כך הפך בג”ץ את זכות העמידה לקלף מנצח במאבק הרשויות

ההרחבה המתמשכת של תנאי הסף להגשת תביעה הפכה את בית המשפט מגוף המתמקד בהכרעת סכסוכים למערכת שלטונית מקבילה לכנסת ואף עליונה עליה

אילוסטרציה | William Cho

עו”ד אהרן גרבר הוא סגן ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת. פרק זה לקוח מתוך נייר מדיניות חדש העוסק בזכות העמידה במשפט הציבורי הישראלי ופורסם לראשונה באתר פורום קהלת. לחצו כאן לקריאת המחקר המלא.

***

זכות העמידה (או בשמה הלטיני Locus Standi) משמעה זכותו של אדם או ישות משפטית לשטוח בפני בית המשפט את טענותיו ולבקש ממנו סעד. אין מדובר בסוגיה המותנית בהכרעתו המהותית של בית המשפט, אלא בתנאי סף מקדים לניהולו של הליך משפטי מלכתחילה. מקור המונח בדיני הנזיקין של מסורת המשפט המקובל הבריטי, שבה נדרש התובע להוכיח כי ניזוק באופן ישיר מפעולת הנתבע שבגינה פנה לבית המשפט. בחלוף הזמן, כתוצאה מצמיחת המדינה המודרנית ומהשפעתה הגוברת על היבטים רבים של חיי האזרח, הורחב השימוש במונח גם לתחומי המשפט הציבורי, קרי לעתירות חוקתיות או מינהליות שבהן טוען האזרח כי נפגע מפעולת הרשות הציבורית.

משהחליפה המדינה את הנתבע היחיד, היה על התובע (הנקרא “עותר” במשפט המינהלי) להוכיח כי הוא עצמו נפגע באופן ישיר וממשי מן הפעולה השלטונית הנתקפת בעתירה. זכות העמידה המסורתית במשפט הציבורי עוסקת אפוא ב”מידת הזיקה אשר צריכה להתקיים בין הטענה בדבר אי-חוקיות פעולות הרשויות לבין הטוען אותה”.[1] כדי שעותר יוכל להביא את טענותיו בפני בית המשפט היה עליו להראות כי הוא צד לסכסוך הנידון.

דוקטרינת זכות העמידה המסורתית

התפתחות העילה והגדרת האינטרס המקנה “זכות עמידה”

החוק הישראלי אינו כולל כל הוראה המסדירה את הנושאים שבהם רשאי בג”ץ לעסוק, ואף לא תנאי סף להגשת עתירה.[2] אדרבא, סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה מעניק לבית המשפט סמכות רחבה ביותר, בקובעו כי בג”ץ “ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק”. נוכח מרחב התמרון שמעניק לשון החוק, ובהיעדר הסדרה בתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ”ד-1984 (להלן: “תקנות סדר הדין בבג”ץ“),[3] הפסיקה הישראלית היא שפיתחה שורה של עילות סף המאפשרות להימנע מדיון בעתירה לגופה, ובהן הדרישה להוכחת קיומה של זכות העמידה.[4]

על פי דוקטרינת זכות העמידה שהייתה מקובלת על רוב שופטי בג”ץ עד לשנות השמונים, היה על העותר לעמוד בכמה תנאים כדי שיישמעו טענותיו בבית המשפט. עליו היה להוכיח כי נפגע אינטרס אישי וייחודי שלו – כלומר, שמדובר בפלוגתא שבה מלין העותר על פגיעת הרשות בו עצמו (ולא בצד שלישי), ושאין הוא חולק את הפגיעה עם הציבור הרחב (ולפיכך מבקש למעשה להביא לשינויה של מדיניות כללית). כמו כן, הוא נדרש להראות כי אותו אינטרס נפגע פגיעה ישירה, המקימה נזק ממשי אובייקטיבי. כפי שנראה להלן, אף שקיים ניסיון (בפסיקה, בכתיבה האקדמית ואף בנייר זה) לבודד באופן אנליטי את המרכיבים השונים של תנאי זכות העמידה, בפועל לעיתים קרובות קיים קושי רב לאבחן את קו הגבול בין כל תנאי ותנאי והם אחוזים זה בזה. למעשה, חלק מתקדימי הפסיקה אשר שימשו מצע לפיתוח הדוקטרינה חוטאים בעירוב בין המרכיבים השונים. יחד עם זאת, וחרף הקושי, ננסה בשורות הבאות לעשות מעט סדר בהתפתחויות המושג לאורך השנים.

