא האמנו לך שדברים כאלה קורים במערכת המשפט. הם עצמם ניגשו לנשיא בית המשפט בחיפה וסיפרו לו והוא ממש הזדעזע. הוא סיפר שהגיע אליו מנהל בתי המשפט והסביר שמכיוון שזה מצב לא נוח שמגישים כתב אישום נגד ראש הלשכה צריך שופט שיגמור את זה מהר. לכן בעצה אחת עם השופט ברק המליצו לשחרר את השופט יצחק כהן מתפקיד אחר שעשה כדי שיהיה לו זמן פנוי. הנשיא בחיפה אמר שהוא חשב שזה נימוק הגיוני. הוא ביקש שאגיש בקשה לפסילת השופט. אמרתי לו: אין בעיה, אתה רוצה שאני ארשום את מה שאמרת לי עכשיו? כעבור כמה דקות החליטו לפסול את המינוי".

ומה קרה עם כתב האישום?

"יצאתי זכאי מכתב האישום השני ואז הוגש כתב אישום שלישי ויצאתי גם זכאי מכתב האישום השלישי. בינתיים סיימתי כבר את תפקידי בלשכה ומאז הפסיקו להגיש נגדי כתבי אישום ןהפדסיקו להזמין אותי לחקירות במשטרה".

אתה מתאר שיטה של מאפיה. כולם שותקים והיחיד שעומד מולם אז מופעלת נגדו כל המערכת

"אין ספק ששרי המשפטים עבדו בשיתוף פעולה עם ברק. גם חברי הכנסת, גם התקשורת וגם האקדמיה. זה לא סוד. זה היה דבר ברור".

גם המשטרה והפרקליטות?

"אחרי הזיכוי הגשתי את התלונה נגד הפרקליטות ואז נוחת על שולחני מכתב מראש אגף חקירות במשטרה שאומר: "לא מצאתי עניין לציבור". זה הרי אבסורד. מערכת מטורפת.

באותו זמן מונה רוני בראון כיועמ"ש החדש אבל עזב את התפקיד תוך זמן קצר בגלל כל מיני לחצים והשמצות. לאחר מכן יצא דו"ח של פרקליטת המדינה עדנה ארבל שכתבה מה שכתבה, והכניסה לתוך הדו"ח שני משפטים שנגעו אלי – דרור חטר ישי היה מעורב, נטל חלק, שקרים מפה ועד הודעה חדשה. ללא שום ראיה וללא שום אסמכתא. פשוט כדי לקשור אותי לכל מיני דברים. הגשתי נגדה תביעה על הוצאת דיבה ומי שכתב כתב הגנה מטעמה היה מתמחה שלה בעבר, גדעון סער. הטענה שלו הייתה שצריך לדחות את התביעה על הסף משום שלפרקליטת המדינה יש חסינות מפני תביעה כזו, אפילו אם דבריה נאמרו במזיד.

אני חשבתי כמובן שזה אבסורד אבל השופט המחוזי דחה את התביעה. הערעור שהגשתי לבית המשפט העליון גם נדחה וכאשר הגשתי בקשה לדיון נוס, דחו גם אותה. בדיון בבית המשפט העליון נכנס השופט אֶנְגֶלָרְד לדיון. אני בעבר התנגדתי למינוי שלו כי הוא היה חבר של ברק, והוא נבחר לבית המשפט העליון בניגוד לכללים. פתאום הוא נכנס לשבת בדיון שלי ושואל אותי: יש לך מחקר השוואתי לגבי מה קורה בעולם בנושא הזה? אמרתי שלא כי חשבתי לתומי שזה ברור.

בכל זאת עשיתי את המחקר והראיתי שאין דבר כזה בעולם שלפרקליט מדינה יש אפשרות לכתוב במזיד דבר לא נכון. אבל בכל זאת אישרו את זה בעליון".

אתה נתקלת במערכת שרירותית, אכזרית, שהפעילה את הכוח שלה נגדך, ואתה לא היחיד. יש כאן תופעה סדרתית: מי שמנסה להתעסק עם מערכת המשפט של אהרן ברק יש לזה השלכות

"אני לא רוצה להיכנס לדוגמאות של תיקים שאני לא מכיר אותם מספיק טוב. אני רק יכול לספר על מה שאני יודע שהיה.

