המפקד העליון: בג"ץ והמלחמה בטרור

בית המשפט העליון וההגבלות על מלחמתה של ישראל בטרור – הסיפור המלא.

לוחמה בתנאים מגבילים. צילום: דובר צה"ל

בעת שנכתבו המילים שלהלן, לא נודעו עדיין זהויות הקרבנות וטרם התגלו הדמויות הרצחניות שיבצעו את הפיגוע. כל שעמד אז לדיון הייתה סוגיה משפטית-טכנית לכאורה אודות "זכויות אדם" ו"כיבוש", ומלל נאור ורב רושם. "על יסוד עתירה זו" פסקה אז השופטת איילה פרוקצ'יה, "מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיב, ומורה לו להימנע מהריסת הבתים נשוא עתירה זו".

זה היה רק עניין של זמן. גורמי הביטחון העריכו ואף דיווחו כי למיטב שיפוטם הבתים הללו – מקבץ של כ-10 מבנים הסמוכים באופן מסוכן לציר 'כיסופים' שהוביל לגוש קטיף – ישמשו ביום מן הימים מחסה לחוליית טרור. למעשה, הסכנה הייתה כה ברורה, ופסיקתו של בג"ץ שאסרה על הרס המבנים כה תמוהה, עד שהם זכו לכינוי מיוחד: "בתי בג"ץ".

בתי בג"ץ הפכו עד מהרה לבתי דמים. בשניים במאי 2004, נסעה טלי חטואל עם ארבע בנותיה על הכביש כאשר שני מחבלים שהסתתרו בצל הבתים פתחו עליה באש, אילצו אותה לסטות מהכביש, וכשהרכב נעצר ירו באם ובנותיה מטווח אפס.

האירוע זעזע את הציבור בישראל ונחשב עד היום לאחד הפיגועים הקשים ולסמל המאבק בהתנתקות שהיה בעיצומו באותם ימים. אך משמעותו של הפיגוע הרצחני בכיסופים אמורה הייתה להיות עמוקה יותר: מדובר באחד המקרים הבולטים ביותר בו התערבותו של בית-המשפט העליון בענייני צבא וביטחון הוביל באופן ישיר וחד לפגיעה ממשית בחיי אדם. כפי שהסביר בדיעבד הרמטכ"ל באותם ימים, משה בוגי יעלון "יש פה בפרוזדור כיסופים בתים קרובים לציר שאנחנו מטעמי ביטחון שקלנו וגם רצינו להזיז אותם ולפצות את התושבים. אולם הדבר לא אושר לנו במערכת המשפטית".

FROM R TO L- PRESIDENT EZER WEIZMAN, SUPREME COURT CHIEF JUSTICE AHARON BARAK & PRIME MINISTER BENJAMIN NETANAYHU AT A CEREMONY MARKING "50 YEARS OF LAW". è÷ñ "çîéùéí ùðåú îùôè", ááéú äîùôè äòìéåï áéøåùìéí. áöéìåí, îéîéï ìùîàì- ðùéà äîãéðä òæø åéöîï, ðùéà áéú äîùôè äòìéåï àäøåï áø÷ åøàù äîîùìä áðéîéï ðúðéäå, îùåççéí áéðéäí.
מי עומד בראש? אהרן ברק ונציגי שאר הרשויות. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

ההיבריס המשפטי בישראל

אני לא רופא, אבל יש לי כלים לדעת מתי רופא התרשל. אני לא טייס, אבל יש לי כלים לדעת מתי טייס התרשל. אני לא רמטכ"ל, אבל יש לי כלים לדעת מתי רמטכ"ל ביצע את תפקידו באופן לא ראוי. זה המקצוע שלי.

כך אמר נשיא בית-המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, ותמצת באחת את הכשל הגדול של שיטתו: המחשבה כי ניתן להכריע בשאלות פרקטיות, הנושאות סיכונים וגובות מחירים, באמצעות מערכת ערכים מופשטת ומנותקת מן ההבנה בביצוע. "זכויות אדם", "איזון ערכים" ו"מידתיות" אפשרו לו לרדד כל דילמה לבעיה מוסרית/אתית פסאודו-מתמטית. ארגז הכלים האקטיביסטי נתן לו את הכוח לפקד על המערכה.

אך זו רק הבעיה הקלה. חמורה יותר היא העובדה שבית-המשפט תחת ברק וממשיכיו נהנה ממעמד חצי-אלילי: היכולת להפעיל סמכויות נרחבות, ללא לקיחת אחריות על התוצאות. שופטי העליון – והמערכת המשפטית המסונפת לכנסת ולממשלה שיכולה תמיד לטעון "זה לא בגי"צ!" ולסכל כך כל מדיניות – יכולים לשרטט את תוואי הגדר, לבטל חקיקה למניעת הסתננות, לאסור על שימוש ב"נוהל שכן", סיכולים ממוקדים או שחרורי מחבלים. הכל שפיט, שריר וקיים. ותמיד מישהו אחר יאלץ לפנות בסוף את האשפה.

ימיה של מעורבות בית-המשפט במלחמה בטרור כימי האקטיביזם השיפוטי בישראל. אחד המקרים המפורסמים ביותר בו מנע בית-המשפט שימוש בכלי הרתעתי חשוב הוא גירוש 415 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי ללבנון, לאחר החטיפה והרצח של לוחם משמר הגבול ניסים טולדנו. במבצע שנערך מיד לאחר הרצח עצרו כוחות הביטחון למעלה מ-1,200 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי ביש"ע, והממשלה החליטה לגרש את חלקם ללבנון.

מכיוון שמטרת הפעולה הייתה הרתעתית, הגירוש בוצע באופן מיידי ותוך ערפל מוחלט לגבי מקום הגירוש ופרטים נוספים. אך במה שעתיד להתברר כדפוס קבוע במקרים מסוג זה, עוד טרם הגיעו האוטובוסים למעבר הגבול הוגשו עתירות לבג"ץ, שהורה להקפיא את הגירוש. וכך, בעוד העצורים מוחזקים בתוך כלי הרכב למעלה מ-14 שעות, דן בית-המשפט בשאלה.

באותו דיון, שהתקיים כבר תחת לחץ ציבורי, מדיני ופוליטי, הוחלט שלא לפסול את הגירוש, ופעילי הטרור הועברו ללבנון כמתוכנן. אך אליה וקוץ בה: בשל העיכוב בביצוע הצו, ממשלת לבנון התארגנה וקלטה את המגורשים במחנה מיוחד שהוקם בסמוך לגבול רצועת הביטחון. חיש מהר יצרו פעילי החמאס קשרים הדוקים עם אנשי חיזבאללה ושליחים איראניים שהפכו את תקופת הגירוש הקצרה (כשנתיים ימים) למחנה אימונים אינטנסיבי. בשובם מלבנון הפכו חלק מהמגורשים למנהיגי התנועה בשנות ה-90, ונזקפת להם האחריות על מותם של כ-100 ישראלים בפיגועים שונים.

אך ההשלכה החמורה יותר של פסק הדין הזה הסתתרה באותיות הקטנות: בג"ץ אמנם לא ביטל את הגירוש ההוא, אך את הגירושים הבאים הוא ביטל גם ביטל: במסגרת פסק-הדין שלל בית-המשפט את סמכותו של הצבא לבצע גירושים מנהליים ומידיים מטעמים ביטחוניים. מעתה, כך קבע, גירוש טרוריסטים למדינה זרה צריך לעבור בדרך הייסורים של עורכי דין ולחץ ציבורי ובינלאומי, שהופך את הצעד לבלתי ישים בעליל.

את משמעותה הגורלית של ההחלטה הסביר השבוע בראיון בקול ישראל חבר הכנסת אבי דיכטר, לשעבר ראש השב"כ: "אני לא זוכר בעשרות שנותיי במערכת הביטחון אקט יותר מרתיע מאשר גירוש", אמר. "לא בכדי הם נלחמו בזה עד בג"ץ. ולצערי בשנת 1992 הם הצליחו לכופף את הדרג המדיני … מאז נפל דבר בישראל והפסדנו כלי מרתיע" (ראיון לאריה גולן ברשת ב' 19/10/2015 דקה 124).

ראש הממשלה המנוח יצחק רבין היטיב לנסח את הקשיים שיצרה מעורבותו של בג"ץ בלוחמה בטרור:

אני רוצה שתהיה בידי האפשרות לעצור מנהלית ללא בלבולים משפטיים מורכבים, את מנהיגי החמאס בשטחים שנתונים לשלטוננו, את פעיליו, ולא אצטרך לכל מיני הסברים שלא תמיד המודיעין יכול לספק כאסמכתא לגלית… צריך לאפשר לנו, לזרוע המבצעת, ע"י הזרוע המחוקקת, את הכלים שיתנו לנו אפשרות להילחם מול אופי טרור קיצוני כזה, הם אינם קיימים היום בידינו.

חמ"ל בג"ץ

במהלך שנות ה-90 המשיך בית-המשפט העליון להעמיק את מעורבותו בסוגיות צבאיות – זכורה בעיקר פרשיית השבויים הלבנוניים שהוחזקו כדי לסייע בעניין רון ארד ושוחררו בהוראת בג"ץ – אבל הפריצה הגדולה התרחשה במהלך האינתיפאדה השנייה ומבצע 'חומת מגן'.

במהלך המבצע, ובעוד הלחימה מתנהלת בשטח, הוגשו לא פחות מ-29 עתירות לבג"ץ. בכולן התנהלו דיונים במהלך הלחימה, כך שתוך כדי הקרבות נאלצו שלטונות הצבא לספק הסברים לבית-המשפט, לדווח באופן שוטף על המצב בשטח, להתמקח ולהזדקק לפשרות שונות עם עותרים פלסטיניים ועם שופטי בג"ץ.

ד"ר דוד זכריה, שחקר את השפעתו של בית-המשפט העליון על המלחמה בטרור, מציין כי "בכל העתירות התקיים דיון בדרך כלל תוך יום או יומיים מיום הגשתה בעוד הלחימה נמשכת. כשבין הכוחות הפועלים בשטח לבין הפרקליטים ונציגי הצבא המופיעים בדיון מתקיים קשר בלתי פוסק". בספרו קולו הדק של הפיקולו, מסביר זכריה כי "מבחינה מטפורית אפשר לתאר את עבודתו של בית-המשפט העליון בעת המבצע כמעין חמ"ל הומניטרי או לשם הקיצור חמ"ל בג"ץ".

Israeli president Reuven Rivlin seen with his Indian counterpart Pranab Mukherjee at the president's residence in Jerusalem on October 14, 2015. President Mukherjee is on a three-day visit to Israel and the Palestinian Authorities. October 14, 2015. Photo by Mark Neyman/GPO *** Local Caption *** ???? ?????? ?????? ???? ???? ???? ???? ?????? ??? ????? ???? ???? ??????? ????? ????????? ?? ???? ???? ??????'?, H.E. Mr. Pranab Mukherjee ??? ???? ?????? ?????? ??????
עטיפת ספרו של ד"ר דוד זכריה

עד כמה נכונה מטפורה זו יעידו דברים שנאמרו על-ידי אהרן ברק בפסק-דין שעסק בלחימה ברפיח במאי 2004, במהלך מבצע "קשת וענן": "אל"מ מרדכי מסר לנו בעל-פה מידע … לעתים הוא ביקש שהות-מה כדי לעמוד על המתרחש בגזרת רפיח, תוך שהוא מתקשר לאנשיו בגזרה, אשר מסרו לו פרטים והוא מסרם לנו". עבור אהרן ברק זו הייתה אולי חוויה מרטיטת נפש, אך עבור החיילים בשטח – שבהמולת הקרב ותחת אש נאלצו גם לספק דיווחים שוטפים לבית-המשפט העליון – זו הייתה חוויה שונה לגמרי.

ספרו של זכריה, הסוקר עשרות רבות של פסקי-דין משנות המאבק בטרור, מכיל למעשה ניתוח מקיף של האופן בו השפיע בית-המשפט העליון על פעולת הממשלה והצבא. בשלל הדוגמאות שהוא מביא, שאת חלקן נסקור להלן, ממחיש זכריה כיצד עצם ההתנהלות מול בית-המשפט במהלך הלחימה השפיעה בצורה עמוקה על המדיניות, גם במצבים בהם לא ניתן פסק-דין נגד המדינה.

זכריה מדגים כיצד מעביר בית-המשפט "מסרים" לרשויות בצבא, נותן הנחיות, ודואג לארגן פשרות מסוגים שונים בין העותרים הפלסטיניים לכוחות הביטחון, ובכך הוא משיג את מטרתו גם ללא הצורך בפסק-דין חלוט הזוכה לתהודה ציבורית. כפי שהסבירה השופטת דורנר בהרצאה: "יש מקרים בהם העתירה נדחית, אך בית-המשפט מכליל בהחלטתו הוראות פרקטיות המאפשרות לקבל באופן מלא או חלקי את דרישות העותרים".

ממציאים חוקים בכנסיית המולד

המקרה המפורסם ביותר של מעורבות בלחימה במהלך מבצע 'חומת מגן' הוא המצור על כנסיית המולד בבית-לחם, בה התבצרו כ-50 מאנשי פת"ח עם למעלה מ-200 בני ערובה מבני המקום וכמרים. בשל רגישות המתחם לא פרצו כוחות צה"ל למקום, אך מנעו הכנסת מים ומזון לתוכו במטרה להפעיל לחץ על החוטפים.

אם מישהו חשב שצה"ל יוכל להתרכז בלחימה ובניסיון להגן על חיי בני-הערובה, טעות הייתה בידו: במקביל למשא-ומתן עם החוטפים, ניהלו גורמים בצה"ל משא-ומתן אחר לגמרי, הפעם עם בית-המשפט העליון, שדן בעתירות שהוגשו בנושא על-ידי עמותת הכנסייה ועל-ידי מושל בית-לחם וחברי-הכנסת טיבי וברכה. בעתירות אלו נידונו הוצאת גופות מן המתחם והעברת אספקה של מים ומזון לתוכו – במטרה "למלא את דיני המשפט הבינלאומי באשר להספקת מזון למבוקשים הנצורים", בקשה שעצם הדיון בה מחזק את יכולת העמידה של הנצורים ומאריך שלא לצורך את הפעולה כולה.

ממרום שבתם כבג"ץ נחלצו השופטים לעזרה, והורו לצה"ל לאפשר פינוי גופות ולהתיר לחלק מבני-הערובה לצאת מהמתחם ולשוב לתוכו מצוידים במים ומזון, כאשר ברור לכל בר-דעת כי האספקה תגיע בסופו של דבר לידי הטרוריסטים המתבצרים. כך, בעוד הלחימה מתנהלת, וכאשר המצב בשטח שברירי ונתון לשינויים תכופים, ניהל בית-המשפט את החמ"ל ההומניטרי שלו והכתיב דרכי פעולה לצבא.

