סכנת ההשמדה עדיין כאן: פרק מספר חדש

חלפה אך שנה מאז ראה אור לראשונה ספרִי מלחמה. סוף, והעולם כבר הידרדר למקום מפחיד הרבה יותר. הזירה הבין-לאומית נהפכה למאיימת כל כך בצילם של עימותים אזוריים רחבי-היקפים, המתפרצים בעת ובעונה אחת ברחבי העולם והולכים ומסלימים בהתמדה עד קצה התהום. לראשונה מאז משבר הטילים בקובה בשנת 1962, עיתונאים, פוליטיקאים ומנהיגים צבאיים החלו להביע חשש פומבי ממלחמה גרעינית שתכלה את הכול, או מעימותים אזוריים שעלולים לסחוף מיליונים לאסון.

העכבות הישנות של התקופה שלאחר המלחמה נגד השימוש בשלוחות לתקיפת מדינות יריבות הולכות ומתפוגגות. ארצות הברית עודדה בגלוי את בת-חסותה אוקראינה לשגר טילים לעבר מטרות בתוך רוסיה; רוסיה מצידה הזהירה את מדינות נאט"ו שמספקות נשק כי אל להן לחשוב שהן חסינות מפני תגובה צבאית. מנהיגים חדלו להירתע מאיומים גלויים לשימוש בנשק גרעיני נגד אויביהם ויריביהם. ובינתיים, כלי נשק ואסטרטגיות חדשות – ובעיקר השימוש הנרחב ברחפנים ובחימוש מונחי-בינה מלאכותית – החלו לעצב מחדש את כללי המלחמה במאה ה-21 ולהפוך את ההרס לפשוט מתמיד.

מי שסבר כי מחקרי המקרה בספר מלחמה. סוף עסקו בהיסטוריה קדומה – אלימות קדם-מודרנית חסרת רלוונטיות מהעידן שלפני הנאורות והגלובליזציה השלווה – קיבל בשנה האחרונה תזכורת לכך שהשמדתם המוחלטת של התבאים, הקרתגנים, הביזנטים והאצטקים רלוונטית גם לימינו.

לאחר הנסיגה הצבאית המבישה מאפגניסטן ב-2021; חוסר יכולתן של מדינות המערב, נאט"ו וארצות הברית לרסן את רוסיה של ולדימיר פוטין; ושיגורו החצוף של בלון ריגול סיני מעל ארצות הברית היבשתית, נתפסה וושינגטון כמי שוויתרה על תפקידה כשוטרת של העולם וכמבטיחה שסכסוכים לא יבלעו יבשות שלמות או יסלימו למשברים גרעיניים.

בעקבות השינויים המטלטלים הללו במבנה העולם, תאוקרטים ורודנים מהמזרח התיכון ועד גבול אוקראינה השמיעו שוב ושוב איומים להשתמש בנשק גרעיני. הם – לצד מנהיגי המערב – רמזו בביטול שייתכן שמלחמות שממיטות הרס מוחלט אינן נמנעות עוד, לנוכח בריתות חדשות שעלולות להביא להתנגשות של יותר מדי מדינות גרעיניות עם אינטרסים שונים. כשם שקרה לתבאים, לקרתגנים, לביזנטים ולאצטקים, כך גם הפעם, המותקפים, בעלי בריתם והמתבוננים מן הצד נטו להמעיט בערכה של האפשרות שהמתחים יתפתחו למלחמה כוללת, לא כל שכן להשמדה כוללת. וכך, לאט-לאט, הבלתי-נתפס נעשה למקובל.

ב-7 באוקטובר 2023 פלשו לישראל מחבלי חמאס מלווים באספסוף של אזרחים מעזה, מצוידים בכסף ובנשק איראניים, ונתמכים במטחי טילים מקבילים מצד חיזבאללה והחות'ים. חוליות החיסול תקפו אזרחים ישראלים ובסיסים צבאיים כאחד. המחבלים חטפו יותר מ-250 בני ערובה, ורצחו, אנסו ועינו כ-1,200 קורבנות – והרגו יותר יהודים ביום אחד מאשר בל יום אחר מאז השואה. שלושה שבועות לאחר מכן פלשה ישראל לעזה, חיסלה את יכולת הלחימה של חמאס והחריבה חלק ניכר מתשתיותיו, ששימשו מחסה לפעולות טרור.

עד ספטמבר 2024 שיגרו חזבאללה וחמאס יחד יותר מ-15 אלף רקטות וטילים לעבר המדינה היהודית. בתגובה הפציצה ישראל במשך רוב שנת 2024 את מטותיהם ומשרדיהם של בכירי חיזבאללה. היא הפעילה מכשירי איתות ממולכדים – ביפרים ומכשירי קשר – כדי לפוצץ ולפגוע באלפי בכירי חיזבאללה. ולבסוף פלשה ללבנון, כדי לטהר את הגבול ממשגרי טילים וממחסני נשק.

בעבר נחשב חיזבאללה לארגון הטרור היעיל והמסוכן ביותר במזרח התיכון כולו. אך עד סוף 2024 פיקודו הבכיר חוסל כמעט כליל. מחסני הנשק והתחמושת שלו התרוקנו או הושמדו. לגיונותיו שהטילו אימה הסתתרו. ומה שנותר מההנהגה ביקש את נפשו לשלום.

בתגובה לחיסולים הישראליים של מנהיגי הטרור של חמאס, חיזבאללה ואיראן, לראשונה בהיסטוריה שיגרה איראן מאות רקטות, רחפנים וטילים בליסטיים על עבר מדינת ישראל באפריל 2024 ועוד מאתיים נוספים באוקטובר. מערכות ההגנה הרב-שכבתיות של ישראל, יחד עם אלו של ארצות הברית, בריטניה ומדינות ערביות שכנות, יירטו כמעט את כל המטח.

אך במהלך תקדימי נוסף הגיבה ישראל למתקפות האיראניות גם בפגיעה ישירה באיראן, השמידה את מערכות ההגנה האווירית של טהראן והותירה את המדינה כולה חשופה וחסרת מגן מול כל מתקפת הפצצות או טילים ישראלית עתידית.

