עקירת הדיונים ברפורמה מתוך התהליך הפרלמנטרי מחלישה את הכנסת ופוגעת עוד יותר במעמדה הציבורי
הכנסת היא הזירה המרכזית והחשובה לדיון וליבון סוגיות מהותיות. תמוהה בעיני ההחלטה להעביר את מלאכת ניסיונות הפשרה בעניין הרפורמה המשפטית אל החדרים הסגורים בבית הנשיא. זו אם כן ראיה נוספת, מבין רבות אחרות, כי עבור רבים מאיתנו הפכה הכנסת למוסד שלטוני לא אפקטיבי וגרוע מכך – לא רלוונטי.
הטעות המרכזית של מנסחי הרפורמה הייתה פספוס הזדמנות נדירה לחזק את ידי הכנסת, וכך להשיב את האמון הציבורי בחזרה לרשויות הפוליטיות. בכל שיח חוקתי שעניינו הסדרת היחסים בין רשויות השלטון, חובה על נבחרי הציבור להתייחס למעמד הכנסת ולהיותה צלע מרכזית במשולש הרשויות.
מנסחי ותומכי הרפורמה מניחים כי המצב הקיים בו הכנסת נשלטת על ידי הממשלה הוא מצב תקין, שהרי לשיטתם מעל הממשלה מרחפת חרבם של חברי כנסת בודדים שבכל רגע נתון יכולים להוביל לפיזור הכנסת ובתוך כך להפלת הממשלה.
אינני מתעלם מכך שההיסטוריה הפוליטית-הפרלמנטרית בישראל רוויה במקרים בהם חבר כנסת בודד או קבוצת חברי כנסת קטנה בקואליציה הובילו לפיזורה בטרם עת של הכנסת, או השתמשו בכוח המיקוח הסיעתי כדי לכפות מדיניות. יש לכך יתרונות. יחד עם זאת, מדובר בטענה לא משכנעת משום היא מתעלמת מליקויים משמעותיים בתפקוד הכנסת. מפאת קוצר היריעה אציין שלושה כאלו.
ראשית, מנגנון ועדת השרים לחקיקה, שאין לו אח ורע בעולם, הפקיע מידי הכנסת את תפקידה המרכזי, וזאת מבלי שהציבור מודע לכך. תהליך החקיקה, שתכליתו דליברטיביות פרלמנטרית בין חברי הכנסת, הפך להיות תהליך דליברטיבי מיניסטריאלי, ולפיכך המשחק הפרלמנטרי רוקן מתוכן.
שנית, העדר דרישת קוורום. למעשה, כל הצעת חוק, ללא קשר לחשיבותה, יכולה כיום לעבור ללא דיון ציבורי רציני. שלישית, אין בישראל מגבלות זמן על חקיקה או מנגנוני השעיה של חקיקה (כמו למשל בבריטניה) שיש בהם כדי לחזק את ההליך הפוליטי-פלרמנטרי ולמעשה את ציבור הבוחרים. לכן, הסתמכות על מנגנון הפיזור כנימוק לטובת כוחה של הכנסת, יש בה בעיני כדי להמעיט בחשיבות עבודתה השוטפת, ולמעשה מעין הצדקה לאי-תיקון כשלי ההליך הפוליטי (על כל אלה הרחבתי כאן).
ולמרות זאת, אין בעיניי הצדקה להפקעת הדיון הציבורי אודות הרפורמה החוקתית מידי הכנסת (הציבור) אל בית הנשיא. חולשת הכנסת אינה תירוץ להתחמק מדיון בשאלת הדרכים לחיזוקה ובחיזוק הפרדת הרשויות, והעיקר שדיונים אלה יתקיימו בפומבי ובשקיפות. ההתנגדות או התמיכה ברפורמה המשפטית, כאשר ברקע קרע גדול בעם, לא צריכות לשמש כצידוק להפקעת הדיון הציבורי מחדרי ועדת החוקה. נהפוך הוא, הדרך לחיזוק הכנסת והפרדת הרשויות מתחילה (אולי ממשיכה) בהמשך הדיונים הפומביים בוועדת חוקה (47 במספר עד כה, ראו טבלה).
חלק לא מבוטל מן הלחץ להגיע לפשרות בבית הנשיא הגיע דווקא ממחנה מתנגדי הרפורמה (שאני ביניהם), הזועקים מזה מספר חודשים ברחובות בשם ה'דמוקרטיה'. ובכן, איני מבין כיצד קבלת החלטות במחשכים והרחק מעיני הציבור היא מהלך דמוקרטי?
