המפקד העליון: בג”ץ והמלחמה בטרור

בית המשפט העליון וההגבלות על מלחמתה של ישראל בטרור – הסיפור המלא.

לוחמה בתנאים מגבילים. צילום: דובר צה"ל

בעת שנכתבו המילים שלהלן, לא נודעו עדיין זהויות הקרבנות וטרם התגלו הדמויות הרצחניות שיבצעו את הפיגוע. כל שעמד אז לדיון הייתה סוגיה משפטית-טכנית לכאורה אודות “זכויות אדם” ו”כיבוש”, ומלל נאור ורב רושם. “על יסוד עתירה זו” פסקה אז השופטת איילה פרוקצ’יה, “מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיב, ומורה לו להימנע מהריסת הבתים נשוא עתירה זו”.

זה היה רק עניין של זמן. גורמי הביטחון העריכו ואף דיווחו כי למיטב שיפוטם הבתים הללו – מקבץ של כ-10 מבנים הסמוכים באופן מסוכן לציר ‘כיסופים’ שהוביל לגוש קטיף – ישמשו ביום מן הימים מחסה לחוליית טרור. למעשה, הסכנה הייתה כה ברורה, ופסיקתו של בג”ץ שאסרה על הרס המבנים כה תמוהה, עד שהם זכו לכינוי מיוחד: “בתי בג”ץ”.

בתי בג”ץ הפכו עד מהרה לבתי דמים. בשניים במאי 2004, נסעה טלי חטואל עם ארבע בנותיה על הכביש כאשר שני מחבלים שהסתתרו בצל הבתים פתחו עליה באש, אילצו אותה לסטות מהכביש, וכשהרכב נעצר ירו באם ובנותיה מטווח אפס.

האירוע זעזע את הציבור בישראל ונחשב עד היום לאחד הפיגועים הקשים ולסמל המאבק בהתנתקות שהיה בעיצומו באותם ימים. אך משמעותו של הפיגוע הרצחני בכיסופים אמורה הייתה להיות עמוקה יותר: מדובר באחד המקרים הבולטים ביותר בו התערבותו של בית-המשפט העליון בענייני צבא וביטחון הוביל באופן ישיר וחד לפגיעה ממשית בחיי אדם. כפי שהסביר בדיעבד הרמטכ”ל באותם ימים, משה בוגי יעלון “יש פה בפרוזדור כיסופים בתים קרובים לציר שאנחנו מטעמי ביטחון שקלנו וגם רצינו להזיז אותם ולפצות את התושבים. אולם הדבר לא אושר לנו במערכת המשפטית”.

FROM R TO L- PRESIDENT EZER WEIZMAN, SUPREME COURT CHIEF JUSTICE AHARON BARAK & PRIME MINISTER BENJAMIN NETANAYHU AT A CEREMONY MARKING "50 YEARS OF LAW". è÷ñ "çîéùéí ùðåú îùôè", ááéú äîùôè äòìéåï áéøåùìéí. áöéìåí, îéîéï ìùîàì- ðùéà äîãéðä òæø åéöîï, ðùéà áéú äîùôè äòìéåï àäøåï áø÷ åøàù äîîùìä áðéîéï ðúðéäå, îùåççéí áéðéäí.
מי עומד בראש? אהרן ברק ונציגי שאר הרשויות. צילום: אבי אוחיון, לע”מ

ההיבריס המשפטי בישראל

אני לא רופא, אבל יש לי כלים לדעת מתי רופא התרשל. אני לא טייס, אבל יש לי כלים לדעת מתי טייס התרשל. אני לא רמטכ”ל, אבל יש לי כלים לדעת מתי רמטכ”ל ביצע את תפקידו באופן לא ראוי. זה המקצוע שלי.

כך אמר נשיא בית-המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, ותמצת באחת את הכשל הגדול של שיטתו: המחשבה כי ניתן להכריע בשאלות פרקטיות, הנושאות סיכונים וגובות מחירים, באמצעות מערכת ערכים מופשטת ומנותקת מן ההבנה בביצוע. “זכויות אדם”, “איזון ערכים” ו”מידתיות” אפשרו לו לרדד כל דילמה לבעיה מוסרית/אתית פסאודו-מתמטית. ארגז הכלים האקטיביסטי נתן לו את הכוח לפקד על המערכה.

אך זו רק הבעיה הקלה. חמורה יותר היא העובדה שבית-המשפט תחת ברק וממשיכיו נהנה ממעמד חצי-אלילי: היכולת להפעיל סמכויות נרחבות, ללא לקיחת אחריות על התוצאות. שופטי העליון – והמערכת המשפטית המסונפת לכנסת ולממשלה שיכולה תמיד לטעון “זה לא בגי”צ!” ולסכל כך כל מדיניות – יכולים לשרטט את תוואי הגדר, לבטל חקיקה למניעת הסתננות, לאסור על שימוש ב”נוהל שכן”, סיכולים ממוקדים או שחרורי מחבלים. הכל שפיט, שריר וקיים. ותמיד מישהו אחר יאלץ לפנות בסוף את האשפה.

ימיה של מעורבות בית-המשפט במלחמה בטרור כימי האקטיביזם השיפוטי בישראל. אחד המקרים המפורסמים ביותר בו מנע בית-המשפט שימוש בכלי הרתעתי חשוב הוא גירוש 415 פעילי חמאס וג’יהאד אסלאמי ללבנון, לאחר החטיפה והרצח של לוחם משמר הגבול ניסים טולדנו. במבצע שנערך מיד לאחר הרצח עצרו כוחות הביטחון למעלה מ-1,200 פעילי חמאס וג’יהאד אסלאמי ביש”ע, והממשלה החליטה לגרש את חלקם ללבנון.

מכיוון שמטרת הפעולה הייתה הרתעתית, הגירוש בוצע באופן מיידי ותוך ערפל מוחלט לגבי מקום הגירוש ופרטים נוספים. אך במה שעתיד להתברר כדפוס קבוע במקרים מסוג זה, עוד טרם הגיעו האוטובוסים למעבר הגבול הוגשו עתירות לבג”ץ, שהורה להקפיא את הגירוש. וכך, בעוד העצורים מוחזקים בתוך כלי הרכב למעלה מ-14 שעות, דן בית-המשפט בשאלה.

באותו דיון, שהתקיים כבר תחת לחץ ציבורי, מדיני ופוליטי, הוחלט שלא לפסול את הגירוש, ופעילי הטרור הועברו ללבנון כמתוכנן. אך אליה וקוץ בה: בשל העיכוב בביצוע הצו, ממשלת לבנון התארגנה וקלטה את המגורשים במחנה מיוחד שהוקם בסמוך לגבול רצועת הביטחון. חיש מהר יצרו פעילי החמאס קשרים הדוקים עם אנשי חיזבאללה ושליחים איראניים שהפכו את תקופת הגירוש הקצרה (כשנתיים ימים) למחנה אימונים אינטנסיבי. בשובם מלבנון הפכו חלק מהמגורשים למנהיגי התנועה בשנות ה-90, ונזקפת להם האחריות על מותם של כ-100 ישראלים בפיגועים שונים.

אך ההשלכה החמורה יותר של פסק הדין הזה הסתתרה באותיות הקטנות: בגץ אמנם לא ביטל את הגירוש ההוא, אך את הגירושים הבאים הוא ביטל גם ביטל: במסגרת פסק-הדין שלל בית-המשפט את סמכותו של הצבא לבצע גירושים מנהליים ומידיים מטעמים ביטחוניים. מעתה, כך קבע, גירוש טרוריסטים למדינה זרה צריך לעבור בדרך הייסורים של עורכי דין ולחץ ציבורי ובינלאומי, שהופך את הצעד לבלתי ישים בעליל.

