כעת תורו של הרוב התומך בתיקון מערכת המשפט להעניק גיבוי ציבורי למקדמי הרפורמה
חבריי היקרים בימין, אתם כועסים עכשיו כי הבנתם שאתם "אנשים אחרים". אתם מרגישים שאין להצבעה שלכם שום משמעות ושלא משנה כמה יהיה הרוב שלכם בבחירות, שלטון המשפטנים יישאר לנצח לא רק בגלל הכוח העצום שצבר, אלא כי הוא זוכה לתמיכת קבוצה שהיא אולי מיעוט פוליטי אבל מחזיקה ברוב עמדות הכוח.
ובכן, קודם כל תירגעו. רובכם במאבק הזה שנים ספורות. אני עוסק בסוגיה הזו כבר כ-18 שנה (כשבמשך רוב הזמן הזה הצבעתי לשמאל). סביר להניח שבסיבוב הנוכחי נפסיד, אבל זה לא ההפסד הראשון שלנו. למעשה, אנחנו נוחלים הפסד אחר הפסד מזה עשורים. אבל אחרי כל הפסד המחנה שלנו גדל והנחישות שלו מתחזקת.
המקור לרפורמה
אם אתם רוצים לדעת מהי החלוקה האמיתית של הציבור בסוגיה הזו, בדקו את אמון הציבור בבית המשפט העליון לאורך השנים. אמון זה נשחק באופן עקבי ומתמשך מזה שלושה עשורים. כיום, בית המשפט העליון זוכה לחוסר אמון רב או לחוסר אמון מוחלט מצד רוב קבוצות האוכלוסייה במדינת ישראל – כולל כל קבוצות המיעוט החברתיות. מובן מאליו שלימנים יש חוסר אמון עמוק בבית המשפט העליון (26% על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2022 של המכון לדמוקרטיה). אבל גם לחרדים (קבוצת מיעוט) יש חוסר אמון במוסד זה (6%) וגם לדתיים-לאומיים (18%) ולמסורתיים (34%). אפילו ערביי ישראל (קבוצת מיעוט) מפגינים חוסר אמון בבית המשפט העליון (40%).
אם עוברים לפילוח של אמון הציבור לפי גילאים מגלים כי רוב הצעירים רוחשים חוסר אמון עמוק למוסד זה (האמון של גילאי 24-18 בבית המשפט העליון עומד על 26.5% והאמון של גילאי 44-25 עומד על 27%). למעשה, רק לקבוצה חברתית-פוליטית אחת יש אמון גבוה מובהק בבית המשפט העליון – יהודים שמצביעים למפלגות שמאל (84%) או למפלגות מרכז (64%), ושהם בדרך כלל חילונים יותר (63%) ומבוגרים יותר (האמון של גילאי 64-45 בבית המשפט העליון עומד על 48% והאמון של גילאי 44-25 עמוד על 66%).
כל עוד התפלגות אמון הציבור בבית המשפט העליון היא עד כדי כך פרטיזנית, וכל עוד אין לקבוצות שרוחשות חוסר אמון עמוק לבית המשפט העליון דרך להשפיע באופן ישיר ומשמעותי על הרכבו ועל סמכויותיו, הרצון של קבוצות אלו ברפורמה משטרית לא יעלם. וכמה שיופעל יותר כוח נגד הרצון של הקבוצות של האנשים האחרים, כך יתחזק רצון זה ויגדל מספר התומכים בו. אחרי הכל, אם הרפורמה הזו תסוכל או תרוכך יתר על המידה חוסר האמון של ימנים, חרדים, דתיים, מסורתיים, ערבים וצעירים לא יתפוגג אלא יעמיק.