משוער כי לישראל ישנם כארבע מאות ראשי קרב גרעיניים מבצעיים, ניתנים לשיגור באמצעות פצצות או טילים ממטוסים, משגרי קרקע, צוללות ואוניות קרב. שמועות עקשניות גורסות כי איראן כבר ייצרה ארבעה או חמישה ראשי קרב גרעיניים, או שהיא מסוגלת לעשות זאת בהתראה קצרה. שני הצדדים הזהירו זה את זה כי כל הסלמה נוספת תוביל לעימות קיומי.

בסוף 2024 התריעה ישראל בפני איראן והעולם כולו כי כל מתקפה איראנית נוספת תזכה לתגובה ישראלית קטסטרופלית. פרשנים ציינו כי ירושלים רמזה בשקט על כוונתה להשמיד את כל מתקני הגרעין לייצור פצצות של איראן, את מפעלי הרחפנים שלה ואת כל תעשיית ייצוא הנפט שלה – ללא הגבלות עצמיות על היקף התגובה או על משכה. בחירתו מחדש של דונלד טראמפ בנובמבר 2024, בצירוף שליטה רפובליקנית בקונגרס, מבשרים על מדיניות אמריקנית חדשה במזרח התיכון, שעשויה להטיל מגבלות מועטות מאוד, אם בכלל, על דרכי התגובה של ישראל.

עוד בטרם נכנס טראמפ לבית הלבן, הצליחו מורדים אסלאמיים סונים, לאחר עשור של מרד כושל בסוריה, להפיל בתוך ימים ספורים של לחימה את שושלת אסד, ששלטה במדינה זה חמישים שנה. בתגובה  התעורר בעולם החשש שמא מחסני הנשק הביולוגי והכימי הגדולים של סוריה כבר נפלו לידי המורדים, שחלקם השתייכו בעבר לדאעש, או שהועברו מבעוד מועד לבעלות בריתו התאוקרטיות של אסד באיראן. כך או כך, עם קריסתם של סוריה, חיזבאללה וחמאס, ישראל חופשית כעת להגיב לאיראן בכל דרך שתמצא לנכון כדי להגן על המדינה היהודית.

העימות התפשט עוד ועוד ברחבי המזרח התיכון. מסלולי הטילים שהחליפו ישראל ואיראן חצו לעיתים תכופות את שמי ירדן, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, כווית וטורקיה – שכולן היו מדינות חסות של ארצות הברית, רוסיה או איראן. רובן מיהרו ליירט טילים איראניים שחדרו לשטחן, או הזהירו את שני הצדדים לחדול מהפרת ריבונותן.

כמעט במקביל הגיע העימות בין אוקראינה לרוסיה לשיאים חדשים של אלימות. המלחמה על הגבול, שהחלה ב-24 בפברואר 2022 בניסיון הפתעה כושל של רוסיה לערוף את הנהגת אוקראינה בקייב, נכנסה לשנתה הרביעית כעימות קפוא, המזכיר במאפייניו את מלחמת העולם הראשונה. מניין ההרוגים, הפצועים והנעדרים בשני הצדדים המריא לכמעט מיליון וחצי נפש.

ואכן, הקלחת האוקראינית מתייצבת כיום כזירת הקרב הגדולה והקטלנית ביותר בתולדות אירופה, ועולה אף על קרב סטלינגרד הסיוטי, שבו נספו בין 1942 ל-1943 כמיליון רוסים וגרמנים. אם תימשך המערכה האדירה הזאת על הגבול, יתקשו ההיסטוריונים למצוא לה תקדימים בתולדות העולם, שכן מספר הנפגעים כבר עלה על זה של הטבחים בסום ובוורדן במלחמת העולם הראשונה.

הנעלמים בשני העימותים הללו רבים מכדי שנוכל לחזות מי יגבר, או האם ניתן בכלל לנצח – או אם הניצחון האסטרטגי אפשרי שעה שהצד המפסיד מחזיק בנשק גרעיני או בבעלי ברית עם נשק גרעיני.

הטאבו שהפך בעבר את האיומים בשימוש בראשי קרב גרעיניים לבלתי-נתפסים נשחק במהירות. אוקראינה עושה כיום שימוש בטילים מתוצרת אמריקנית ואירופית, שהפעלתם באמצעות לוויינים מחייבת את סיועם הישיר של טכנאים של ארצות הברית ושל נאט"ו. נוכחותם של כוחות מערביים בשטח אוקראינה שימשה לרוסיה קו אדום, שלדבריה יעניק לה את הזכות להגיב בתקיפה על אדמתה של כל מדינה שכוחותיה שיגרו נשק מהחזית אל שטח רוסי.

קוריאה הצפונית הגרעינית שלחה עד סוף השנה עשרת אלפים חיילי קרב לחזית האוקראינית כדי לסייע למתקפת-הנגד הרוסית נגד הפלישה האוקראינית למחוז קורסק, ככל הנראה בהסכמתה המלאה של פטרוניתה וספקית הנשק שלה, סין. ושליט קוריאה הצפונית קים ג׳ונג און אף הכריז כי בסופו של דבר ייתכן שמאה אלף צפון קוריאנים יוצבו בחזית האוקראינית.

בייג'ינג מוסיפה למדוד בזהירות את הדופק בשתי המלחמות האזוריות הללו. היא להוטה לדעת אם בעלות בריתה רוסיה ואיראן, יחד עם האסטרטגיות והחימוש שלהן, שורדות ונותרות בנות-קיימא, גם אם לא מנצחות, בזירותיהן שלהן. הסינים בחנו במיוחד את תגובותיהן של ברית נאט"ו וארצות הברית לאוקראינה הנשחקת והולכת, אולי כעדות עתידית לתגובות המערב אם וכאשר תחליט בייג׳ינג לפלוש לטייוואן או להטיל עליה מצור שעה שהעולם שקוע במקום אחר.

שתי המלחמות הללו כבר חוללו מהפכה של ממש באופי הלחימה. ריבוי סוגי הרחפנים ודגמיהם הפכו אותם לכמעט בלתי-ניתנים לעצירה, כשהם מנטרלים נכסים צבאיים מסורתיים כמו טנקים, נגמ"שים, ארטילריה ובונקרים מבוצרים. טילים על-קוליים נפרסו בשתי הזירות. מהירותם – כ-6,500 קמ"ש – חוסמת כמעט לגמרי מהצד המותקף את האפשרות מראש אם הטילים הנכנסים נושאים ראשי קרב רגילים או גרעיניים.