את משמעותה הגורלית של ההחלטה הסביר השבוע בראיון בקול ישראל חבר הכנסת אבי דיכטר, לשעבר ראש השב”כ: “אני לא זוכר בעשרות שנותיי במערכת הביטחון אקט יותר מרתיע מאשר גירוש”, אמר. “לא בכדי הם נלחמו בזה עד בג”ץ. ולצערי בשנת 1992 הם הצליחו לכופף את הדרג המדיני … מאז נפל דבר בישראל והפסדנו כלי מרתיע” (ראיון לאריה גולן ברשת ב’ 19/10/2015 דקה 124).

ראש הממשלה המנוח יצחק רבין היטיב לנסח את הקשיים שיצרה מעורבותו של בג”ץ בלוחמה בטרור:

אני רוצה שתהיה בידי האפשרות לעצור מנהלית ללא בלבולים משפטיים מורכבים, את מנהיגי החמאס בשטחים שנתונים לשלטוננו, את פעיליו, ולא אצטרך לכל מיני הסברים שלא תמיד המודיעין יכול לספק כאסמכתא לגלית… צריך לאפשר לנו, לזרוע המבצעת, ע”י הזרוע המחוקקת, את הכלים שיתנו לנו אפשרות להילחם מול אופי טרור קיצוני כזה, הם אינם קיימים היום בידינו.

חמ”ל בג”ץ

במהלך שנות ה-90 המשיך בית-המשפט העליון להעמיק את מעורבותו בסוגיות צבאיות – זכורה בעיקר פרשיית השבויים הלבנוניים שהוחזקו כדי לסייע בעניין רון ארד ושוחררו בהוראת בג”ץ – אבל הפריצה הגדולה התרחשה במהלך האינתיפאדה השנייה ומבצע ‘חומת מגן’.

במהלך המבצע, ובעוד הלחימה מתנהלת בשטח, הוגשו לא פחות מ-29 עתירות לבג”ץ. בכולן התנהלו דיונים במהלך הלחימה, כך שתוך כדי הקרבות נאלצו שלטונות הצבא לספק הסברים לבית-המשפט, לדווח באופן שוטף על המצב בשטח, להתמקח ולהזדקק לפשרות שונות עם עותרים פלסטיניים ועם שופטי בג”ץ.

ד”ר דוד זכריה, שחקר את השפעתו של בית-המשפט העליון על המלחמה בטרור, מציין כי “בכל העתירות התקיים דיון בדרך כלל תוך יום או יומיים מיום הגשתה בעוד הלחימה נמשכת. כשבין הכוחות הפועלים בשטח לבין הפרקליטים ונציגי הצבא המופיעים בדיון מתקיים קשר בלתי פוסק”. בספרו קולו הדק של הפיקולו, מסביר זכריה כי “מבחינה מטפורית אפשר לתאר את עבודתו של בית-המשפט העליון בעת המבצע כמעין חמ”ל הומניטרי או לשם הקיצור חמ”ל בג”ץ”.

Israeli president Reuven Rivlin seen with his Indian counterpart Pranab Mukherjee at the president's residence in Jerusalem on October 14, 2015. President Mukherjee is on a three-day visit to Israel and the Palestinian Authorities. October 14, 2015. Photo by Mark Neyman/GPO *** Local Caption *** ???? ?????? ?????? ???? ???? ???? ???? ?????? ??? ????? ???? ???? ??????? ????? ????????? ?? ???? ???? ??????'?, H.E. Mr. Pranab Mukherjee ??? ???? ?????? ?????? ??????
עטיפת ספרו של ד”ר דוד זכריה

עד כמה נכונה מטפורה זו יעידו דברים שנאמרו על-ידי אהרן ברק בפסק-דין שעסק בלחימה ברפיח במאי 2004, במהלך מבצע “קשת וענן”: “אל”מ מרדכי מסר לנו בעל-פה מידע … לעתים הוא ביקש שהות-מה כדי לעמוד על המתרחש בגזרת רפיח, תוך שהוא מתקשר לאנשיו בגזרה, אשר מסרו לו פרטים והוא מסרם לנו”. עבור אהרן ברק זו הייתה אולי חוויה מרטיטת נפש, אך עבור החיילים בשטח – שבהמולת הקרב ותחת אש נאלצו גם לספק דיווחים שוטפים לבית-המשפט העליון – זו הייתה חוויה שונה לגמרי.

ספרו של זכריה, הסוקר עשרות רבות של פסקי-דין משנות המאבק בטרור, מכיל למעשה ניתוח מקיף של האופן בו השפיע בית-המשפט העליון על פעולת הממשלה והצבא. בשלל הדוגמאות שהוא מביא, שאת חלקן נסקור להלן, ממחיש זכריה כיצד עצם ההתנהלות מול בית-המשפט במהלך הלחימה השפיעה בצורה עמוקה על המדיניות, גם במצבים בהם לא ניתן פסק-דין נגד המדינה.

זכריה מדגים כיצד מעביר בית-המשפט “מסרים” לרשויות בצבא, נותן הנחיות, ודואג לארגן פשרות מסוגים שונים בין העותרים הפלסטיניים לכוחות הביטחון, ובכך הוא משיג את מטרתו גם ללא הצורך בפסק-דין חלוט הזוכה לתהודה ציבורית. כפי שהסבירה השופטת דורנר בהרצאה: “יש מקרים בהם העתירה נדחית, אך בית-המשפט מכליל בהחלטתו הוראות פרקטיות המאפשרות לקבל באופן מלא או חלקי את דרישות העותרים”.

ממציאים חוקים בכנסיית המולד

המקרה המפורסם ביותר של מעורבות בלחימה במהלך מבצע ‘חומת מגן’ הוא המצור על כנסיית המולד בבית-לחם, בה התבצרו כ-50 מאנשי פת”ח עם למעלה מ-200 בני ערובה מבני המקום וכמרים. בשל רגישות המתחם לא פרצו כוחות צה”ל למקום, אך מנעו הכנסת מים ומזון לתוכו במטרה להפעיל לחץ על החוטפים.

אם מישהו חשב שצה”ל יוכל להתרכז בלחימה ובניסיון להגן על חיי בני-הערובה, טעות הייתה בידו: במקביל למשא-ומתן עם החוטפים, ניהלו גורמים בצה”ל משא-ומתן אחר לגמרי, הפעם עם בית-המשפט העליון, שדן בעתירות שהוגשו בנושא על-ידי עמותת הכנסייה ועל-ידי מושל בית-לחם וחברי-הכנסת טיבי וברכה. בעתירות אלו נידונו הוצאת גופות מן המתחם והעברת אספקה של מים ומזון לתוכו – במטרה “למלא את דיני המשפט הבינלאומי באשר להספקת מזון למבוקשים הנצורים”, בקשה שעצם הדיון בה מחזק את יכולת העמידה של הנצורים ומאריך שלא לצורך את הפעולה כולה.

ממרום שבתם כבג”ץ נחלצו השופטים לעזרה, והורו לצה”ל לאפשר פינוי גופות ולהתיר לחלק מבני-הערובה לצאת מהמתחם ולשוב לתוכו מצוידים במים ומזון, כאשר ברור לכל בר-דעת כי האספקה תגיע בסופו של דבר לידי הטרוריסטים המתבצרים. כך, בעוד הלחימה מתנהלת, וכאשר המצב בשטח שברירי ונתון לשינויים תכופים, ניהל בית-המשפט את החמ”ל ההומניטרי שלו והכתיב דרכי פעולה לצבא.