למעשה, הצעת הרפורמה של יריב לוין לא הייתה באה לעולם אם לא היה קיים חוסר אמון עמוק בבית המשפט העליון. כל ניסיונות הרפורמה בעבר נכשלו, בין היתר, כי בית המשפט העליון עוד נהנה משרידי האמון הנרחב שהיה לו בעבר (ב-1991 היה ל-82% מהאוכלוסייה אמון מוחלט או אמון רב בבית המשפט העליון ורק ל-13% היה מעט אמון או חוסר אמון מוחלט במוסד זה, אבל עם השנים גדל חוסר האמון בסדרי גודל). העמקת חוסר האמון בבית המשפט העליון – וחשוב מכך, ההתפלגות החברתית-פוליטית הברורה של אמון הציבור במוסד זה – מבטיחה תמיכה גוברת בהצעות רפורמה גם בעתיד.
מה עושים עכשיו?
כעת אנחנו צריכים להתארגן עם מבט צופה פני עתיד. ביחס לעתיד הקרוב עלינו להתחיל ולארגן הפגנות. אלו לא רק הפגנות בעד רפורמה דמוקרטית אלא קודם כל ומעל הכל הפגנות נגד העריצות היוריסטוקרטית. הפגנות אלו צריכות להיערך בעיקר מול בית המשפט העליון והן צריכות להיות הפגנות של האנשים האחרים – ימנים, דתיים-לאומיים, חרדים וכל קבוצת אוכלוסייה אחרת שמתנגדת לשלטון המשפטנים.
למרות הזעם שאתם ודאי מרגישים עתה, חייבים להקפיד שהפגנות אלו תהיינה ללא כל אלימות. אלימות פוליטית היא האויבת הגדולה ביותר של הדמוקרטיה, ואסור לתת לה שום לגיטימציה.
בטווח הזמן הרחוק יותר, צריך לדאוג שתהיה התארגנות יעילה יותר לתומכי הרפורמה וביטוי רב יותר במוקדי הכוח. יש לפעול להגברת הביטוי של תומכי הרפורמה באמצעי התקשורת, להקים עוד עמותות שתפעלנה נגד שלטון המשפטנים בכלים משפטיים שמסייעים לחשוף את ההטיה המובנית במערכת, לגייס כספים, להקים מטות פעולה וכיוצא באלה.
בנוסף, צריך לחשוב על רפורמה מעמיקה הרבה יותר מזו שהציע השר לוין. רפורמה דמוקרטית לא צריכה להתמקד בשינוי פרוצדורלי חלקי כמו הרפורמה הזו אלא לעסוק בשינויים עקרוניים שהם גם שינויי עומק.
במקום פסקת התגברות, יש לקדם ביטול מוחלט של הסמכות (שמעולם לא ניתנה) לפסול חוקים. במקום שינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, יש להעביר את בחירת שופטי העליון לידי הממשלה והכנסת. אבל זה באמת נושא לעתיד הרחוק יותר. כרגע צריך לתמוך במחוללי הרפורמה ולתת להם גיבוי מלא. והפגנות של "אנשים אחרים" זה הדבר הראשון שאנו צריכים לעשות.
ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אתר דיומא
נפלא ניסים! מאמר פשוט מרתק וחכם. נהניתי מאוד
ישנה עוד נקודה משמעותית שפוספסה.
הימין ותומכי הרפורמה אינם רק 64 המנדטים של הקואליציה אלא גם עוד כ-20 מנדטים באופוזיציה.
אז מדוע כל כך הרבה ימנים פועלים נגד הרפורמה? כי הם פוחדים שגם זרמים אחרים בימין יתחזקו(ביביסטים, חרדים ו/או מתנחלים) וחלק בלתי מבוטל בימין מעדיף לדפוק את כל הגוש מאשר לקבל תוצאה שכזו.
וזאת למרות שכל הנ״ל אינם חזקים דיים להחזיק קואליציה משלהם ויאלצו ממילא להתפשר עם זרמים אחרים. וחוץ מזה, מעקב אחרי חוקים שלהם מראה שאף אחד מהם אינו דוגל בכפיית ערכיו אלא רק רוצים לגיטימציה.
הפרד ומשול היא אסטרטגיה אהובה על השמאל.