בינתיים, מערכת ה-HELLADS ("מערכת הגנה אזורית בלייזר בעל אנרגיה גבוהה") שצפויה להיכנס לשימוש בקרוב בפנטגון, יחד עם מערכת היירוט בלייזר הישראלית, מחדדות את האפשרות שכלי נשק מבוססי-אנרגיה מכוונת יוכלו ליירט בקביעות גם טילים בליסטיים גרעיניים. התפתחות זו עשויה, באופן פרדוקסלי, לשים קץ ל-80 שנות ההפוגה שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה עד פרוץ מלחמת עולם שלישית.

ההנחה המרכזית של התקופה המתוחה שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה תמיד כי שימוש בנשק גרעיני יוביל בהכרח להשמדה הדדית מובטחת. האפשרות שתפרוץ מלחמת השמדה גרעינית הפכה את העימות בין מדינות גרעיניות לקשה לדמיון ולבלתי-אפשרית כמעט לניהול. אך המציאות ההולכת ומשתנה, שבה טילים גרעיניים מונחים עשויים להחטיא את מטרותיהם, עלולה לעורר אצל חלק מהצדדים התחושה שיוכלו להגן על עצמם לחלוטין מפני מתקפה גרעינית, ולפיכך להעז לפתוח במלחמה קונבנציונלית בקנה מידה מלא, או להשתמש בנשק גרעיני מבלי לחשוש מפעולת תגמול ממשית.

בשעה שנראה שהעולם מתגלגל כעת בחזרה אל הנורמות ההיסטוריות שלפני המלחמה הקרה, הגל הכפול של מלחמות מסלימות באוקראינה ובמזרח התיכון – והסכנה הגוברת להיעלמותן של אומות שלמות – מעוררים פסימיות לא רק בשל ממדי האלימות והאבדות בבני אדם, אלא גם במידה שבה הן ניתנות לחיזוי.

המלחמות בימינו אינן נסובות רק על עימותים של השקפות ואידאולוגיות בנות-זמננו – האימפריאליזם הרוסי מול שאיפתה של אוקראינה להיות אירופית במלואה, או סדר היום של איראן התאוקרטית לחסל את ישראל ויחד עמה כמחצית מיהודי העולם. הן ניטשות גם מכוח מניעים קדומים יותר של מרחב מחיה ומשאבים, כמו גם לאור מושגיו של תוקידידס בדבר פחד, כבוד ותועלת עצמית מדומה.

אם רוסיה לא תצליח לבלוע את אוקראינה, היא עדיין תחתור להחזיק במה שכבשה מאז 24 בפברואר 2022, ולעגן את פעולות הסיפוח שהיא מנהלת מזה עשורים בדונבאס ובחצי האי קרים. חמאס תקף תוך שהוא משמיע את התרברבותו הגיאוגרפית, "תשוחרר פלסטין מן הנהר ועד הים". איראן סיפקה טילים לחמאס, לחיזבאללה ולחות׳ים במטרה לשקם את החלום הקדום של חבל אסלאמי מאוחד וקדוש, אך כעת תחת חסותם של שיעים פרסים, שהיו עד כה מוערכים בחסר.

רבות מהתנהגויותיהם הפזיזות של הלוחמים בימינו מזכירות את ההחלטות הבלתי-נבונות שתוארו בספר מלחמה. סוף. חמאס תקף ורצח בין היתר משום שמעולם לא האמין שישראל תחריב את עזה כמעט עד עפר, או שהעולם ירשה לדבר כזה לקרות. מן הראוי היה שיקראו את האזהרות החוזרות ונשנות של הסנאט הרומאי לקרתגו.

ישראל השתהתה שלושה שבועות עד שהגיבה לחמאס, מתוך אמונה שהעולם המתורבת יזדעזע מן האלימות הפרימיטיבית של 7 באוקטובר ואולי אף יצטרף למאמץ להשמדת הטרור החמאסי. היה עליה לזכור כי האפיפיור, ונציה וג’נובה כולם התחייבו להקים כוח הצלה נוצרי משותף להצלת קונסטנטינופול – צבא שלא קם מעולם.

אוקראינה מצדה אינה מאמינה לחלוטין שמתקפת הטילים שלה על רוסיה או פלישת-הנגד שלה לשטח הרוסי עלולות להביא את פוטין להשיב בנשק גרעיני טקטי – הערכה מוזרה ביחס לרצינותה של אומה שאיבדה מעל מאה אלף לוחמים בהגנה על סבסטופול שבקרים מפני אותו ורמאכט גרמני שכבר הרג או שבה 700 אלף אוקראינים במצור על קייב בשנת 1941.

או שמא אוקראינה מאמינה שפטרוניה האירופים והאמריקנים ימהרו להתערב, ויציעו את עריהם שלהם כבנות ערובה גרעיניות כדי להרתיע את פוטין. מוטב שתשאל את התבאים כמה ספרטנים או אתונאים נחלצו לעזרתם נגד אלכסנדר כאשר הוא התייצב בשערי תבאי, והאם אלכסנדר, המלך-הפילוסוף, התכוון ברצינות לאיומיו להחריב את העיר האיקונית.

אילו נאמר לאוקראינים באחד בינואר 2022 כי בשלוש השנים הקרובות תהרוג או תפצע רוסיה חצי מיליון מצעיריהם, תדחוף 12מיליון אזרחים לעזוב את הארץ ותמוטט את תשתיות המדינה ברמה הלאומית, הם היו צוחקים לנוכח חזיונות תעתועים כאלה, כפי שזלזלו האצטקים בתוכניותיו של ארנן קורטס.

אילו הוזהרה ישראל ב-1 באוקטובר 2023 כי בתוך שישה ימים יצליח חמאס, שנראה אז שקט באופן מטריד, לשלוח אלפי מחבלים שיחדרו בחשאי ובקלות דרך גדר הגבול רוויית הטכנולוגיה של ישראל, על שלל חיישניה האקוסטיים והאלקטרוניים, כדי לשחוט, להשחית ולענות נשים וילדים יהודים בדרכים מחרידות המזכירות את ימי הביניים, גם היא הייתה לועגת לדמיונות שכאלה. אך גם לקראת נפילתה של קונסטנטינופול, חצי מאה קודם לכן, שכנעו את עצמם נכבדי ביזנטיון כי העות׳מאנים התעשתו לבסוף, וכרתו שלום שברירי אך בר-קיימא עם יריביהם הנוצרים.