פרשיה זו חשפה תופעה מטרידה עוד יותר: בניגוד לנושאים מנהליים קלאסיים בהם עוסק בית-המשפט העליון, בנושא דיני המלחמה קיימים חוסרים בולטים בתיאוריות המשפטיות. במצב כזה לא רק שדרגי השטח בצבא מחוייבים לדווח ל”חמ”ל בג”ץ” על ההתפתחויות האחרונות בלחימה, אלא שבית-המשפט מפעיל “ביקורת שיפוטית” על בסיס תורות משפטיות שכלל אינן בנמצא.

אל”מ במיל’ דניאל רייזנר, שהיה ראש ענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית בזמן המבצע, מעיד כי הדיון המשפטי בזמן המצור לא התבסס כמעט על שום אדן משפטי מוכר. “הייתי בטרמינל לקראת נסיעה לאירופה במסגרת עבודה; ומנחם פינקלשטיין מדווח לי בטלפון הנייד שהוגשה עתירה לבג”ץ בגין המצור שהטלנו על המחבלים שהתבצרו בכנסיית המולד בבית לחם”, סיפר רייזנר בדיון שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה. בג”ץ הורה למדינה להשיב על שאלת החוקיות של מצור בזמן לחימה נגד טרור, ורייזנר נאלץ להשיב במקום.

“הנה אני בדרך לטיסה, ומן המשרד שואלים אותי בטלפון אם יש לי מושג איפה יש חומר רלוונטי לסוגיית מצור בזמן לחימה, בשעה שהחיילים ממתינים במצור. וכך, באותו לילה מטרמינל הנוסעים, אנו ממציאים, בשיחת טלפון נייד, תזה כלשהי בדבר האנלוגיות האפשריות הניתנות לגזירה מדיני המצור של דיני המלחמה הקלאסיים”, מספר רייזנר וחושף את הבלוף: “היום יש פסק-דין של בית-המשפט העליון בשיטת לחימה של מצור בזמן לחימה בטרור בכנסייה. פסק דין זה מבוסס על ‘מחקר’ משפטי שנעשה באלתור וביעף בלילה אחד, ושאין לי שום מושג אם הוא יעמוד אפילו בביקורת שלי עצמי, אם היא תימשך יומיים במקום ארבע שעות”.

לטענת רייזנר בג”ץ נהג כך באופן מודע ומתוכנן. “בית-המשפט עושה צעד אמיץ מאוד: הוא דורש מן המדינה להציג תזות, לפעמים בזמן אמת, על שאלות שהוא יודע מראש שאין עדיין שום מידע עליהן בשום מקום בעולם”, הוא מספר, ומעיד כי הנשיא ברק “היה אומר בשיחות רשמיות ולא רשמיות שהוא יודע שאין דין ושהוא רוצה שנפתח אותו בזמן אמת”.

כך, בעוד הלחימה מתנהלת בשטח, נאלץ צה”ל להתאים את עצמו לכללים חדשים המגבילים אותו, שנוצרים תוך כדי תנועה ושלא עמדו בפניו בשעת תכנון הפעולה. איך אפשר לשחק כדורגל כאשר באמצע ההתקפה השופט מחליט שמעכשיו אסור לבעוט ברגל ימין?

כך יצר בית-המשפט העליון נורמות חדשות במלחמה בטרור, שאולי העניקו לשופטי ישראל את היוקרה הבינלאומית שהם מתהדרים בה כל כך, אך גם הפכו את מאבקה של ישראל בטרור לקשה יותר ויותר. בית-המשפט הגביל באופן משמעותי את יכולות החקירה של השב”כ; אסר על צה”ל להשתמש ב’נוהל שכן’ (“אתה לא יודע איך מחר הכפר יתייחס אליו, הוא נתפס כמשתף פעולה”); הטיל מגבלות קשות על מדיניות הסיכולים הממוקדים של הצבא; חייב הצבת שולחנות אוכל במתקני מעצר (“ההסבר שניתן לנו כי האסירים יפרקו את השולחנו ויעשו בהם שימוש הפוגע בביטחון – אינו משכנע”); וחייב את לשכת העיתונות הממשלתית להנפיק תעודות עיתונאי לעיתונאים פלסטיניים (“מלאכת האיזון בין שיקולי הביטוי והמידע לבין שיקולי הביטחון לא נעשה כלל”), ועוד כהנה וכהנה. המשותף לכל הוא דיון תאורטי במצבי לחימה קשים, ללא נשיאה באחריות על התוצאות.

איך התגאתה פעם השופטת דליה דורנר? “אין בעולם עוד בית-משפט עליון הדן במקרים כאלה”.

1024px-Bethlehem_BW_10
מקום לידתו של המשפט הבינלאומי . כנסיית המולד בבית לחם. צילום: Berthold Werner at wikivoyage shared CC BY-SA 3.0

שיקולים זרים?

בכמה מהמקרים נחשפת תופעה מטרידה אף יותר. לא רק ששופטי בג”ץ לא נדרשו לתת דין-וחשבון בפני הציבור בישראל, אלא שלמעשה הם פעלו לרצות בכלל את הקהילה המשפטית הבינלאומית.

במסגרת המאמצים להביא לשחרורו של רון ארד, חטפו כוחות צה”ל כמה פעילי חיזבאללה בכירים, ביניהם חוטפיו של ארד, מוסטפא דיראני ועבד על-כרים עובייד. לאחר שהם השלימו את ריצוי העונש שנגזר עליהם בבית-המשפט, המשיכה ישראל להחזיק בהם במעצר מנהלי, בצווים שתוקפם הוארך מפעם לפעם. העניין הגיע, כמובן, לדיון בבג”ץ בהרכב בראשות אהרן ברק, שפסק בפשטות כי ישראל רשאית להחזיק בשבויים. על-פי עדויות שמביא דניאל פרידמן בספרו “הארנק והחרב” (עמוד 239), מה שקרה בהמשך הוא לא פחות ממאלף:

פרסום פסק הדין היכה את הקהילה המשפטית הבינלאומית בתדהמה, ולדברי דורנר שבדיוק שהתה בארצות הברית … “היה לשיחת היום בקהילה הבינלאומית”. ברק נלחץ מעצמת הביקורת, ושלמה לוין, המשנה לנשיא אישר דיון נוסף לפני תשעה שופטים.

בדיון השני ברק כבר ידע מה צריך לפסוק. כפי שמסביר פרידמן, “ברק שינה את עמדתו, כתב פסק דין המבטל את פסק דינו הקודם, שלל את השימוש בעצירים כקלפי מיקוח וקבע שאין לשר הביטחון סמכות להורות על מעצר מנהלי של מי שלא נשקפת ממנו סכנה”.

דינמיקה דומה ליוותה גם את פסיקת בית-המשפט העליון בנוגע ל’סיכולים ממוקדים’. מדיניות הסיכולים מן האוויר של צה”ל הותקפה רבות בעולם והגיעה כמובן לדיון בבג”ץ. בפסק-דין שניתן ב-29 בינואר 2002, על-ידי השופטים מצא, חשין ולוי, נדחתה העתירה על הסף בנימוק המתבקש כי “ברירת אמצעי הלחימה בהם פועלים המשיבים במטרה לסכל מבעוד מועד פיגועי טרור רצחניים אינם מן הנושאים שבית משפט זה יראה מקום להתערב בהם”.