ראשיתה של הגישה המסורתית בשנים שמייד לאחר הקמת המדינה, אז אימצו השופטים את דוקטרינת זכות העמידה הבריטית (שהייתה נהוגה במערכת המשפט המנדטורית), שלפיה תידחה על הסף עתירתו של מי שאיננו נפגע אישי.[5] זכות עמידה ניתנה אז, ככלל, רק לעותר אשר הוכיח כי נפגעה זכות משפטית המוקנית לו בדין. ברי כי במצב דברים זה ניתנה הזכות למעטים בלבד, כיוון שטרם הייתה חקיקה ענפה שהטילה על השלטון חובות כלפי אזרחיו.[6] למעשה, באותה העת לא הייתה כל הבחנה בין הדיון בזכות העמידה של העותר ובין הדיון המהותי בטיב עתירתו. עם זאת, כבר באותן שנים ראה בית המשפט כבעלי זכות עמידה גם עותרים שטענו לפגיעה בזכויות “טבעיות” שאינן מנויות בחוק (אף שעשה זאת באופן חריג ולעיתים רחוקות בלבד).[7]

לאורך השנים רוככה הדרישה להצביע על פגיעה דווקא בזכות המוכרת בחוק. אולם, בד בבד, המשיכו השופטים והקפידו על עצם קיום מושג זכות העמידה, הגם שנחלקו בדבר גבולותיה המדויקים. תחילה הוכרה הזכות במקרים שבהם ניתן היה להסיק מן החוק, ולו בעקיפין, כי הוא מבקש להגן על העותר.[8] בהמשך, בראשית שנות השישים, בפרשת כהן נ’ שר הביטחון, בוטלה החובה להצביע על זכות המנויה בחוק, ובמקומה קבעו השופטים כי די לעותר להצביע על פגיעה באינטרס לגיטימי שלו כדי שיקנה מעמד בפני בית המשפט. העותר באותה פרשה, הכתב הצבאי של עיתון “העולם הזה”, הגיש את עתירתו כיוון שלא הוזמן לתדרוכים ולסיורים בידי גורמים בצה”ל. לדבריו, הדבר נבע מחרם שהטילו עליו גורמי ביטחון בשל מה שהחשיבוּ לסיקור עוין. נציגי צה”ל טענו כי לצבא יש זכות מלאה להחליט עם מי מהכתבים הם יוצרים קשר כדי לשפר את יחסי הציבור של הצבא, ולא מוטלת עליהם חובה להזמין כתב שלא ישפר את יחסי הציבור של הצבא. בית המשפט דחה את העתירה בהיעדר עמידה, תוך שהוא מדגיש כי אין צורך להראות זכות חוקית וכי ניתן להסתמך על אינטרס חזק של העותר:

אין אני גורס כי הזכות צריכה להיות זכות סטטוטורית, הכתובה בחוק. לא פעם הכיר בית־משפט זה בזכויות, שלא בא זכרן בשום הודאה משפטית, ואלו, בקבלן גושפנקה שיפוטית, לבשו צורה והתגבשו לזכויות מוכרות בדין. דברים שבנוהג ובמושגי הצדק הטבעי, שרק תמול שלשום היו עוד חסרי דמות ובלתי גדורים, עולים בדרך זו על דרך המלך וזוכים לדרגה של זכות… כאשר התערבותנו דרושה למען עשיית הצדק, די לו לאזרח בהסתמכו על אינטרס לגיטימי בעשיית הפעולה הנדרשת מהשלטון או באי-עשייתה, כדי להקנות לו זכות ומעמד לבוא ולשפוך לפנינו את תחינתו”

עם זאת, בצד הרחבת הגדרת הזכויות המקנות מעמד בבית המשפט, הבהירו השופטים כי גם לתהליך זה יש מגבלות. אכן, באותה פרשה נקבע כי כיוון שהעותר לא הצביע על פגיעה באינטרס אישי וממשי שלו, לא קנויה לו זכות העמידה. במקרים אחרים בתי המשפט חזרו והדגישו כי זכות העמידה לא תוכר במקום שהעותר לא נפגע באופן ישיר, אלא מבקש לעתור בשם אינטרס ערטילאי בדבר “שמירה על שלטון החוק”.[9] נוסף על כך, הובהר כי תישמע רק עתירה ייחודית העוסקת בפגיעת השלטון באינטרס או בזכות של העותר עצמו, ולא של ציבור בלתי מסוים או של הציבור בכללותו.[10] ועדיין, השופטים חזרו והדגישו כי דוקטרינת זכות העמידה הישראלית נוצרה בפסיקה ואינה מעוגנת בחקיקה, ולכן בית המשפט רשאי להגמיש את הדוקטרינה לפי שיקול דעתו.[11]

בין נפגע ייחודי לקידום מדיניות כללית – למי יש לפנות, לבית המשפט או לכנסת?