פוטין והנהגת חמאס אינם ראויים להקלת ראש יותר משהיה אלכסנדר בשערי תבאי. התאוקרטים בטהראן וגרוריהם מאמינים כי יוכלו להחריב ולכבוש את ישראל בקלות שבה מהמט השני כבש את קונסטנטינופול, באותו ביטחון שכל סיוע שיגיע למוצב המערבי הנצור מפי בעלות בריתו יגיע מאוחר מדי ויהיה מועט מדי.

המערביים נוהגים ללגלג על מי שלוקחים ברצינות את איומיו הנואשים של פוטין להחריב את אוקראינה בנשק גרעיני טקטי. מומחים מסבירים כי אין זו אלא תצוגת ראווה רוסית, גניחות נואשות של רודן חולה ומזדקן. כך גם, אחרי הנוצ'ה טריסטה, ראו האצטקים את כנופיית הכובשים הקטנה והמרופטת של קורטס כמותשת וחסרת ערך, ועל כן נכשלו בהכנה למתקפה הספרדית המחודשת, התקפה שנועדה הפעם לא להביס את טנוצ׳טיטלאן אלא להחריבה עד היסוד.

ישראל הזהירה שוב ושוב את טהראן לחדול מהעברת טילים לאויביה ברשות הפלסטינית, בלבנון ובתימן. היא הזהירה אותה גם שלא לבנות נשק גרעיני ושלא להתרברב כי תעשה בו שימוש – והודיעה לאיראנים שלא תתרחש שואה שנייה, ולא תונף מעל מדינת היהודים חרב דמוקלס גרעינית איראנית. אך כמו הקרתגנים לפניהם, האיראנים אינם נוטים לקחת ברצינות את יריביהם המיואשים זה מכבר, שסבלנותם הגיעה לקיצה.

במקביל, בזירה הבין-לאומית התרגל העולם למציאות שבה חלק מנתיבי הים החיוניים ביותר – הים השחור, ים סוף, מצרי הורמוז, הים התיכון המזרחי וים סין הדרומי – הלכו והפכו בהדרגה לאזורי סיכון עבור אוניות מסחר ולזירות של עימותים צבאיים שהולכים ונעשים עניין שבשגרה.

הספר מלחמה. סוף בוחן כיצד ומדוע חברות מתוחכמות ומצליחות נקלעו למלחמות שלא זו בלבד שלא היה ניתן לנצח בהן, אלא שלא ניתן היה לשרוד בהן. הנידונים לכליה הוקסמו מהערכות מופרזות של כוחם, התעלמו מסימני השחיקה הברורים, קיבלו בעיוורון את נאומיהם המעודדים של בעלי בריתם לכאורה, לא הבינו את הא-סימטריה של מאזן הכוחות במלחמה המתקרבת, והולכו שולל בידי מתק השפתיים וגישתם השקולה לכאורה של מי שעמדו להשמידם.

כאז כן עתה, הקץ עלול לבוא במהירות. די להביט בקריסתה הפתאומית של ממשלת אפגניסטן שהקימו האמריקנים, אשר נפלה לידי הטליבאן ב-2021, כאשר הצבא האמריקני – באופן בזוי – נמלט לאחר שהותיר בידיהם אמצעי לחימה ואספקה בשווי 50 מיליארד דולר, שגרירות בשווי מיליארד דולר ובסיס בגרם משופץ ב-300 מיליון דולר. או בקריסה המהירה לא פחות של משטר בשאר אל-אסד, שנתמך בידי רוסיה, שהתמוטט בסוריה בארבעה ימים בלבד בראשית דצמבר 2024. המעבר מהשקט הנראה לעין ומהסטטוס קוו אל מהומה גמורה, כאוס ואי-קיום ממשלתי יכול להתרחש בתוך ימים, אם לא שעות. וההיעלמות המיידית כמעט של משטרים, ממשלות ואומות עלולה, בסבירות גבוהה, להתרחש שוב בעידן של כלי נשק קטלניים בייצור המוני, תקשורת בין-לאומית מיידית והתעוררות מחודשת של שנאות שבטיות ודתיות עתיקות.

אותות האזהרה על הדרך אל התהום רלוונטיים היום לא פחות משהיו בעבר. יש לקוות שלמדנו כי פעמים רבות הבלתי-נתפס הוא המציאותי מכול.

מבוא: כיצד נעלמות ציוויליזציות

עַל הַבָּסִיס חָקוּק בִּכְתָב בָּרוּר:

"שְׁמִי אוֹזִימַנְדִּיאָס, מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים,

שׁוּר, הָאַדִּיר, אֶל פָּעֳלִי וָגוּר!"

כְּלוּם לא נוֹתַר עוֹד. סְבִיב שְׂרִיד-הָעֲנָק,

חָרֵב וּרְחַב-מִדּוֹת וּלְאֵין שִׁעוּר

מִישׁוֹר הַחוֹל פָּרוּשׂ אֶל הַמֶּרְחָק.

– פרסי ביש שלי, "אוזימנדיאס"

מדינות ועמים יכולים להיעלם מדפי ההיסטוריה בדרכים רבות, ומכלול שלם של גורמים מסביר את היעלמותם. הן הטבע – רעידות אדמה, גלי צונאמי, התפרצויות געשיות, מגפות ושינויי אקלים – הן האדם מכחידים לעיתים אוכלוסיות פגיעות. ואכן, תרבויות שלמות נמחקו לא פעם, לעיתים בן-לילה ולעיתים לאורך עשורים. אולם ספר זה מתמקד בהשמדה הפתאומית, החריגה, של ציוויליזציה, מדינה או תרבות בכוח הזרוע, ומביא כמקרים בוחנים את תבאי הקלאסית, קרתגו הפּוּנית, קונסטנטינופול הביזנטית והאצטקים בטֶנוֹצ׳טיטְלאן. מסקנותיו מזהירות כי גם העולם המודרני, וארצות הברית בכלל זה, רחוק מלהיות חסין מפני חזרה על טרגדיות העבר.