הוויכוח הקשה בין ברק לביני בוועדה למינוי שופטים היה לגבי מינוי של שופטת בחיפה. כל עוד העימותים היו על אש קטנה והיה אפשר לבודד אותם מהאירועים, נהגנו להיפגש כדי לדון מראש במועמדים באחת הפגישות האלה בלשכה שלו בירושלים ישב גם השופט חשין. עברנו על הרשימה והגענו לשם אחד וברק אומר: אני חושב שצריך למנות. אמרתי לו: אני מרשה לעצמי לכפור. הנתונים שבידי אומרים שהיא לא מתאימה בכלל לשפיטה. חשין התפרץ בצעקות: איך אתה מעז לומר ככה לנשיא בית המשפט העליון. הוא המשיך לצעוק ואמרתי שככה אי אפשר לקיים דיון.

כאשר הגענו לישיבה של הוועדה עצמה, ברק מציג את אותו המינוי ואומר: זה מינוי טוב מאוד. מקובלת על נשיא המחוזי מקובלת על פרקליטות המחוז. כולם ממליצים וכולם בעד. אני הופתעתי מעזות המצח של ברק משום שידעתי שהדברים שהוא אומר לא נכונים. ביקשתי לקבל את התיק שלה והתחלתי לדפדף. אני רואה שנשיא בית משפט השלום אומר שאסור לקדם אותה והיא לא מתאימה לשיפוט. היה שקט בחדר. המשכתי לדפדף ואני רואה שנשיא בית המשפט המחוזי כותב שהוא מתנגד לקידום שלה כי לא מתאימה לשיפוט. ממשיך לדפדף ופרקליטת מחוז חיפה כותבת שאוסר לקדם אותה והיא לא יודעת לנהל משפט. ברק אומר: יש לנו בעיה. אני חייב למנות אותה כי הבטחתי לאמא שלה. יש אפשרות לפתוח עוד תקן לשופט ונמנה גם אותה וגם את המועמד של דרור. אמנם לפי החוק צריך לפרסם מראש על כל תקן ולערוך מכרזים אבל הנה נולד תקן חדש.

אין ספק שהיו בינינו עימותים והרבה. בין אם זה בוועדה למינוי שופטים ובין אם זה סביב מבנה מערכת המשפט וכל הערכים שהוא הכניס כמו סבירות ומידתיות. כל הדברים האלה לא מתאימים למערכת משפט מסודרת. אין דבר כזה בעולם. ברק בנה שיטת משפט אחרת. אני לא מניח שהוא בנה אותה לטובתו האישית. אני מניח שהוא חשב שזה לטובת המדינה, אבל הוא טעה ובגדול וזה גם מה שאמרתי לו: גם אם אני מבין את המטרה שלך, בעצם מה שאתה עושה זה אובדן שליטה משום אם כל שופט יכול להחליט כך או אחרת לגבי פרשנות של חוק זו פשוט אנרכיה. זה לא משפט.

אבל הציבור לא טיפש. הוא יקלוט שזה המצב, וכשזה המצב כל דאלים גבר משום שאם המערכת מתנהלת בצורה כזו בסופו של דבר היא מאבדת את הסמכות שלה. כל מערכת דמוקרטית זקוקה לבית משפט חזק וסמכותי שנהנה מאמון העם. בלי זה הוא לא יכול לתפקד ואתה הורס את היסודות של מערכת המשפט. ברק חשב אחרת וההיסטוריה הוכיחה שהוא טעה בגדול, כי באמת אין משילות ואין שלטון.

כל מי שמדבר על "שלטון החוק" – עוד סיסמה של ברק – לא מבין שזה שלטון השופט, וכל מי שמדבר על זה שבית המשפט מגן על כבוד האדם וחירותו לא מבין מה קורה ברחובות: לא כבוד ולא חירות ולא כלום. זה היה לכל רוחב הגזרה. ברק שינה את כל הגזרה המשפטית ואני חשבתי שהשינויים אינם לטובת מערכת המשפט ופוגעים בדמוקרטיה. במקום דמוקרטיה הוא עשה היררכיה של שופטים".

---

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: