עוד בטרם נפתחו המגעים לפשרה, נראה כי ראשי השמאל מתכוונים לנצל אותם להכל חוץ מהידברות אמיתית
ביום שלישי השבוע התכנסו לראשונה צוותי המשא ומתן מטעם הקואליציה והאופוזיציה בבית הנשיא, לפתיחת דיוני "ההידברות" בנוגע לרפורמה לתיקון מערכת המשפט. התמונות שפורסמו מן המפגש הראו את שני הצדדים משני עברי השולחן עסוקים איש איש בענייניו, כמו שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו. יתרה מכך, דווקא נציגי המיעוט מהווים את הרוב בתמונה, כאשר כל מפלגת אופוזיציה שלחה צוות משלה בעוד הרוב בקואליציה שלח צוות אחד בלבד. לכך יש לצרף גם את הרצוג, שהוכיח כבר לאיזה צד הוא שייך בפיאסקו "מתווה הנשיא".
מעבר ליתרון המספרי התמוה, ולעובדה כי דיונים בשאלות יסוד של הדמוקרטיה מתנהלים בעצם מחוץ למקומם הטבעי בכנסת, חברי האופוזיציה דאגו עוד בטרם פתיחת השיחות להמשיך בקו הלוחמני. כבר בבוקר שלאחר הודעת ראש הממשלה על השהיית החקיקה, יאיר לפיד בחר להשמיץ את מפגיני הימין ולהגדיר אותם כ"אלימים" (לאחר חודשים של הפגנות שמאל אלימות) ולהגדיר את נאום נתניהו, שלמעשה קיבל את דרישת לפיד לעצירה, כ"מסית" (לאחר חודשים של שיסוי משולח רסן משמאל).
המסיתים האחרים כמובן לא נשארו מאחור. אביגדור ליברמן קרא למפלגות האופוזיציה למשוך את הצוותים משולחן המשא ומתן, מרב מיכאלי הודיעה כי "לאחר התלבטויות רבות", סיעת העבודה החליטה לשלוח צוות לבית הנשיא "דווקא בגלל שאנחנו לא מאמינים לנתניהו", וח"כ חילי טרופר איים הבוקר: "אם נצא מהחדר בלי הסכמות, כל מה שראינו ברחובות בחודשים האחרונים עלול להיות רק קדימון למה שיהיה פה", ועוד העז להצהיר: "הקואליציה לא תמנה שופטים. לא אחד, לא שניים, לא בכלל".
תוסיפו לכך את השבועות הארוכים בהם ראשי השמאל רכבו על גל המחאה האלימה ודחו על הסף כל ניסיון הידברות, ובכך למעשה החמירו את המצב והרחיקו כל אפשרות לפשרה. לשם כך הם לא בחלו בשום אמצעי – החל מחסימות כבישים ושביתות בלתי-חוקיות, דרך ביזוי זכר חללי צה"ל, איומים בסרבנות והשמצת ישראל בעולם, ועד איומים באלימות ומצור פיזי על חברי כנסת, שרים ובני משפחותיהם. הם לא טרחו לנהל שום דיון ענייני בכנסת, הזירה בה אמורה להתקבל הכרעה דמוקרטית, ובמקום זאת העדיפו להבעיר את הרחובות. גם את הדיונים בבית הנשיא הם מנצלים להמשך האיומים וההסתה.
ראשי "המחאה" מצדם כבר הודיעו בשלל הזדמנויות כי היא תמשך גם ללא קשר לתוצאות ההידברות, ואולי אף ביתר שאת. כעת המיעוט האנרכיסטי עוד מציב תנאים לעצם קיום הדיון, ומאיימים מראש שלא יקבלו את תוצאותיו האפשריות. במילים אחרות, השמאל כמנהגו נוהג. מי שבמשך חודשים היה מוכן לרמוס כל ערך לאומי כחלק ממערכת תעמולה ארסית, פשוט ממשיך לעשות זאת במסגרת "הידברות" לכאורה. בכל דבריהם ומעשיהם, הם ממשיכים להוכיח שאינם מעוניינים בשום פשרה אלא אך ורק בליבוי האש והמחלוקת.
מול ההשתוללות וההקצנה בשמאל שאינו מוכן לקבל את בחירת העם ומבקש לשבור את כל הכלים במסע הרס אנטי-דמוקרטי, הרוב הימני גילה במשך תקופה מתמשכת אורך רוח ושיקול דעת. מתוך אחריות לאומית הוא השכיל להושיט יד ולנסות להגיע להסכמות, אך השאלה היא האם בכלל קיים מישהו בשמאל היום שניתן להסכים איתו על משהו.
אי אפשר שהקריאה לאחריות לאומית תיענה רק על ידי צד אחד, ואי אפשר שנכונות להסכמה תיענה רק בחרם ואיומים. למרבה הצער כרגע נראה שבמקום לקדם הסכמות ורגיעה, הדיונים בבית הנשיא ישמשו את השמאל כעוד מקל בגלגלי הרוב הדמוקרטי וכחומר בערה נוסף בידי האנרכיסטים, במסלול ידוע מראש לפיצוץ שישרת רק צד אחד. יש לקוות שהסכמת הימין לפשרה לא תתגלה כטעות קשה.
