יש יסוד לאמונה

טור זה מאת מנחם בגין התפרסם בעיתון 'מעריב' ביום ה-21.4.72. הטקסט המלא הובא באתר מרכז מורשת מנחם בגין.

***

אני כותב שורות אלו ביום העצמאות. נכנסנו למחצית היובל לחידוש ריבונותנו, אחר אלף שמונה מאות שבעים ושמונה שנים של היעדרה. השנה, במיוחד השבוע, מלאה כוס הזיכרונות, הנוראים והנעלים. יש בהם לקח חשוב לעתיד. ולשם כך, מן הדין לסקור אותם.

חלפו שלושים שנה להחלטה, שנתקבלה במרכזה של אירופה – עוד מעט וכתבתי בלבה, אך איכה אוכל? – להמית כל יהודי באשר מוצאו הוא יהודי. זה לא היה פוגרום של המון מוסת ופרוע, שיכור מי"ש ומשנאה; לא טבח בסער הדהירה של פרשים דורסים, רואי דם; לא מסע של נושאי צלב, המעמידים ברירה: להמיר את הדת, או לעלות על המוקד. על כל הזוועות ההן תעלה אימת התכנון הקר והביצוע המתמיד, במשך שנים, עד סף הקץ של המשמידים עצמם.

האנושות ירדה לשפל, שממנו עדיין לא התעלתה. עם, שהתפאר באמנויותיו, היה לחבר מרצחים. עמים סביבו, בחלקם או ברובם, סייעו בידו המכחידה. עמים אחרים לא עשו דבר, כדי להציל את הנידונים, המולכים בשורות אין-סופיות אל מאין אין שבים. בפני אדם, שמוצאו יהודי, לא הוצגה שום ברירה. אחת היתה דתו – למות.

גם העמידה מנגד, כמוה עדיין לא היתה. היום אנו יודעים. הבריטים החליטו לקצר את תקופת הסודיות של מסמכיהם הממלכתיים, מחמישים לשלושים שנה. אנו קוראים, אפוא, את המסמכים, שהועלו מן הגנזך, וכהות עינינו. איך הופקד עם להשמדה? לפני שנות דור האשמנו את הבריטים, כי הם אינם רוצים שהיהודים יינצלו, או רוצים שלא יינצלו. הגענו למסקנה זו מתוך התבוננות. אם בעיצומו של מסע ההשמדה, אין הבריטים פותחים את שערי ההצלה של "הבית הלאומי לעם היהודי", גרמנים יכלו מלאכתם. בימים אלה קיבלנו, מלונדון, אישור מתועד לכל הנחותינו משנות הארבעים.

עם לבדד ישכון… הטוב לו בכך? במה, וכיצד, תועל בדידות? בימינו אין היא עוד אפשרית. שעות מספיקות, כדי לעבור מיבשת ליבשת. אבל גם בימי דם ביקש עמנו בעלי ברית, בגלל סיבה פשוטה: אויבים היו לו.

בלעם אמר עלינו: עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. הוא לא קיללנו בכך אלא בֵּרכנו, בהמשך לדברי ההתפעלות, כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, ועל פי פירושי חכמינו. אולם תהא זו ברכה, שבאה במקום הקללה, או קללה שיצאה מן הברכה, בני דורנו ראו, כי ישראל הוא עם לבדד ימות. את זאת עלינו לזכור ולהנחיל לבנינו, והם לבניהם ימסרו, מדור לדור. אם יבוא מישהו, מלשכה דיפלומטית כלשהי, לייעץ לנו, לבל נתחשב באיומי אויב להרסנו, באשר הם מושמעים לצורכי תעמולה פנימית גרידא, נזכיר לו את האיומים בשנות השלושים ואת תוצאותיהם בשנות הארבעים. אף אז נאמר לנו, כי אין לראות בהם אלא "תעמולה". בלי היסוס נשיב למרגיעים הנכבדים, כי לעולם לא נשמע עוד לעצה כזו. אמנם, חכמים הם, אבל אנחנו הננו בעלי הניסיון. מה הם יודעים עליו, העומדים מנגד? רק אם נדבק בלקח ניסיוננו, היחיד בעולם, נבטיח את המשך קיומנו הלאומי.