הפרשנות שבית המשפט נתן לתנאי ייחודיות הפגיעה נידונה בפרוט בעניין אריאב. בית המשפט בחן האם חברעיון ברשימה, כמו גם עצם קיומה, מלמדים על התפקיד המרכזי שממלא כיום בית המשפט בעיצוב מדיניות ובהכרעה בנושאים ציבוריים שנויים במחלוקת – מרחק רב מתפקודו ההיסטורי כמוסד להכרעה בסכסוכים קונקרטיים. עינינו הרואות, חששותיו של השופט ויתקון התגשמו[45] ובסופו של תהליך הפך בית המשפט למערכת שלטונית “מקבילה-עליונה” על פני הכנסת. עיצוב המדיניות הציבורית נעשה בעיני השופטים גולת הכותרת של עבודתם. שינוי דוקטרינת זכות העמידה הביא ארגוני מגזר שלישי ואזרחים מתקני עולם להפנות את מרצם לבית המשפט, במקום לכנסת ולממשלה – הגופים הייצוגיים שבסמכותם לדון בשאלות ערכיות. שינוי זה, כפי שהודגש, הוא יציר הפסיקה בלבד, וקודם בידי שופטי ישראל חרף השלכותיו מרחיקות הלכת על יחסי רשויות השלטון, ומבלי שהכנסת או הממשלה יתנו עליו את הדעת כראוי.
מועצת החינוך יכול לעתור נגד שר החינוך בנוגע להחלטה על העברת בית ספר בין זרמי חינוך. השופט אולשן חידד את הפרשנות של דרישת הייחודיות, והבחין בין נפגע שאינו חלק מציבור כללי, ובין עותר המבקש לקדם מדיניות ציבורית עקרונית באמצעות בית המשפט, ונתלה לשם כך בפגיעה בציבור הרחב. זה השני, קבע השופט אולשן, יכול וצריך להפנות את מאמציו לבית המחוקקים:

כאשר הציבור איננו שבע רצון מדרכי ביצוע של חוק מסויים על ידי השלטונות המנהלתיים, אין הוא יכול לפנות לבית משפט זה בבקשה שנתערב בעניין. לא לתפקיד זה נוצר בית משפט זה. לשם כך קיימת הכנסת, בה מיוצג הציבור על ידי נבחריו, שבידיהם למתוח בקורת ואף להכשיל כל ממשלה, אם איננה מבצעת את החוקים המתקבלים על ידה בהתאם להוראות הכלולות בהם. מתפקידיו של בית משפט זה הוא רק להענות לכל אזרח במקרה שזכותו האישית עלולה להפגע על ידי מעשה בלתי חוקי”

הדרישות להוכחת פגיעה ישירה וממשית

במהלך השנים נדחו עתירות אשר ביקשו לאכוף את הדין ביחס לגורם שלישי (שאינו צד לעתירה). מקרים שכאלו, קבע בית המשפט, אינם עוסקים באינטרס ישיר של העותר, אלא בהשפעות עקיפות עליו הנובעות מיחסי הרשות עם אותו גורם שלישי. כך, לדוגמה, בעניין מטעי הארזים העותרת ביקשה לפנות דוכן מתחרה למכירת פירות שפעל ללא רישיון, אחרי שהדוכן שאותו היא הפעילה באותו מקום פונה. עתירתה נדחתה בהיעדר עמידה, שכן הנזק שעליו הצביעה היה עקיף בלבד.

בדומה לכך, נבחנה בעניין התאחדות חברות הביטוח השאלה אם הקלות מס שניתנו לקופות גמל מסוימות פוגעות בשוק ביטוחי החיים המתחרים בהן, ומקנות זכות עמידה לחברות הביטוח. בית המשפט דחה את העתירה בהיעדר זכות עמידה, וציין כי הייתה מתאפשרת לו הייתה העותרת מצביעה על פגיעה ישירה באינטרס שלה החוסה תחת החוק שנידון בעתירה.