פרשיה זו חשפה תופעה מטרידה עוד יותר: בניגוד לנושאים מנהליים קלאסיים בהם עוסק בית-המשפט העליון, בנושא דיני המלחמה קיימים חוסרים בולטים בתיאוריות המשפטיות. במצב כזה לא רק שדרגי השטח בצבא מחוייבים לדווח ל"חמ"ל בג"ץ" על ההתפתחויות האחרונות בלחימה, אלא שבית-המשפט מפעיל "ביקורת שיפוטית" על בסיס תורות משפטיות שכלל אינן בנמצא.

אל"מ במיל' דניאל רייזנר, שהיה ראש ענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית בזמן המבצע, מעיד כי הדיון המשפטי בזמן המצור לא התבסס כמעט על שום אדן משפטי מוכר. "הייתי בטרמינל לקראת נסיעה לאירופה במסגרת עבודה; ומנחם פינקלשטיין מדווח לי בטלפון הנייד שהוגשה עתירה לבג"ץ בגין המצור שהטלנו על המחבלים שהתבצרו בכנסיית המולד בבית לחם", סיפר רייזנר בדיון שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה. בג"ץ הורה למדינה להשיב על שאלת החוקיות של מצור בזמן לחימה נגד טרור, ורייזנר נאלץ להשיב במקום.

"הנה אני בדרך לטיסה, ומן המשרד שואלים אותי בטלפון אם יש לי מושג איפה יש חומר רלוונטי לסוגיית מצור בזמן לחימה, בשעה שהחיילים ממתינים במצור. וכך, באותו לילה מטרמינל הנוסעים, אנו ממציאים, בשיחת טלפון נייד, תזה כלשהי בדבר האנלוגיות האפשריות הניתנות לגזירה מדיני המצור של דיני המלחמה הקלאסיים", מספר רייזנר וחושף את הבלוף: "היום יש פסק-דין של בית-המשפט העליון בשיטת לחימה של מצור בזמן לחימה בטרור בכנסייה. פסק דין זה מבוסס על 'מחקר' משפטי שנעשה באלתור וביעף בלילה אחד, ושאין לי שום מושג אם הוא יעמוד אפילו בביקורת שלי עצמי, אם היא תימשך יומיים במקום ארבע שעות".

לטענת רייזנר בג"ץ נהג כך באופן מודע ומתוכנן. "בית-המשפט עושה צעד אמיץ מאוד: הוא דורש מן המדינה להציג תזות, לפעמים בזמן אמת, על שאלות שהוא יודע מראש שאין עדיין שום מידע עליהן בשום מקום בעולם", הוא מספר, ומעיד כי הנשיא ברק "היה אומר בשיחות רשמיות ולא רשמיות שהוא יודע שאין דין ושהוא רוצה שנפתח אותו בזמן אמת".

כך, בעוד הלחימה מתנהלת בשטח, נאלץ צה"ל להתאים את עצמו לכללים חדשים המגבילים אותו, שנוצרים תוך כדי תנועה ושלא עמדו בפניו בשעת תכנון הפעולה. איך אפשר לשחק כדורגל כאשר באמצע ההתקפה השופט מחליט שמעכשיו אסור לבעוט ברגל ימין?

כך יצר בית-המשפט העליון נורמות חדשות במלחמה בטרור, שאולי העניקו לשופטי ישראל את היוקרה הבינלאומית שהם מתהדרים בה כל כך, אך גם הפכו את מאבקה של ישראל בטרור לקשה יותר ויותר. בית-המשפט הגביל באופן משמעותי את יכולות החקירה של השב"כ; אסר על צה"ל להשתמש ב'נוהל שכן' ("אתה לא יודע איך מחר הכפר יתייחס אליו, הוא נתפס כמשתף פעולה"); הטיל מגבלות קשות על מדיניות הסיכולים הממוקדים של הצבא; חייב הצבת שולחנות אוכל במתקני מעצר ("ההסבר שניתן לנו כי האסירים יפרקו את השולחנו ויעשו בהם שימוש הפוגע בביטחון – אינו משכנע"); וחייב את לשכת העיתונות הממשלתית להנפיק תעודות עיתונאי לעיתונאים פלסטיניים ("מלאכת האיזון בין שיקולי הביטוי והמידע לבין שיקולי הביטחון לא נעשה כלל"), ועוד כהנה וכהנה. המשותף לכל הוא דיון תאורטי במצבי לחימה קשים, ללא נשיאה באחריות על התוצאות.

איך התגאתה פעם השופטת דליה דורנר? "אין בעולם עוד בית-משפט עליון הדן במקרים כאלה".

1024px-Bethlehem_BW_10
מקום לידתו של המשפט הבינלאומי . כנסיית המולד בבית לחם. צילום: Berthold Werner at wikivoyage shared CC BY-SA 3.0

שיקולים זרים?

בכמה מהמקרים נחשפת תופעה מטרידה אף יותר. לא רק ששופטי בג"ץ לא נדרשו לתת דין-וחשבון בפני הציבור בישראל, אלא שלמעשה הם פעלו לרצות בכלל את הקהילה המשפטית הבינלאומית.

במסגרת המאמצים להביא לשחרורו של רון ארד, חטפו כוחות צה"ל כמה פעילי חיזבאללה בכירים, ביניהם חוטפיו של ארד, מוסטפא דיראני ועבד על-כרים עובייד. לאחר שהם השלימו את ריצוי העונש שנגזר עליהם בבית-המשפט, המשיכה ישראל להחזיק בהם במעצר מנהלי, בצווים שתוקפם הוארך מפעם לפעם. העניין הגיע, כמובן, לדיון בבג"ץ בהרכב בראשות אהרן ברק, שפסק בפשטות כי ישראל רשאית להחזיק בשבויים. על-פי עדויות שמביא דניאל פרידמן בספרו "הארנק והחרב" (עמוד 239), מה שקרה בהמשך הוא לא פחות ממאלף:

פרסום פסק הדין היכה את הקהילה המשפטית הבינלאומית בתדהמה, ולדברי דורנר שבדיוק שהתה בארצות הברית … "היה לשיחת היום בקהילה הבינלאומית". ברק נלחץ מעצמת הביקורת, ושלמה לוין, המשנה לנשיא אישר דיון נוסף לפני תשעה שופטים.

בדיון השני ברק כבר ידע מה צריך לפסוק. כפי שמסביר פרידמן, "ברק שינה את עמדתו, כתב פסק דין המבטל את פסק דינו הקודם, שלל את השימוש בעצירים כקלפי מיקוח וקבע שאין לשר הביטחון סמכות להורות על מעצר מנהלי של מי שלא נשקפת ממנו סכנה".

דינמיקה דומה ליוותה גם את פסיקת בית-המשפט העליון בנוגע ל'סיכולים ממוקדים'. מדיניות הסיכולים מן האוויר של צה"ל הותקפה רבות בעולם והגיעה כמובן לדיון בבג"ץ. בפסק-דין שניתן ב-29 בינואר 2002, על-ידי השופטים מצא, חשין ולוי, נדחתה העתירה על הסף בנימוק המתבקש כי "ברירת אמצעי הלחימה בהם פועלים המשיבים במטרה לסכל מבעוד מועד פיגועי טרור רצחניים אינם מן הנושאים שבית משפט זה יראה מקום להתערב בהם".

פסק-דין זה היה אמור לסתום את הגולל על הניסיון לחסל את הסיכולים הממוקדים. שהרי כלל ידוע הוא שאין "סיבוב שני" בבג"ץ ומה שנפסק כבר בערכאה העליונה של מערכת המשפט בישראל אמור להיחשב כתקדים מחייב. אך מה לאהרן ברק ולכללים פורמליסטיים שכאלה? כשלושה חודשים לאחר שניתן פסק הדין, נידונה שוב מדיניות הסיכולים בבג"ץ, אלא שלמרבה ההפתעה במקום לדחות את העתירה בנימוק שכבר ישנו "מעשה בית-דין", החליט ברק לדון בסוגיה. הפעם ברק לא לקח סיכונים והוביל בעצמו את ההרכב. להפתעת כל הנוכחים באולם, מיד עם פתיחת הדיון הקריא ברק החלטה – אותה הכין מראש – הדורשת מנציגי הצבא והמדינה להשיב על שאלות משפטיות מפורטות וסבוכות באשר לחוקיות הסיכולים, דבר שהעיד על כוונתו לדון בסוגיה בעומק ולהתערב במדיניות בנושא.

שי ניצן, שייצג אז את המדינה זיהה מיד שיש כאן שינוי בעמדת בית המשפט, וסיפר: "נבוכתי מעט כי לא יכולתי להשיב כראוי לאלתר ועל כן ביקשנו לקבל ארכה להכנת התשובות. לנוכח בקשתנו מסר לנו הנשיא ברק את ההחלטה הכתובה והמוכנה זה כבר של שלושת השופטים, החלטה שכתבו עוד לפני שירדו לאולם המשפט".

הפעם, קיבל ברק את מבוקשו. למרות שהוא לא אסר זאת לחלוטין, הוטלו על הסיכולים הממוקדים מגבלות וסייגים, שצמצמו באופן משמעותי את השימוש בהם. תחת זאת, מעדיף צה"ל לשלוח במקרים רבים כוחות קרקעיים המסכנים את חייהם בפעולות מורכבות בשטח עוין.

An Israeli Apache helicopter shoots a missile over the Gaza Strip as seen from Israel's border with Gaza on July 9, 2014, on the second day of Operation Protective Edge. Photo by Edi Israel/Flash90 *** Local Caption *** ???? ??? ???? ??? ???? ??? ????? ??? ???? ??? ???? ??"? ???? ????? ??? ???? ???
הגבלות קשות על הפעילות. מסוקי בתקיפה. צילום: אדי ישראל /פלאש90

ההשפעה השקטה

מעורבותו של בית-המשפט העליון בהחלטות ובלחימה היא מקיפה הרבה יותר ממה שמתועד בהחלטות ובפסקי-דין פורמליים. כפי שמסביר זכריה באריכות בספרו, בית-המשפט מסוגל לשנות החלטות של דרגי הביצוע באמצעות מגוון כלים, הכוללים תזמון דיונים, הערות בעל-פה בבית-המשפט, רמיזות ו"המלצות" הנכללות בפסק-הדין, דרישה בין הצדדים להתפשר תוך התערבות באופי הפשרה ויישומה, ועוד. "בית המשפט אינו רואה קושי במעורבות זו המוליכה את המדינה, עקב בצד אגודל, אל התוצאה שבה הוא מעוניין" (עמוד 54).

אחת הדוגמאות הידועות בעניין זה היא מסמוס החלטתו של ראש-הממשלה נתניהו לסגור את האוריינט האוס, "שגרירות" הרשות הפלסטינית במזרח ירושלים בשנת 1999. באמצעות שליטתו בלוח-הזמנים של הדיונים, פעל בית-המשפט בשקט וביעילות. ב-9 במאי החליט נתניהו לסגור את המבנה, ב-11 הוגשה עתירה וניתן צו-ביניים. אך הדיון הראשון נקבע רק ל-30 במאי. בינתיים, ב-17 במאי, התקיימו בחירות, הממשלה התחלפה, והאוריינט האוס נותר על כנו.

במקרה אחר ביקש הצבא לסגור יותר ממאה חנויות ברחוב השלאלה הקטנה בחברון. בסדרה של החלטות והמלצות הורה בית-המשפט למדינה לבדוק שוב ושוב את עמדתה. כך שבסופו של דבר – לאחר שהמדינה צמצמה את מספר החנויות הנסגרות בכל פעם, ולאחר שבית-המשפט הורה לבחון את "פתיחתן מחדש של ארבע-עשרה חנויות בצומת הבנקים" – נסגרו 9 חנויות בלבד. (עמוד 59).

הדינמיקה הזו בולטת עוד יותר באופן שבו טיפל בג"ץ בסוגיית הריסת בתים, שהפכה לאקטואלית שוב בזמן זה. במשך שנים רבות נהג הצבא להרוס בתי מחבלים ומשפחותיהם כצעד ענישתי ומרתיע, כחלק מהאמצעים במאבק בטרור ובתמריצים הסביבתיים שלו. מדיניות זו, שעיקרה פגיעה בסביבתו של המחבל, לא הייתה אהובה על ארגוני זכויות האדם ועל נשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק. אך לרוע המזל, החוק בישראל התיר זאת, וברק נאלץ לבלוע את הצפרדע:

אנו פוסקים לפי החוק אבל אני אוכל את עצמי יום יום שעה שעה. הייתי שמח שהכנסת הייתה מתערבת ואומרת שאסור להרוס בתים. ('הארץ' 20.6.2003)

לא עברו ימים רבים ונקרתה בפני ברק הזדמנות לעשות מעשה. במהלך שנת 2004 הקים הצבא ועדה שנועדה לבחון את האפקטיביות של הריסות הבתים ולדון בחלופות שונות. כאשר בדצמבר 2004 התקיים דיון נוסף באחת העתירות בנושא, ניצל ברק את ההזדמנות להעביר למערכת הביטחון מסר ברור. כפי שסיפר פרקליט שנכח בדיון לזכריה, בתחילת הדיון פנה ברק לנציג המדינה ושאל האם "הוא מודע להלכי הרוח של בית המשפט"? לאחר שהלה השיב בחיוב, המשיך ברק והסביר כי כיום הוא "רואה טעם רב בדעת המיעוט של השופט חשין בסוגיית הריסת הבתים". חשין התנגד בעתירות קודמות להריסה. דינמיקה דומה התרחשה בעתירה נוספת מטעם ארגון 'עדאלה', שעסקה בסמכויות הצבא להרוס בתים לצורכי לחימה.

