רפורמה משפטית מקיפה היא תוצר בלתי-נמנע של שחיקה מעמיקה באמון הציבור במערך אכיפת החוק
על פי המדד השנתי של רמת הביצוע במגזר הציבורי, רמת האמון ברשות השופטת נמצאת בדרג הנמוך ביותר מאז פרסום המדד ב-2001 – i24News, 6 בנובמבר 2018
האמון של מצביעי מפלגות השמאל בבתי המשפט מוסיף לרדת בחדות – כך עולה מסקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה. לפי המחקר שנערך מדי שנה, שיעור מצביעי השמאל שרוחש אמון לבתי המשפט עומד כיום על 25% בלבד…לעומת זאת, עמד ב-2017 האמון בבתי המשפט עמד על 44%, ומאז הוא בירידה… – הארץ 4 ביוני 2020
[לפי מחקר שנערך באוניברסיטה העברית] בעקבות המהפכה החוקתית, שיעור המשיבים עם אמון רב בבית המשפט ירד בכ־30%" וקובעים כי "שום בית משפט בעולם ושום מוסד בישראל לא ראו ירידה כה דרמטית באמון בהם בתקופה זו –ישראל היום, 4 דצמבר 2022
ישראל שקועה בהתנגשות אימתנית בין תומכי הרפורמה במערכת המשפט לבין מתנגדיה, שנעשים תוקפניים וחסרי עכבות. אותם מתנגדים שרויים במאמץ נואש לשמר את שרידי כוחם הפוליטי המתמעט והולך, על ידי ניסיון להקפיא את עיוותי המציאות הנוכחית, שעדיין מאפשרת להם על אף תמיכה אלקטורלית מזערית לשלוט בחלק ניכר מתהליכי קבלת ההחלטות בזירה הלאומית כיום.
היוהרה והמוסר הכפול של הממסד המשפטי בכלל, והרשות השופטת בפרט, יחד עם המספר ההולך וגדל של פסקי דין הנוגדים בעליל הן את השכל הישר והן את תפיסתו הרווחת של חלק ניכר מהציבור, הובילו לשחיקה מואצת של האמון בהגינות בתי המשפט, כולל בג"ץ. להלן רשימה חלקית ומטרידה.
– רמיסת זכות המחאה של מתנגדי ההתנתקות ב-2005.
– התעלמות מכך שהחקירה נגד ראש הממשלה נתניהו החלה טרם קבלת האישורים הנדרשים לפי דין, שלא לדבר על אינספור המעשים ה"בלתי תקינים" והחמורים מצד המשטרה והתביעה במהלך החקירה עצמה.
– איסור מפלה של הפגנות במהלך מגפת הקורונה שמנע הפגנות במגזר החרדי אך התיר הפגנות נגד נתניהו מול מעונו ברחוב בלפור.
– ביטול חוזר ונשנה של החלטות ממשלה שנועדו לטפל בנחשול מהגרי עבודה בלתי-חוקיים מאפריקה, ובהשפעתו ההרסנית על חייהם של תושבי דרום תל-אביב ואזורים אחרים ברחבי הארץ.
בדצמבר אשתקד, הזהיר פרופ' יובל אלבשן כי "האמון במערכת המשפט הישראלית, שבעבר היה גבוה, צנח, והגיע הזמן שהמערכת תחדל מלהאשים את כולם, למעט עצמה".
כעשור מוקדם יותר, בספרו Towards Juristocracy (לקראת משפטוקרטיה) התריע רן הירשל, אז פרופסור למדעי המדינה ולמשפטים באוניברסיטת טורונטו: "התוצאות השליליות של המשפטיזציה על לגיטימיות בית המשפט העליון בישראל החלו לתת אותותיהן. בעשור האחרון, הדימוי של בית המשפט כבורר עצמאי וחסר פניות הלך ונשחק".
לדברי הירשל:
קיימת סבירות גבוהה לכך שהסדרים פוליטיים אשר סוכמו בזירות קבלת החלטות בהן הרוב קובע [כגון הכנסת או הממשלה], יבחנו על ידי בית משפט לעומתי…בית משפט ושופטיו נתפסים על ידי מגזר משמעותי מהציבור הישראלי כמקדמים את ההשקפה הפוליטית של עצמם"
אין מנוס, אפוא, מן המסקנה לפיה יוזמת הקואליציה לרפורמה משפטית מקיפה הינה תוצר הבלתי-נמנע של שחיקה הולכת ומעמיקה באמון הציבור במערך אכיפת החוק בישראל.
הנזק אותו השיטה הקיימת מסבה לחברה הישראלית יכול ללבוש צורות הרבה יותר מוחשיות וטרגיות. יתכן והדוגמה הזוועתית ביותר למגרעות השיטה הנהוגה כיום היא הסיפור הטרגי של משפחת חטואל. ב-2 למאי 2004, טלי חטואל נהגה ברכבה בדרך לביתה עם בגוש קטיף ארבע בנותיה. במהלך הנסיעה ארבו להם שני מחבלים פלסטינים שהסתתרו במבנה נטוש בצדי הדרך. ממקום מסתורם הם פתחו באש על הרכב ואילצו אותו לסטות מהכביש. לאחר מכן ניגשו לרכב ומטווח אפס טבחו בכל נוסעיו.
מה שמרתיח בטרגדיה המזעזעת הזו הוא שצה"ל התכוון להרוס את המבנים שהעניקו מסתר לרוצחים, מאחר ובעבר הם נוצלו בידי מחבלים לתקיפות קטלניות נגד אזרחים וחיילים. אולם ההריסה בוטלה בהוראת בג"ץ שעל פי השיטה הנהוגה כיום הוא הפוסק האחרון לגבי מה "סביר" ו"מידתי" אף בתחומים בהם אין לו כל מומחיות מקצועית.
למרבה הצער, טלי חטואל וארבע בנותיה שילמו בחייהן עבור ההתערבות הגסה מצד הרשות השופטת במדיניות ביטחונית. אבל כך הם פני הדברים כאשר לרשות השופטת יש סמכות גורפת, אך אפס אחריות. אין ספק שיש לשים קץ לעוול המשווע זה.
ד"ר מרטין שרמן שירת כשבע שנים בתפקידים מבצעיים במערכת הביטחון. הוא מייסד המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים (IISS), חבר בצוות המחקר של תנועת 'הביטחוניסטים', ומשתתף בפרויקט הניצחון הישראלי.