באופן דומה, שלל בית המשפט אפשרות לעתור בהתבסס על פגיעה שנובעת אך ורק מהיותו של העותר משלם מיסים.[12] פגיעה שכזו, נקבע, חולק העותר עם כלל ציבור משלמי המיסים ומוגדרת רק מכוח החלק היחסי שהוא שילם על ההוצאה הציבורית, ומשכך היא הוגדרה כעקיפה.[13] יחד עם זאת, במקרים מסוימים הוכרה זכות העמידה של משלם מיסים שנפגע יחד עם קבוצה תחומה של אנשים נוספים. כך, לדוגמה, בעניין גולדברג נידונה עתירת תושב ראשון לציון כנגד אי-סדרים ובזבוז תקציבים במפעל הביוב האזורי. בית המשפט הכיר בזכות העמידה של העותר, וזאת משני טעמים: ראשית, היטל הביוב העירוני נגבה באופן שאפשר לבודד את קבוצת התושבים אשר שילמו (באופן ספציפי) עבור שירותי הביוב הקלוקלים. שנית, החקיקה הנידונה הגדירה במפורש את החייבים בתשלום ההיטל כנהנים משירותי הביוב (להבדיל מיתר תושבי העיר, שלא שילמו עבור השירותים). במילים אחרות, העותר במקרה זה חלק את הפגיעה עם קבוצת אנשים תחומה ומצומצמת יחסית, ולא עם הציבור הרחב ולכן הכירו בנזק שלו כישיר וכממשי.[14]

בעניין בקר נדחתה על הסף בהיעדר עמידה עתירתו של קצין מילואים נגד הפטור שהעניק שר הביטחון למי שתורתו אומנותו.[15] העותר טען כי עקב הפטור מוטלת עליו, כאיש מילואים פעיל, מעמסת שירות נוספת, ולפיכך הוא נפגע באופן אישי, ממשי וישיר מהחלטת השר. לחלופין, ביקש העותר הכרה כעותר ציבורי הקובל נגד האפליה וחוסר הצדק שמגולמים בפטור שמעניק השר. בית המשפט דחה את העתירה על הסף, בהיעדר זכות עמידה, וקבע כי העותר לא הצביע על נזק אישי, ממשי, ישיר וייחודי לזכות או לאינטרס הקנויים לו. בית המשפט אף הבהיר שאין להרחיב את משמעות “הפגיעה האישית והישירה” ולהחילה על המעמסה האגבית המוטלת על כתפי הקצין. שלילת זכות העמידה גם הוסברה על ידי בית המשפט בקביעה כי אין לאפשר עתירה המבקשת לאכוף את החוק כלפי צד שלישי – בחורי הישיבות, הן בשל היותה עקיפה הן בשל היעדר ייחודיות.

אשר לבקשת העותר להכיר בו כעותר ציבורי, הבהיר בית המשפט כי עתירות כאמור מנוגדות לשיטת הממשל בישראל, וכי המוסד שבאמצעותו יש לפעול לשינוי מדיניות ציבורית ופוליטית הוא הכנסת:

ברור שאין לך הליך שיפוטי אלא מקום שקיים ‘ריב’ שיבוא פלוני ויתבע את זכותו… בזאת משתנה הדיון בבית המשפט מהדיון בפני הרשות המחוקקת או הרשות המבצעת, ‘באין נרגן ישתוק מדון’, ואילו די היה בנרגן שאינו אלא דיברו ושופרו של הציבור בכללותו, היה הדיון לפני הרשות השופטת עלול לטשטש את התחומים ולהתפרש כהפרת העקרון של הפרדת הרשויות. והפועל היוצא הוא שאמרתי: ככל שיש לנשוא הקובלנה אופי ציבורי יותר, והוא מן הענינים המנסרים בזירה הפוליטית ומשמשים נושא לדיונים בפני הממשלה והכנסת, כך יש להחמיר בדרישה שהקובל יהא נפגע פגיעה ממשית בתור רשות היחיד שלו, כדי להקנות לו זכות עמידה לפני הרשות השופטת…”

השופט ויתקון הוסיף וחידד את הסכנה הגלומה בוויתור על דרישת הייחודיות ובכניסתו של בית המשפט לתחום קביעת המדיניות הציבורית וגרירתו למחוזות הפוליטיקה בהיעדר נפגע אישי:

התרעומת אינה איפוא אלא תרעומת ציבורית קיבוצית (קולקטיבית), והעותר אינו שונה מכל איש אחר מאותו ציבור הרואה פסול בשחרורם של אנשים, שבעיניו אינם אלא משתמטים. אך כאמור, אף פעם לא נזקק בית-המשפט לתרעומת שאינה אלא ציבורית-קיבוצית, הן מהטעם שאין זכות עמידה לאדם שאינו מבקש דבר לעצמו אלא אך ורק לשלול דבר מהזולת… והן מהטעם שבית-המשפט נזהר מלהיגרר לוויכוח ציבורי כללי, שהוא כולו ויכוח לשמו, ושמוטב להשאירו בידי הגורמים הפוליטיים האחראים לכך. אם ניזקק לעתירה זו, נצטרך להיזקק לכל עתירה נגד הממשלה, למשל, בקשר למסים שלא נגבו כדין או בקשר להוצאות שהוצאו ולא בהתאם לתקציב, שאיש-מן-הציבור מתנדב להביא לפנינו. סבור אני שעלינו לדחות את הניסיון להפוך את בית-המשפט לזירה לוויכוחים כאלה. הוא אינו מסוגל לעמוד במעמסה זו, ולכן, עם כל השרירותיות שבדבר, עלינו להציב גבולות כלשהם להיקף התערבותנו. כאן הנושא הוא בעל צביון פוליטי מובהק, ומכאן הצורך להחמיר בדרישה שלעותר תהיה זכות עמידה…”