פסק-דין זה היה אמור לסתום את הגולל על הניסיון לחסל את הסיכולים הממוקדים. שהרי כלל ידוע הוא שאין “סיבוב שני” בבג”ץ ומה שנפסק כבר בערכאה העליונה של מערכת המשפט בישראל אמור להיחשב כתקדים מחייב. אך מה לאהרן ברק ולכללים פורמליסטיים שכאלה? כשלושה חודשים לאחר שניתן פסק הדין, נידונה שוב מדיניות הסיכולים בבג”ץ, אלא שלמרבה ההפתעה במקום לדחות את העתירה בנימוק שכבר ישנו “מעשה בית-דין”, החליט ברק לדון בסוגיה. הפעם ברק לא לקח סיכונים והוביל בעצמו את ההרכב. להפתעת כל הנוכחים באולם, מיד עם פתיחת הדיון הקריא ברק החלטה – אותה הכין מראש – הדורשת מנציגי הצבא והמדינה להשיב על שאלות משפטיות מפורטות וסבוכות באשר לחוקיות הסיכולים, דבר שהעיד על כוונתו לדון בסוגיה בעומק ולהתערב במדיניות בנושא.

שי ניצן, שייצג אז את המדינה זיהה מיד שיש כאן שינוי בעמדת בית המשפט, וסיפר: “נבוכתי מעט כי לא יכולתי להשיב כראוי לאלתר ועל כן ביקשנו לקבל ארכה להכנת התשובות. לנוכח בקשתנו מסר לנו הנשיא ברק את ההחלטה הכתובה והמוכנה זה כבר של שלושת השופטים, החלטה שכתבו עוד לפני שירדו לאולם המשפט”.

הפעם, קיבל ברק את מבוקשו. למרות שהוא לא אסר זאת לחלוטין, הוטלו על הסיכולים הממוקדים מגבלות וסייגים, שצמצמו באופן משמעותי את השימוש בהם. תחת זאת, מעדיף צה”ל לשלוח במקרים רבים כוחות קרקעיים המסכנים את חייהם בפעולות מורכבות בשטח עוין.

An Israeli Apache helicopter shoots a missile over the Gaza Strip as seen from Israel's border with Gaza on July 9, 2014, on the second day of Operation Protective Edge. Photo by Edi Israel/Flash90 *** Local Caption *** ???? ??? ???? ??? ???? ??? ????? ??? ???? ??? ???? ??"? ???? ????? ??? ???? ???
הגבלות קשות על הפעילות. מסוקי בתקיפה. צילום: אדי ישראל /פלאש90

ההשפעה השקטה

מעורבותו של בית-המשפט העליון בהחלטות ובלחימה היא מקיפה הרבה יותר ממה שמתועד בהחלטות ובפסקי-דין פורמליים. כפי שמסביר זכריה באריכות בספרו, בית-המשפט מסוגל לשנות החלטות של דרגי הביצוע באמצעות מגוון כלים, הכוללים תזמון דיונים, הערות בעל-פה בבית-המשפט, רמיזות ו”המלצות” הנכללות בפסק-הדין, דרישה בין הצדדים להתפשר תוך התערבות באופי הפשרה ויישומה, ועוד. “בית המשפט אינו רואה קושי במעורבות זו המוליכה את המדינה, עקב בצד אגודל, אל התוצאה שבה הוא מעוניין” (עמוד 54).

אחת הדוגמאות הידועות בעניין זה היא מסמוס החלטתו של ראש-הממשלה נתניהו לסגור את האוריינט האוס, “שגרירות” הרשות הפלסטינית במזרח ירושלים בשנת 1999. באמצעות שליטתו בלוח-הזמנים של הדיונים, פעל בית-המשפט בשקט וביעילות. ב-9 במאי החליט נתניהו לסגור את המבנה, ב-11 הוגשה עתירה וניתן צו-ביניים. אך הדיון הראשון נקבע רק ל-30 במאי. בינתיים, ב-17 במאי, התקיימו בחירות, הממשלה התחלפה, והאוריינט האוס נותר על כנו.

במקרה אחר ביקש הצבא לסגור יותר ממאה חנויות ברחוב השלאלה הקטנה בחברון. בסדרה של החלטות והמלצות הורה בית-המשפט למדינה לבדוק שוב ושוב את עמדתה. כך שבסופו של דבר – לאחר שהמדינה צמצמה את מספר החנויות הנסגרות בכל פעם, ולאחר שבית-המשפט הורה לבחון את “פתיחתן מחדש של ארבע-עשרה חנויות בצומת הבנקים” – נסגרו 9 חנויות בלבד. (עמוד 59).

הדינמיקה הזו בולטת עוד יותר באופן שבו טיפל בג”ץ בסוגיית הריסת בתים, שהפכה לאקטואלית שוב בזמן זה. במשך שנים רבות נהג הצבא להרוס בתי מחבלים ומשפחותיהם כצעד ענישתי ומרתיע, כחלק מהאמצעים במאבק בטרור ובתמריצים הסביבתיים שלו. מדיניות זו, שעיקרה פגיעה בסביבתו של המחבל, לא הייתה אהובה על ארגוני זכויות האדם ועל נשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק. אך לרוע המזל, החוק בישראל התיר זאת, וברק נאלץ לבלוע את הצפרדע:

אנו פוסקים לפי החוק אבל אני אוכל את עצמי יום יום שעה שעה. הייתי שמח שהכנסת הייתה מתערבת ואומרת שאסור להרוס בתים. (‘הארץ‘ 20.6.2003)

לא עברו ימים רבים ונקרתה בפני ברק הזדמנות לעשות מעשה. במהלך שנת 2004 הקים הצבא ועדה שנועדה לבחון את האפקטיביות של הריסות הבתים ולדון בחלופות שונות. כאשר בדצמבר 2004 התקיים דיון נוסף באחת העתירות בנושא, ניצל ברק את ההזדמנות להעביר למערכת הביטחון מסר ברור. כפי שסיפר פרקליט שנכח בדיון לזכריה, בתחילת הדיון פנה ברק לנציג המדינה ושאל האם “הוא מודע להלכי הרוח של בית המשפט”? לאחר שהלה השיב בחיוב, המשיך ברק והסביר כי כיום הוא “רואה טעם רב בדעת המיעוט של השופט חשין בסוגיית הריסת הבתים”. חשין התנגד בעתירות קודמות להריסה. דינמיקה דומה התרחשה בעתירה נוספת מטעם ארגון ‘עדאלה’, שעסקה בסמכויות הצבא להרוס בתים לצורכי לחימה.

כך, העתירות אמנם נדחו, אך המסר נקלט היטב בצבא, והוועדה החליטה בסופו של דבר להמליץ לצבא לחדול מהריסות הבתים (עמוד 63). השופט מצא תיאר את ההתנהלות הזו במילים קצרות וקולעות:

התקווה שלנו השופטים היא שהמדינה תבין ותעשה מעשה. כאשר בית המשפט העליון נותן חבל למדינה זה לא מפני שבית המשפט סבור שהמדינה נוהגת כיאות, אלא מפני שנכון יותר שהמדינה תתקן בעצמה את העוול. (נעמי לויצקי, ‘העליונים’, עמ’ 131)

A Palestinian man looks at Israeli security forces standing guard after the demolition of a family house built without a municipality permit in the east Jerusalem neighbourhood of Al-Tur on April 24, 2013. Photo by Sliman Khader/Flash90 *** Local Caption *** ??????? ???????? ?????? ????? ?? ??? ?????? ?????? ????? ??? ????? ???? ??????? ???? ??????? ??? ???? ????? ???? ??? ???? ????
“אני אוכל את עצמי יום יום שעה שעה” הריסת בתים. צילום: סלימאן קדר /פלאש90

שליטה בשטח

באמצעות אסטרטגיית הערות האגב יצר בג”ץ מערך שלם של פיקוח ושליטה בהתנהגותם של חיילי צה”ל בשטח והפצת הנחיות מבית-הספר ה”הומניטרי” לדרגים הלוחמים, כמו היו חיילי או”ם “משכיני שלום” או כוחות בטחון אזרחיים. כפי שהבהיר אהרן ברק בפסק דין שפורסם בשנת 1982, בתחילת דרכו כשופט עליון: “כל חייל ישראלי נושא עמו בתרמילו את כללי המשפט הבינלאומי הפומבי המנהגי, שעניינם דיני המלחמה”. כל מי שמכיר את מערך הייעוץ המשפטי הקרבי שמוצמד היום לכל מח”ט בלחימה, יודע שהמשפט הזה כלל אינו מטפורה.