כך, העתירות אמנם נדחו, אך המסר נקלט היטב בצבא, והוועדה החליטה בסופו של דבר להמליץ לצבא לחדול מהריסות הבתים (עמוד 63). השופט מצא תיאר את ההתנהלות הזו במילים קצרות וקולעות:

התקווה שלנו השופטים היא שהמדינה תבין ותעשה מעשה. כאשר בית המשפט העליון נותן חבל למדינה זה לא מפני שבית המשפט סבור שהמדינה נוהגת כיאות, אלא מפני שנכון יותר שהמדינה תתקן בעצמה את העוול. (נעמי לויצקי, 'העליונים', עמ' 131)

A Palestinian man looks at Israeli security forces standing guard after the demolition of a family house built without a municipality permit in the east Jerusalem neighbourhood of Al-Tur on April 24, 2013. Photo by Sliman Khader/Flash90 *** Local Caption *** ??????? ???????? ?????? ????? ?? ??? ?????? ?????? ????? ??? ????? ???? ??????? ???? ??????? ??? ???? ????? ???? ??? ???? ????
"אני אוכל את עצמי יום יום שעה שעה" הריסת בתים. צילום: סלימאן קדר /פלאש90

שליטה בשטח

באמצעות אסטרטגיית הערות האגב יצר בג"ץ מערך שלם של פיקוח ושליטה בהתנהגותם של חיילי צה"ל בשטח והפצת הנחיות מבית-הספר ה"הומניטרי" לדרגים הלוחמים, כמו היו חיילי או"ם "משכיני שלום" או כוחות בטחון אזרחיים. כפי שהבהיר אהרן ברק בפסק דין שפורסם בשנת 1982, בתחילת דרכו כשופט עליון: "כל חייל ישראלי נושא עמו בתרמילו את כללי המשפט הבינלאומי הפומבי המנהגי, שעניינם דיני המלחמה". כל מי שמכיר את מערך הייעוץ המשפטי הקרבי שמוצמד היום לכל מח"ט בלחימה, יודע שהמשפט הזה כלל אינו מטפורה.

בלא מעט עתירות מטעם ארגוני זכויות אדם הקפיד בית-המשפט לבחון את האופן שבו מתדרך הצבא את הלוחמים ומה רמת המודעות שלהם לדרישות הדין הבינלאומי. כך, בעיצומה של הלחימה במהלך מבצע חומת מגן, דחה בית-המשפט עתירה של 'רופאים לזכויות אדם', אך הורה לצבא "לחזור ולהציג בפני הכוחות הלוחמים עד לדרג החייל הבודד בשטח" את ההנחיות ההומניטריות "תוך מתן הנחיות קונקרטיות שימנעו ככל הניתן אף במצבים קשים פעילות שאינה מתיישבת עלם כללי הסיוע ההומניטרי".

במקרה אחר – גם הוא תוך כדי לחימה – הבהיר בג"ץ כי "פעילות צבאית בהתאם לכללים ההומניטריים של המשפט הבינלאומי מחייבת שינון כללי ההתנהגות והפנמתם בכל הגייסות הלוחמים, מהרמטכ"ל ועד לטוראי", ואף הנחה את הצבא להקצות משאבים במהלך הלחימה לפתרון בעיותיה של האוכלוסייה האזרחית באמצעות מינוי "קצין בכיר מטעמו אשר יעמוד בקשר ישיר עם הגופים העותרים", אשר ידון עמם בעניינים הומניטריים.

לעתים מתברר כי זו למעשה הייתה מטרתם של העותרים הפלסטיניים וארגוני זכויות האדם: העמקת הפיקוח והשליטה של בית-המשפט על הצבא והטלת חובות אזרחיות על הלוחמים בשטח, מעשים שבאופן בלתע-נמנע יפגעו ביכולת הלחימה של הכוחות. כך, למשל, התברר באחת העתירות כי כל שרצו העותרים היה לחייב את "המדינה במתן הסבר", וממילא "משניתן ההסבר שבגדרו הובהר כי חיילי צה"ל הונחו לפעול על-פי הכללים ההומניטריים, וכי הם אף פועלים כך, הרי שיש לדחות את העתירות".

שום דבר מזה לא קורה בטעות. השופטים מודעים היטב לתפקידם במשחק, ולעובדה כי הם משמשים כמעין "מחנכים" או מנהיגים רוחניים של העם, תוך התערבות בנושאים שמטבע הדברים אינם נוגעים לעבודתו של שופט. כך למשל ציין בפירוש השופט רובינשטיין בפסקדין שעסק במבצע 'עפרת יצוקה':

לא אחת תפקידו של בית המשפט בכגון דא הוא דרבון לקיום הוראות המשפט הישראלי והבינלאומי ומעקב גם מתוך ידיעה ושכנוע שהרשויות מחויבות ללא מחלוקת למתוה המשפטי, אך מתוך המבט השיפוטי האמון על תמונה כוללת. על כן יש טעם מתמיד בביקורת שיפוטית.

IDF SOLDIERS IN BEIT LEHEM, DURING OPERATION "DEFENCE SHIELD" FOR ELIMINATION OF PALESTINIAN TERROR. îáöò "çåîú îâï", ìçéñåì åäøéñú úùúéåú äèøåø áøùåú äôìùúéðéú ò"é ëåçåú öä"ì. áöéìåí, ôòéìåú çééìé öä"ì áøçåáåú äòéø áéú ìçí.
נושאים בתרמילם את כללי הדין הבינלאומי. חיילי צה"ל בפעילות במהלך מצע חומת מגן. צילום: עופר יצהר לע"מ

איחוד משפחות על המדף

גל הפיגועים האחרון מזכה אותנו בתזכורת נוספת לחדירתו המזיקה של בג"צ לעניינים שבהם הבנתו המקצועית דלה ועצם התערבותו מסוכנת.

מוהנד חליל סלם אלעוקבי, שרצח את סמל עומרי לוי בפיגוע בבאר-שבע בשבוע שעבר, הוא דוגמא חיה לסכנות שבמעורבות בג"ץ. אלעוקבי, המתגורר בעיירה הבדואית חורה, הוא בנם של בדואי ישראלי ואם עזתית, שזכתה באזרחות ישראלית, במה שמכונה "איחוד משפחות".

במשך שנים רבות, יכלו פלסטינים תושבי יו"ש לקבל אזרחות ישראלית באמצעות נישואין עם בן או בת זוג ישראליים. כמו אמו של אלעוקבי – שנישאה לבחיר ליבה בעל הת.ז. הכחולה – רבים ניצלו את האפשרות החוקית הזו כדי לשדרג את מעמדם ולחיות בישראל מוכת הקצבאות והאפליה המתקנת.

אך כמו אלעוקבי, גם רבים ממאוחדי המשפחות שלחו ידם בטרור. רבים מערביי ישראל נעצרו במשך שנות הטרור הקשות בשל מעורבותם בפיגועי התופת כמחבלים או כסייענים. בשנת 2006 חשף השב"כ כי למעלה מ-40% מערביי ישראל שהיו מעורבים בטרור הם פלסטינים שניצלו את איחוד המשפחות. מגמה זו נמשכת גם כיום. על-פי הערכות משרד הפנים, כ-70 אחוז מהמפגעים הפועלים בגל הטרור האחרון פעלו תחת השפעה חזקה של משפחתם, ובמקרים רבים מאוד מדובר במשפחות בהן אחד מבני הזוג הוא פלסטיני מיהודה ושומרון או מירדן שזכה לאזרחות מכוח איחוד המשפחות.

לאחר שהכירה ממשלת ישראל בסכנה (לא לפני שמחבל אזרח ישראל מאיחוד משפחות פוצץ עצמו במסעדת 'מצא' בחיפה בשנת 2002), הוחלט לאסור על איחוד המשפחות. אך כמו כל החלטה שנועדה להגן על חייהם של אזרחי ישראל, גם כאן הזדרזו החשודים הקבועים לעתור לבג"ץ (עדאלה, זהבה גלאון ואחרים), וגם כאן ניתנה הזדמנות לאהרן ברק להתפייט בנאורות: "זכותו של בן הזוג הישראלי לחיי משפחה פירושה זכותו לממש את חיי המשפחה עם בן זוגו בישראל. שם ביתו, שם קהילתו שם רשמיו ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים", לסיכום הוסיף ברק: "אין לקיים דמוקרטיה וזכויות אדם מבלי ליטול סיכונים".

אמנם, בפעם הזו נדחתה בדוחק עמדתו של ברק, וברוב של 6 נגד 5 התקבלה עמדתו של השופט חשין שאישר את החוק ("השופט אהרן ברק מוכן שיתפוצצו 50-30 אנשים אבל שיהיו זכויות אדם. אני לא מוכן"), אך זאת רק באופן זמני: החוק עבר רק מכיוון שהוגדר כ"הוראת שעה" אותה יש להאריך מדי שנה.

כך שומרים לעצמם שופטי בית-המשפט העליון את הסמכות העליונה לעצב את מדיניות ההגירה והביטחון של ישראל. בימי שקט ורגיעה, כאשר "אופק מדיני" ייראה באופק, עשוי בית-המשפט לקבוע כי אין יותר הצדקה למנוע את איחוד המשפחות, ולבטל את החוק. הכל תלוי בזהותם של השופטים באותה עת, בהשקפת עולמם ומוכנותם ליטול סיכונים למען "זכויות האדם". באחריות ממילא לא הם נושאים.

בסיכומו של דבר, במסגרת ניהול הסיכונים שלו, בג"ץ נמצא במאזן שלילי עד אימה. לבני משפחת חטואל ניתן להוסיף עוד שורה ארוכה של נפגעים וקרבנות שחירפו נפשם על קדושתם של תנאים משפטיים בלתי אפשריים.

כפי שסיכם בכאב דב ורדי, אביו של החייל מורן ורדי, שנהרג בעת מעצר מבוקשים במחנה פליטים בשכם בשנת 2004: "המסקנה המתבקשת… זה שמורן לא היה צריך להיהרג. אם המח"ט היה מאפשר להם 'להשחיל' טיל על המבנה, הסיפור הזה היה נגמר אחרת". והוסיף: "יש מערכת משפטית שמסכנת לו את הדרגות. מה יצא בסוף? כישלון. זה עלה בחיים של מורן, פצוע קשה שיושב בכסא גלגלים ושני פצועים נוספים".

"כמובן שאת מורן לא נוכל להחזיר", מסכם ורדי, "אבל צריך להציל חיילים נוספים, צריך לשנות את נוהל הקרב הזה. הנהלים הללו, הסייגים, הפחד כל הזמן שהולכים לבג"ץ, לא מאפשרים לחיילים בסוג כזה של לחימה לבצע את משימתם".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

56 תגובות למאמר

  1. השאלה היא מדוע אין השופטים נושאים באחריות לשיפוט קלוקל שעולה בחיי אדם. מדוע למשל הגב' פרוקצ'יה לא הועמדה לדין על שיפוט רשלני שהוביל בבירור לטבח אכזר? כיצד זה שיש פה קבוצה של אנשים שלוקחת החלטות הרות גורל אך אינה נושאת באחריות לתוצאות החלטותיה? מה יהיה עם הדיקטטורה המשפטית המחליאה הזו? מי ישים לזה סוף

    1. הכנסת אף עזרה כי כל מה ששופטים רוצים חברי כנסת נעמדו דום ועשו1 – לשופטים חסינות מוחלטת, מותר להם הכל.
      במדינות העולם מלבד ישראל חסינות השופטים הינה מוגבלת. למשל בארצות הברית. שם, מתדיין שרואה עצמו נפגע יכול להגיש תביעה נגד השופט אשר חסינותו לא תעמוד לו. בישראל חסינות השופטים הינה מוחלטת גם אם החלטה שפוטית נתנה מתוך רשלנות, זדון או מניעים מושחתים, אין לנפגע כל אפשרות להגיש תביעה נגד שופט. חסינות כזו הינה כפירה בשויון ופגיעה קשה בניזוק. ככלל לכל עובדי הציבור במדינה ישנה חסינות לאלו כמה טעמים: בחשש מפני 1. הרתעת יתר ולפגיעה קשה בתפקוד עובדי השירות הציבורי, 2 שיבוש בפעולת ולריבוי תביעות סרק ואיבוד זמן ומשאבים. 3. עיוות שיקול הדעת. 4. עומס כבד על הקופה הציבורית והצפת בתי המשפט בתביעות 5. רצון לשמור על כבוד הדדי בין הרשויות. כאן מתבקשת החלטת רשות שיפוטית אחת בעניין החלטה שנתנה רשות שיפוטית אחרת.

      לעובדי ציבור הוענקה חסינות חלקית שאינה כוללת התרשלות. לבתי המשפט הוענקה חסינות מלאה. וכך נקבע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוט" לרבות בורר – חסינותו של אחד מחברי הרשות השופטת הינה מלאה. גם אם התרשל אף פעל מתוך מניע פסול, לא ניתן לתבוע אותו על מעשיו".——–
      בישראל נהנתה הרשות השופטת מאמון מלא. אך האם תוצאת אמון זה צריכה להיות מתן זכויות לרשות השופטת בלא הטלת החובות המוטלות על כל עובד ציבור אחר? נראה שהוחלט לנצל לרעה את האמון שנתנו אזרחי ישראל בבית המשפט, לאמור אם אזרחי ישראל נותנים אמון בבית המשפט הוא יכול להרשות לעצמו מה שבתי משפט בארצות אחרות לא יעלו על הדעת. על סמך מה נתנו את אותו אמון מלא? נראה שלא מתוך ידע על תפקודה כי המידע היה מועט מאוד. מדינה לא מפותחת זו התאפינה בחוסר מידע לציבור. נראה שבזכות האתוס הציוני,"אנו בארץ לבנות ולהבנות בה". מי היה מעלה על הדעת שלאחר אלפיים שנות גלות לאחר מה שעבר על עמנו יהיו אלו שופטים מתוכנו אשר ינהגו כשטנים. במדינה צעירה שאוכלוסיתה ברובה חסרת תודעה דמוקרטית ורוב מדינאיה חסרי ידע מהי דמוקרטיה, לשופטים עזות מצח לדרוש ככל העולה על רוחם, וכמשפטנים להכין את הדרך לשליטה מוחלטת לחוסר מחויבות כלפ הציבור. שר המשפטים הראשון פנחס רוזן (פרוגרסיבים, ליברלים עצמאיים) אשר כהן ארבע עשרה שנה כמעט ברציפות. עשה כל שנתבקש על ידי שופטים וכך הביא בשנת 1959 בפני הכנסת את החוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים. הוא הרשה לעצמו להצהיר: "ברורה חשיבות העקרון של אי תלות השופטים, סעיף 13 לחוק השופטים, תשי"ג-1953. הקובע: "אין על השופט מרות זולת מרות החוק", "להבטיח את אי תלותה של הרשות השופטת בכל רשות אחרת במדינה. ….. להבטיח משפט צדק, חופש ואומץ הכרעה בידי השופטים. אולם באותה המידה חשובה חסינות השופטים לא רק בפני ידן של שאר הרשויות במדינה, אלא גם מפני תוצאות אפשרויות של הכרעותיהם ופסקי דינם". לדעתו כפי שהתבטא: "אין ספק כי הצדק עשוי להיפגע, והאומץ הדרוש לשם חריצת משפט אולי ייעדר, אם יעמוד השופט מול האיום בהסקת מסקנות לרעתו מפסק דינו או ממעשים אחרים שהוא עושה תוך כדי מילוי תפקידו השיפוטי"… ——————————————————————-

      השר פנחס רוזן טען שאם שופטים יעמדו בפני איום לתביעה נגדם במידה וישפטו שלא כהלכה יפגע הצדק! וכי ניתן להעלות על הדעת טענה יותר מופרכת מזו? אם יתבעו על שפיטה זדונית הרי שלא התביעה קובעת את תוצאת המשפט, אחרים שופטים זאת. מובן שתמיד ישנם מתלונני שוא לכן יש משפט לשיקול ולהחלטה. אלא שכאן ביטל השר כל אפשרות לנפגעים להפרע "על שופט לא חלה אלא מרות החוק" אך אין מי שיאכוף את החוק עליו כיון שהוא נהנה מחסינות ואין רשות יעודית המטפלת באכיפת חוקים על שופטים. על פי הגיון זה מדוע על האוכלוסיה כולה לא תכול מרות חוק שכזאת, אשר אין למרות נחוק כל אכיפה כדי שלא יפגע שיקול דעתה של האוכלוסיה מאיום בהסקת מסקנות? מכאן שהשר פנחס רוזן החיל את הגדרת העצמאות השיפוטית זו עצמאות לא רק מפני רשויות אחרות אלא גם מפני מחויבות כלפי הציבור אותו הוא אמור לשרת. הצהרתו הבאה בולטת בחוסר מוסריותה התהומית "ומוטב שאדם פרטי אחד ייפגע בזכויותיו במקרים יוצאים מן הכלל, מאשר יהיו השופטים נתונים להשפעה, ולו במידה קטנה, של מורא מפני תוצאות שיפוטם", האם אותה אמת מידה תקפה גם לאנשים מהישוב כלומר מוטב שאזרח א' יפגע מאזרח ב' ומלבד שלא תהיה מורא לאזרח ב'? כל זה בשם האוביקטיביות המלאה הנדרשת משופט. האם כך מושגת אוביקטיביות? לדעתו הרחיב את הגדרת העצמאות השיפוטית אך למעשה סתר אותה. הרי על השופט מופעלים לחצים מצד רשויות אחרות ואין לו מחויבות שכנגד כלפי הציבור.