סופם של עמים במלחמה התרחש לרוב במצור סופי או בפלישה גורלית. המכה הקטלנית כוונה כמעט תמיד אל הבירה, או אל המרכז התרבותי, הפוליטי, הדתי או החברתי של המדינה. והמכה האחרונה מחקה את דרך החיים של עם שלם – ולעיתים קרובות גם חלק גדול מן האוכלוסייה עצמה. באופן מוזר, המעבר משגרת חיים ל"קץ הימים" התרחש לא אחת במהירות רבה. המפגש עם הקץ היה לעיתים בלתי צפוי לחלוטין. אולם התבוסה המוחלטת חשפה באיחור רב מדי שברירויות שלא טופלו במשך שנים, כאשר לחצי המלחמה העמיקו את הסדקים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים. לרוב, אימפריות דועכות סירבו להודות, לא כל שכן לטפל, בכך ששטחיהן העצומים לשעבר הצטמצמו לכדי מה שנגלה לעיני המגינים מחומותיהם.

תמימות, יוהרה, הערכות שגויות של יחסי הכוחות, אובדן ההרתעה, טכנולוגיות ואסטרטגיות צבאיות חדשות, אידאולוגיות טוטליטריות ונסיגה לעולם הדמיון – כל אלה מסבירים כיצד אירועים נדירים לכאורה של חורבן מוחלט שבים וחוזרים. למן חורבן האימפריה האינקה, דרך סוף אומת הצ'רוקי, ועד לרצח העם של יהדות מזרח אירופה המרכזית והתוססת, דוברת היידיש, במלחמת העולם השנייה. היעלמותן המתמדת של תרבויות קודמות בזמן ובמרחב צריכה לשמש אזהרה לכך שגם מדינות מוכרות במאה ה-21 עלולות להיות שבריריות כמו קודמותיהן הקדומות, שכן אומנות ההרס צועדות יד ביד עם השכלולים בהגנה. התעלמותם או בורותם של ממשלות ומנהיגים בני זמננו כלפי כוונות אויביהם, שנאתם, אכזריותם ויכולותיהם, אינן מפתיעות. הנסיגה אל שלוות שווא ואמון תמים – לעיתים פרי העושר והפנאי – צפויה מראש לנוכח טבעו הבלתי משתנה של האדם, חרף העמדות המתקדמות של הכפר הגלובלי הפוסט-מודרני המתקדם.

אפילו בעידן של עושר חוצה גבולות, כלכלה בין-לאומית מקושרת, דאבוס, האומות המאוחדות, אלפי עמותות, סדר בין-לאומי מבוסס חוקים והרתעה גרעינית של מעצמות, גורלן של תבאי, קרתגו, קונסטנטינופול וטנוצ׳טיטלאן אינם זיכרונות רחוקים מן העבר האפל ואינם חסרי רלוונטיות להווה. כמובן שאין עוד מדינה מודרנית המשעבדת את כלל אוכלוסייתו השורדת של אויב מובס – אחת הדרכים היעילות ביותר ששימשו בעבר למחיקתה של ציוויליזציה – כמעשה אלכסנדר הגדול בתבאי, או סקיפיו אמיליאנוס בקרתגו. וארצות הברית לכל הפחות נהנית מהגנתם של שני אוקיינוסים, הרתעה גרעינית אדירת ממדים של קרוב ל-6,500 ראשי קרב ומהכלכלה והצבא החזקים בהיסטוריה. כיצד אפוא ייתכן שתימחק כליל בידי אויב כלשהו על במת העולם?

למרבה הצער, ככל שהטכנולוגיה משתנה, כך טבע האדם נותר כפי שהיה – חוק שחל גם על ארצות הברית, הנוטה להאמין שהיא פטורה מצרותיהן של אומות אחרות בעבר ובהווה. אך ספר זה מבקש להבהיר שאין כל ודאות שעם התקדמות המדע והתרבות ועם גידול הפנאי, שעה שהעולם מתכווץ על מסכי הטלוויזיה והמחשב, תחול גם התקדמות מקבילה בחוכמה או במוסר, קל וחומר שלא יהיה שיפור מהותי בטבע האדם.

כובש טנוצ'טיטלאן, ארנן קורטס, פעל על פי אותם עקרונות כמו אלכסנדר הגדול 1,788 שנה לפניו, בהנחה שכמעט כל האצטקים שיתנפל עליהם יגמרו כצמיתים, עבדים – או ימותו. ואם העולם כיום דוחה ברובו עבדות, קניבליזם וקורבנות אדם, הרי שכלי ההשמדה ההמונית – גרעיניים, כימיים וביולוגיים – מתקדמים מאי פעם. והם מונחים לפנינו, בהישג יד. השנים 1939 עד 1945, שבמהלכן נהרגו 70 מיליון בני אדם, שני עשורים בלבד לאחר שנהרגו 20 מיליון איש במהלך "המלחמה שתשים קץ למלחמה" בשנים 1918-1914, לימדו אותנו פעם נוספת כי לעיתים קרובות לצד הקדמה החומרית והטכנולוגית צועדת גם נסיגה מוסרית. זהו לקח שהשמיע המשורר היווני הסיודוס כבר במאה השביעית לפנה״ס.

המאה ה-21 כבר חוותה מלחמות עקובות מדם במקומות מגוונים כמו אפגניסטן, צ'צ'ניה, חצי האי קרים, דארפור, אתיופיה, עיראק, לבנון, לוב, ניז'ר, ניגריה, אוסטיה, פקיסטן, סודאן, סוריה, יו"ש ותימן – ולפניהן רצח העם בקמבודיה וברואנדה בראשית המאה. ואף על פי כן, עימותים מחרידים אלה אינם בהכרח נקודות התלקחות מציאותיות יותר מאלה המאיימות כיום לסחוף לתוכן מעצמות המחזיקות בנשק להשמדה המונית, ובראשן ארצות הברית. בשנים האחרונות לבדן איימה רוסיה להשתמש בנשק גרעיני נגד אוקראינה, סין איימה בכך על טייוואן, איראן על ישראל, פקיסטן על הודו, וקוריאה הצפונית על קוריאה הדרומית, יפן וארצות הברית. טורקיה דיברה על שיגור טילים לאתונה ולישראל, או על פתרון "הבעיה הארמנית" בדרכי קודמיה. וכל אלה הם רק איומים בשיגור פצצות וטילים, שעה שאנו נכנסים לעידן של פתוגנים מהונדסים ואמל"ח מונחה בינה מלאכותית.

יש לשים לב כי ארבעת אירועי הארמגדון העתיקים שנבחנים כאן שונים מהיעלמויות מסתוריות, או מקריסות מערכתיות פתאומיות ומונומנטליות, של "תרבויות אבודות" כגון המיקנים (בערך 1200 לפנה״ס) או בני המאיה (900 לספירה בערך). אין הם זהים גם להכחדות מצומצמות יותר, כגון סופם המסתורי של תושבי איי הפסחא, פיטקרן או רואנוק.