***

לפני עשרים וחמש שנים, היינו עדיין עם לבדד יילחם. איש לא סייע לנו בהתקוממות לשלטון הבריטי בארץ ישראל. מחתרות אחרות נעזר, או נעזרות, על ידי מדינות, או אף מעצמות. המחתרת העברית החלה, וסיימה, לבדה. גם בכך ייחודנו.

נהגנו על פי השיטה: הלום והיעלם. לא היתה דרך אחרת. מי שמכנה לחימה זו בשם: פגע וברח, אינו אלא משפיל את עצמו. היינו מעטים. בריטניה הגדולה ריכזה בארץ זו כוח אדיר של למעלה ממאה אלף חיילים ושוטרים. נשקם רב ועצום היה. לא היתה לנו ברירה אלא לכבוש מידיהם, ממבצריהם, וממחנותיהם, חלק של הנשק החיוני, בו הגברנו את המלחמה בהם.

באביב 1947 היא הגיעה לשיא. לא הונח להם, לכוחות הבריטיים בארצנו, ביום ובלילה, במחנה, שדה ובדרך. היוזמה היתה, כמעט תמיד, בידינו. גורם ההפתעה היה, כרגיל, לצידנו. רוח כבירה היתה בקרב הלוחמים המתנדבים. איש לא חשב על עצמו, או על הסכנה הנשקפת לו. שום מאמץ לא נחשב לרב מדי. שום קורבן לא יקר מדי, ובלבד לשחרר את הארץ, לחדש את עצמאות האומה, להבטיח את עתידה.

המחתרת היהודית הקפידה ושמרה על הכללים הגדולים של מוסר המלחמה. שום מחתרת אחרת לא נהגה כמוה. הספרים פתוחים. ההשוואה ניתנת להיעשות. במשך שנות לחימה רבות, בתנאים קשים ביותר, עשו הלוחמים היהודים כל מאמץ אפשרי, כדי למנוע פגיעה באוכלוסייה האזרחית, לא רק יהודית אלא גם בריטית וערבית. האם כך נוהגות המחתרות ברחבי תבל, הנלחמות, מאז המחתרת שלנו סיימה את תפקידה? אירוניה של הגורל, או רשע של אנשים הוא, כי דווקא כנגדה מוטחות האשמות מסוימות. פרופ' בל, מן האוניברסיטה בהרווארד, ערך מחקר השוואתי בין מלחמות השחרור הלאומיות, שהתנהלו בתוך האימפריה הבריטית. הוא הגיע למסקנה, כי ההומאנית בהן היתה בארץ ישראל. את זאת אמר לי ההיסטוריון שאינו יהוד, ביוזמתו שלו.

האמת היא, כי הבריטים הפרו כללים. הם עינו, כדי לשבור; הִלקו, כדי להשפיל; תלו, כדי להפחיד. אך זדונם היכה בהם. על העינויים גברנו; השוט והגרדום נשברו תחת ידיהם. שבירתם החישה את קץ השלטון הבריטי בארצנו; היא עשתה אותו, למעשה, לבלתי אפשרי.

לפני עשרים וחמש שנים הלכו לוחמים יהודיים לגרדום, ושרו. גם ממרחק זה של זמן, אנו רואים את הרוגי המלכות עומדים במבחני חיים ומוות, מול לחצים למיניהם, נגד אימפריה אדירה – ורוחם על העליונה. אם אנו באים לייחד את גבורתם, אין אנו מורידים מגבורת הקרב של אחיהם לרוח, אשר קדמו להם, או באו אחריהם. נהפוך הוא. אנו מוסיפים על גבורות ישראל, בכל מערכותיו. גם הגבורה המשולשת: של עמידה בפני דין צבאי, של ישיבה ממושכת בתא המוות ושל שירה עד לנשימה האחרונה, היתה מנת חלקו של הדור, אשר גמר אומר להיות האחרון לשעבוד.

