חשוב שנשאל לא רק מה מגביל את הרוב מלהפוך לעריץ, אלא גם מה מגביל את בית המשפט מלהפוך לשחקן פוליטי
מבין שלל הטענות העולות בשיח הציבורי נגד הרפורמה המשפטית, הפופולרית מכולן וזו הזוכה להד התקשורתי הרב ביותר היא זו הגורסת כי הרפורמה תמסד בישראל את "עריצות הרוב".
ההיגיון העומד מאחורי הטיעון פשוט למדי. הפרדת הרשויות בישראל, כך נטען, לוקה גם כך בחסר והחלשת כוחו של בית המשפט העליון, שנתפס כרשות הנפרדת היחידה בישראל, תוסיף עוד יותר לשחיקתה. שלא כמו בשיטות משטר של מדינות אחרות בהן ניתן למצוא חוקה כתובה, מבנה פדרלי, בית מחוקקים עליון או בחירות אזוריות, שיטת המשטר הישראלית נעדרת את כל המאפיינים האלו. לאור זאת, המתנגדים לרפורמה חוששים כי השינויים המתוכננים עתידים להפוך לא רק את הרוב הקואליציוני הנוכחי, אלא כל רוב עתידי, לכל יכול.
ביקורת זו על הרפורמה המשפטית מאפשרת למתנגדיה למסגר את הדיון ככזה המתקיים בין מצדדי משטר דמוקרטי ובין אלה המתנגדים לדמוקרטיה. אחרי הכל, אין דמוקרטיה ללא הפרדת רשויות, ואם משמעות הדמוקרטיה היא עריצותו של רוב, אולי עדיף לצמצם את שטחה. להלן אראה בקצרה מדוע החשש מפני עריצות הרוב בישראל הינו מוגזם, מדוע הביקורת על השיטה הישראלית אינה הולמת לא את ההיגיון המסדר שלה ולא את ההיסטוריה הפוליטית, ומדוע המתנגדים לרפורמה עוצמים עיניהם להעדר מגבלות אפקטיביות על הרשות השופטת ונוטים להעריך בהערכת יתר חסמים מוסדיים שלא הוכחו כאמידים במדינות אחרות.
מקום טוב להתחיל בו את הדיון יהיה המונח "רוב" בצמד המילים "עריצות הרוב". בניגוד למה שעלול לחשוב זר שאינו מתמצא בשיטה הפרלמנטרית הישראלית, כל רוב קואליציוני אצלנו הוא אינו אלא קומפוזיציה של מפלגות מיעוט המסכימות לשתף פעולה בתחומים מסוימים ולמשך תקופת זמן מוגבלת. אין בנמצא בישראל רוב אחוד והומוגני והכנסת אינה נשלטת על ידי מפלגה אחת המחזיקה בעמדה אחת. המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, הליכוד, זכתה בבחירות האחרונות ב-32 מנדטים בלבד והיא אוחזת כרבע מהמושבים בפרלמנט. לשם השוואה, מפלגתו של ויקטור אורבן בהונגריה, פידס, זכתה בבחירות האחרונות שנערכו שם ב-133 מושבים המהווים 49% מסך המושבים בפרלמנט.
הגיוון החברתי והרעיוני המאפיין את החברה בישראל משתקף ישירות בכנסת המכילה מנעד רחב של מפלגות, עובדה המקשה מאוד על הרכבת קואליציות ותחזוקן לאורך זמן. זאת ניתן ללמוד מן העובדה לפיה רוב ממשלות ישראל לא הצליחו לסיים כהונה מלאה בת ארבע שנים.
עיקר הביקורת על השיטה הישראלית לפני הרפורמה המשפטית הופנתה כלפי כוחם העודף של מיעוטים, בדרך כלל המפלגות החרדיות, על היותן מפלגות "לשון מאזניים", מה שמאפשר להן "לסחוט" הישגים תקציביים ואחרים מעל ומעבר למשקלם הפרלמנטרי היחסי. אפילו עתה הממשלה המכהנת זוכה לביקורת נוקבת, לא על כך שבכוונתה לדכא מיעוטים כי אם על כך שבכוונתה לחלק פריווילגיות למיעוט החרדי בדמות פטור משירות צבאי וג'ובים במגזר הציבורי.