    2. הכנסת אף עזרה כי כל מה ששופטים רוצים חברי כנסת נעמדו דום ועשו2 – לשופטים בישראל חסינות מוחלטת, מותר להם הכל.
      השופט ברק" "תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית, ובלתי תלויה, הוא באמון הציבור, זהו אמון הציבור בכך, כי הרשות השופטת עושה צדק על פי דין, זהו אמון הציבור, כי השפיטה נעשית באופן הוגן, ניטראלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים וללא כל אבק של ענין אישי בתוצאה". במציאות כאשר צד אחד הוא רשויות המדינה לא קיים יחס שווה בין הצדדים עדיפות ניתנת למדינה. בעלי דין שניזוקו מעולות אינם יכולים לתבוע את השופט. ככל שמתרבים מקרים אלו המגיעים לידיעת הציבור הוא נעשה חסר אמון כלפי הרשות השופטת. החסינות המלאה לא רק שאינה מגבירה את אמון הציבור אלא מבטלת אותו וגורמת לזעם. במיוחד לאור העובדה שאין מי שיחקור ויודא שהשפיטה נעשית באופן הוגן וניטרלי. החסינות שהוענקה לחברי הרשות השופטת מתחילה ומסתיימת בם עצמם. חסינות לא חלה על המעבידה, המדינה, או הגשת תביעה נגד המדינה בקשר להחלטות ופעולות של שופטיה וניתן היה להגיש תביעה נגד היועץ המשפטי או נגד הממשלה. כך על סמך חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב 1952. אלא שבשנת 1959 עם הנחתה של הצעת חוק לפיה "מעשה או מחדל שנעשה תוך כדי מילוי תפקיד שיפוטי, לא ישמש עילה לתביעה על נזיקין אזרחיים," חלה החמרה נוספת סעיף מבטל כל אפשרות שאזרח יוכל לקבל פיצויים בעד הנזק שנגרם לו על לא עוול בכפיו, ואם שר המשפטים בא להגן על חסינות שופטים הרי חסינות כזאת מרחיקה לכת עד כדי שהאזרח נשאר בלתי מוגן.השר לא הפנים שמהות הרשויות היא להגן על זכויותיו של האזרחים. —————————————————————————————

      לפי החוק העברי יש להטיל אחריות על מעשה שנעשה בזדון ולא רק ברשלנות אך שר משפטים פנחס רוזן לא חשב שהטלת אחריות היא דרך נכונה וטען שאינו מעלה כלל על הדעת שדבר כזה יקרה. אם כך לא העלה כלל על הדעת שיקרה מה שקורה כדבר שבשגרה. יחד עם זאת טען "אבל לקבוע בחוק שהמדינה אחראית לנזיקין הנגרמים על ידי שופטים, בעוד שהשופטים חסינים – זוהי לדעתו דרך מאד בלתי אחראית. מכיון שאותו לחץ מוסרי יורגש על ידי השופטים, והם כבר לא ירגישו את עצמם כל כך חפשיים בגישתם אל משפט". נוסח פקודת הנזיקין האזרחיים, 1944 מאפשר הגשת תביעה נגד המדינה בשל עוולה שביצע שופט, אך אינה מחייבת את בתי המשפט. בועדת חוק ומשפט הוחלט שלא להכריע בשאלה. מכאן שזהו תפקידו של בית המשפט הפרשן המוסמך של החוק. בכנסת קבעו שהראוי להעניק לשופטים חסינות אישית מפני תביעות בנזיקין. הכנסת העדיפה את רצון השופטים לחסינות על פני טובת בעלי הדין הניזוקים. מאותם שיקולים חששו מהטלת אחריות על המדינה. אולם השאירו פתח לעשיית צדק לניזוק ומניעת עוול למי שנפגע מעוולה של שופט, לא רק למען הניזוק, אלא למען המערכת אשר יוגבר בה אמון הציבור. האמצעי של האזרח לתבוע את המדינה הוא עתירה לבג"ץ. אלא שבג"ץ הוא בית משפט ושופטיו הם אותם שופטים של בית המשפט העליון. אלו כלל אינם מעוניינים להודות בעולות בית המשפט, מפני שמטבע בריאתה עושה כל מערכת סגורה ככול שביכולתה לחפות על מחדלי חבריה. זה סוד הישרדותה של כל גילדה לאורך ההסטוריה. הרי הם אלו שניסו באמצעות תחיקה בכנסת גם לבטל את אחריות המדינה על שופטיה, ומובן שלא יתנדבו לאשרה. די לראות מה קורה כאשר מוגשות עתירות לבג"ץ שלא בעניין שפיטה, העתירות ברובן נדחות והעותר מחוייב בקנס כבד. ——————–

      המסקנה המתבקשת מכל אלו היא שבניגוד לכללי הדמוקרטיה המודרנית שמסדה הוא המוסר האנושי שמקורו במורשת ישראל, שופטי מדינת ישראל אינם ככל האדם. הם לעולם אינם נתונים להשחתת מידות וכל פיקוח חוקי עליהם ואכיפתו מזיק לשמירת המידות שלהם. פרופ' טדסקי: "במקום הנטיה לריבוי החסינים, שאיפת המשפטנים צריכה להיות ביטול החסינות בכל מידת האפשר. החסינות אינה תופעה נעימה משום כפירתה בשוויון, פגיעתה בניזוק; ויש לברך על כל צמצום שיתחולל בה". על פי, הענותו של שר המשפטים פנחס רוזן והענות הכנסת לדרישת השופטים, עקרון אי התלות השיפוטית קיבל מימד חדש על פיו שופטים פיתחו אי תלות שיפוטית בחוק, באתיקה השיפוטית ובכללי הצדק הטבעי. הם אינם חוששים ממרות הדין שהרי מי שאינו כפוף למרות כלשהי אין עליו כל מרות בודאי לא מרות הדין. זו משפיעה על פעולותיו לטוב או לרע. נוצר מצב מגוחך וחסר הגיון על פיו השופטים את אחרים, פטורים בעצמם מקיום חוקים וכללים. נראה כי החסינויות הקיימות היום, רובן ככולן מיושנות, מיותרות ומזיקות והינן תוצר של הימנעות מעמידה בדרישות מקצועיות ומהתקדמות והתייעלות ראויה למען האזרחים. ספק אם קיים נימוק ראוי ואמיתי המצדיק את קיומן של אותן חסינויות כלפי תאגידים ופקידי ממשל בהשוואה למקבליהם בשוק האזרחי.

  2. מזעזע. פשוט מזעזע. לדעתי יש לנהל קמפיין ציבורי שידרוש אחת מהשתיים: או שבית המשפט יגביל את עצמו לנושאים של פרשנות משפטית נטו עפ"י החוק, בלי "סבירות", מידתיות" ושאר ירקות שאינם מעניינם של השופטים, או לחילופין לקבוע בחוק שהשופטים אחראים משפטית לתוצאות החלטותיהם. כמובן שהאפשרות השניה היא אבסורדית לגבי מערכת משפטית נורמלית, אבל היא רק תדגיש עד כמה המערכת הזו מעוותת אצלנו.

    1. מדוע או או? באף מקום בעולם אין חסינות כזו לשופטים! ואין גם התערבות הזו!

  3. אני חושב ובטוח בכך שכל מה שנכתב במאמר המצוין נכון מאוד אולם את האשמה להפקרות ולטרור המשפטי של בג"צ נגד האינטרסים והבטחון של הציבור בישראל היא באשמת כל ממשלות הימין שבמשך שנים רבות מידי איפשרו לבג"צ להתערב בהחלטות פוליטיות מדיניות צבאיות ובסכסוכי קרקעות בין יהודים וערבים ביהודה ושומרו כמו כן ממשלות ישראל אשמה בכך שלא שינתה את תהליך בחירת שופטי בג"צ שפועלת בשיטת חבר מביא חבר ולפי אגנדה מאוד ברורה של שמאל קיצוני כמו במקרה הסירוב של אהרון ברק למינויה של פרופסור רות גבינזון לעליון בנימוק שהיא לא באגנדה שלו!!,,,,,,
    ממשלות ישראל אשמה בכך שאיפשרה במשך זמן רב לארגוני שמאל קיצוניים שממומנים בכסף זר במיליוני יורו בשנה ממדינות בעולם ומקרנות אנטישמיות וערביות להשתולל ולהפעיל טרור מדיני וצבאי כדי לכבול את ידי הממשלה הן מבחינה מדינית והן מבחינה צבאית לפעול כדי להגן על המדינה ואזרחיה מפני הטרור הרצחני "הבלסטיזי" ולהגיש עתירות סרק לבג"צ נגד המדינה ונגד כל סממן יהודי ושכל מטרתם היחידה של אותם ארגוני שמאל קיצוניים היא פגיעה והפיכת מדינת ישראל ממדינה יהודית וציונית למדינת כל אזרחיה שבה היהודים יהיו מיעוט במדינתם וארצם,,,,לכן צריך קודם כל לבוא בטענות אשמה אל כל ממשלות הימין שנבחרו ולא ידעו למשול לפי האידיאולוגיה שלהם לפני שבאים בטענות לבג"צ!!!,,,

    1. אני חושב שעל כל אזרח או משפחתו של כל יהודי שנפגע או נרצח ממעשה טרור וחבלה שנגרם עקב פיגוע מהטרור ערבי/מוסלמי כתוצאה מהתערבות ומהחלטות בג"צ בנושא המלחמה בטרור הערבי/מוסלמי לתבוע לדין באופן אישי תביעת ניזיקין את אותו שופט בג"צ באחריות עקיפה לאסונם שנגרם על ידי פסיקתו של אותו שופט בג"צ,,,
      הגיע הזמן ששופטי בג"צ המנותקים ושאינם נושאים באחריות כלשהיא להחלטותיהם בנושאים שאינם נוגעים אליהם כגון מלחמה בטרור ובטחון יתחילו לשאת באחריות לכך,,,
      כנ"ל צריכים לעשות אזרחי המדינה שסובלים מהחלטות שופטי בג"צ בהקשר למהגרי העבודה והמסתננים הבלתי חוקיים

    2. לכותב: לתבוע לדין ניזיקין את שופטי בג"צ,

      זה לא יעזור. הם פשוט יפסקו שהם לא אשמים.. ו""שלום"" על ישראל.

  4. בתי המשפט המוליכים "נאורות" שמתאימה ונכונה לדמוקרטיות מערביות ולפרטים החיים בהם שגדלו ןחונכו על ערכים של חופש דת דיעה וכדומההם בעצם אחת הסכנות הגדולות ביותר לדמוקרטיות האלו. הניצול של מהגרי העבודה לארצות המעקב את הערכים המערביים תוך שימוש מאסיבי בבתי המשפט יחריבו את הדמוקרטיות ובכללן ישראל. הסכנה הגדולה ביותר לישראל אינה שכנינו צמאי הדם אלא נאורות המשפט ובג"צ בראשו. לפיכך חובה בשלב ראשון לאפשר לתבוע שופטים על גרימת נזק ולשפוט אותם על ידי גוף שאיננו בתי המשפט.

  5. כל המאמר מחטיא את מהות הדמוקרטיה והאיזונים. כאשר חיילים פועלים בטווח אזרחי הם מחויבים לעקרונות השלטון התקין והמשפט הישראלי והבינלאומי.

    טוב שמערכת המשפט מייצרת בלמים ומציבה כללים להתנהגות השלטון. זה תפקידה וזה חלקה בחברה דמוקרטית

    1. לאורי אף אחד לא חולק על הדברים שאמרת אכן חיילים צריכים להתנהג לעקרונות השלטון התקין והמשפט הישראלי ומערכת המשפט צריכה לייצר בלמים שלא יעברו עליהם. אבל הטענה העיקרית היא שמערכת המשפט כלל לא עסוקה בלייצר בלמים שלא יעברו על שלטון החוק אלא בייצור חוקים חדשים כנגד דעת המחוקק באמתלאות שונות ומשונות וזה בהחלט לא תפקידם. להפך במסגרת האיזונים והבלמים במידה ומערכת המשפט חורגת מתפקידה צריך לבלום אותה בדיוק כמו כל מערכת שחורגת מתפקידה.מהות הדמוקרטיה ששום ראשות שילטונית לא תחרוג מתפקידה חלה גם על מערכת המשפט.

