גל המחאה האחרון שהשבית את המדינה הוא רק סימפטום לבעיות עמוקות בהרבה
כמעט שנה חלפה מאז שעמנואל מקרון ניצח בבחירות לנשיאות וזכה בכהונה שנייה (ואחרונה). בכך הוא שבר את הקללה שרדפה את שני קודמיו בתפקיד שזכו להשלים קדנציה אחת בלבד בטרם נפרדו מארמון האליזה. הייתה בכך סיבה למסיבה קטנה עבור צרפת. ההמנון נוגן, השמפניה נמזגה, אבל שום ספינה לא הושקה בחגיגיות לדרכה.
מקרון דיבר על שלל מטרות נעלות: רפורמה באיחוד האירופי החולה, הנהגת המערב הדמוקרטי, הנחלת תבוסה לפוטין באוקראינה, יצירת צבא אירופי ואחרון אבל בהחלט לא חביב – ביצוע רפורמה בחוקי הפנסיה במדינה, המאיימים להוביל את צרפת לפשיטת רגל בתוך עשור או שניים.
שבועות ספורים לפני יום השנה הראשון לכהונתו השנייה, מקרון זכה לתזכורת לגבי אחת מעובדות המפתח בפוליטיקה של צרפת לפיה משילות היא דחיפת סלע ענק במעלה ההר, רק כדי לראות כיצד הוא מתדרדר שוב מטה במהירות כפולה. המיטב שתוכל לעשות במצב כזה הוא להתחמק מן הסלע בדרכו למטה, ולהדליק סיגריית ניחומים.
רפורמת הפנסיה אותה קידם מקרון היא צנועה במקרה הטוב ובעיקר מציעה להעלות את גיל הפרישה מ-62 ל-64. השינוי הזה יחול רק על כ-60% מהעובדים במדינה, וגם הם יוכלו ליהנות מפטורים רבים כולל פרישה מוקדמת עבור מי שהחל לעבוד לפני גיל 18. בשל העלייה בתוחלת החיים העומדת כעת על כ-84 שנים וצפויה להגיע לסביבות 90 בתוך כעשור, העלאת גיל הפרישה לא הייתה אמורה להצית גל של זעם ציבורי כזה, במיוחד כאשר אזרחים במדינות אירופיות אחרות כבר עובדים יותר מאשר הצרפתים.
אבל הזעם ניצת. סיסמאות כמו "גונבים לנו שנתיים מהחיים" ו"עוד שנתיים של עבדות" הופיעו על הקירות ברחובות, בעוד איגודי העובדים המפולגים בדרך כלל הצליחו להתאחד ופתחו בסדרת שביתות והפגנות אשר שיתקו את המדינה. פיליפ מרטינז, מנהיג ההסתדרות הכללית שפרש בעצמו ממש עכשיו בגיל 62, קרא לעובדים להמשיך ולשבות עד שיגיעו לגיל הפנסיה.
עם ראשית המהומות מקרון ניסה להתחבא מאחורי ראש הממשלה שלו, הטכנוקרטית החביבה אליזבת בורן, אך בתוך ימים ספורים היא נראתה כמו מתאגרף מותש אחרי עשרה סיבובים בזירה. היות וצרפת היא עדיין בפועל מונרכיה נשיאותית, ההמון הזועם החל לדרוש ראשים בצמרת הגבוהה.
הזעזוע שחוותה המדינה, החל מהפסקות חשמל ושרפות, תחנות דלק ריקות מדלק, בתי ספר חסומים ובעיות אספקה, ועד לרחובות פריז המלאים באשפה שלא נאספה – כולם סימפטומים לבעיות עמוקות יותר ב"מודל הצרפתי" של אבסולוטיזם ואנרכיה.
אך מדוע זה קורה? סיבה אחת היא שהזיכרון הקולקטיבי הצרפתי התעצב בחלקו בידי ארבע וחצי המהפכות אותן חוותה האומה במאתיים השנים האחרונות. בכל אחת מהן, הרחוב ניצח בתחילה את הארמון, בין אם באמצעות קיצוץ ראשים או פשוט על ידי הוצאה לגלות של המנהיג שכשל. בחצי המהפכה של חודש מאי 1968, הנשיא שארל דה-גול פשוט נמלט לגרמניה. אך בכל אחת מהן, הרחוב גם לא ידע כיצד להתנהל מן הרגע בו אילץ את המנהיגים להימלט.
ב-68 הרחוב היה פשוט יכול לצעוד במורד השדרה ולתפוס שליטה בארמון הריק. אלמלא כמה חיילים נאמנים לשלטון, הרחוב היה יכול לפרוץ גם לארמון הבורבון בו ממוקמת האספה הלאומית, ולמלא שם את המושבים שנותרו ריקים מיושביהם. הוא לא עשה את כל אלה, מכיוון שכל מה שהרחוב ידע לעשות אז היה להמציא סיסמאות קליטות ולחפור תעלות נגד אויב בלתי-נראה.
למתבונן מבחוץ כמו כותב שורות אלה המערכת הצרפתית עשויה להיראות כמבלבלת. מדוע להתחזות למהפכנים כאשר מה שאתם רוצים באמת זה פשוט למנוע שינוי? האמת היא שצרפת עדיין מאורגנת על פי העקרונות שהונחו בידי ז'אן-בטיסט קולבר אי-שם במאה ה-17, והיא המדינה הריכוזית ביותר מבין הדמוקרטיות במערב. כבר אז נולדו התאומים הסיאמים של סדר ואי-סדר, ומאז הם עסוקים בריקוד מתמיד של אהבה ושנאה.
יתכן שגם מקרון ייאלץ לבסוף לעשות את מה שעשו כל קודמיו, לפחות בעידן הרפובליקה החמישית: סוג של סיבוב פרסה שיאפשר לו גם להעמיד פני מנצח, בעודו משליך מספיק פירורים שישתיקו את ההמון הרעב ברחוב. הנשיאים דה-גול, ז'יסקר ד'אסטן, מטיארן ושיראק – נסוגו כולם מביצוע רפורמות משמעותיות מול זעם הרחוב. ניקולא סרקוזי ופרנסואה הולנד ויתרו מראש על כל ניסיון לרפורמה, ושייטו ברוגע יחסי במשך חמש שנות כהונתם.
מהפכות קלאסיות כמו זו הגדולה של המאה ה-18 בצרפת הובלו בידי חצי-פריבילגים, בשם הלא-פריבילגים ונגד היתר-פריבילגים. הפסודו-מהפכות של ימינו בצרפת נתמכות בידי החצי-פריבילגים המייצגים את רוב האוכלוסייה, בעוד הלא-פריבילגים מביטים במחזה בשילוב של שעשוע ודחיה.
בספרו על 'הדמוקרטיה הצרפתית', ז'יסקר ד'אסטן טען כי הצרפתים המציאו מודל חדש של שלטון המבוסס על איזון בין חירות לרשות המדינה. בראיון משנת 2020, מקרון קונן על העובדה לפיה המהפכה הגדולה יצרה "ואקום" בראש המערכת הפוליטית בצרפת. שני הנשיאים היו יכולים להרוויח למשל מתיאורו של הראש הממשלה הבריטי ג'יימס קלהאן את הדמוקרטיה כ"מערכת המתפקדת היטב רק על סף חוסר המשילות".
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.