פסק הדין בפרשת בקר מדגים את דוקטרינת זכות העמידה המסורתית שהייתה נהוגה בתחילת שנות ה-70, כמו גם את הגישה שעמדה בבסיסה בדבר תפקידו המוגבל של בית המשפט – הכרעה בסכסוכים משפטיים קונקרטיים בין מזיק לניזוק, ולא דיון בשאלות מדיניות, פוליטיות וציבוריות שנויות במחלוקת. בית המשפט הביע תמיכה בדוקטרינת זכות העמידה, תוך שהוא דן בטעמים העיקריים לקיומה – החשש הטכני מפני העומס בבתי המשפט, והחשש המהותי מהפיכתו של בית המשפט לזירת הכרעה בשאלות ערכיות-פוליטיות והפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות, ועמד על הדרישה לפגיעה באינטרס אישי וייחודי, ממשי וישיר.

באותם ימים נדחתה, בהיעדר זכות עמידה, גם העתירה בפרשת מירון, שכוונה נגד החלטת שר העבודה להעניק היתר לעבודה בשבת לעובדי רשות השידור כדי שיוכלו להמשיך ולהפעיל את שידורי הטלוויזיה הישראלית.[16] במקרה זה טען העותר כי הפעלת הטלוויזיה בשבת פוגעת באינטרס שלו, שכן בכוונתו להגיש מועמדות לתפקיד עיתונאי ברשות השידור, והוא עלול שלא להתקבל בשל היותו שומר שבת. עוד טען העותר כי האינטרס שלו כשומר שבת נפגע בשל חילול השבת הממלכתי.

השופט אגרנט ערך סקירה מקיפה של דיני המעמד של אותן השנים ודחה את העתירה על הסף בהיעדר עמידה. על פי הכרעתו, העותר הצביע על פגיעה עקיפה בלבד, ולא על פגיעה ישירה וממשית. אגרנט הדגיש כי אף שדי להוכיח פגיעה באינטרס של העותר ואין צורך להצביע על פגיעה בזכות חוקית, עדיין נדרש כי פגיעה זו תהיה ישירה וממשית. לצד זאת, הדגיש כי מדובר בעניין ציבורי וערכי שלא ראוי שבית המשפט יכריע בו. הכרעה שכזו אף עלולה לפגוע בבית המשפט כמוסד.

באותן שנים נקבע גם מעמדו של “משלם מיסים” שנזכר לעיל והשאלה אם ניתן לקנות מעמד כנפגע אישי, ממשי וישיר מכוח העובדה שפעולה שלטונית מסוימת מתגלמת במס שמשלם העותר. בעניין כפיר[17] נידונה השאלה מה עולה לכדי פגיעה ישירה באינטרס ומתי פגיעה תיחשב עקיפה ולא תקנה מעמד. מר נחום כפיר, חבר מועצת עיריית אשקלון, עתר נגד המועצה הדתית באשקלון ונגד שר הדתות בטענה שמימנו הדפסת כרוז לשם ארגון הפגנת מחאה נגד עריכת מרוץ מכוניות באשקלון ביום השבת. השופט לנדוי דחה את העתירה על הסף תוך שהוא מעיר כי לדעתו אין לראות בתשלום מיסים (עירוניים או ארציים) הכרה בעותר כמי שאינטרס אישי, ממשי וישיר שלו נפגע. עם זאת העיר לנדוי כי יש לבית המשפט אפשרות להכיר בזכות עמידה במקרה קיצוני וחמור של פעולה בניגוד לחוק.[18]

האם אכן הייתה דוקטרינת זכות עמידה מסורתית אחידה?