מעטים נלחמים ברבים. הראשונים גוברים על האחרונים. פלא זה, כיצד הוא שב ומתרחש בהיסטוריה, בייחוד בתולדות ישראל בארצו? גם לו יש הסבר. המעטים, בשלב מסוים של מלחמתם, היו לבלתי-מנוצחים. הם מזדהים בנפשם, ללא שיעור, עם הרעיון, אשר למענו קמו ללחום. רק המלים הפשוטות ביותר יכולות להבהיר את נכונותם. נשתמש, אפוא, בהן. הלוחמים מוכנים לות למען האידיאל שלהם. אם כך, מה יעשה להם, וכיצד יפחידם, המשעבד, האויב, המענה, התליין? זהו הרגע המכריע במבחן ההיסטורי. אם מוכח, על אף ההבדל העצום ביחסי הכוחות, כי הלוחם למען עניין צודק הוא בלתי מנוצח, אין עוד מנוס מן השלב הבא: ניצחונו. זוהי רק שאלה של זמן, או של תוספת ייסורים. התוצאה עצמה היא בלתי נמנעת.

הרוגי המלכות הוכיחו לבריטים, ולכל באי עולם המשתאים, כי היהודי, אשר קם להילחם לשחרור עמו, אינו ניתן להפחדה בשום אמצעי דיכוי. כך הם החישו את הגאולה. אין זה מקרה, כי חודשים ספורים לאחר הצבת הגרדומים בעכו ובירושלים, אמרו מעל במת האו"ם, ממושבו המיוחד, נציגי עמים רבים, ממערב וממזרח, כי בריטניה לא תוכל עוד לשלוט בארץ ישראל, ואילו היא עצמה הודיעה, ב-17 בספטמבר 1947, כי תהיה מוכנה לפנות את מינהלה וצבאה מארץ ישראל. זה היה המפנה לקראת יום השחרור.

מאז הקמת ממשלת הליכוד הלאומי, אור ל-2 ביוני 1967, נותן העם כולו כבוד להרוגי המלכות בדור התקומה. חיילי ישראל מדגלים נשקם על קברותיהם. שנים רבות, תשע עשרה שנים תמימות, חיכינו לכך, כפי שציפינו, כי ביום הזיכרון הקדוש, ערב יום העצמאות, ייזכרו כל לוחמי האומה, לתקופותיהם, על גבורותיהם. על אף הכל, מעולם לא נחלשה האמונה, כי יבוא היום וכך יהיה. הוא התמהמה, אך בא. טוב הדבר. אות הוא לבגרות לאומית, להתבגרות ממלכתית. ביום הזיכרון, השבוע, ניתן לי לספר משהו גם מגבורתם של עולי הגרדום בשני בתי ספר, ביוזמתם שלהם. הריני מביע תקווה, כי שר החינוך ידאג לכך, שהתלמידים בכל בתי הספר ילמדו על פרק מופלא זה בתולדות הדור, הראשון לגאולה.

***

לפני חצי יובל שנים עלו חיילי האצ"ל על חומת המבצר של עכו, הבקיעו אותה ושחררו, תוך קרב, 41 לוחמי מחתרת. למחרת היום מודיע רדיו לונדון, כי 500 חיילים של הארגון הצבאי הלאומי הסתערו… שמנו לב, כי הפעם נקראו חיילים. כאילו בכל השנים הקודמות לא היינו ראויים לשם פשוט ונאה זה. אבל הבריטים הפריזו במספר חיילינו; הם טעו בכמעט 90 אחוזים.