בלא מעט עתירות מטעם ארגוני זכויות אדם הקפיד בית-המשפט לבחון את האופן שבו מתדרך הצבא את הלוחמים ומה רמת המודעות שלהם לדרישות הדין הבינלאומי. כך, בעיצומה של הלחימה במהלך מבצע חומת מגן, דחה בית-המשפט עתירה של ‘רופאים לזכויות אדם’, אך הורה לצבא “לחזור ולהציג בפני הכוחות הלוחמים עד לדרג החייל הבודד בשטח” את ההנחיות ההומניטריות “תוך מתן הנחיות קונקרטיות שימנעו ככל הניתן אף במצבים קשים פעילות שאינה מתיישבת עלם כללי הסיוע ההומניטרי”.

במקרה אחר – גם הוא תוך כדי לחימה – הבהיר בג”ץ כי “פעילות צבאית בהתאם לכללים ההומניטריים של המשפט הבינלאומי מחייבת שינון כללי ההתנהגות והפנמתם בכל הגייסות הלוחמים, מהרמטכ”ל ועד לטוראי”, ואף הנחה את הצבא להקצות משאבים במהלך הלחימה לפתרון בעיותיה של האוכלוסייה האזרחית באמצעות מינוי “קצין בכיר מטעמו אשר יעמוד בקשר ישיר עם הגופים העותרים”, אשר ידון עמם בעניינים הומניטריים.

לעתים מתברר כי זו למעשה הייתה מטרתם של העותרים הפלסטיניים וארגוני זכויות האדם: העמקת הפיקוח והשליטה של בית-המשפט על הצבא והטלת חובות אזרחיות על הלוחמים בשטח, מעשים שבאופן בלתע-נמנע יפגעו ביכולת הלחימה של הכוחות. כך, למשל, התברר באחת העתירות כי כל שרצו העותרים היה לחייב את “המדינה במתן הסבר”, וממילא “משניתן ההסבר שבגדרו הובהר כי חיילי צה”ל הונחו לפעול על-פי הכללים ההומניטריים, וכי הם אף פועלים כך, הרי שיש לדחות את העתירות”.

שום דבר מזה לא קורה בטעות. השופטים מודעים היטב לתפקידם במשחק, ולעובדה כי הם משמשים כמעין “מחנכים” או מנהיגים רוחניים של העם, תוך התערבות בנושאים שמטבע הדברים אינם נוגעים לעבודתו של שופט. כך למשל ציין בפירוש השופט רובינשטיין בפסקדין שעסק במבצע ‘עפרת יצוקה’:

לא אחת תפקידו של בית המשפט בכגון דא הוא דרבון לקיום הוראות המשפט הישראלי והבינלאומי ומעקב גם מתוך ידיעה ושכנוע שהרשויות מחויבות ללא מחלוקת למתוה המשפטי, אך מתוך המבט השיפוטי האמון על תמונה כוללת. על כן יש טעם מתמיד בביקורת שיפוטית.

IDF SOLDIERS IN BEIT LEHEM, DURING OPERATION "DEFENCE SHIELD" FOR ELIMINATION OF PALESTINIAN TERROR. îáöò "çåîú îâï", ìçéñåì åäøéñú úùúéåú äèøåø áøùåú äôìùúéðéú ò"é ëåçåú öä"ì. áöéìåí, ôòéìåú çééìé öä"ì áøçåáåú äòéø áéú ìçí.
נושאים בתרמילם את כללי הדין הבינלאומי. חיילי צה”ל בפעילות במהלך מצע חומת מגן. צילום: עופר יצהר לע”מ

איחוד משפחות על המדף

גל הפיגועים האחרון מזכה אותנו בתזכורת נוספת לחדירתו המזיקה של בג”צ לעניינים שבהם הבנתו המקצועית דלה ועצם התערבותו מסוכנת.

מוהנד חליל סלם אלעוקבי, שרצח את סמל עומרי לוי בפיגוע בבאר-שבע בשבוע שעבר, הוא דוגמא חיה לסכנות שבמעורבות בג”ץ. אלעוקבי, המתגורר בעיירה הבדואית חורה, הוא בנם של בדואי ישראלי ואם עזתית, שזכתה באזרחות ישראלית, במה שמכונה “איחוד משפחות”.

במשך שנים רבות, יכלו פלסטינים תושבי יו”ש לקבל אזרחות ישראלית באמצעות נישואין עם בן או בת זוג ישראליים. כמו אמו של אלעוקבי – שנישאה לבחיר ליבה בעל הת.ז. הכחולה – רבים ניצלו את האפשרות החוקית הזו כדי לשדרג את מעמדם ולחיות בישראל מוכת הקצבאות והאפליה המתקנת.

אך כמו אלעוקבי, גם רבים ממאוחדי המשפחות שלחו ידם בטרור. רבים מערביי ישראל נעצרו במשך שנות הטרור הקשות בשל מעורבותם בפיגועי התופת כמחבלים או כסייענים. בשנת 2006 חשף השב”כ כי למעלה מ-40% מערביי ישראל שהיו מעורבים בטרור הם פלסטינים שניצלו את איחוד המשפחות. מגמה זו נמשכת גם כיום. על-פי הערכות משרד הפנים, כ-70 אחוז מהמפגעים הפועלים בגל הטרור האחרון פעלו תחת השפעה חזקה של משפחתם, ובמקרים רבים מאוד מדובר במשפחות בהן אחד מבני הזוג הוא פלסטיני מיהודה ושומרון או מירדן שזכה לאזרחות מכוח איחוד המשפחות.

לאחר שהכירה ממשלת ישראל בסכנה (לא לפני שמחבל אזרח ישראל מאיחוד משפחות פוצץ עצמו במסעדת ‘מצא’ בחיפה בשנת 2002), הוחלט לאסור על איחוד המשפחות. אך כמו כל החלטה שנועדה להגן על חייהם של אזרחי ישראל, גם כאן הזדרזו החשודים הקבועים לעתור לבג”ץ (עדאלה, זהבה גלאון ואחרים), וגם כאן ניתנה הזדמנות לאהרן ברק להתפייט בנאורות: “זכותו של בן הזוג הישראלי לחיי משפחה פירושה זכותו לממש את חיי המשפחה עם בן זוגו בישראל. שם ביתו, שם קהילתו שם רשמיו ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים”, לסיכום הוסיף ברק: “אין לקיים דמוקרטיה וזכויות אדם מבלי ליטול סיכונים”.

אמנם, בפעם הזו נדחתה בדוחק עמדתו של ברק, וברוב של 6 נגד 5 התקבלה עמדתו של השופט חשין שאישר את החוק (“השופט אהרן ברק מוכן שיתפוצצו 50-30 אנשים אבל שיהיו זכויות אדם. אני לא מוכן”), אך זאת רק באופן זמני: החוק עבר רק מכיוון שהוגדר כ”הוראת שעה” אותה יש להאריך מדי שנה.

כך שומרים לעצמם שופטי בית-המשפט העליון את הסמכות העליונה לעצב את מדיניות ההגירה והביטחון של ישראל. בימי שקט ורגיעה, כאשר “אופק מדיני” ייראה באופק, עשוי בית-המשפט לקבוע כי אין יותר הצדקה למנוע את איחוד המשפחות, ולבטל את החוק. הכל תלוי בזהותם של השופטים באותה עת, בהשקפת עולמם ומוכנותם ליטול סיכונים למען “זכויות האדם”. באחריות ממילא לא הם נושאים.