לאורך כל שנות ביסוסה של דוקטרינת זכות העמידה המסורתית המשיך בית המשפט להדגיש כי מושג זה הוא פרי פיתוח שיפוטי הניתן לשינוי. למעשה, אף היו שופטים שסטו מן הגישה הרווחת, והרחיבו את הפרשנות לתנאים לעמידה גם למקרים שאינם חוסים תחתיה באופן אינטואיטיבי. גישה שכזו אימץ עוד בשנות השבעים השופט חיים כהן, אשר ביקש באותן שנים להרחיב את שערי הכניסה להיכלי בית המשפט:

לדידי, אין בית-משפט זה חושך עצמו מן הדין ופורק מעליו עול עשיית הצדק אלא אם ניתן לומר שיש בפניה אליו משום חשש שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט, למשל בשל נסיון ניצולם למטרות פוליטיות גרידא. לענין זה אין נפקא מינה אם החשש עולה מזהותו או כשירותו של העותר העומד לפני בית-המשפט או ממהותו של הענין בו נדרש בית-המשפט לדון ולפסוק, ומסכים אני לדברי חברי הנכבד, אב-בית-הדין, שגישתו של בית-המשפט לבעיה זו חייבת להיות תמיד ‘אמפירית ולא נוקשה’, ומצדי אוסיף: גמישה ונדיבה ולא קמוצה וקפדנית”.[19]

חלק מהשופטים החזיקו בפרשנות מרחיבה לתנאים המקנים מעמד, וחשו חירות להגמיש את הדוקטרינה במקרים שבהם סברו כי ראוי שתתברר העתירה. אולם, גם לפי גישתם המרחיבה לתנאי הדוקטרינה, עד לשנות השמונים לא הוכרה זכות העמידה של מי שלא נפגע באופן אישי, ממשי וישיר.[20] בניגוד להסכמה על הצורך בשלושת התנאים הללו, היו מי שערערו על קיומו של תנאי המצריך הכרה בפגיעה ייחודית, עוד בימים שבהם דוקטרינת זכות העמידה נתפסה כקשיחה ותפקידו של בית המשפט כמכריע בסכסוכים קונקרטיים היה בקונצנזוס.[21]

בתחילת שנות השמונים עברה דוקטרינת זכות העמידה שינוי חד בפסיקה הישראלית, אשר שיקף תפיסת תפקיד חדשה של בית המשפט כ”מגן שלטון החוק”. בלב השינוי עמדו זניחה של תנאי הגישה המסורתית והכרה במעמד העותר הציבורי.

התפנית: שינוי הגישה החל משנות השמונים

משנות השמונים המוקדמות נשחקה דוקטרינת זכות העמידה המסורתית במהירות. תומכי הגישה המקורית הוצגו כדווקנים הנתלים באמתלות טכניות כדי להימנע מדיונים מוצדקים, ואילו הדרישה להוסיף ולהרחיב את זכות העמידה נתפשה כעמדה מהותית שנועדה לקדם את הצדק ואת שלטון החוק. שחיקת הדוקטרינה הובילה לשינוי חד באופי פעילותו של בית המשפט ואפשרה לשופטים להרחיב את מעורבותם בנושאים שעל סדר היום הציבורי. בשלב הראשון ננקטה פרשנות מרחיבה בדומה לגישה דלעיל של חיים כהן, הורחבה ההכרה בפגיעה אישית וממשית, וזו הוחלה על שורה של אינטרסים רחבי היקף, שבעבר פגיעה בהם לא נחשבה פגיעה אישית.[22] בהמשך זנחו השופטים את התנאים הללו לחלוטין והכירו גם בזכות העמידה של עותר ציבורי, שכלל אינו טוען כי נפגע מההחלטה השלטונית שנגדה הוא עותר. כתוצאה מכך גברה מעורבותו של בית המשפט בשאלות ציבוריות ופוליטיות והוא החל לדון בשאלות עקרוניות תיאורטיות שנידונו בעבר בכנסת בלבד.

חיים כהן | לע”מ

ודוק, דרישת זכות העמידה נותרה על כנה מבחינה רטורית,[23] אך בפועל הבהיר בית המשפט כי עתירה תידון גם כאשר העותר כלל אינו נפגע מן הפעולה שבה היא עוסקת. ברירת המחדל התהפכה – עותר לא נדרש יותר להוכיח כי קנויה לו זכות העמידה, אלא במקרים חריגים.

פסק הדין בעניין סגל,[24] שנידון בתחילת שנות השמונים, על דעות השופטים השונות שבוטאו בו, ממחיש היטב את שחיקת הדוקטרינה הקלאסית. במקרה זה דרש העותר משר הפנים לקבוע מועד שבו יונהג שעון קיץ, שכן לטענתו, להותרת שעון החורף על כנו יש עלויות כלכליות הפוגעות באופן ישיר בכיסו. השופטים הכירו בעותר כנפגע, אף שבפועל לא היה הנזק המדובר אישי וממשי, ייחודי או ישיר על פי הפרשנות המקובלת, אלא נזק עקיף של כלל הציבור.