דייק יותר סופרו של ה"ניו-יורק הרלד טריביון" מן הימים ההם. הומר ביגרט, כתב מירושלים, כי מבצע עכו נתקבל בהתלהבות בלתי שכיחה בקרב היהודים בארץ ישראל. אולם, אין ספק, הוסיף הסופר, כי לצד הרגשת הניצחון, מקננת בלבו של מפקד האצ"ל הרגשה מרה בגלל האבידות הקשות. הכתב הידוע התבונן במלחמתנו והבין את העיקר, אולי טוב יותר ממשקיפים יהודיים מסוימים. כל לוחם הוא אח אהוב, בן יקר. כל אדם הוא עולם ומלואו. האמת היא, כי ביום ההוא לא היתה לנו שום חדוות ניצחון; האבל על הגיבורים שנפלו בקרב, מילא את כל חדרי הלב.

מבצע עכו אף הוא החיש את בואו של יום השחרור. נציבה האחרון של בריטניה בארץ ישראל, הגנרל קנינגהאם, מסר עליו דין וחשבון מפורט – הוא נזהר מלקבוע את המספר המדויק של הלוחמים – בו גילה לעם הבריטי, ולעמים אחרים, עובדות מעניינות. נשוב ונקרא פסקה ממנו, ונדע:

 יש להביא בחשבון, ששום מספר חיילים או שוטרים (ההדגשה שלי – מ.ב.) אינו יכול לתת ערובה מפני התקפות על כמה אלפי בניינים, גשרים, משרדי דואר, מאות מילין של דרכים, מסילות ברזל וינורות נפט, הגנה במאה אחוז על כל המוסדות הללו מפני התקפות מאורגנות, העלולות להיערך בכל מקום ובכל שעה, בין ביום ובין בלילה, במשך שנים, אינה הצעה מעשית (כנ"ל)… סיכויי הצלחתן של התקפות אלו הם עוד יותר גדולים במקום כארץ ישראל, אשר בה אנשי העדה, השומרים על החוק, גמרו אומר, מטעמים פוליטיים גרידא, שלא להתבדל מאנשי הכוחות המתקיפים, היוצאים אפוא מקרב אוכלוסייה אזרחית, ויש להם בכל עת ובכל שעה יוזמה מלאה וכל יתרון הפעולה"

מילא יוזמה, אבל יתרון? יש לשער כי האסטרטג הבריטי התכוון ליתרון היוזמה. הוא שאמרנו, לעיל, מה פלא, אם בימים ההם נשא אנדריי גרומיקו את נאומו המפורסם וקבע, כי "פשיטת הרגל של ממשלת המנדט נתאשרה על ידי מאורעות הדמים בארץ ישראל, החוזרים ונשנים לעתים תכופות יותר ויותר".

וכיצד ראתה לונדון את ההתקפה על המבצר? שוב תבונן בתיאור מקורי מן הימים ההם: "ההתקפה על כלא עכו נתקבלה כאן כמהלומה רצינית לפרסטיז'ה הבריטית. לאחר שההוצאות להורג ערב ישיבת האו"ם צריכות היו להראות את אחיזתה התקיפה של בריטניה. הוגים צבאיים תיארו את ההתקפה כמלאכת מחשבת אסטרטגית. דיברתי עם כמה אנשים מן הרחוב שאמרו: הגיעה השעה שנצא… עניין עכו תופס את מחית העמוד הראשון בכל העיתונים בלוויית תמונות של בית הכלא ומפות. כמה מהם מכנים זאת כפריצת הכלא הגדולה בהיסטוריה". ביום ההוא גם נאמר בפרלמנט הבריטי, כי עוד לא היה כדבר הזה באימפריה שלנו. נכון.

עדיין מהלכים בתוכנו אנשים, התוהים כיצד השפיעה המחתרת על החלטת הבריטים, לפני עשרים וארבע שנים, לנטוש את ארץ ישראל. האם הללו מתחכמים או מיתממים? יתבוננו נא במסמכים הידועים, בעיקר בנאומיו של וינסטון צ'רצ'יל – וידעו. אין גם ספק, כי בעוד שש שנים, משיוסר תו הסודיות מעל הפרוטוקולים של ממשלת אטלי ובווין, ילמדו יותר.