קומפוזיציה זו של מפלגות מיעוט המהוות יחדיו רוב זמני מקשה מאוד להוציא אל הפועל מדיניות ציבורית. ככל שהצעת מדיניות כלשהי תהיה מרחיקת לכת יותר, כך גדלים הסיכויים שימצאו מורדים שינסו לסכלה לא רק בתוך כל מפלגה אלא בקרב השותפות הקואליציוניות השונות. בשיטה הפרלמנטרית הישראלית, מפלגת מיעוט אחת יכולה לסכל מדיניות ציבורית בה תומכים חלקים נרחבים מהאוכלוסייה.
הדמוקרטיה הישראלית מאפשרת גם לקבוצות לחץ מאורגנות ליהנות משלל הטבות. אחד מכללי האצבע הידועים ביותר במחקר הכלכלי מדבר על "הטבות מרוכזת, עלויות מבוזרות". הוא משקף תובנה לפיה משתלם כלכלית לקבוצות קטנות אך מאורגנות להשקיע משאבים רבים בלוביזם פוליטי שיניב להן הטבות רגולטוריות ואחרות, אך זה לא משתלם (ולעיתים קרובות לא מתאפשר) להמוני הצרכנים להתארגן לקידום אג'נדה כלכלית משותפת. יותר מאשר דמוקרטיות הן טרף לרוב הומוגני וחמסני, הן כר פורה לנצלנות של קבוצות מיעוט נחושות.
בעשור האחרון הציבור הישראלי הלך לא פחות משבע פעמים לקלפי. מציאות זו הוליכה רבים בימין ובשמאל להכריז כי ישראל סובלת ממשבר משילות נרחב. כך למשל, חוקרי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' טענו ל"חוסר יציבות קיצוני" הפוגע בדמוקרטיה. חילופי ממשלות תכופים, כך נטען, אינם מאפשרים להוציא לפועל מדיניות ארוכת-טווח ומסכלים אפשרות להעריך את ביצועיהם של פוליטיקאים, מה שפוגע הפוגעת בעיקרון הדמוקרטי של אחריותיות.
אותו מכון ביקש לאמץ שורת צעדים שמטרתם חיזוק המשילות בשיטה הישראלית. בין ההצעות המכון ניתן למנות התנגדות תקיפה לאחוז חסימה נמוך, משום שהוא "עלול להגביר את הפיצול במערכת הפוליטית ובכנסת, אשר כבר היום הוא גבוה מאוד במבט השוואתי". לפי חוקרי המכון, "ריבוי הסיעות בכנסת […] פוגע ביציבות ובתפקוד הכנסת והממשלה. הפתרון הנכון הוא להתמקד בתיקונים אשר יחזקו את היציבות והמשילות, ובהם הקשחת התנאים לפיצול סיעות ואף הקשחת התנאים לפיזור הכנסת".
הקשחת התנאים לפיזור הכנסת, צעד שאילו הממשלה הנוכחית הייתה מקדמת היה נתפס ובצדק כסופה של הדמוקרטיה, הייתה חלק מהצעת מדיניות ממשית של המכון. לו ישראל תאמץ את הכלל הבריטי לפיו הפרלמנט מתפזר רק ברוב של שני-שליש מחברי הבית (80 חברי כנסת), כך נכתב באחד מפרסומי המכון, היא "תהיה במקום סביר בהחלט ביחס לעולם" שכן המצב כיום "קיצוני מבחינת הקלות שבה אפשר לפזר את הכנסת".
כאשר מדברים על הפרדת רשויות ועל הגבלת רשויות, חשוב שנשאל לא רק מה מגביל את כוחו של הרוב מלהפוך לעריץ, אלא גם מה מגביל את כוחו של בית המשפט מלהפוך לשחקן פוליטי. ישנן ארבע דרכים להגביל את כוחם של בתי המשפט במדינות דמוקרטיות – שליטה ציבורית במינויים לעליון; החרגת החלטות שונות מתחום השפיטות, למשל ההחלטה להכריז מלחמה או לחתום על הסכמי שלום; הגבלת זכות העמידה; קבלת חוקה המתווה גבולות גזרה ומונעת פסילת חוקים מכל טעם שאינו טעם חוקתי.