שופטי ההרכב נחלקו בנוגע לדרך המשפטית אשר תבסס את זכות העמידה של העותר. השופט חיים כהן קבע כלל “השתק” במקום שבו הרשות מתעלמת מחובה המוטלת עליה. על פי פסק דינו, כאשר החוק מטיל חובה על הרשות לפעול (במקרה זה – ההוראה לקבוע מועד למעבר לשעון הקיץ) לא תישמע טענת הגנה מצד המדינה בנוגע למעמד העותר. בכך ביקש כהן לעקוף את הדרישה לזכות עמידה בלי לבטלה באופן מוחלט תוך מתן אפשרות לעתור במקרים הנוגעים בפגיעות ב”שלטון חוק” (קרי פגיעות שאינן מכוונות לגורם ספציפי, אלא פוגעות באופן שוויוני בציבור כולו). זאת כדי למנוע מצבי “ואקום”, שבהם הרשות פעלה שלא כשורה, אף אם לא פגעה באופן ישיר בגורם ספציפי כזה או אחר.[25] כדברי השופט כהן עצמו:

חובתו של בית המשפט היא להשליט את החוק, וכשמזדמנת לו לבית המשפט ההזדמנות לקיים חובתו שלו, לא ישתמט מלקיימה ולא יחשוך עצמו מן הדין אך משום טיב ציציותיו של עותר פלוני שהתיצב לפניו”

דבריו ממחישים את השינוי שהתגבש באותם הימים בנוגע לתפקיד בית המשפט, והפיכתו (לפחות בעיני חלק מן השופטים) ל”מגן שלטון החוק”, אשר לא ימנע מלטפל בכל הפרת חוק, גם כאשר הדבר אינו כרוך בסכסוך ממשי בין צדדים קונקרטיים. כהן, שהיה תומך ותיק בהגמשת זכות העמידה, ביקש לאפשר עתירות שמבטיחות את “שלטון החוק” גם מבלי לבטלהּ כליל.

השופט שלמה לוין דחה את עמדת השופט כהן ביחס לזכות העמידה, וטען כי ניתן להרחיב את דרישת הפגיעה הישירה ולראות בעותר נפגע אישי, ממשי וישיר. לדבריו, זכות העמידה איננה כלי פורמלי בלבד. החוק המטיל חובה על השר לקבוע מועד לתחולת שעון הקיץ, מעניק מניה וביה זכות עמידה לכל אזרח ואזרח במקרה שבו לא מקיימת הרשות את חובתה. כלומר, בעוד השופט כהן ביקש להותיר את זכות העמידה כמות שהיא, ולסלול לעותר דרך עקיפה לפתחי בית המשפט, השופט לוין העדיף להשתמש בדרך הקיימת, ולהרחיבה בפרשנותו באמצעות ריכוך נוסף של תנאי המעמד הקיימים תוך שמירה על דוקטרינת זכות העמידה. לשיטתו, ניתן להגמיש את ההכרה בפגיעה ישירה גם לפגיעה כזו ולראות בה פגיעה ישירה, משמעותית וממשית ולפיכך דין העתירה להתברר בבית המשפט.

בניגוד אליהם, השופט ברק סבר כי באופן עקרוני נתונה לעותר זכות עמידה, בהיותו “עותר ציבורי”. יחד עם זאת, הגביל ברק את ההכרה במעמד “העותר הציבורי” רק למקרים שבהם אין בנמצא עותר בעל זכות עמידה בהתאם לתנאי הדוקטרינה המסורתית, כדי להבטיח שהשלטונות יהיו חשופים לביקורת שיפוטית, ולחלופין, למקרים העוסקים בסוגיות עקרוניות חשובות:

אני מציע כי במקרים מסוימים נרחיב המסגרת ונאפשר לבית המשפט, לפי שיקול דעתו, להעניק סעד לעותר שכל האינטרס שלו הוא בעמידה על עקרון שלטון החוק. ננהג כך כאשר העתירה נוגעת לענין שעל פי מהותו וטבעו אין למצוא בו כלל עותר בעל אינטרס על פי המבחנים המקובלים. אם לא נתיר הרצועה במקרה זה, לעולם לא יושיט בית המשפט סעד, ונמצא עקרון שלטון החוק נפגם… בעיקר ננהג כך כאשר הבעיה המתעוררת היא בעלת אופי קונסטיטוציוני כגון היחס בין חוק רגיל לחוק-יסוד. במקרים אלה מן הראוי לפתוח את שעריו של בית המשפט, בלי לבדוק יתר על המידה בדבר האינטרס, ובלבד ששלטון החוק מחייב זאת”