ספר זה גם אינו עוסק בהתפוררות ההדרגתית, מבפנים, ששחקה שוב ושוב אומות ואימפריות, דוגמת התמוססותה של רומא הקיסרית במאה החמישית לספירה ובליעתה החלקית בידי ה"ברברים" למיניהם, עד להיווצרותה האיטית של אירופה של ימי הביניים. פרקי הספר אינם עוסקים גם בהיעלמות הפוליטית של מדינות או בשינויי שמותיהם של עמים, כמו סופם הרשמי של פרוסיה ושל הפרוסים, או של יוגוסלביה והיוגוסלבים. אפילו חיסולה הממשי של מדינה יריבה – עם גבולות, ממשלה, היסטוריה ותרבות ייחודיים – אינו אומר בהכרח שמדובר ברצח עם שלם, אף שלעיתים מצור מנצח אכן הסתיים במוות המוני, שנבע משנאה גזעית, אתנית או דתית.

אך אם מדינות ותרבויות יכולות להימחק כליל בידי אויביהן במלחמה, מתי בדיוק ייחשב עם כמי שנכנע או כמי שחדל להתקיים? האם כאשר מדינתו נכבשה רשמית, הוחזקה בידי כובשיה ותושביה הפכו נתינים לצמיתות? או שמא, כפי שטוען ספר זה, כאשר ממשלתו חדלה להתקיים, תשתיותיו הוחרבו, רוב אנשיו נהרגו, נשבו או נפוצו, תרבותו פוררה ונשכחה, וארצו נעזבה או נמסרה לעם אחר ושונה לחלוטין.

ודאי ששום דבר לעולם אינו מסתיים באמת, לפחות לא לחלוטין. מוסדות פוליטיים קורסים. תרבות דועכת. שפה שורדת. והאנשים מתפזרים. ואף על פי כן, קומץ ניצולים מסוגל להתקיים למשך זמן מה מכוח אדי תהילתם שחלפה. לכן, כפי שנראה בהמשך, ישנן דרגות שונות של "השמדה". עלינו לבחון בזהירות אם תבאי או קרתגו אכן הושמדו כפי שנכתב – ומהי בכלל כוונת מקורותינו כשהם משתמשים בפעלים כגון "להשמיד", "להחריב" או "לשטח".

למן חורבן טרויה ועד לאטומיזציה של רוב הירושימה, השמדת ערים, ולעיתים תרבויות שלמות, היא תופעה חריגה אך רחוקה מלהיות נחלתו של העבר הברברי בלבד. מעטים מן האסונות הללו עוד מהדהדים לאורך הדורות. לעיתים חורבנות כאלה שינו את חייהם של עמים שונים לגמרי, הרבה מעבר להרוגים ולמשועבדים. מיליונים, הרחק ממרכז ההרס, הבינו כי גלי ההדף ישנו בסופו של דבר גם את חייהם שלהם. דורות מאוחרים יותר הביטו לאחור והבינו כי חורבנות אלה סימנו סוף פתאומי לעידן אחד ואת פתיחתו של עידן אחר ושונה לחלוטין. בין אם המשמעות של חידלון יחידה מדינית, היעלמות תרבות או מחיקת עם התבהרה בזמן אמת או רק בדיעבד, קווי דמיון מסוימים – ולכן לקחים – טמונים בהיעלמויות הללו בזמן מלחמה של חברות שלמות.

גודלה ועושרה של האוכלוסייה המותקפת היוו גורם מכריע. העולם העתיק הצר על חיסולו של האי הקטן מֶלוֹס ותרבותו בידי האתונאים בשנת 415 לפנה״ס. אך היוונים הקלאסיים לא השוו עולם ללא מלִיאנים לאובדן ההלניזם כולו, כפי שראו לאחר מכן בהחרבתה של תבאי או של קורינתוס הגדולות והמשפיעות בהרבה. גם לשפה, לספרות, לאמנות ולמדע של הנעלמים, וליכולתם לחרוג מגבולותיהם שלהם, הייתה חשיבות. אגן הים התיכון ואסיה הקטנה השתנו לבלי הכר לאחר נפילת קונסטנטינופול הביזנטית, הרבה יותר מאשר בעקבות השמדת הוונדלים הברברים בצפון אפריקה, בסיציליה ובאיטליה.

מחקרי המקרה המובאים כאן – חורבנה של תבאי בידי אלכסנדר הגדול, מחיקתה של קרתגו בידי סקיפיו אמיליאנוס, כיבוש קונסטנטינופול ושינויה מהיסוד בידי הסולטאן מהמט השני, והשמדת טנוצ׳טיטלאן בידי ארנן קורטס – כולם סימנו את קיצן של תרבויות וציוויליזציות. כך ראו זאת בני התקופה וכך ראו זאת גם דורות מאוחרים. אלכסנדר הביא לקיצה של יוון הקלאסית בת מאות ערי-המדינה העצמאיות עם השמדת תבאי ויושביה. קריסתה של עיר-המדינה העצמאית סימנה את תחילתו של עידן חדש ושונה בתכלית: העידן ההלניסטי של ממלכות וערכים אימפריאליים.

השמדתן של קרתגו ושל הציוויליזציה הפונית בצפון אפריקה הסירה את המכשול האחרון בפני השתלטותה של רומא על מערב הים התיכון. חורבנן סיפח את צפון אפריקה אל המערב והאיץ את הפיכתה של רומא מרפובליקה למעצמה קיסרית. נפילתה של קונסטנטינופול בישרה את שקיעתו של הים התיכון כציר המסחר של אירופה. אובדן העיר שם קץ לנוכחות האירופית הפורמלית באסיה, אך במקביל תרם להתהוותו של עולם אטלנטי חדש, שנשלט תחילה בידי פורטוגל וספרד, ובהמשך בידי צרפת, הולנד ואנגליה. חורבנה של האימפריה האצטקית ובירתה טנוצ׳טיטלאן בידי קורטס בישר את רמיסתן של מדינות ילידיות עצמאיות ברחבי אמריקה, אך גם את הולדתה של ציוויליזציה חדשה, דוברת ספרדית, שלא הייתה עוד ילידית בלבד ולא ספרדית בלבד.