    2. לאיך יצליחו להכיר ולהשתדך בניהם ולחיי החברה של העבריינים מהגרי העבודה והמסתננים הבלתי חוקיים כאשר הוא פסל את החוק למניעת מסתננים וכליאתם במתקן "חולות" על חשבון אזרחי המדינה זה לא מערכת משפטית יוצרת בלמים כדבריך,,
      וכאשר בג"צ דן ושופט בעתירות הסרק של ארגוני השמאל שמייצגים ערבים על סכסוכי אדמות ביהודה ושומרון ופוסק לטובת הערבים מבלי שהערבים יצטרכו להביא הוכחות לתביעתם אפילו אם היהודי התגורר באדמתו שלושים שנה זה לא מערכת משפטית שיוצרת בלמים,,,וכנ"ל לגבי אפלית בג"צ מול מבנים בלתי חוקיים כאשר זה מדובר בערבים בג"צ דוחה את ההריסה ונותן סעד לערבי אולם כאשר מדובר ביהודים בג"צ מורה מיד בלי היסוס להרוס זה לא מערכת משפטית שמייצרת בלמים כדבריך
      ואשר שיטת בחירת שופטי בית המשפט העליון זה בשיטת חבר מביא חבר ולפי אגנדה מאוד ברורה של שמאל קיצוני כמו שאמר אהרון ברק כאשר סירב והתנגד למינויה של פרופסור רות גבינזון לעליון בטענה שהיא לא באגנדה שלו זה לא מערכת משפטית שיוצרת בלמים כדבריך!!!

    3. כח מוחלט משחית, ואין זה משנה מה ההגדרה שלו, בלם, איזון וכו' בית המשפט העמיד עצמו מעל כל הגופים, מעל השכל הישר, ומעל החוק מפני שהוא נטל לעצמו אפשרות לפרשנות עצמית בלתי מוגבלת לחוק בהתאם להשקפתו הפוליטית. אין בעיה עם בלם , איזון, אבל בתנאי שכוחו לא יהיה מוחלט אלא בחירת השופטים תהיה על ידי נציגי העם כלומר הכנסת ושכל שופט יעמוד לביקורת של בחירה אחת ל6 שנים. אין לי בעיה אם בית משפט שנבחר על ידי הכנסת או גוף משותף רחב של שופטים מחוזיים [הם מכירים מצוין את הקולגות שלהם ]ווועדת חוקה של הכנסת. מי שנבחר לנצח ולא משנה מה יעשה ומה יגיד, ועל ידי גוף מצומצם הנשלט על ידי חבר שמביא חבר הופך בהכרח למושחת שאין לו בעיה להוליך את עם ישראל להתאבדות קולקטיבית. .

    4. אין שום סמכות לבג"ץ להתערב במלחמה. מלחמה אינה זירה אזרחית שחלים עליה דיני רציחה, הריגה או גרימת מוות. את גבולות שדה הקרב וזהות חיילי האויב אין אנחנו קובעים, גם ילדה קטנה עם מספריים ברחובה של עיר – עלולה להפוך לחיילת והזירה לשדה קרב.

  6. נכון שבג"ץ ירד מהפסים,אך לעניות דעתי אשמה בכך ההנהגה הנבחרת שלא רוצה לקחת אחריות ומתחבאת מאחורי בג"ץ

    ב-1951 בג"ץ פסק להחזיר את עקורי איקרית ובירעם לכפריהם,אותם עזבו ב 1948

    בן גוריון מעולם לא יישם את ההחלטה וכך המצב עד היום

    בג"ץ יכול רק לדבר,והדבר תלוי ברשות המבצעת אם ליישם או לא

    לממשלה הנבחרת ע"י העם יש יותר כוח מוסרי,מבג"ץ שאינו נבחר ומייצג קליקה מצומצמת.אם הממשלה לא לוקחת אחריות-בג"ץ ממלא את הוואקום

  7. ולחשוב שחיי החיילים בסכנה בגלל בית המשפט העליון עם ״ הכל שפיט״ שלו פשוט שערוריה.
    אז אולי נכון שצריך לעשות חומת מגן משפטית.
    לטיפולך איילת שקד

  8. נורא פשטני. כל מאוד להאשים את מערכת המשפט. גם קל כשצריך לרוץ ולבקש את הגנתה. צביעות.
    להתמודד עם מורכבות של שאלות חס וחלילה. להרוס בתים של אנשים לא קשורים. אם זה הייתה אתה לא היה מקובל עליך. יש את העם הנבחר. ויש את הגזעים הנחותיים. שכחתי גם השואה זה באשמת הפלסטינאים

    1. למה להקליד את דף המסרים באופן ידני? זה יוצר המון שגיאות כתיב. בפעם הבאה רק העתק+הדבק.

  9. מאז 2009 נתניהו ראש הממשלה. בכל השנים הללו וגם באלה שעוד יבואו, אין שר משפטים מהליכוד. היועמ"ש מתמנה דרך "ועדת איתור", אשר למפלגת השלטון אין שום השפעה עליה. גם בועדה למינוי שופטים הליכוד השפעתו של הליכוד שואפת לאפס. נתניהו מזניח שוב ושוב, כנראה במתכוון, את מערכת המשפט ואף אינו עושה דבר, כאשר הוגש, למשל, הדוח של הועדה בראשות השופט העליון המנוח, אדמונד לוי, בענין מעמד ההתנחלויות. אז מה רוצים מ"מערכת המשפט"? ראש הממשלה מאפשר לה עוד ועוד עוצמה וסמכויות, והיא לוקחת. את השבון התנהגות נתניהו, כרגיל, הציבור משלם

  10. מסוכן להחליש מדי את מערכת המשפט. כל דיקטטורה מתחילה בהפיכת מערכת המשפט לכלי של רדיפת 'אויביה'. זכורים היטב כל משפטי הראווה במדינות הקומוניסטיות, בחוסר יכולתה ורצונה של מערכת המשפט הגרמנית להגן על אזרחי גרמניה ממוצא יהודי וכו'.
    גם בארץ, לו מערכת המשפט הייתה פועלת כהלכה בתקופת אלטלנה ברור שכלו ומי שירה על המסכנים שקפצו מהספינה הטובעת, ומי שנתן את הוראה, היה אמור לשבת שנים ארוכות בכלא. יריה על אנשים במים מוגדרת כפשע מלחמה חמור בכל חוק בינ'ל. לצערנו, בן גוריון ומפאי לא הוגבלו כלל מהמחשבה איך יגיב בית המשפט

    הצרה היא שבגץ מתייחס לטרוריסטים או כפושעים פליליים רגילים שחשוב להגן על זכויותיהם או כלוחמים בצבאה של מדינה נאורה המגבילה עצמה בחוקי מלחמה מודרנים. אין לו בכלל מערכת חשיבה וכללים להתייחסות אל טרוריסטים חסרי כל מעצורים כאויבים מסוכנים.
    בכלל, קשה להם להגדיר מישהו או משהו כאויב מסוכן שיש להילחם בו באמצעים חמורים (פרט לימין 'הלא דמוקרטי' המנסה להצר את צעדיהם).

    נוכל רק לחכות לגאונים משפטיים שיצליחו לחדור לבית המשפט העליון ולשנותו מבפנים. כמו שעשה אהרון ברק

  11. אני מבקש להציג אפשרות, הנובעת מזוית ראיה קצת שונה ממה שניתן להבין מהמאמר.
    במאמר נכתב על פעילות מבצעית של חיילי צה"ל, תוך כדי סיכון ביטחוני עצום, אשר במהלכה בית המשפט העליון דורש מהם מידע עקב עתירה שהוגשה לו מטעם מי שידועים, למרות שלא הוכרזו רשמית, כאויבי מדינת ישראל בכלל והיהודים היושבים בה בפרט.
    שופטי בג"צ יודעים היטב שדרישתם למידע והסברים בעת הלחימה מהוה סיכון לחיילים (שאף אחד מהם אינו בנו או בנה של שופט/ת בג"צ, ולכן הזילזול הגדול בביטחונם), והמידע שנמסר בדיון המשפטי הינו מידע ביטחוני שעצם קיומו מחוץ לצבא מהוה סיכון ממשי ומיידי לחיילי צה"ל ולאזרחי מדינת ישראל.
    ופה רמזתי על אפשרות שיש לממשלת ישראל להתמודד עם דרישת שופטי בג"צ להשתתף בהחלטות שאינן בתחום סמכותם כלל. כל שעל נציגי הממשלה לעשות, ובכללם הממונה על הביטחון במשרד הביטחון והצנזור/ית הראשי/ת, הוא להודיע בדיון שהמידע הנדרש הינו בגדר סודי ביותר, והמקורות לו הינם חיילים מיחידות מסווגות שאין היתר לחשוף את המידע משום שזה יחשוף את עצם קיום היחידות ודרך פעולתן, ויעמיד בסכנה את ביטחון המדינה ותושביה. על כן, המידע הנדרש אינו מאפשר דיון נאות בעת הזו, אלא רק בעוד 30 שנה, אם יוחלט אז ע"י הממונה על הביטחון שניתן ללא כל חשש לחשוף את המידע.
    כעת שופטי בג"צ יוכלו להמתין 30 שנה עד למועד הדיון הבא. עד אז, שישתו מים קרים וימתינו בסבלנות.
    עם זאת, במידה ושופטי בג"צ יתעקשו ויחייבו את צה"ל ומשרד הביטחון לספק להם מידע מסווג, הרי שיש לעצור אותם מיידית באשמת ריגול חמור בעת מלחמה. מי שיודע מהו המחיר שמשלם מרגל בעת מלחמה יבין מה ירתיע את שופטי בג"צ.
    ———
    כעת נשאלת השאלה מדוע ממשלות ישראל לדורותיהן לא טרחו להפעיל אפשרות זו, ובכך להציל את בנות משפחת חטואל, את מורן ורדי ועוד רבים וטובים (שוב, אף אחד מהם אינו בן של שופט בג"צ)? האם ממשלות ישראל העדיפו אקטיביזם שיפוטי, כי זה מסיר מהפוליטיקאים את האחריות לכישלון, או את הסיכון להישפט בהאג?

    1. התשובה לכך היא שהממונה על הביטחון – אם יש כזה תפקיד.. צריך להתייעץ – משום מה – עם היועץ
      המשפטי שלו. וזה יאמר לו שזה לא חוקתי לא סביר ולא מידתי…

  12. לגבי משפחת חטואל זה פשוט שקר גס! והעובדה שבוגי היה אז רמטכ"ל וחיפש תירוץ עלוב כ"כ כדי להתנער מאחריות החטיבה… פשוט מעצבן אותי עוד יותר. אני צפיתי בסרטון המלא של הפיגוע במילואים בחטיבה 40 חפני אי אלו שנים. המחבלים עמדו לצד הכביש, חשופים לחלוטין, אף אחד לא הפריע להם ורק אחרי דקות ארוכות לאחר שרצחו המשפחה, הגיעו לשם חיילי החטיבה בג'יפים וחיסלו אותם. לא קשור לשום בתים ושום נעליים. פשוט התסה שקרית שהכתב עושה כאן למצהלות ימין קיצוני משולהב. בושה!

    1. על מה אתה מדבר? אין שום סרט של הפיגוע הזה, מאיפה הוא צולם לדעתך? ממצלמות האבטחה של הקניון הקרוב? הזוי.
      מה זה רלוונטי מתי הגיעו אחר כך חיילי החטיבה? העובדה היא שלאחר הפיגוע התירו שופטי בג"ץ את האיסור שהטילו קודם לכן על הריסת הבתים האלה.

  13. אין כאן הסתה. יש מאבק כוח מי מנהל את המדינה: הרשות המבצעת והמחוקקת או הרשות השופטת. במילים אחרות, מאבק כוח בין גוף מוטה ימין לבין גוף מוטה שמאל.
    בינתים, נראה שבמאבק כוח זה המטוטלת עברה יותר מדי לצד שמאל. ניצחון הימין בבחירות לכנסת מקוזז במידה רבה ע'י ניצחון המערכת המשפטית.

    אם רוצים להסתכל מזווית אחרת : זהו מאבק בין הצד היהודי והאינטרסים של המדינה היהודית לבין הצד האוניברסליסטי / גלובליסטי / זכויות אדם. כלומר, זהו גם מאבק ערכי על זהותה של המדינה

    1. הזוית היא של האילומנטי האירגון שהוקם בימי המהפכה הצרפתית והוא בינלאומי ושלט בעולם חבריו הם עשירי העולם, הבנקאים הגדולים ביותר. האילומינטי איננו פועל ישירות אלא באמצעות אירגונים אחרים כמו 'בונים חופשיים' ו'רוטרי' ועוד. מטרתם שליטה בעולם וביטול מדינות לאום. משפחת רוטשליד היא מהאילומנטי והיא תרמה את הכסף לבית המשפט העליון כך גם גייסה אדריכלים שבנו אותו עם סמלים מהבונים החופשיים האנטי יהודים. הדבר הבולט מכל הוא הפירמידות שיש בבית המשפט העליון וישנם עוד סמלים כמו צלב הורד וכו'.

      כבר הזמר החיפושית ג'ון לנון עמד על כך שמי שבוחרים בבחירות דמוקרטיות אינו שולט, זו רק אשליה. מאוד יתכן שנתניהו פוחד כי הם גם רוצחים. את ג'ון לנון ועוד רבים אחרים רצחו.

  14. עצוב עד מאוד
    אסור להרים ידיים
    יש להלחם עד חורמה בשופטים אלו, שאף אחד לא מינה אותם לניהול המדינה.
    בפני מי הם רוצים להציג את הצדק שהם כביכול גוזרים עלינו?! בפני האנטישמים למינם?!הרי אם בניהם היו משרתים בקרבי ולא בפרקליטות אולי הם היו חושבים ועושים אחרת.
    די נמאסתם ! באמת לכו לשפוט בין גנבים בפלילי.
    אתם מביאים אותנו לאבדון
    אנו מוצגים בעולם כליצנים מסכנים ולא כאנשים מציאותיים.

  15. דרך אחת ואין בלתה קיימת לערער את בטחונו העצמי חסר הגבולות של בית המשפט, אם מבינים שהמשך היללות והטענות כלפי בית המשפט לא יועילו אפילו כהוא זה, והיא פגיעה בכוחו המוחלט של בית המשפט, שכן כוח מוחלט משחית באופן מוחלט, בדרך של א) העברת סמכות הבחירה מקומץ של יחידי סגולה לידי גוף רחב של הכנסת למשל, ושבשום פנים לא יכלול שופטים בתוכו. ב) קביעה של הצורך לעמידה חוזרת לבחירה כעבור 6 שנים. ביסוד השינוי עומדת ההבנה שכדי להתמודד עם ההשחתה של כוח מוחלט צריך פשוט להפוך אותו לכוח לא מוחלט ושלום על ישראל

  16. בג"ץ הפך לאקטיבי רק בגלל שהכנסת אפשרה זאת
    הכנסת אמורה לחוקק חוקים מידית להגשת בג"צים
    חוקים שלא יהיה ניתן לבטלם בבג"ץ. אפשר לעשות מס' חוקי יסוד. שיגנו בפני ביטולם ע"י בג"ץ..