אף לא אחת מההגבלות לעיל מתקיימת בישראל. ראשית, בוועדה הנוכחית למינוי שופטים ישנו רוב למי שאינם נבחרי ציבור (שלושה שופטים ושני נציגי לשכה) יחד עם וטו אפקטיבי לשופטים. שנית, בית המשפט העליון אימץ את קביעת אהרון ברק לפיה "הכל שפיט". תיאורטית, אין דבר שנמצא מחוץ להישג ידו של בית המשפט העליון. שלישית, החל משנות ה-80 הורחבה זכות העמידה כך שכל אדם ועמותה יכולים לעתור נגד כל החלטת ממשלה בכל נושא. כל סוגיה פוליטית מגיעה לפתחו של בית המשפט העליון.
לבסוף, בישראל אין חוקה שמתווה לבית המשפט העליון גבולות גזרה. רק לאחרונה גילינו כי בית המשפט רואה עצמו רשאי עקרונית לפסול לא רק חקיקה רגילה של הכנסת אלא אף חוקי יסוד שמהווים, לטעמו, "שימוש לרעה בסמכות המכוננת" ואינם עולים עם "ערכי היסוד של השיטה". סמכות זו, מיותר לציין, מעולם לא ניתנה לבית המשפט.
כשם שהמבקרים למיניהם נוטים להעריך בחסר את המגבלות הטבועות בשיטת המשטר הקואליציונית בישראל, וכשם שהם נוטים להתעלם בנוחות מכך ששום דבר לא מגביל את הרשות השופטת, כך הם נוטים לשגות בהערכת-יתר של חסמים מוסדיים בדמות חוקה ובית עליון. בכל הנוגע לחוקות כתובות, עובדה היא כי שלל מדינות רודניות מתהדרות בהן, החל מרוסיה וכלה בטורקיה. המתנגדים לרפורמה המשפטית מזהירים כי ישראל תהפוך להונגריה ולפולין, ואולם הן בהונגריה והן בפולין קיימות חוקות שלא הצליחו למנוע את עלייתו של פופוליזם לא-ליברלי.
המקרה של הדמוקרטיה הליברלית בעולם מהווה בוחן חשוב לאופן בו ניתן לעקוף ולהתעלם מלשונה הכתובה של חוקה. אחת מהדרכים לעשות זאת בארה"ב למשל היא להמציא פרשנות חוקתיות יצירתית העונה לשם "חוקה חיה", ומאפשרת לחוקה להתכתב ולהתעדכן עם הלכי הרוח של הציבור מבלי שיהיה צורך לגייס רוב מיוחד לתיקונה הפורמלי.
דרך שנייה היא לאיים באופן סדרתי להרחיב את בית המשפט העליון, צעד שיאפשר למפלגה השלטת להכניס אליו שופטים המחזיקים בהשקפות "הנכונות", כמו שנעשה למשל בתקופת הנשיא רוזוולט וכפי שדמוקרטים רבים מבקשים לעשות גם עתה. ואכן, שמרנים וליברטריאנים בארה"ב מבקרים מזה קרוב למאה שנים את הפיכתה של החוקה בתחומים רבים לאות מתה, או לכלי בשירות השקפת עולם פרוגרסיבית, כמו למשל באיסור על תפילות דתיות בבתי ספר ציבוריים ובהעדר הגנה על זכויות קניין פרטי.
הערכת יתר דומה מוענקת גם להיגיון המסדר של בית עליון. במקור, בית עליון היה מוקד כוח אריסטוקרטי. מטרתו הייתה לאפשר לאליטה עתירה בנכסים, שאינה צריכה לעבוד למחייתה, התמקצעה במדע הממשל והפגינה מידות תרומיות, להגביל את ההמונים שתוארו כחמי מזג, קצרי רואי ובעלי דעות קדומות שליליות ומזיקות.
ואולם עם היעלמות האריסטוקרטיה מן העולם המערבי ועם הדרישה לדמוקרטיזציה מלאה של החיים הפוליטיים, הנימוקים בזכות בית עליון הלכו ונשחקו. שחיקה זו באה לידי ביטוי בתיקון ה-17 לחוקה האמריקנית שהכפיף את בחירת הסנאטורים לבחירה עממית ישירה, וברפורמה הבריטית משנת 1999 שהפכה את הבית העליון לדמוקרטי יותר. במילים אחרות, קו המגמה הברור במערב הוא קו של החלשת סמכות הבית העליון והכפפתו המלאה לציבור.