לעיתים עיר גדולה – בדרך כלל בירה, בזכות מעמדה הפוליטי, השפעתה או גודלה ועושרה – נעשית סינקדוכה, פרט המסמל את השלם, לקריסתה של הציוויליזציה כולה בעיני הדורות הבאים. ודאי שלא כל השחקנים עצמם הבינו את תפקידי המפתח ההיסטוריים שנטלו על עצמם. ספק אם אלכסנדר ראה בהחרבת תבאי יותר ממחיקה של מטרד מורד, של מחסום בדרכו לקראת הפלישה המתוכננת זה זמן רב אל האימפריה הפרסית וביזת עושרה.

באופן דומה, סקיפיו אמיליאנוס, חרף חרטתו המאוחרת כביכול ויומרותיו הפילוסופיות, היה קרוב לוודאי מוטרד יותר מהאפשרות שהקריירה הפוליטית שלו עצמו תיפגע אם לא יחסל את קרתגו, לאחר ששני קודמיו המידיים נכשלו בכך. מהמט השני, לעומתם, הבין במידה מסוימת את משמעותה ההיסטורית והתרבותית של נפילת קונסטנטינופול, בהכריזו כי הוא יורשה החוקי והיחיד של האימפריה הרומית. ואף על פי כן, גם הסולטאן לא חזה כי בחירותיו ימריצו את אירופה המערבית לכבוש את העולם בנתיבי הים, כדי לעקוף את שליטתה ההולכת וגוברת של קוסטנטיניה העות׳מאנית במסחר בין מזרח למערב. קורטס מצידו ראה בכיבושיו הזדמנות לקריירה ולעושר, לצד הגברת כוחם ושמם של מלכו, כנסייתו ושלו בעצמו.

***

פרק 1 בוחן את גורלה של העיר תבאי, המהוללת בהיסטוריה ובמיתולוגיה גם יחד. בשנת 335 לפנה"ס לא זו בלבד שהתבאים מרדו בכיבוש המוקדוני של יוון, אלא שעשו זאת בחוצפה גלויה, כאשר קראו לאלכסנדר הגדול בהתגרות שיכבוש את העיר האגדית.

וזה בדיוק מה שעשה. לאחר קרב קצר אך אכזרי בן יום אחד. לאחר מכן גייס אלכסנדר באופן בלתי צפוי ערי מדינה יווניות כבושות אחרות כדי לאשרר את החלטתו להחריב את העיר, להרוג את רוב הגברים הבוגרים, למכור את השורדים לעבדות, ולאפשר לשכנותיה של תבאי להשתלט על אדמותיה. כך החריב אלכסנדר אחת ולתמיד את מצודת קַדְמיה העתיקה, על שם מייסדה המיתולוגי של העיר הקדושה.

אך לא רק תבאי בעצמה נמחקה. השמדת התבאים סימנה את סיומו הסמלי של עידן שלם של ערי-מדינה עצמאיות, שאותו ביקשו התבאים המרדניים להציל. לאחר חורבנה של תבאי התחלפו אימפריות וממלכות בזו אחר זו על אדמת יוון: תחילה אלכסנדר ויורשיו ההלניסטים (הדיאדוכים), אחריהם רומא וביזנטיון, לאחר מכן העות׳מאנים, ולבסוף המונרכיה היוונית העצמאית. אבל תרבות הפוליס היצירתית של תור הזהב, לא רק של תבאי, אלא גם של אתונה ויתר יוון, נעלמה עם לכתו של אלכסנדר.

פרק 2 מתאר את היריבות הקטלנית בין רומא לקרתגו שהגיעה לשיאה בשנת 146 לפנה״ס, 189 שנים לאחר חורבן תבאי, כאשר גם הקרתגנים נעלמו כעם, ובכך הגיעה לסיומה גם המלחמה הפונית השלישית. הציוויליזציה הפונית בעצמה נעלמה יחד עם קרתגו בירתה. בדומה לתבאים, גם הקרתגנים נספו במצור, לאחר שגבולותיהם הרחוקים התמוטטו והצטמצמו לפרוורי העיר בלבד. לשונה של קרתגו, ספרותה ותרבותה, שהיו פעם נפוצות בכל רחבי אגן הים התיכון, נותרו אך זיכרון רחוק בעידנים ההלניסטיים והרומיים שבאו לאחר מכן.

קרתגו, בשלוש מלחמותיה הפוניות, נלחמה ברומא זמן רב מדי והפכה פגיעה מדי. קיומה נתפס לא עוד כאיום קיומי אלא כמטרד מתמיד. גורלה לא עניין איש מחוץ לרומא. והרפובליקה הרומית ביקשה הזדמנות להכחיד יריבה כלכלית ולרשת את עושרה. חורבנה של קרתגו, יחד עם חורבנה כמעט בו-בזמן של קורינתוס וכינונן של פרובינציות רומיות ביוון, נחשבו מאז ומעולם בעיני ההיסטוריונים כסמל לקיצן של הממלכות ההלניסטיות וכתחילתו של עולם ים תיכוני רומאי.

הידועה ביותר מבין ההשמדות במלחמה הייתה נפילת קונסטנטינופול הביזנטית ב-29 במאי 1453, "יום שלישי השחור", נושאו של פרק 3. הלשון היוונית והנצרות האורתודוקסית אומנם שרדו בדרום אירופה ובפריפריה של אסיה גם לאחר נפילת האימפריה הביזנטית, אך המציאות שהתקיימה למעלה מאלף שנה, של אימפריה רומית מזרחית דוברת יוונית עם פולחן נלווה באסיה הקטנה, נעלמה. זאת, חרף טענותיה המאוחרות של רוסיה שהיא מקימה מחדש את "רומא הנוצרית השלישית". קונסטנטינופול שרדה מן הביזה האכזרית שביצעו האבירים המערביים במהלך מסע הצלב הרביעי בשנת 1204 והתאוששה פחות או יותר. אך היא לא הצליחה להשתקם מול יומרותיו השאפתניות בהרבה של הסולטאן מהמט השני, ששם קץ לציוויליזציה הביזנטית, ניכס לעצמו את בירתה המפורסמת ושינה אותה בהתאם לרצונו.