  17. הטרור הערבי נתמך ומחוזק ע"י הטרור המשפטי של האליטה השמאלנית משתפת הפעולה – אויב אחד אינו מספיק?.

  18. צדק מוטי יוגב !!! לצערנו…המאמר מדהים ומזעזע באותה "מידה".ו

  19. הלוואי שכל הטרוריסטים של בג"ץ יחוו את אלל וואכבר בום ! כל אחד בנפרד.

  20. יש במדינה חוקים שהמחוקקים קבעו. כאשר אזרח בא ולא משלם מסים אז החוק דופק בדלת ובא לעצור אותו. לגיטימי.
    כאשר המדינה מחוקקת חוקים אז גם היא אמורה לציית לאותם חוקים, אחרת זו צביעות אדירה מצידה שהיא לא מקיימת את חוקיה שלה. בא בית המשפט ואומר לרשות המבצעת- תקשיבי, את לא יכולה לפעול כך כנגד החוק שחוקקת. אז מה נבחרי הציבור עושים? בונים על זה שהציבור אדיוט שלא מבין כלום, ומעלילים על בג"ץ שהוא רע, מלא שמאלנים שסובלים משום מה בהרס עצמי ורוצים ברעת המדינה ולא מבינים כלום. מצד אחד עומד שופט- אדם משכיל שלמד את המשפט העברי , הבין לאומי והישראלי, למד קצת פילוסופיה ומדעים שונים. לעומתו עומד חבר שאולי יש לו איזה רקורד של תואר שקר כלשהו שאינו קשור לניהול מדינה או ידע, ושנמצא איפה שנמצא בשל היותו מקורב למישהו או סחר מכר בשלטון. אני נוטה אל השופט מאשר לאיזה ח"כ זב חוטם.

  21. צריך שהצבא ינחה את החילים לא לענות בזמן לחימה, בדומה למה שעושה .
    ארגון חוננו

  22. הפיכת המושג עצמאות בית המשפט
    עצמאות בית המשפט לשיטת השמאל ובית המשפט פרושו שבית המשפט עצמאי להתערב בעצמאות שתי הרשויות האחרות. לפי אותה השיטה מערכת בתי המשפט משוחררת מלרצות כוחות פוליטיים של הימין אלא שבפועל מערכת בתי המשפט איננה משוחררת כל עיקר מלרצות את כוחות השמאל. לגישתו של בית המשפט, עליהם לא לטות לקבל את עמדות הרשויות אלא להיות לעומתי. זו מערכת הנהנית מאמון המיעוט השמאלני הקיצוני וכלל לא מרוב הציבור. לציבור בכללותו אין אמון במערכת זו! .

    כפי שג'ורג' אורוול ניסח – היא עצמה אינה מאמינה באמת אוביקטיבת שלשיטת בית המשפט אינה קיימת. בית המשפט אינו אמור להיות "משוחרר מהמערכת הפוליטית" מהטעם שהוא אינו אמור לעסוק בנושאים פוליטיים. ואין זה "למרות ההסתה שמנהלים נגדנה" אלא בשל ההסתה של כוחות פוליטיים – בעלי בריתם בשמאל. בית המשפט מתערב בכל הנושאים לא לו ובעבודת שתי הרשויות האחרות לכך הוא קורא "עצמאות". כך משתמש בית המשפט במה שג'ורג' אורוול כינה מסך עשן מילולי – בלשון מעורפלת כאמצעי לטשטוש האמת. דומה הדבר כאילו הרשויות האחרות בשם עצמאות יתערבו בפסיקות בית המשפט. האמת היא שרשויות אחרות כן צריכות לפקח על בית המשפט ולפקוח עין על הקורה שם. חוק כבוד האדם וחרותו עד כה לא נתן שום הגנה על המיעוט של תושבי דרום תל אביב ובעיקר לא על מתדיינים בבית המשפט.

    אנרכיה היא מה שמתחולל עכשיו בחסות המשפטנים מהתביעה ומהשפיטה המתואמים בינהם. המשפטים הם ההופכים את מדינת ישראל למקום מקלט לעבריינים. כך יחסם למסתננים או לנכרים הנשארים בארץ ללא רשות, בטוענות שונות ומשונות כמו "סבירות" ו"מידתיות". כך לגבי פיגועי דריסה, לגבי הבדואים הנוהגים בבריונות פראית ודורסים והורגים בית המשפט קבע תכופות שיש לתת להם "זמן ללמוד והתאקלם". כך יצאה ישראל את פיגועי הגריסה גם לארצות אחרות. בניה בלתי חוקית בעליל זוכה לתמיכה בתנאי שהיא עבור ערבים. גם כאשר בית המשפט מסכים מטעמי בטחון להריסת בתים המהוים סיכון, הוא עושה זאת במשורה למשל השופט מזוז מדבר הרבה בעד הריסה אך פוסק כך רק לגי חלק קטן – זוהי גם שיטה לדבר בעד משהו אחד אך לא לפסוק לפי מה שמתבקש.. השר הנכנס אינו אומר דברי נאצה אלא מתאר מציאות. אם אלו דברי נאצה הרי שבית המשפט עושה זאת תדיר ובחומרה יתרה כלפי הרשויות האחרות.

  23. אדם גולד: ברק כמו כל דיקטטור - הוא בעצמו החוקה וכנל כל משובטיו בבית המשפט הגיב:

    1. כמו תמיד, מפעים לראות את המגלומניה של אהרן ברק שלא נח לרגע:
    בונה מגדלים, ממציא סיפורים, מעצב קונסטרוקציות, מפשיט עקרונות, משחית מילים, לוחש לחשים, מפריח תיאוריות, יורה חצים ומסמן סביבם מטרות, בונה עולמות חוקתיים ומחריבם.
    הכל הכל סביב מטרה אחת בלבד –
    לכפות את עולם הערכים של 'הציבור הנאור' על הבבונים מימין

    2. כי אצל ברק המשפט הוא סוג של משחק.
    פוקר חוקתי שמשוחק בלי כללים נוקשים, בלי עקרונות ברורים. במוח צלול בלבד, כיאה לעם הספר. אצל ברק, כמו בויכוח עם ילד מתבגר, לא משנה מה 'היד' או הטיעון אלא באיזו יצירתיות ושכנוע עצמי עמוק אתה מציג אותם.
    בפוקר חוקתי לעולם יהיה מנצח אחד – אהרון ברק.

    3. ואלוהים, כמה היבריס. איזו לוגיקה שברירית.
    בלי קוהרנטיות, גבולות גזרה או הגיון כולל. ללא עיגון או סמכות. לא משנה מה אומר החוק, הכנסת, הציבור, העבר או אפילו בית המשפט עצמו.

    4. ברק הוא לא עוד מלומד.
    ברק הוא ההוגה, היוצר, המפרש, האדמו"ר והשופט.
    ברק נעלב (ממש כך!) כשמישהו מעז להטיל ספק בקביעה שיפוטית שלו שפעולה חוק או עקרון לא מידתיים.
    כמו כל דיקטטור שמכבד את עצמו, ברק הוא עצמו החוקה.

    5. ואחרי הכל כשרואים את ברק, רואים אדם מובס.
    מהפכת המידע סדקה את חומת המגן שהתקשורת והאקדמיה הקימו כדי לשמר את המבצר שבנה ברק.
    ברק כבר הפנים שההיסטוריה תשפוט אותו כעריץ הרסני שבז לציבור וערכיו,
    שנלחם בזכות האזרח לעצב את חייו,
    וכנוכל מתוחכם שניצל אוסף של נציגי ציבור אימפוטנטים וחדלי אישים, כדי לגנוב הפיכה שיפוטית בלי סמכות או לגיטימציה.

    (ולמרות שזה מבוים ומופק כתשדיר שירות חנפני, ולמרות שברוך קרא נמנע באופן כמעט מוחלט משאלות קשות או עמוקות, ולמרות שבכל 'הראיון' קרא נוהג כחסיד מול רבו – ביראה ממש – ולא מנסה לערער לשנייה את התזה הבסיסית,
    למרות הכל אני ממליץ לראות את תוכנית המקור.
    תראו, יש משהו משחרר, אמיתי, נטול פילטרים בלראות אדם מבוגר מתאר בחופשיות את מפעל חייו ההרסני.
    הכל, תוך נסיונות גמלוניים לייפות את מעשיו, אך כמעט בלי להתאמץ להסתיר את האמת מאחורי המגמה האמיתית שלו – לשנות את המדינה בהתאם לערכיו, תפיסותיו ואמונתו האישית)

  24. אחרי שצפיתי בראיון שערך ברוך קרא מלחך הפינכה לדיקטטור כהגדרת פרופ' מוזנר את אהרון ברק חשבתי: הגיב:

    ראיתי בתדהמה איך איש ממש לא חכם ואיש צר אופקים ומקובע על מנטרה ריקה עשה פה אנדרלמוסיה!

    מה שמראה באיזו אנדרלמוסיה שרוי המוח שלו וכמה אנחנו חלשים מול מניפולטורים ערמומיים ואגרסיביים.
    אין לו טיפת שכל.

    כל הדיבורים על איש מבריק וגאון משאירים אותי בהלם.

    לא גאון ולא נעליים, לא מבריק, לא חכם, לא טוב. כלום!

    פשוט מניפולטור ערמומי ותו לא.

    אין בו כלום.

  25. גניבת השלטון של בג"צ בראשות ברק זו לא גאונות. מדובר על ערמומיות של חתול רחוב שמתכנן לגנוב משהו. זה כל הסיפור הגיב:

    פה היה מדובר בגניבת שלטון.
    פרופ' מאוטנר: השמאל העביר את הכוח שלו לא רק לבג"צ אלא גם ליועץ המשפטי לממשלה ועוד…

    פוליטיזציה של משפט
    פרופ' מנחם מאוטנר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב

    http://www.youtube.com/watch?v=MaGOlzc8ydM

    החל מדקה 16:26

    להלן התמלול המלא:

    קבוצת מלכי הגבעה של השמאל הפסידה הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובלת הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהיא עושה בעצם, היא העתיקה את הפעילות הפוליטית שלה במידה רבה מאד מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר – לבית המשפט העליון – והפכה אותו למוסד שממנו היא מנהלת פוליטיקה.

    בראש העותרים לבג"צ חברי הכנסת של מר"צ והעבודה והעתירות שלהם תמיד על נושאים פוליטיים.

    בג"צ הפך למוסד פוליטי.

    זה חלק מתהליך.

    http://rotter.net/forum/gil/27789.shtml#1

    כמה מגעיל ומבהיל!!!

  26. כל הרעות החולות במדינה הן תוצאה של שלטון המשפטפטנים הגיב:

    כל הרעות החולות במדינה הן תוצאה של שלטון המשפטפטנים.
    של ההפיכה המשפטפטנית האלימה, שהפכה ב-30 השנים האחרונות את ישראל לבג”ציסטאן, מדינת כל משפטפטניה, כל שופטיה וכל רועציה המשפטפטיים.

    ישראל הפכה מדמוקרטיה למשפטפטוקרטיה – שלטון המשפטפטנים, ע”י המשפטפטנים, למען המשפטפטנים.

    המשפטפטוקרטיה הראשונה והיחידה בעולם.

    בראש פירמידת הטירוף וההפקרות עומדת כנופיית בג”צ, שהיא המקבילה המקומית (לא רוצה לומר “הישראלית”, כי הכנופיה הזו אינה ישראלית בכלל) למועצת האייאתוללות של איראן – והנה ההסבר, לטובת האהבלים, הפתיים-תמימים והשקרנים (מחקו את המיותר) שעדיין תומכים באייאתוללות האלה –

    בג”צ הוא התופעה הכי איראנית בישראל: קבוצת אנשים שלא נבחרים ע”י הציבור, שלא נושאים באחריות לשום דבר ובפני אף אחד ושלא ניתן להעבירם מתפקידיהם במקרה של פאשלות, ושהפכו את עצמם לפוסקים האחרונים והעליונים בכל סוגיה ציבורית, פוליטית וערכית. בדיוק – אבל בדיוק! – כמו מועצת האייאתוללות של איראן.

    ועוד לא אמרתי כלום על הגלימות השחורות, שמשותפות לאייאתוללות שלנו ולאייאתוללות של איראן.

    אולי בכל זאת יש הבדל אחד, דווקא לטובת האייאתוללות האיראניים:

    האייאתוללות של איראן לפחות דואגים לאיראן – מה שממש לא ניתן לומר על האייאתוללות שלנו, שהם סייעני אויב ותומכי טרור.

    מי הרשה לחולרות האלה להעניק “זכויות” לפולשים זרים, על חשבון בעלי הבית?

  27. מדינה על הטיטאניק. קיום המדינה בסכנה, ישראל צועדת לקראת אפוקליפסה / ראיון עם משה לנדוי הגיב:

    קיום המדינה בסכנה, ישראל צועדת לקראת אפוקליפסה, ויתורי אהוד ברק לערבים מערערים את יסודות הציונות, אהרון ברק מנסה להנהיג מעין דיקטטורה שיפוטית, התקשורת נפלה לידי קבוצת מיעוט, בקיצור, הטיטאניק בדרכה למצולות והתזמורת ממשיכה לנגן אופרטות עליזות

    אתה חרד לקיומה של המדינה?

    "כן. אני אומר זאת מפורשות: אני חרד לקיום המדינה. אני חושב שקיומה של המדינה היהודית נמצא בסכנה. אני רואה סכנות חיצוניות גדולות אשר תלויות לנו מנגד. אבל גדולה מהן הסכנה הפנימית: המבוכה הכללית, בלבול המושגים, ההתפוררות החברתית וחולשת הרצון הלאומי. חוסר הנכונות לעמוד על נפשנו. האשליה שהשלום ייתר את הצורך שלנו להתגונן ולהילחם. דברים אלה אינם נותנים לי מנוח. הם ממש מדירים שינה מעיני ופוגעים גם בבריאותי הגופנית".

    אתה חושש מחיסול המדינה ממש?

    "כן. כאשר אני אומר לך ששנתי נודדת בלילות הרי זה בגלל הדבר הזה.

    השופט לנדוי, מה דעתך על נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק?

    הנשיא ברק מוביל לדעתי את בית המשפט העליון ואת הרשות השופטת בדרך לא דרך.

    מה מטריד אותך? מה בדרכו ובאישיותו המשפטית של נשיא בית המשפט איננו לרוחך?

    מה שקרה בארץ הוא שבית המשפט הוא שלקח לעצמו את הבכורה במו ידיו והתהליך הזה איננו נכון בעיני.

    השופט איננו מורה-דור ואיננו שליט-פילוסוף. תפקידו הרבה יותר צנוע: להיות פרשן נאמן של החוק, של רצון הציבור אשר אותו מבטאת הכנסת בהיותה מייצגת הציבור. לכן אני מאמין שתבונת השופט מחייבת אותו לזהירות, לרגישות ולשיקול דעת רב, ללא התנשאות".