הצד הציוני מסכים להתיישב לשולחן המו״מ עם מי שלאמסוגלים לגבש משלחת משותפת לכל גווניהם ולא מראים מוכנות אמיתית לויתורים אלא רק רצון למרוח זמן. וזאת כשאזרחי הצד השני ממשיכים בהתפרעויות אלימות ספונטניות לכאורה והנהגתם טוענת לחוסר שליטה אך אפילו לא מנסה.
זה אף לא עבד עם הפלסתינאים.
אשאיר את המסקנות לקורא הנבון.
צ"ל:
זה אף פעם לא עבד עם הפלסתינאים.
הקונספציה בימין של "הדדיות" ו"איזון"אף פעם לא הצליחה אל מול מחנה כה שפל. הימין צריך לחשוב במושגים של הגמוניה.
לקרוא ולהפנים, התמים וזה כולל את הכותב הוא שותף של הרוע
הקומוניסטים תופסים את החברה כשדה קרב. המלחמה נטושה בכל ממד של החיים – הקהילה, הכלכלה, הפוליטיקה, הזהות, ההיסטוריה, החינוך, הביטחון, וגם בדל"ת אמות חיי הפרט. הסיסמא, "הכל פוליטי", מבטאת את הגישה הזאת. זהו גרעין התפיסה הטוטליטרית.
אין תחום בתודעת הפרט שאינו מטופל בדרך התקפית של הפעלת כוח, גם אם זו הופכת לעתים קרובות ל"דיאלוג" שבמסגרתו בעל הסמכות האינטלקטואלית ובעל הכריזמה מעצב את תודעתו של בן שיחו הצעיר כמו "מהנדס נשמות".
היה זה לנין שהורה, כי עם בר פלוגתא אין לנהל ויכוח; יש להרוס אותו. זוהי הגדרה מלחמתית. בר הפלוגתא הוא יעד לכיבוש והשמדה. בחברה הדמוקרטית מי שניגש לוויכוח, מניח כהנחת יסוד שמתקיים שוויון. אין זה משנה כמה קיצוני הוויכוח, קיימת תמיד האפשרות שעל רקע מטרה משותפת הצד השני בוויכוח יוכל לשכנע את צד א'. הרדיקל בא למשימה כשהוא חדור במטענים אידיאולוגיים מוחלטים ושנאה מלאה ארס. הוא מאומן לפגוע, לא לשכנע
נתניהו לא מפטר את גלנט = נתניהו ימין עלוב. אין שום טעם להתלונן על הצד השני אם נתניהו מכיל את גלנט מכיל הסרבנות.
בגדול הבעיה היא שבעוד שלקואליציה יש את נתניהו שמתפקד כמנהיג אחד שכולם הסכימו לקבל כמייצג, והוא בסוף עושה משא ומתן מול המפלגות השונות, האופוזיציה בעצם מתפקד ללא מנהיג אמיתי שמאחד אותם. ולכן כל קבוצה שולחת נציג, וכל קבוצה אומרת מה שהיא רוצה ומחליטה לפי מה שהיא רוצה האם מדובר בהסכמה או לא בהסכמה. שזה כמובן נובע מכך שאין בשמאל מנהיג אמיתי בעל שיעור קומה שמצליח לייצר הסכמה רחבה. לא סתם ממשלת בנט-לפיד קמה עם 2 מנהיגים (למרות שכביכול היתה הסכמה ביניהם, בשונה מהחילופין של ביבי-גנץ) וגם אז, הסיבה היתה להפיל את ביבי.
גם הימין צריך לחשוב על היום שאחרי ביבי, שבטח יקרה מתישהו, ולהישאר מאוחדים. הבעיה היא שבמידה מסויימת ביבי משתדל לשמור על כולם "קטנים" מתוך אינטרס אישי איפשהו, כאילו הוא יחיה לעד (שזה מובן במידה מסויימת). אם כי לזכותו ייאמר, שבסוף, בימין, באופן מסורתי (בערך) מתאחדים סביב הליכוד. אז סביר להניח שאם הליכוד ימצא מנהיג מוסכם – הימין יישאר מאוחד.
בשמאל, זה לא קורה, ולכן אנחנו נמשיך לקבל כל הזמן מלגות וחלקים שכן מייצגים ולא מייצגים את הציבור (ומאותה סיבה המאזנים בין המפלגות שם משתנים כל הזמן). שבמידה מסויימת זה טוב לימין, כי אז אין איזה מישהו שמצליח לסחוף (דבר שהיה יכול להרים את השמאל) אבל מצד שני, גם במקרים של חוסר הסכמה – אין פתרונות…
השמאל יונק את כוחו מארהב של אמריקה- ארגון שמקימיו נימנים על הבונים החופשיים.
ארהב באופן שיקרי מציגה עצמה כידידה הכי טובה של ישראל בעוד שבפועל בזמן השואה סירבה לקבל פליטים יהודים ואף סירבה לפוצץ את מחנות
הכנסיה האוונגליסטית בארהב קוראת באןפן ברור שיבוא יום ותתחיל מלחמת ארמגדון (הר מגידו) ובא כל היהודים יושמדו או יתנצרו
זה נאמר בריש גלי
אבל משום מה אנחנו מסרבים לשמוע….