בסיכומו של דבר, במסגרת ניהול הסיכונים שלו, בג”ץ נמצא במאזן שלילי עד אימה. לבני משפחת חטואל ניתן להוסיף עוד שורה ארוכה של נפגעים וקרבנות שחירפו נפשם על קדושתם של תנאים משפטיים בלתי אפשריים.

כפי שסיכם בכאב דב ורדי, אביו של החייל מורן ורדי, שנהרג בעת מעצר מבוקשים במחנה פליטים בשכם בשנת 2004: “המסקנה המתבקשת… זה שמורן לא היה צריך להיהרג. אם המח”ט היה מאפשר להם ‘להשחיל’ טיל על המבנה, הסיפור הזה היה נגמר אחרת”. והוסיף: “יש מערכת משפטית שמסכנת לו את הדרגות. מה יצא בסוף? כישלון. זה עלה בחיים של מורן, פצוע קשה שיושב בכסא גלגלים ושני פצועים נוספים”.

“כמובן שאת מורן לא נוכל להחזיר”, מסכם ורדי, “אבל צריך להציל חיילים נוספים, צריך לשנות את נוהל הקרב הזה. הנהלים הללו, הסייגים, הפחד כל הזמן שהולכים לבג”ץ, לא מאפשרים לחיילים בסוג כזה של לחימה לבצע את משימתם”.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

32 תגובות למאמר

  1. השאלה היא מדוע אין השופטים נושאים באחריות לשיפוט קלוקל שעולה בחיי אדם. מדוע למשל הגב’ פרוקצ’יה לא הועמדה לדין על שיפוט רשלני שהוביל בבירור לטבח אכזר? כיצד זה שיש פה קבוצה של אנשים שלוקחת החלטות הרות גורל אך אינה נושאת באחריות לתוצאות החלטותיה? מה יהיה עם הדיקטטורה המשפטית המחליאה הזו? מי ישים לזה סוף

  2. מזעזע. פשוט מזעזע. לדעתי יש לנהל קמפיין ציבורי שידרוש אחת מהשתיים: או שבית המשפט יגביל את עצמו לנושאים של פרשנות משפטית נטו עפ”י החוק, בלי “סבירות”, מידתיות” ושאר ירקות שאינם מעניינם של השופטים, או לחילופין לקבוע בחוק שהשופטים אחראים משפטית לתוצאות החלטותיהם. כמובן שהאפשרות השניה היא אבסורדית לגבי מערכת משפטית נורמלית, אבל היא רק תדגיש עד כמה המערכת הזו מעוותת אצלנו.

  3. אני חושב ובטוח בכך שכל מה שנכתב במאמר המצוין נכון מאוד אולם את האשמה להפקרות ולטרור המשפטי של בג”צ נגד האינטרסים והבטחון של הציבור בישראל היא באשמת כל ממשלות הימין שבמשך שנים רבות מידי איפשרו לבג”צ להתערב בהחלטות פוליטיות מדיניות צבאיות ובסכסוכי קרקעות בין יהודים וערבים ביהודה ושומרו כמו כן ממשלות ישראל אשמה בכך שלא שינתה את תהליך בחירת שופטי בג”צ שפועלת בשיטת חבר מביא חבר ולפי אגנדה מאוד ברורה של שמאל קיצוני כמו במקרה הסירוב של אהרון ברק למינויה של פרופסור רות גבינזון לעליון בנימוק שהיא לא באגנדה שלו!!,,,,,,
    ממשלות ישראל אשמה בכך שאיפשרה במשך זמן רב לארגוני שמאל קיצוניים שממומנים בכסף זר במיליוני יורו בשנה ממדינות בעולם ומקרנות אנטישמיות וערביות להשתולל ולהפעיל טרור מדיני וצבאי כדי לכבול את ידי הממשלה הן מבחינה מדינית והן מבחינה צבאית לפעול כדי להגן על המדינה ואזרחיה מפני הטרור הרצחני “הבלסטיזי” ולהגיש עתירות סרק לבג”צ נגד המדינה ונגד כל סממן יהודי ושכל מטרתם היחידה של אותם ארגוני שמאל קיצוניים היא פגיעה והפיכת מדינת ישראל ממדינה יהודית וציונית למדינת כל אזרחיה שבה היהודים יהיו מיעוט במדינתם וארצם,,,,לכן צריך קודם כל לבוא בטענות אשמה אל כל ממשלות הימין שנבחרו ולא ידעו למשול לפי האידיאולוגיה שלהם לפני שבאים בטענות לבג”צ!!!,,,

    1. אני חושב שעל כל אזרח או משפחתו של כל יהודי שנפגע או נרצח ממעשה טרור וחבלה שנגרם עקב פיגוע מהטרור ערבי/מוסלמי כתוצאה מהתערבות ומהחלטות בג”צ בנושא המלחמה בטרור הערבי/מוסלמי לתבוע לדין באופן אישי תביעת ניזיקין את אותו שופט בג”צ באחריות עקיפה לאסונם שנגרם על ידי פסיקתו של אותו שופט בג”צ,,,
      הגיע הזמן ששופטי בג”צ המנותקים ושאינם נושאים באחריות כלשהיא להחלטותיהם בנושאים שאינם נוגעים אליהם כגון מלחמה בטרור ובטחון יתחילו לשאת באחריות לכך,,,
      כנ”ל צריכים לעשות אזרחי המדינה שסובלים מהחלטות שופטי בג”צ בהקשר למהגרי העבודה והמסתננים הבלתי חוקיים

  4. בתי המשפט המוליכים “נאורות” שמתאימה ונכונה לדמוקרטיות מערביות ולפרטים החיים בהם שגדלו ןחונכו על ערכים של חופש דת דיעה וכדומההם בעצם אחת הסכנות הגדולות ביותר לדמוקרטיות האלו. הניצול של מהגרי העבודה לארצות המעקב את הערכים המערביים תוך שימוש מאסיבי בבתי המשפט יחריבו את הדמוקרטיות ובכללן ישראל. הסכנה הגדולה ביותר לישראל אינה שכנינו צמאי הדם אלא נאורות המשפט ובג”צ בראשו. לפיכך חובה בשלב ראשון לאפשר לתבוע שופטים על גרימת נזק ולשפוט אותם על ידי גוף שאיננו בתי המשפט.

  5. כל המאמר מחטיא את מהות הדמוקרטיה והאיזונים. כאשר חיילים פועלים בטווח אזרחי הם מחויבים לעקרונות השלטון התקין והמשפט הישראלי והבינלאומי.

    טוב שמערכת המשפט מייצרת בלמים ומציבה כללים להתנהגות השלטון. זה תפקידה וזה חלקה בחברה דמוקרטית

    1. לאורי אף אחד לא חולק על הדברים שאמרת אכן חיילים צריכים להתנהג לעקרונות השלטון התקין והמשפט הישראלי ומערכת המשפט צריכה לייצר בלמים שלא יעברו עליהם. אבל הטענה העיקרית היא שמערכת המשפט כלל לא עסוקה בלייצר בלמים שלא יעברו על שלטון החוק אלא בייצור חוקים חדשים כנגד דעת המחוקק באמתלאות שונות ומשונות וזה בהחלט לא תפקידם. להפך במסגרת האיזונים והבלמים במידה ומערכת המשפט חורגת מתפקידה צריך לבלום אותה בדיוק כמו כל מערכת שחורגת מתפקידה.מהות הדמוקרטיה ששום ראשות שילטונית לא תחרוג מתפקידה חלה גם על מערכת המשפט.