    בנוגע לעניין קציר "כאשר שמעתי על החלטת בית המשפט הזדעזעתי: אדם שקול מאוד שאני מכבד את דעתו אמר לי שפסק הדין הזה הוא סוף הציונות. עד כדי כך ואולם אחרי שקראתי את פסק הדין ראיתי שיש בו גם צד אחר, שהוא פותח פתח להשקפות פוסט-ציוניות ולקבוצות עוינות אשר עלולות לנצל אותו לרעה וזה מדאיג אותי.

    דבר זה עלול לשמש את אלה שירצו לטעון שהדרך החדשה שבית המשפט הולך בה היא דרך פוסט-ציונית.

    בסופו של דבר אני מתנגד לפסק דין קציר מפני שהוא מתעלם מן העובדה שאנחנו מדינה מתגוננת אשר אסור לה להתאבד.

    לעתים המצב היום מזכיר לי את המצב לפני מלחמת יום הכיפורים. במיוחד מטריד אותי העיוורון שלנו. כאילו כבר הגענו את המנוחה והנחלה.

    תמיד רואים אצלנו את העוול שנגרם לצד השני ולא את האסון שעלול להיגרם לנו.

    אלה דברים שנובעים מהאופי הלאומי שלנו. זו מין שנאה עצמית והיא גורמת לחולשה, לעייפות, להונאה עצמית ולחוסר נכונות להיאבק.

    זו איזו אווירה ציבורית כללית שבאה לידי ביטוי גם באקדמיה וגם במשפט. היא מאוד מטרידה אותי. לפעמים היא גורמת לי לחשוב על הטיטאניק. על כך שבזמן שהטיטאניק כבר החלה לרדת למצולות, התזמורת עדיין ניגנה באולמות העליונים מנגינות אופרטה עליזות. זה המצב כפי שאני רואה אותו היום. גם כשאני קורא את העיתון לאדם החושב אני מוצא בו הרבה מנגינות אופרטה כאלה, שאין להן שום קשר עם המציאות, שמנותקות לגמרי ממה שקורה סביבנו.

    אני לא רוצה להישמע מדוכדך. אני חרד, לא נואש. אני מאמין שיש רבים בארץ המצפים לאיזו התחדשות. להתעוררות מחדש. לזה אנחנו זקוקים היום: לחידוש החזון ולחידוש הרוח הציונית. כי באין חזון ייפרע עם וההתפרעות אצלנו רבה מאד.

    לראיון המלא והמפחיד:

    http://rotter.net/forum/gil/27118.shtml#162

  28. אין ליועצים משפטיים שום מעמד מיוחד, ואין להם שום הכשרה שמאפשרת להם לשקול שיקולי מדיניות או חוקיות מעבר למה שנאמר בחוק. נקודה. הגיב:

    רן ברץ

    התפיסה של אנשי המשפט, לפיה יש איזה עולם ערכים מיוחד (“מהות הדמוקרטיה”), שעולה על לשון החוק ומציבה אותם מעל לשלטון הנבחר, היא הבל ורעות רוח, סוג של תפיסת שלטון אנטי-דמוקרטית מסוכנת. אין פה בכלל מקום לדיון, ויכוח או פשרה.

    אין ליועצים משפטיים שום מעמד מיוחד, ואין להם שום הכשרה שמאפשרת להם לשקול שיקולי מדיניות או חוקיות מעבר למה שנאמר בחוק. נקודה.

    מדוע המשפטנים שלנו בטוחים שהם שונים, ושיש להם מעמד נורמטיבי על-שלטוני ייחודי?

    התשובה נעוצה בשטיפת המוח העזה שהם עוברים במהלך הכשרתם ושירותם.

    שוב ושוב הם שבים ובאמתחתם אותו מקור: כך אמר אהרן ברק, הגורו אביה מולידה של “הדמוקרטיה המהותית”. אמנם אין חולק על כך שברק הוא אדם מתוחכם ומשפטן מוכשר, אבל כל מי שיעיין בכתביו באופן חסר פניות יגלה בנקל שהוא מחוסר כלים וידע בכל הנוגע להגות מדינית, מדע המדינה או פוליטיקה השוואתית.

    השופט ברק פשוט המציא מעין תיאוריה קלושה, חסרת קשר למציאות ולהגות רלוונטית כלשהי, והצדקותיו אינן עולות כמעט במאומה על הרטוריקה ההיסטרית שאנו מורגלים לה מבית היוצר של השמאל.

    כן, יסלחו לי המלכים-הפילוסופים הערומים: האמת המרה היא שאין כאן שום תובנה עמוקה או הגות מדינית פורצת דרך. להיפך, יש כאן פשטנות ופרובינציאליות במימדים מדאיגים. ה”תיאוריה” המשפטית הנורמטיבית היא בעיקר אוסף של קלישאות וכינויים מלאי פאתוס כמו “שומרי סף”, “מידתיות”, “זכויות אדם”, ו”אל תשכחו מה קרה בגרמניה הנאצית”!

    הסיסמאות הללו אולי מצלצלות טוב, אבל הן חסרות מובן ברור וקשר למציאות משטרית כלשהי. כלומר, זו איננה תיאוריה פוליטית – זהו מסע יחסי-ציבור, תעמולה ושרלטנות.

    https://mida.org.il/2018/06/25/%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%95-%D7%A2%D7%A6%D7%94-%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%97%D7%95-%D7%94%D7%92%D7%99%D7%A2-%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%9F-%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7-%D7%90%D7%AA-%D7%AA%D7%99%D7%90/#comment-82503

    תגוביות:

    1.אשמח אם מישהו מן הקוראים יוכל להצביע ולו על אמירה אחת מפי ברק שיש בה מן החוכמה או הגאונות.

    2.אהרון ברק הוא נוכל על כוחני עם גידולי פלולות על הפרצוף וכנראה על המוח גם. הוא לא חכם והוא לא מבריק והוא גנב שלטון ערמומי כהגדרת פרופ׳ פוזנר: דיקטטור ושודד ים משפטי שעבר על החוק אולי יותר מכל אדם אחר.

    כל מי שמעריץ אותו מעיד על עצמו ועל מי הוא עצמו. מערכת המשפט הפכה למערכת שלטון גנוב ותו לא. תגנזו את סיפורי הפוגי על אהרון ברק המשפטן הדגול. ואחרי שתתקנו את הדורש תיקון – תסלקו את ספריו של שוטף המוחות הזה מהפקולטות למשפטים, בטלו את חוק כבוד האדם הערבי והמסתנן וחרותו של המחבל, ואת השופטים לא תבחר עוד ועדת הדילים המסריחים בראשות שלושה מהם וועדת השתיים האפלה שאוגרת מידע סודי מוסתר על אנשים. הק.ג.ב. זה בג"צ ומערכת המשפח בישראל. רפובליקת בננות.

    3.לעם נמאס מהדיקטטורה של המאפיה הסמולנית שהשתלטה על מערכת המשפט.

    4.לדעתי מטרתה הסופית של החונטה היא קעקוע של הזהות היהודית ואידך זיל גמור…המכניזם המשוכלל הוא רק אמצעי להגשמתה.

    5.הבעיה החריפה היא שחוק מסויים יכול להתפרש במגוון אופנים. ניסוחים מעורפלים ומופשטים מזמינים אל עולם ההתחבטות השיפוטית נימוקים סובייקטיבים לחלוטין – נטייה אישית כלשהי, השקפת עולם והשתייכות חברתית או פוליטית.

    סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע:

    “אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.”

    – מי יקבע מפורשות מהם ערכיה של מדינת-ישראל?

    – איך מפרשים את המילה “הולם”?

    – היתכן חוק שאיננו הולם את ערכיה של מדינת-ישראל?

    – מהי תכלית ראויה?

    – מי קובע שהמידה אינה מוגזמת?

    הנה כי כן “החוק המפורש” לוט בערפל מוחו של השופט/ת.

  29. הוועדה המסדרת: הקונסטרוקציה המקוממת של ביהמ''ש העליון / ליבסקינד הגיב:

    כך שופטי בית המשפט העליון שולטים באופן כמעט מלא על השאלה מי ימונה אליו, ובעיקר מי לא ימונה אליו לעולם

    איש לא הופתע בישיבת הוועדה לבחירת שופטים שהתכנסה השבוע, כשנתקלה שרת המשפטים איילת שקד, שביקשה לדון בסוגיית "הקורס להערכת מועמדים לשפיטה", בתגובה תקיפה של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור. הקורס הזה הוא הבייבי של שופטי העליון, וכבר שנים ארוכות הם נלחמים כדי לא לאפשר לאף אחד להתערב במה שמתרחש בו.

    "הקורס להערכת מועמדים לשפיטה" הוא אולי הקונסטרוקציה התחמנית והמקוממת ביותר שהומצאה על ידי בית המשפט העליון. קונסטרוקציה עוקפת חוק המאפשרת לו כבר שנים ארוכות לשלוט באופן כמעט מלא על השאלה מי ימונה, ובעיקר מי לא ימונה לעולם, לשופט בבית המשפט.

    הוויכוח סביב הרכב הוועדה לבחירת שופטים מתלהט אחת לתקופה. המבקשים לשנות את המצב הקיים טוענים כי לא סביר שהכנסת, שהממשלה ושלשכת עורכי הדין ישלחו אל הוועדה שני נציגים, בעוד העליון מקבל את האפשרות לשלוח אליה שלושה. מנגד, המבקשים לשמר את המצב הקיים גורסים שלשופטי העליון חייבת להיות נציגות משמעותית, מה עוד שלעומת ארבעת הפוליטיקאים שממול, הם נמצאים במיעוט.

    כפי שיוסבר בשורות הבאות, ככל שהדבר נוגע למינוי שופטים חדשים, הוויכוח הזה הוא כמעט חסר משמעות. שופטי העליון, באמצעות מסלול עוקף שהקימו, הצליחו לארגן לעצמם במשך השנים שליטה מלאה ומוחלטת על מינוי השופטים, מאחורי גבה של הוועדה שאותה הפקיד המחוקק על המינויים הללו.
    מתישהו בסוף שנות ה־80 פתח המכון להשתלמות שופטים, שפועל בבית המשפט העליון, את ה"קורס להערכת מועמדים לשפיטה". מדובר בקורס שמוכר למעטים, ושהפך עד מהרה להיות המסננת שדרכה עוברים כל המבקשים להתמנות לשופטים בישראל. הוא מנוהל על ידי השופטים עצמם, לאיש מלבדם לא מתאפשרת בו דריסת רגל, והם שקובעים בסופו מי מועמד מתאים וראוי, ועל מי נגזר לחזור למשרד עורכי הדין הפרטי שלו.

    הפרקטיקה שהתפתחה מחייבת מי שמבקש להתמנות לשופט לעבור סינון ראשוני בלבד על ידי ועדת משנה של הוועדה לבחירת שופטים, שממנה הוא נשלח באופן אוטומטי אל הקורס.

    הקורס מתנהל במשך חמישה ימים, בתנאי פנימייה, בכל פעם משתתפים בו 21 עורכי דין, והוא נועד לבדוק את מידת התאמתם לתפקיד. במשך חמשת הימים הללו המועמדים מקבלים שורה ארוכה של משימות. הם משתתפים במשחקי סימולציה, נדרשים להתמודד בלי הכנה מוקדמת עם סוגיות מורכבות שמוצגות להם, לחוות את דעתם על עניינים שונים שקשורים למערכת המשפט ולכתוב פסקי דין.

    בכל הזמן הזה מסתובבים ביניהם שלושה שופטים ורושמים את הערותיהם. בסופו של הקורס השופטים מעבירים את מסקנותיהם אל הוועדה לבחירת שופטים.

    "רוב הבדיקה מסתובבת סביב אישיותו של המועמד", אומר גורם משפטי שעבר את הקורס, "אבל ברור שלשופטים אין הכשרה מקצועית בתחום הזה".

    אם את פסקי הדין שלהם השופטים מקפידים לנמק ולהסביר כך שלנידונים בפניהם תהיה אפשרות לערער, כאן מדובר במשחק בעל כללים אחרים. משחק בלי קריטריונים, ודאי לא כאלה שפורסמו פעם בפומבי או שאושרו אי פעם בהליך מסודר על ידי מישהו. איש לא יודע מה צריך לעשות כדי לסיים את הקורס בהצלחה ולזכות בהמלצה טובה. איש גם לא יכול להתווכח עם השורה התחתונה. שופט שקבע שמועמד מסוים איננו מתאים, חרץ את גורלו בלי שהוא חייב לספק למישהו הסבר מפורט.

    http://m.maariv.co.il/journalists/journalists/Article-493707

  30. דחפור על בית המשפט - כולל גם את היועמ''ש. לא אבירי המוסר האלו ינחו אותנו הגיב:

    "היועמ"ש ומערכת המשפט ניזונים ממזון מקולקל ומעופש", אמר ד"ר אריה בכרך בפינתו השבועית בערוץ 7, "לא אבירי המוסר האלו ינחו אותנו".

    ד"ר אריה בכרך תומך בפינתו השבועית בערוץ 7 בח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) שאמר כי צריך לעלות עם דחפור על בית משפט העליון.

    "בימים אלו קיבלנו תזכורת נוספת למה התכוון ח"כ מוטי יוגב", אמר בכרך. "זה כולל גם את היועץ המשפטי לממשלה".

    בכרך הזכיר כי כאשר שרת התרבות מירי רגב החליטה להפסיק את 'חגיגת ההסתה', כלשונו, נגד המדינה בכלל ונגד צה"ל בפרט ולקבוע קני מידה חדשים לחלוקת כספי הציבור לאומנים ולמוסדות המחזיקים אותם, הבהיר היועמ"ש לשרה כי שינוי קריטריונים עלולים לפגוע בכבוד האדם ובחירותו ועל כן אל לה להתעסק בכך.

    "השרה הגנה על החלטתה ובצדק, כי ישנה הבחנה בין חופש הביטוי לחופש המימון. אין בדעתה לסתום את פיות האומנים, אולם לממן את ביטויי ההסתה אין בדעתה להמשיך".

    "מוטי יוגב התכוון בדבריו לשאול מי הסמיך לקבוע מה הם ערכים בקביעת ערכים. אין ליועמ"ש יתרון על פני כל אזרח אחר והשכלתו המקצועית בגינה נבחר לתפקידו, לא מקנה לו שום יתרון על פני השכלתו המקצועית של חשמלאי, מהנדס וכד'.