העות׳מאנים טיפחו שנאה עמוקה לנצרות. הם צדקו בהנחתם כי קונסטנטינופול זקנה, חלשה וממילא נזנחה מזמן בידי האומות הנוצריות של מערב אירופה. לאחר הנפילה הפכה איה סופיה, הקתדרלה הנוצרית הגדולה ביותר במערב במשך 700 שנה, למסגד הגדול ביותר בעולם המוסלמי. מאז לא קמו עוד ביזנטים, לא עיר יוונית בשם קונסטנטינופול, ואף לא רעיון כלשהו של תרבות הלניסטית-נוצרית מלוכדת באסיה. מעטפתה היוונית של העיר הנבזזת נותרה על כנה, בשל מיקומה האסטרטגי שאין שני לו על מצרי הבוספורוס. אולם מעתה היא נבלעה כקונסטנטיניה, בירתה החדשה והדינמית של האימפריה העות׳מאנית העולה, ובעידן המודרני שונה שמה לאיסטנבול.

בפרספקטיבה עולמית, נפילת קונסטנטינופול סימנה את קץ עולמו של הים התיכון המזרחי, את העברת מרכז הכוח וההשפעה ההלניסטיים לאירופה של הרנסנס, ובעקבות זאת את תחילתו של עידן חדש,  אטלנטי. כבר ב-1444, קרוב לעשור לפני נפילת העיר, הגיעו מגלי ארצות פורטוגזים אל הנקודה המערבית ביותר באפריקה בניסיון למצוא נתיב ימי שיאפשר לעקוף את שליטת העות'מאנים בים התיכון ובנתיבי היבשה לאסיה. הרחק מדרום לסהרה הם החלו לעקוף את שליטת המוסלמים במסחר עם חוף הזהב האפריקני. ב-1488 הגיעו המגלים אל כף התקווה הטובה, והבטיחו בכך גישה ישירה של אירופה למסחר עם אסיה. ב-1492, 39 שנים בלבד לאחר נפילת קונסטנטינופול, גילו האירופים את העולם החדש.

כמו המילה "וַנְדָלי", גם "ביזנטי" שרד עד ימינו רק כשם תואר באנגלית, המשמש תדיר באופן לא מדויק ואף מקפח כדי לתאר את סרבולן ומזימותיהן של בירוקרטיות כבדות וארכאיות. מעבר לכך נסוגה הביזנטיות אל זיכרונה הקולקטיבי של יוון. הרעיון החי של ביזנטיון שב והופיע בתודעה רק פעם אחת, כפנטזיה חטופה. עם התפרקות האימפריה העות׳מאנית ב-1918, החלום ההלניסטי של "מגאלה אידאה" (Ἡ Μεγάλη Ιδέα – "הרעיון הגדול") זכה לעדנה חדשה, אך במהרה מת לצמיתות. גלגולה החדש של "המגאלה אידאה" דמיין ים אגאי פן-הלני במאה ה-20, מאוחד מחדש בידי דוברי יוונית באסיה הקטנה, ביוון היבשתית, באיים ובחופי מצרים הצפוניים. חלום זה רוסק בידי צבאו של הלאומן הטורקי מוסטפה כמאל אטאטורק בשריפתה הסופית של סמירנה בשנת 1922, והושלם עם כינונה של המדינה הטורקית החדשה.

מעשה ההשמדה של ארנן קורטס כלפי האימפריה האצטקית הוא נושאו של פרק 4. עם תום המצור על העיר בשנת 1521 לא נותר עוד רעיון של עם אצטקי או של בירה ילידית מפוארת בשם טנוצ׳טיטלאן, ואף לא של עיר רוויית תעלות, מעין ונציה מקסיקנית. כמעט דבר לא נותר מלבד מיתולוגיות מאוחרות על מולדת אצטלאן האבודה בדרום-מערב ארצות הברית, ועבדים שנשאו על גבם את בנייני הבירה הספרדית החדשה, מקסיקו סיטי, שנבנתה במכוון על חורבותיה של טנוצ׳טיטלאן. כמו קרתגו וקונסטנטינופול, גם טנוצ׳טיטלאן הייתה מרכז העצבים של אימפריה שברירית, עיר בירה אחת שניהלה אלפי קילומטרים רבועים של שטח פריפריאלי.

אף שהספרדים הכירו מקרוב את התרבות האצטקית במהלך השנתיים שקדמו לנפילה, הם מיהרו לנסות להשמיד את דתה, את עמה ואת תרבותה. מבחינתם היו להם די והותר סיבות לחסל את האימפריה האצטקית, ולא להסתפק בהבסת ה"מֶשיקה" (שמם הילידי של האצטקים). בדומה לתבאי, חורבנה של טנוצ׳טיטלאן ואימפריית המשיקה לא היה רק מחיקתה של מדינה אחת: נפילת העיר סימנה את קץ כל ציוויליזציית ה"אַלְטֶפֶּטְל", ערי-המדינה של מרכז אמריקה. בצירוף הכיבוש הספרדי המאוחר יותר של האימפריה האינקה, שנעשה בהשראתו העקיפה של קורטס, סימנה נפילת טנוצ׳טיטלאן את סופו של עידן הציוויליזציות העצמאיות בעולם החדש.

אפילוג קצר מתווה תבנית טרגית אך צפויה מראש לכל מקרי הבוחן הללו, אשר שונים כל כך במרחב, בזמן, בגזע ובדת. והמסקנה מציעה לנו אזהרות רלוונטיות לשעה זו ולעתידנו. גם כאשר נדמה כי האנושות נעשית אחידה יותר ומקושרת יותר, עולמנו נעשה פגיע ומסוכן יותר, שעה שמרווחי הטעות והאשליה מצטמצמים – מאוקראינה והמזרח התיכון עד טייוואן. עלינו לזכור שמלחמות העולם של המאה הקודמת גבו קורבנות רבים יותר מכלל המלחמות גם יחד מראשית הציוויליזציה המערבית לפני 2,500 שנה. והן עשו כן בכלי נשק שכבר הפכו מיושנים, ובאג'נדות הרסניות ומוכרות מדי שממשיכות ללות אותנו גם היום, ללא שינוי מימי קדם. אשר לקורבנות התוקפנות, אותן תודעת שווא ואותם דמיונות שהמיטו כליה על התבאים, הקרתגנים, הביזנטים והאצטקים בהחלט מוסיפים ללוות אותנו גם הם, במיוחד מחשבתם האחרונה של הנטבחים: "זה לא יכול לקרות כאן".

הספר "מלחמה. סוף" יצא לאור בהוצאת סלע מאיר וזמין לרכישה בקישור.