הפרדת הרשויות בישראל לא נולדה בשנת 1995 עם המהפכה החוקתית אלא בשנת 1948 עם ההכרזה על הקמת המדינה. זו עובדה חשובה שכן מגילת העצמאות הפכה לסמלם של מתנגדי הרפורמה. אולם חשוב גם להדגיש כי היא מעלה על נס את המוסדות הנבחרים ולא את בית המשפט העליון (שכלל אינו מוזכר), ולבטח אינה מכירה במנגנון ביקורת שיפוטית. המוסדות הנבחרים הם שהופכים את ישראל לדמוקרטיה, לצד קיומם של בתי משפט עצמאיים שתפקידם להעניק סעד בהתאם לדין.
למעשה, עקרון עליונות הפרלמנט היווה אמת מקובלת על כל שופטי העליון עד שנות ה-90 ואיש לא הטיל ספק בקיומה של הפרדת רשויות איתנה בישראל בכל העשורים שקדמו לכך. ישראל נולדה דמוקרטיה פרלמנטרית איתנה וקיימה מציאות דמוקרטית יוצאת דופן, מבלי שניתנה לבית המשפט העליון סמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת.
אין שום דבר שלילי המובנה בחוקה, בית עליון או ביקורת שיפוטית; לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות אך הדרך לקבלם עוברת בשיח דמוקרטי המוליד הסכמה רחבה. בדמוקרטיות, רק רוב גדול וקבוע המעגן את רצונו בחוקה יכול להגביל רוב קטן וזמני. ואולם בישראל רוב כזה אינו בנמצא. האם צריך לדחוף לגיבושו? זו שאלה הראויה לדיון נרחב ונפרד. די אם נסכם בכך שנצביע על 75 שנות דמוקרטיה תוססת, במציאות של משטר פרלמנטר נטול חוקה ובית עליון.
ד"ר שגיא ברמק הוא ראש תכנית אדם סמית לכלכלה פוליטית ומדיניות ציבורית בקרן תקווה
לא רק שחקן פוליטי מה עם עריצות בית המשפט?
עקרונית אני מסכים עם הנכצב במאמר אך יש נקודה אחת שמפריעה לי:
בנקודה מסוימת במאמר הכותב מנסה להוכיח שאין במדינה רוב מוגדר ע״י הצבעה על כך שאפילו מפלגת השלטון שולטת רק ברבע מהכנסת.
הטיעון הזה הוא דמגוגיה מוחלטת, הרי זה רק מיקרי. בפועל היו מפלגות שהגיעו להרבה יותר מנדטים(כולל הליכוד עצמם). אלא מה? כדי שמפלגה תגיע לכח משמעותי היא צריכה לאחד בתוכה זרמים שונים(ראו למשל איך בליכוד יש גוונים מרגב המאוד ימנית ועד גלנט המתון) ולפעמים אפילו מפלגה קטנה מורכבת מאיחודים של גוונים רבים(כמו במקרה של יהדות התורה).
ומכאן גם ברור יותר למה הגישה של מול״ד למעשה אנטי דמוקרטית. בעידן בו כוחם של ראשי מפלגות גדול מספיק כדי שחלק גדול מחברי הכנסת יהיו חותמת גומי בשירותם המשמעות היא שמיעוטים נאלצים להירמס תמורת הסיכוי להכניס נציגים לעמדות בהן לעיתים רחוקות תהיה להם הזדמנות לדאוג למצביעיהן(זה עדיף על להיות לא מיוצגים כלל) אפילו אם הם בקואליציה. ומול״ד מעוניינים לחזק דווקא את המגמה הזו.
מה גרם לתקופת הטרור של הגיליוטינה בתקופת רובס פייר למרות הדמוקרטיה הפרלמנטרית ?
מה האישאולוגיה שאיפשרה ? למה הפרלמנט שם לא תיפקד ואיפשר את הטרור ונדרשה התנקשות פוליטית כדי לעצור את הטרור האדום ?
למה אחרי ההתנקשות הטרור האדום נפסק ?
כבר ראינו אייטולות יותר גרועים מהבגץ ולא ברור שאם נבטל אותם המצב ישתפר.