    2. לאיך יצליחו להכיר ולהשתדך בניהם ולחיי החברה של העבריינים מהגרי העבודה והמסתננים הבלתי חוקיים כאשר הוא פסל את החוק למניעת מסתננים וכליאתם במתקן “חולות” על חשבון אזרחי המדינה זה לא מערכת משפטית יוצרת בלמים כדבריך,,
      וכאשר בג”צ דן ושופט בעתירות הסרק של ארגוני השמאל שמייצגים ערבים על סכסוכי אדמות ביהודה ושומרון ופוסק לטובת הערבים מבלי שהערבים יצטרכו להביא הוכחות לתביעתם אפילו אם היהודי התגורר באדמתו שלושים שנה זה לא מערכת משפטית שיוצרת בלמים,,,וכנ”ל לגבי אפלית בג”צ מול מבנים בלתי חוקיים כאשר זה מדובר בערבים בג”צ דוחה את ההריסה ונותן סעד לערבי אולם כאשר מדובר ביהודים בג”צ מורה מיד בלי היסוס להרוס זה לא מערכת משפטית שמייצרת בלמים כדבריך
      ואשר שיטת בחירת שופטי בית המשפט העליון זה בשיטת חבר מביא חבר ולפי אגנדה מאוד ברורה של שמאל קיצוני כמו שאמר אהרון ברק כאשר סירב והתנגד למינויה של פרופסור רות גבינזון לעליון בטענה שהיא לא באגנדה שלו זה לא מערכת משפטית שיוצרת בלמים כדבריך!!!

    3. כח מוחלט משחית, ואין זה משנה מה ההגדרה שלו, בלם, איזון וכו’ בית המשפט העמיד עצמו מעל כל הגופים, מעל השכל הישר, ומעל החוק מפני שהוא נטל לעצמו אפשרות לפרשנות עצמית בלתי מוגבלת לחוק בהתאם להשקפתו הפוליטית. אין בעיה עם בלם , איזון, אבל בתנאי שכוחו לא יהיה מוחלט אלא בחירת השופטים תהיה על ידי נציגי העם כלומר הכנסת ושכל שופט יעמוד לביקורת של בחירה אחת ל6 שנים. אין לי בעיה אם בית משפט שנבחר על ידי הכנסת או גוף משותף רחב של שופטים מחוזיים [הם מכירים מצוין את הקולגות שלהם ]ווועדת חוקה של הכנסת. מי שנבחר לנצח ולא משנה מה יעשה ומה יגיד, ועל ידי גוף מצומצם הנשלט על ידי חבר שמביא חבר הופך בהכרח למושחת שאין לו בעיה להוליך את עם ישראל להתאבדות קולקטיבית. .

  6. נכון שבג”ץ ירד מהפסים,אך לעניות דעתי אשמה בכך ההנהגה הנבחרת שלא רוצה לקחת אחריות ומתחבאת מאחורי בג”ץ

    ב-1951 בג”ץ פסק להחזיר את עקורי איקרית ובירעם לכפריהם,אותם עזבו ב 1948

    בן גוריון מעולם לא יישם את ההחלטה וכך המצב עד היום

    בג”ץ יכול רק לדבר,והדבר תלוי ברשות המבצעת אם ליישם או לא

    לממשלה הנבחרת ע”י העם יש יותר כוח מוסרי,מבג”ץ שאינו נבחר ומייצג קליקה מצומצמת.אם הממשלה לא לוקחת אחריות-בג”ץ ממלא את הוואקום

  7. ולחשוב שחיי החיילים בסכנה בגלל בית המשפט העליון עם ״ הכל שפיט״ שלו פשוט שערוריה.
    אז אולי נכון שצריך לעשות חומת מגן משפטית.
    לטיפולך איילת שקד

  8. נורא פשטני. כל מאוד להאשים את מערכת המשפט. גם קל כשצריך לרוץ ולבקש את הגנתה. צביעות.
    להתמודד עם מורכבות של שאלות חס וחלילה. להרוס בתים של אנשים לא קשורים. אם זה הייתה אתה לא היה מקובל עליך. יש את העם הנבחר. ויש את הגזעים הנחותיים. שכחתי גם השואה זה באשמת הפלסטינאים

    1. למה להקליד את דף המסרים באופן ידני? זה יוצר המון שגיאות כתיב. בפעם הבאה רק העתק+הדבק.

  9. מאז 2009 נתניהו ראש הממשלה. בכל השנים הללו וגם באלה שעוד יבואו, אין שר משפטים מהליכוד. היועמ”ש מתמנה דרך “ועדת איתור”, אשר למפלגת השלטון אין שום השפעה עליה. גם בועדה למינוי שופטים הליכוד השפעתו של הליכוד שואפת לאפס. נתניהו מזניח שוב ושוב, כנראה במתכוון, את מערכת המשפט ואף אינו עושה דבר, כאשר הוגש, למשל, הדוח של הועדה בראשות השופט העליון המנוח, אדמונד לוי, בענין מעמד ההתנחלויות. אז מה רוצים מ”מערכת המשפט”? ראש הממשלה מאפשר לה עוד ועוד עוצמה וסמכויות, והיא לוקחת. את השבון התנהגות נתניהו, כרגיל, הציבור משלם

  10. מסוכן להחליש מדי את מערכת המשפט. כל דיקטטורה מתחילה בהפיכת מערכת המשפט לכלי של רדיפת ‘אויביה’. זכורים היטב כל משפטי הראווה במדינות הקומוניסטיות, בחוסר יכולתה ורצונה של מערכת המשפט הגרמנית להגן על אזרחי גרמניה ממוצא יהודי וכו’.
    גם בארץ, לו מערכת המשפט הייתה פועלת כהלכה בתקופת אלטלנה ברור שכלו ומי שירה על המסכנים שקפצו מהספינה הטובעת, ומי שנתן את הוראה, היה אמור לשבת שנים ארוכות בכלא. יריה על אנשים במים מוגדרת כפשע מלחמה חמור בכל חוק בינ’ל. לצערנו, בן גוריון ומפאי לא הוגבלו כלל מהמחשבה איך יגיב בית המשפט

    הצרה היא שבגץ מתייחס לטרוריסטים או כפושעים פליליים רגילים שחשוב להגן על זכויותיהם או כלוחמים בצבאה של מדינה נאורה המגבילה עצמה בחוקי מלחמה מודרנים. אין לו בכלל מערכת חשיבה וכללים להתייחסות אל טרוריסטים חסרי כל מעצורים כאויבים מסוכנים.
    בכלל, קשה להם להגדיר מישהו או משהו כאויב מסוכן שיש להילחם בו באמצעים חמורים (פרט לימין ‘הלא דמוקרטי’ המנסה להצר את צעדיהם).