    "ראינו כיצד פרופסורים למשפטים התייחסו לזכויות הפרט של כמה סטודנטיות דתיות למשפטים שביקשו לערוך ריקודים מאחורי מחיצה. מהצורה בה רמסו ברגל גאווה ובגסות רוח את זכויות הסטודנטיות וכבודן, נוכל להבין מאיזה מזון מקולקל ומעופש ניזונים היועמ"ש ומערכת המשפט. לא אבירי המוסר האלו ינחו אותנו בדרך המוסר והצדק".

    ד"ר בכרך סבור כי על מנת למנוע התנהלות כזו של יועץ משפטי יש לדאוג שחברי הועדה הבוחרת את היועמ"ש הבא יהיו מהציבור הרחב, "הועדה לחיפוש המועמד ליועמ"ש נבחרה על ידי חברי הכנסת בהם גם חברי הכנסת ערבים. היה יכול להיות מצב בו הנציגים הבוחרים את היועמ"ש יהיו ערבים בעלי כוונות מוצהרות שאינן עולות בקנה אחד עם חזון הציונות בשמו הגענו לארץ ישראל.

    "צריך להכניס את היועמ"ש לתפקידו הנגזר משמו – לתת עצות לממשלה ולא לקבוע מדיניות וממילא מי שיבחר אותו זה ראש הממשלה והממשלה. האופוזיציה לא תבחר עבור הממשלה את היועץ שלה, ממש כפי שכל אדם בוחר לו את יועציו ולא מתייעץ עם מתנגדיו לגבי פרקליטיו".

    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/304463

    תגוביות:

    1.אין לנו אלא לשאול מה לנו כי נלין על האנטישמיות בעולם כאשר יש בתוכנו אוטו-אנטישמיות בשם "ה"פוליטיקלי קורקט" ובשם "זכויות האזרח" (כל עוד שהאזרח אינו יהודי!). בושו לכם והיכלמו שופטי סדום!!!

    2.בג"צ ומערכת המשפט עוסקת בדבר אחד: רמיסת הימין, וזריקת ארס ורעל על כל מה שהממשלה מבצעת.

    3.מדברים אבל בפועל כלום לא נעשה כדי למגר שלטון דיקטטורי זה. אומרים הרבה ולא עושים דבר.

  31. בית המשפט העליון משחק משחק פוליטי, הוא הפסיק לשחק את המשפט השיפוטי! הגיב:

    "בג"צ עובר בירושה והם דואגים לשמר את הכוח"
    ד"ר הני זובידה, חבר פאנל בפטריוטים, התעצבן בעקבות התערבות בג"צ בחוק למניעת הסתננות ו'נתן' מונולוג מדהים בו פרס את מחשבותיו על בית המשפט העליון.

    "בית המשפט העליון משחק משחק פוליטי, הוא הפסיק לשחק את המשפט השיפוטי. פעם היו כללי משחק ברורים עד שבא ירום הודו השופט אהרן ברק ואמר 'אני מעל כולכם, אני המלך תשתחוו לי', לא מתאים.

    למה מה קרה? אותה חונטה, אותה אליטה שבאה מרחביה ולמדה בעברית ו- 90% יקים, הם יקבעו לי מה חוקי ומה לא?

    אז למה אני הולך לבחירות?

    בוא נעזוב את הבחירות כל אחד יזרוק פתקים לתוך סל ובית המשפט העליון יחליט, זה חוקי זה לא חוקי. די. ברוב המדינות יש חוקה. יש עיגון של סמכויות השופטים".

    זובידה הזכיר גם את אמירתו של השופט בדימוס מישאל חשין, " הוא אמר 'מי שירים יד על בית המשפט העליון, אני אגדע את ידו' זה מה שהוא אמר. זה ציטוט מדויק של מי שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון ואביו היה הנשיא. זה עובר בירושה והם דואגים לשמר את הכוח הזה".

    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/304255

    תגוביות:

    1.שר הביטחון אחראי ישיר למינויי אנשי שמאל בצמרת צה"ל. שיכפולים בעליון ובתקשורת, העתק של צמרת הצבא.

    2.היכן הפוליטיקאים האמיצים שיחסלו את הבעיה?

    3.חבורה סודית מנהלת כאן 4 דורות את הכל…הכל עומד להתפוצץ כי העם כבר לא יכול ויקיא אותם. אהרון ברק מוזמן לשוב לריגה שם האנטישמיות תמתין לו. הלטבים יותר אכזריים מהנאצים. נראה אותו גיבור שם. הסוף קרוב מאוד.

    4.בג"צ נעשה לאויב העם.

  32. דרישה להדיח את השופטת המדיחה. שימוש זול בכס השיפוט - לא! הגיב:

    לפני כשבועיים קבעה השופטת ג'ויה סקפה שפירא שקריאות אללה אכבר בצורה מתריסה כלפי יהודים בהר הבית אינה התרסה. לא עוד, אלא שיהודי שמתלונן על כך בפני השוטר נחשב למסית ומעצרו מוצדק.

    יומיים לאחר מכן הגיעו מספר בחורים ובחורות מתנועת חוזרים להר לכניסה לרחבת הכותל וצעקו אללה אכבר. בניגוד להר הבית, כאן עצרה המשטרה דווקא את הצועקים. מצוידים בפסק הדין הגיעו העצורים לבית המשפט ולשמחתם פגשו שם את אותה השופטת.

    אולם שמחתם היתה מוקדמת מדי. התברר שהשופטת לא התבלבלה לרגע ובניגוד לפסיקתה יומיים קודם לכן, הרי שכאן מדובר בהפרת הסדר הציבורי, שכן הקריאות של הבחורים פגעו בקדושת רחבת הכותל.

    לא זו בלבד, אלא אף קבעה השופטת שבעוד הר הבית הנו מקום מוסלמי קדוש בלבד ולא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, הרי שהכותל הוא מקום יהודי קדוש. הדבר מנוגד לא רק לאמת הידועה לכל, אלא גם לפסיקות מפורשות של בית המשפט העליון.

    יו"ר המטה המשותף של תנועות המקדש מכבד מאוד את זכותה של השופטת להביע את דעותיה הפוליטיות הקיצוניות, המצדיקות אפליה גזענית של יהודים לרעה ביחס למוסלמים, בכל מקום, אך לא מכס השיפוט. לכן פנה עו"ד ויסולי יו"ר המטה המשותף לשרת המשפטים בדרישה לפתוח בהליכים להדחתה של השופטת.

    המשטרה עוצרת יהודים שצועקים אללה אכבר ליד הר הבית

    המשטרה מאפשרת צרחות אללה אכבר למוסלמים שרודפים אחרי יהודים בהר הבית

  33. בכנס שלטון החוק בכנסת: בג''צ עירער את כללי הדמוקרטיה ואין לו מונופול על התבונה! הגיב:

    ח"כ איילת שקד בכנס שלטון החוק בכנסת: בעיית המשילות במדינת ישראל נובעת מעודף משפטיזציה ובירוקרטיה ולא מאחוז החסימה.
    חברת הכנסת איילת שקד (הבית היהודי) בשיתוף הפורום המשפטי למען ישראל ערכו היום (ב') כנס בנושא שלטון החוק.

    הכנס דן בשאלת האקטיביזם השיפוטי ומעמדה של הכנסת כרשות מחוקקת אל מול מעמדו ההולך וגובר של בית המשפט העליון.

    בראשית הדיון עלה לבמה שר המשפטים לשעבר הפרופסור דניאל פרידמן שתקף את חוק המשילות, "מה שישפיע על השאלה כמה דירות יבנו במקום מסוים לא תלוי בחוק הזה, אלא תלוי במשפטיזציה ובמערכת הבירוקרטית".

    פרידמן השמיע ביקורת כלפי בית המשפט העליון, ש"גולש" לתחום החקיקה. "כשבג"צ פועל כמחוקק, התוצאה היא שהוא לא עובר את אותו המנגנון המבקר שכנסת ישראל עוברת. לשופטים אין את הראייה של השלכות הרוחב של החקיקה, והם מוציאים דבר חקיקה בקלות יתרה שיכולה להיות מרחיקת לכת".

    "בית המשפט העליון מודיע שחוות דעת של היועץ המשפטי מחייבת את הממשלה. מה הבסיס לזה? מאיפה זה בא? אין לזה שום בסיס. מה גם שיכול להיות שהיועץ המשפטי טועה…בנוסף הוא מודיע שלממשלה לא מגיע ייעוץ משפטי בבית המשפט. היא צריכה לקבל רשות מהיועץ המשפטי שהוא ייצג אותה, ואם היא רוצה שעו"ד אחר ייצג אותה היא צריכה לקבל רשות ממנו".

    "אלו חוקים שמשבשים לגמרי את היכולת של הרשות המבצעת", הדגיש פרופ' פרידמן, "הפקיד שיושב במשרד המשפטים מוסמך לומר לממשלה 'אסור לך לקחת עו"ד', 'אני אומר לך כך וכך גם אם אני טועה' ועוד. זה דבר שלא יתואר".

    ח"כ שקד הגיבה לדבריו של פרידמן ואמרה "אני נמצאת ביום מאד יוצא דופן כי אנחנו צריכים לאתגר את הקואליציה ולהעביר שני חוקים משמעותיים: חוק המשילות וחוק הגיוס. שניהם רגישים כל אחד בתחומו. אני מסכימה שלחוק המשילות אין קשר למשילות, השם הזה מטעה".

    "אני מתמודדת עם חוק מאד מורכב, והיום כל הדיון היה סביב השאלה מה יגיד בג"צ. ערך השוויון בחיים הרי לא מוחלט. אנחנו רוצים לעשות את הדבר הנכון ביותר בחוק, תוך הבנה ששוויון מוחלט לא יהיה, ואנחנו כל הזמן נדרשים לאמירה מה יהיה בבג"צ. הכנסת מאבדת כך את יכולת הריבונות שלה, כאשר זו השאלה המרחפת מעל החדר. זה מגיע למקרים מגוחכים שמכניסים חלקים מהחוק להוראות שעה רק כדי שזה יעמוד בבג"צ ולא בגלל שאנחנו המחוקקים מאמינים בזה", סיפרה ח"כ שקד.

    לאחר דברים אלו החל דיון בצוות בהנחיית עידן אבוהב וח"כ שקד, ובהשתתפות משפטנים מן השורה הראשונה; ד"ר שוקי שגב מהמכללה האקדמית נתניה, פרופסור אריאל בנדור מאוניברסיטת בר אילן, פרופסור רון שפירא מהמרכז האקדמי פרס ברחובות ופרופסור ברק מדינה מהאוניברסיטה העברית.

    פרופסור רון שפירא אמר כי לאור המצב כיום, בו בית המשפט אחראי באופן בלעדי לענייני דת ומדינה, ואילו יתר ענייני המדינה, כגון חוץ ובטחון, מתנהלים בתוך הכנסת, "היכולת של הבית היהודי לעשות קואליציה שסוחרת בערכי דת ומדינה בתמורה לערכי חלוקת ארץ ישראל, למשל, מסוכלת במידה רבה כי דת ומדינה מחליטים בבניין אחר בירושלים. זה מתח חברתי בלתי פתיר. אני חושב שפרופסור נאמן מצליח היה להוביל פתרון בנושא הגיור, פתרון שהיה מוסכם על עם ישראל, אילו רק היו מרשים לו לנהל מו"מ בסוגיות שחוצות את גבולות הטיפול של גבעות סמוכות בירושלים".

    פרופסור ברק מדינה התייחס לחוק הגיוס והפחד מפסילת בג"צ ואמר כי "לעניות דעתי 95 אחוזים שבית המשפט לא יפסול את החוק. בג"צ פוסל חוקים כאשר הכנסת לא דנה בנושאים באופן ענייני. זו הסיבה שביהמ"ש פסל את חוק טל ואת ההסדר בעניין אדמות הקיבוצים. לדעתי אין סיכוי שבית המשפט יתערב בהחלטה הזו של חוק הגיוס כי היא עניינית".

    פרופסור אריאל בנדור אמר כי "בית המשפט העליון הוא פופוליסט, ובכך שהוא מחליט בשאלות ערכיות בנפרד מן המערכת הפוליטית הוא למעשה מונע את נשמת אפו של השיח הדמוקרטי וכך באמתלה פרוצדורלית קובע את סדר היום". ד"ר שגב הוסיף וטען כי "אין לבית המשפט העליון מונופול על התבונה ועל ההגנה על זכויות אדם".

    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/271928

  34. יש לבטל את חוק כבוד האדם (הערבי) וחרותו (של המחבל ומיד. ואת כל הררי הפסיקה המטורללת על בסיסו הגיב:

    יש להעיף מחומרי הלימוד בפקולטות למשפטים את כל הספרים של שודד הים המשפטי אהרון ברק המוגדר גם כדיקטטור לא דמוקרטי בעליל על ידי אחד מגדולי המשפטנים_פרופ' פוזנר שלועג לאהרון ברק ובז לו ממש.

    גדלים פה דורות על דורות של עגליםן מלומדים שלומדים בעל פה את כל פסזקי הדין של ההזוי הזה ושל כל משובטיו שבחרו את עצמם בעצמם באמצעות ועדת הדילים המסריחים שלהם בראשות שלושה שופטים וועדת השתיים האפלה והמוסתרת מעיני הציבור ממש כמו מעשי הק.ג.ב.

    את השופטים תבחרנה אך ורק ממשלות ישראל המתחלפות ואך ורק לאחר שימוע עומק בכנסת במהלכו נברר למי מהם מפריע ההמנון שלנו והדגל שלנו.

    למי שזה מפריע נציע לעוף להיות שופט בעזה או בבריסל.

    יש להקים גוף בודק לכל מעשי מערכת המשפט ובראש ובראשונה למעשי הפרקליטות.

    מספיק. מחסלים לנו את המדינה כל יום עוד צעד בלי רשות מאיש.

    לבטל את הכל!!!

    D9 לא הגיע לאוויר העולם בלי סיבה.

  35. ולכן אני חושב ובטוח כי בית המשפט הוא מרכיב חזק וברור בטרור כנגד עם-ישראל.
    ושולח אליו אצבע מאשימה.
    טרוריסטים לובשי שחורים.

  36. בית משפט של גויים, סדום ועמורה, מה שמעניין אותם זה שררה ושלטון בלבד, חבורת עלובי נפש שפוזלים תמיד לעבר הגויים ומחכים לאישור שלהם

  37. "אני לא רופא, אבל יש לי כלים לדעת מתי רופא התרשל. אני לא טייס, אבל יש לי כלים לדעת מתי טייס התרשל. אני לא רמטכ”ל, אבל יש לי כלים לדעת מתי רמטכ”ל ביצע את תפקידו באופן לא ראוי. זה המקצוע שלי."

    מאיפה הציטוט הזה? אשמח ממש להפנייה למקור! תודה