עם כל הקושי הקיים בסגנון השיח בוועדת החוקה, האין בדרישה לעצירת החקיקה כדי להעבירה אל בית הנשיא קריאה לא דמוקרטית? השיחות אצל הנשיא, אף אם ייגמרו בפשרה חוקתית מוסכמת על רוב גדול, יהיו כניסיון לשים פלסטר לתיקון שבר עמוק – העדר רשות מחוקקת עצמאית וחזקה בישראל.
הנזק התודעתי, הציבורי והדמוקרטי שייגרם כתוצאה מקבלת החלטה מוסכמת בחדרים סגורים, כל שכן ברפורמה החוקתית המשמעותית ביותר שידעה המדינה, עשוי להיות בלתי הפיך עבור הכנסת, שאמון הציבור בה נמצא בשפל העמוק בתולדותיה (ראו תרשים).
דווקא כמי שמתנגד לרפורמה המשפטית במתכונתה המוצעת, איני רוצה שהחלטות הרות גורל על המבנה החוקתי יתקבלו בחדרים סגורים וללא שקיפות.
אני סבור כי המשך ההתעלמות מהכנסת ומעמדה בשיח החוקתי יחמיר את השבר ואת הפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. חשוב מכך, כדי להחזיר לעם את האמון ברשויות הפוליטיות יש לפעול לחיזוק הכנסת, אך לעשות זאת בשיח פומבי, שקוף וגלוי לעיני הציבור.
עו"ד גונן אילן הוא דוקטורנט למשפטים (PhD) באוניברסיטת בר אילן בתחומי תורת חקיקה ודיני חקיקה.
א.ועדת השרים לחקיקה-גם בימין יש המונים שתומכים בביטולה. אם החולשה הזו מפריעה לשמאל, הם מוזמנים להעלות הצעת חוק לביטולה וסביר שזה גם יעבור וגם ייצור שיתוף פעולה שיעזור לאחדות. זה בטח לא מתדיק עיוות גדול יותר של הדמוקרטיה.
ב.קוורום זה מיותר. חוק בישראל דורש 3 קריאות מה שנותן לכל ח״כ מספיק זמן להעניין, לדון ולפנות זמן להצביע.
ג.מגבלת זמן רק תוביל להעלאה מחדש של אותה הצעת חוק ומנגנון השעייה רק יוביל לתקיעת מקלות בגלגלים. אז עדיף בלי שניהם.
מסכים שיש הרבה בעיות בכנסת שגורמות לחוסר אמון(חוסר כבוד לנהלים, הפיכת הח״כ הזוטר לחותמת גומי, ועדת השרים לחקיקה, חוסר מחויבות לבוחר ועוד) וצריך לטפל בהן אחת-אחת. אבל כל זה לא אומר שהכנסת לא מסוגלת לשלוט ושלא צריך להחזיר לה את הכח שראוי לה.
תיקון צריך להתחיל איפהשהוא והחזרת האיזון בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת הוא מקום טוב כמו כל אחד אחר.
הסוכן של אהוד ברק לא יכול למלא שום תפקיד בשיח הזה.
יש להוציא את העד השתקן של ברון הסמים הישראלי (קנאביס כלול בפקודת הסמים המסוכנים וצריכה שלו גם תחת התווית "רפואי", מובילה לאותן בעיות בדיוק כמו קנאביס סם – התמכרות, הפרעות נפשיות ועוד), הכשלונר ברק – מכל תפקיד בהקשר השיח המתקיים.
צודק כותב המאמר, הניסיון למנות את הסוכן של ברון הסמים הישראלי, נועד בדיוק על מנת לנטרל את בחירת המצביעים הישראלים.
ולנסות ולהעניק למיעוט אלים, אשר נושק לאחוז החסימה (כמו מיכאלי), כוח שהתשקורת הישראלית תוכל להציג כשוות ערך, לבחירה של הרוב המוחלט של הישראלים.
צריך לומר למפעיליו של לפיד – במשטר דמוקרטי, חקיקה אכן מתבצעת *רק* ברשות הנבחרת.
ושום טרור ברחובות, בידי סחטנים אשר לא הצליחו לשכנע את הבוחר הישראלי ולכן עכשיו, מטילים טרור על הישראלים ומנסים לסחוט אותנו באיומים – לא משנים ולא יכולים לשנות, עובדה פשוטה זו. כותב המאמר צודק.
אבחון נכון של המצב.
איך מפטרים את גלנט – שולחים לו מכתב פיטורין
איך עושים פייק פיטורי גלנט – שולחים הודעה לתקשורת על פיטורי גלנט.
מה מהדברים ביבי עשה?!
מי שבוחר פייק מקבל פייק.