    נוכל רק לחכות לגאונים משפטיים שיצליחו לחדור לבית המשפט העליון ולשנותו מבפנים. כמו שעשה אהרון ברק

  11. אני מבקש להציג אפשרות, הנובעת מזוית ראיה קצת שונה ממה שניתן להבין מהמאמר.
    במאמר נכתב על פעילות מבצעית של חיילי צה”ל, תוך כדי סיכון ביטחוני עצום, אשר במהלכה בית המשפט העליון דורש מהם מידע עקב עתירה שהוגשה לו מטעם מי שידועים, למרות שלא הוכרזו רשמית, כאויבי מדינת ישראל בכלל והיהודים היושבים בה בפרט.
    שופטי בג”צ יודעים היטב שדרישתם למידע והסברים בעת הלחימה מהוה סיכון לחיילים (שאף אחד מהם אינו בנו או בנה של שופט/ת בג”צ, ולכן הזילזול הגדול בביטחונם), והמידע שנמסר בדיון המשפטי הינו מידע ביטחוני שעצם קיומו מחוץ לצבא מהוה סיכון ממשי ומיידי לחיילי צה”ל ולאזרחי מדינת ישראל.
    ופה רמזתי על אפשרות שיש לממשלת ישראל להתמודד עם דרישת שופטי בג”צ להשתתף בהחלטות שאינן בתחום סמכותם כלל. כל שעל נציגי הממשלה לעשות, ובכללם הממונה על הביטחון במשרד הביטחון והצנזור/ית הראשי/ת, הוא להודיע בדיון שהמידע הנדרש הינו בגדר סודי ביותר, והמקורות לו הינם חיילים מיחידות מסווגות שאין היתר לחשוף את המידע משום שזה יחשוף את עצם קיום היחידות ודרך פעולתן, ויעמיד בסכנה את ביטחון המדינה ותושביה. על כן, המידע הנדרש אינו מאפשר דיון נאות בעת הזו, אלא רק בעוד 30 שנה, אם יוחלט אז ע”י הממונה על הביטחון שניתן ללא כל חשש לחשוף את המידע.
    כעת שופטי בג”צ יוכלו להמתין 30 שנה עד למועד הדיון הבא. עד אז, שישתו מים קרים וימתינו בסבלנות.
    עם זאת, במידה ושופטי בג”צ יתעקשו ויחייבו את צה”ל ומשרד הביטחון לספק להם מידע מסווג, הרי שיש לעצור אותם מיידית באשמת ריגול חמור בעת מלחמה. מי שיודע מהו המחיר שמשלם מרגל בעת מלחמה יבין מה ירתיע את שופטי בג”צ.
    ———
    כעת נשאלת השאלה מדוע ממשלות ישראל לדורותיהן לא טרחו להפעיל אפשרות זו, ובכך להציל את בנות משפחת חטואל, את מורן ורדי ועוד רבים וטובים (שוב, אף אחד מהם אינו בן של שופט בג”צ)? האם ממשלות ישראל העדיפו אקטיביזם שיפוטי, כי זה מסיר מהפוליטיקאים את האחריות לכישלון, או את הסיכון להישפט בהאג?

  12. לגבי משפחת חטואל זה פשוט שקר גס! והעובדה שבוגי היה אז רמטכ”ל וחיפש תירוץ עלוב כ”כ כדי להתנער מאחריות החטיבה… פשוט מעצבן אותי עוד יותר. אני צפיתי בסרטון המלא של הפיגוע במילואים בחטיבה 40 חפני אי אלו שנים. המחבלים עמדו לצד הכביש, חשופים לחלוטין, אף אחד לא הפריע להם ורק אחרי דקות ארוכות לאחר שרצחו המשפחה, הגיעו לשם חיילי החטיבה בג’יפים וחיסלו אותם. לא קשור לשום בתים ושום נעליים. פשוט התסה שקרית שהכתב עושה כאן למצהלות ימין קיצוני משולהב. בושה!

    1. על מה אתה מדבר? אין שום סרט של הפיגוע הזה, מאיפה הוא צולם לדעתך? ממצלמות האבטחה של הקניון הקרוב? הזוי.
      מה זה רלוונטי מתי הגיעו אחר כך חיילי החטיבה? העובדה היא שלאחר הפיגוע התירו שופטי בג”ץ את האיסור שהטילו קודם לכן על הריסת הבתים האלה.

  13. אין כאן הסתה. יש מאבק כוח מי מנהל את המדינה: הרשות המבצעת והמחוקקת או הרשות השופטת. במילים אחרות, מאבק כוח בין גוף מוטה ימין לבין גוף מוטה שמאל.
    בינתים, נראה שבמאבק כוח זה המטוטלת עברה יותר מדי לצד שמאל. ניצחון הימין בבחירות לכנסת מקוזז במידה רבה ע’י ניצחון המערכת המשפטית.

    אם רוצים להסתכל מזווית אחרת : זהו מאבק בין הצד היהודי והאינטרסים של המדינה היהודית לבין הצד האוניברסליסטי / גלובליסטי / זכויות אדם. כלומר, זהו גם מאבק ערכי על זהותה של המדינה

  14. עצוב עד מאוד
    אסור להרים ידיים
    יש להלחם עד חורמה בשופטים אלו, שאף אחד לא מינה אותם לניהול המדינה.
    בפני מי הם רוצים להציג את הצדק שהם כביכול גוזרים עלינו?! בפני האנטישמים למינם?!הרי אם בניהם היו משרתים בקרבי ולא בפרקליטות אולי הם היו חושבים ועושים אחרת.
    די נמאסתם ! באמת לכו לשפוט בין גנבים בפלילי.
    אתם מביאים אותנו לאבדון
    אנו מוצגים בעולם כליצנים מסכנים ולא כאנשים מציאותיים.

  15. דרך אחת ואין בלתה קיימת לערער את בטחונו העצמי חסר הגבולות של בית המשפט, אם מבינים שהמשך היללות והטענות כלפי בית המשפט לא יועילו אפילו כהוא זה, והיא פגיעה בכוחו המוחלט של בית המשפט, שכן כוח מוחלט משחית באופן מוחלט, בדרך של א) העברת סמכות הבחירה מקומץ של יחידי סגולה לידי גוף רחב של הכנסת למשל, ושבשום פנים לא יכלול שופטים בתוכו. ב) קביעה של הצורך לעמידה חוזרת לבחירה כעבור 6 שנים. ביסוד השינוי עומדת ההבנה שכדי להתמודד עם ההשחתה של כוח מוחלט צריך פשוט להפוך אותו לכוח לא מוחלט ושלום על ישראל

  16. בג”ץ הפך לאקטיבי רק בגלל שהכנסת אפשרה זאת
    הכנסת אמורה לחוקק חוקים מידית להגשת בג”צים
    חוקים שלא יהיה ניתן לבטלם בבג”ץ. אפשר לעשות מס’ חוקי יסוד. שיגנו בפני ביטולם ע”י בג”ץ..

  17. הטרור הערבי נתמך ומחוזק ע”י הטרור המשפטי של האליטה השמאלנית משתפת הפעולה – אויב אחד אינו מספיק?.

  18. צדק מוטי יוגב !!! לצערנו…המאמר מדהים ומזעזע באותה “מידה”.ו

  19. הלוואי שכל הטרוריסטים של בג”ץ יחוו את אלל וואכבר בום ! כל אחד בנפרד.

  20. יש במדינה חוקים שהמחוקקים קבעו. כאשר אזרח בא ולא משלם מסים אז החוק דופק בדלת ובא לעצור אותו. לגיטימי.
    כאשר המדינה מחוקקת חוקים אז גם היא אמורה לציית לאותם חוקים, אחרת זו צביעות אדירה מצידה שהיא לא מקיימת את חוקיה שלה. בא בית המשפט ואומר לרשות המבצעת- תקשיבי, את לא יכולה לפעול כך כנגד החוק שחוקקת. אז מה נבחרי הציבור עושים? בונים על זה שהציבור אדיוט שלא מבין כלום, ומעלילים על בג”ץ שהוא רע, מלא שמאלנים שסובלים משום מה בהרס עצמי ורוצים ברעת המדינה ולא מבינים כלום. מצד אחד עומד שופט- אדם משכיל שלמד את המשפט העברי , הבין לאומי והישראלי, למד קצת פילוסופיה ומדעים שונים. לעומתו עומד חבר שאולי יש לו איזה רקורד של תואר שקר כלשהו שאינו קשור לניהול מדינה או ידע, ושנמצא איפה שנמצא בשל היותו מקורב למישהו או סחר מכר בשלטון. אני נוטה אל השופט מאשר לאיזה ח”כ זב חוטם.

  21. צריך שהצבא ינחה את החילים לא לענות בזמן לחימה, בדומה למה שעושה .
    ארגון חוננו