לכן, אחד הלקחים החשובים הוא שצריך להשקיע בחיזוק האחדות בגוש ובהפגת הפחדים הלא-מוצדקים.
בנוסף למה שנכתב ומה שיריב לוין שוקד עליו אנחנו צריכים גם רפורמה בלב, או אפילו מהפכה בלב, של להפסיק להיות סלחניים כלפי השמאל ומתנצלים בפניו. כן, מהפכה ולא רפורמה. לטובת הימין כאמור
חבל, טועה באותה טעות של לוין. חשוב להתחיל בפיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה לשני נושאי תפקיד: יועץ משפטי לממשלה שממונה כמשרת אימון של הממשלה, הוא וצוותו עובדים רק עבורה, הוא וצוותו נותנים חוות דעת לא מחייבת, כפי שקבעה בעבר וועדת שמגר, קביעה שהוצגה באופן שקרי עם משמעות הפוכה ע"י הפיראט המשפטי אהרון ברק, לא הנחיות לביצוע ותובע ראשי.
היועצים המשפטיים יאותרו ע"י ועדת איתור שתשונה כך שאי אפשר יהיה להמליץ בניגוד לרצון השר והוועדה תחויב לאתר לפחות שלשה מועמדים ראויים לבחירת השר, אחרת המלצתה תפסל והשר ימנה יועץ משפטי למשרד על פי בחירתו. כמובן שהמלצות היועץ יהיו המלצות לא מחייבות ואם יציג בבית המשפט עמדה שנוגדת את עמדת השר יפוטר. הרפורמה בייעוץ המשפטי חייבת להיות מועברת בחוק יסוד.
בכך תחוזק המשילות הממשלתית ותחוסל הרשות הרביעית שהמציא בג"ץ, הרשות "המייעצת", ששולטת על פעולות הממשלה בצורה דיקטטורית.
הסיבות המרכזיות שצעירים עם פחות אמון זה פשוט בגלל החלוקה הדמוגרפית – יש הרבה יותר חרדים, דתיים לאומים, ומסורתיים בקרב הצעירים מאשר בקרב המבוגרים.
מאותם סיבות גם נשחק האמון בבית המשפט העליון מאז 1990. החרדים-דתיים-מסורתיים הגדילו את האחוז שלהם באוכלוסיה משמעותית מאז.
החרדים לא מכבדים את בית המשפט ואף פעם לא כיבדו אותו כפי שאמר גפני שכבר 34 שנים הוא מחכה להוריד את בג״ץ. וזה לפני ״המהפכה השיפוטית״ של אהרן ברק וחוקי זכויות האדם. ואז החרדים גם היו מיעוט קטן שאי הגיוס שלו לא הפריע כל כך לחילונים. הם לא מכירים בדמוקרטיה והם ברובם לצערנו ציבור אנטי דמוקרטי (יש לציית לרבנים, לאדמו״רים, ולא להפעיל שיקול דעת, החוק והפרט לא חשויםב) ואנטי ליברלי שכופה על אחרים את התנהלותם (שבתות, כשרות, נישואים, גירושים, גיורים, חמץ וכו׳).
הדתיים לאומים איבדו את האמון בעיקר בעקבות ההתנתקות והיחס הרע של בית המשפט למפגינים. הרפורמה כמובן פרדוקסלית בהקשר הזה כי הרפורמה שהוצגה אמורה למנוע מבית משפט להתערב בחוק או ולהקטין את יכולתו להגן על מפגינים, ואילו היתה רפורמה כזו לפני ההתנתקות היחס של השופטים היה אותו יחס – רק לא מתוך אפליה אלא מתוך החוק.
המסורתיים עם אמון נמוך כי אין כמעט שופטים מזרחים למרות שהם כמעט חצי מהאוכלוסיה. האפליה צועקת לשמיים.
לפני שמציגים טיעונים על חוסר אמון הולך וגובר יש להציג שהרבה ממנו נובע משינויים דמוגרפיים, ולא בהכרח משינויים בגישתו ובהתנהלותו של בית המשפט העליון.