אך אולי מותר לאחד מבני הדור הזה להציג שאלת תם הפוכה: כיצד היתה משפיעה על הבריטים אי-לחימה של היהודים? לכל הדעות, אין ספק ביחס לתשובה לשאלה פשוטה זו, אשר, ברוך השם, תישאר לעולמים השערה דחויה בלבד. לבריטים היתה תכנית לגבי עתידה המדיני של ארץ ישראל. הם החליטו להקפיא את המיעוט היהודי כדי שליש מן האוכלוסין. והם התכוונו להקים את המדינה אשר כבר אז נקראה פלשתינאית, מה היה מונע מהם להגשים תכניתם זו, אלמלא נלחמו בהם, עדי סילוקם? עליו להוסיף ולשאול, על פי כללי ההיגיון; אך את שאלותינו הבאות נשאב מן המציאות. מה מנע מהם לנעול את שערי הארץ, לפרסם את הספר הלבן הקטלני בשנת 1939, לאסור על התנחלות יהודית במירב השטחים של ארץ ישראל? ובכן, איך היינו מונעים מהם את הגשמת תכניתם הסופית? אם התועים בדרכי ההיסטוריוסופיה יציגו לעצמם שאלות אלו, אולי גם הם יבינו, מאיזו סכנה ניצל עמנו, ולאיזו דרך יצא, משום שבניו קמו להילחם בשלטון הבריטי.

***

אולם לסיכומם של ימי הזיכרון, הריני מבקש רשות להציג שאלה כוללת-כל: היכן היתה האנושות, ואנחנו, לא בתוכה, אלא לצידה, עוד לפני שלושים שנה? מאליה מתלווית לזו שאלה קצרה: והיום?

אינני יודע, מה יגידו המתלוצצים. המשורר השיב להם. אין צורך להשתמש בחריפות לשונו. אך ללעגם לא נשים כלל לב. נוסיף ללכת בדרכנו. הוכח, כי יש יסוד לאמונה המפעמת בלבנו.

יש השגחה עליונה, השומרת על ערכי האנושות, שהונחלו לה, במידה רבה על ידי ישראל, מאז נאמר, כי בצלם האלוהים נברא האדם. אמנם ערכים אלה אינם נשמרים בלי מנהגים וייסורים. יש והאנושות מתבהמת, מתאכזרת, מקרבת את עצמה לתהום. אבל תמיד, לעתים לפני הנפילה האחרונה, היא נמשכת מן הסף ומתחילה מחדש לשאוף לעולם, בו יהיה יותר אור. לו, לפני שלושים שנה, היו היפנים מתקיפים, לא דרומה, אלא מזרחה, ואמריקה היתה מוסיפה להיות אוהדת נייטרלית; או לו הקדימו הגרמנים, כפי שיכלו עם תוספת זמן מסוימת, בייצור הפצצה האטומית, אין לדעת, איזו אפלה היתה עדיין שוררת בחלקי עולם שונים.

ויש השגחה עליונה, הסוככת על העם הזה, לבל ייעשה בו כלה; כפי שנאמר לו מקדם. נכון, אין הוא מנוקה, הוא מתייסר, יותר מעמים אחרים. הוא הגיע, יותר מאשר פעם אחת בתולדותיו, אל סף ההיעלמות, אם על ידי שמד רוחני ואם על ידי השמדה גופנית. אבל הוא חי, בעוד חזקים ממנו נעלמו, כפי שאונקלוס פירש את המלים: ובגויים לא יתחשב, לפני שלושים שנה היינו לתולעת רמוסה. ואיזו קפיצת דרך היסטורית עשינו בדור אחד בלבד? הוצאנו את עצמנו מעבדות לחירות. עלינו מתהום דמים לפיסגה רמה מאוד. אמנם נדרשנו להביא קורבנות, מקרב טובי הבנים, בכל מערכות ישראל. אבל גאלנו את ארצנו, חידשנו את כוחה של האומה, לקיים את חרותה. דברי זכריה קוימו בנו, כי ייפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם?

גם בעיני ייפלא, נאום ה' צבאות. כה אמר ה' צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש"

עינינו הרואות, כי אמת היא האמונה.