פסק הדין מדגים היטב את האבולוציה שעברה דוקטרינת זכות העמידה לאור התפיסה החדשה בדבר תפקידו של בית המשפט כמגן שלטון החוק. השופט כהן ביקש ליצור פתח נוסף שדרכו ניתן יהיה להיכנס לבית המשפט גם כאשר הדלת נעולה, כדי לאפשר עתירות הנתלות בשלטון החוק בעקיפין, באמצעות כללי השתק; השופט לוין ביקש להסיר את המנעול מעל הדלת ולאפשר לבית המשפט לפתוח את הדלת באמצעות כלים פרשניים שמתחו את גבולותיה ההיסטוריים של הדוקטרינה, מבלי לפרוץ אותם, אך תוך ריקון דוקטרינת זכות העמידה ממשמעותה המקורית; ואילו השופט ברק הציע להפסיק את העמדת הפנים, לשנות לחלוטין את גבולות הדוקטרינה, לפרוץ פרצה לצד הדלת, ולקבוע זכות עמידה לעותרים ציבוריים בעתירות שלטון החוק כאשר אין בנמצא כל נפגע. דעותיהם הסותרות של השופטים שיקפו היטב את חוסר הבהירות בכל הנוגע להלכה המחייבת בנושא באותם הימים.

פסק הדין גרר מאמר תגובה חריף שפרסם השופט בדימוס אלפרד ויתקון בעיתון “דבר”. ויתקון שב ועמד על ההבחנה שבין שאלת המעמד ובין ההכרעה המהותית בעתירה לגופה. לדבריו, על בית המשפט מוטלת החובה לשמור על ההבחנה בין עותר אישי, שיזכה למעמד, לבין עתירות כוללניות המבקשות להפוך את בית המשפט לגוף שעיסוקו הכרעות ציבוריות – לא זהו תפקידו המוסדי של בית המשפט, טען. נוסף על כך, סבר ויתקון כי ויתור על דוקטרינת זכות העמידה עלול להציף את בית המשפט בעתירות, שיכבידו על השופטים:

אפשר היה בעצם לשאול – לשם מה לו לשופט צורך בעותר כלל? הבה יקבע השופט לעצמו רשימה של עיוותים ומחדלים (ודי לו לשם כך, בקריאת עיתון אחד או בצפיה ב’מבט’ בטלויזיה) יתן ליועץ המשפטי הזדמנות להופיע ולהגן על הממשל ויפסוק לשבט או לחסד. אך אין צורך להרבות במילים כדי להסביר שבדרך זו נגיע להקמת מערכת שלטונית ‘מקבילה’ – או ביתר דיוק ‘עליונה’ – מערכת שאינה מושתת על אדנים דמוקרטים. השופטים אינם נבחרי העם. הם מתמנים על בסיס אליטיסטי. הם אינם נותנים את הדין לפני הכנסת. מקום שהאזרח נפגע בזכויותיו יגן עליו בית המשפט, על אף ההתערבות הכרוכה בכך במעשי השלטון. אך באין פגיעה ישירה כזאת – על הרשות השופטת לקפוץ ידה ולא להתערב”

חרף הביקורת ההכרה בעותרים ציבוריים קנתה תמיכה בקרב השופטים במהירות רבה. כמה חודשים לאחר מכן הוגשה עתירה נוספת בעניין שירן, שעסקה בהקרנת הסדרה התיעודית “עמוד האש” בערוץ הטלוויזיה הציבורי. נטען כי בעוד שהתוכנית סקרה בפירוט את תולדות יהדות אירופה, נדחקו לשוליים תולדותיהם של יהודי אסיה, אפריקה והבלקן ותרומתם למפעל הציוני. הדיון התמקד בזכות העמידה של העותרים, שלא נפגעו כמובן באופן ממשי וישיר מהקרנת הסדרה. בפסק דינו בפרשה חשף השופט שמגר את המוטיבציה שלו לביטול דרישת זכות העמידה, הצטרף לעמדתו של ברק בעניין סגל, והסביר כי יש להסיר את המגבלות הדיוניות מבית המשפט, וזאת כדי להבטיח ביקורת שיפוטית גם במקרים שבהם אין עותר אישי ייחודי שסבל מנזק ממשי וישיר.[26]

גישה זו הובילה להרחבת ההכרה בזכות העמידה גם במקרים של טענות לפגיעה באינטרס עמום של ציבור רחב, אולם, גם בשלב זה טרם התקבלה הלכה פסוקה וברורה אשר הכירה במעמדו של עותר ציבורי נעדר אינטרס אישי.

פסק הדין בפרשת רסלר – הכרה במעמדו של העותר הציבורי

הכרה שכזו הגיעה בעניין רסלר,[27] שם קיבל בית המשפט עתירה חוזרת כנגד דחיית גיוסם של בני הישיבות, בניגוד מוחלט לקביעות קודמות, שדחו עתירות דומות בהיעדר עמידה (לרבות בפרשת בקר שהוזכרה לעיל). בית המשפט הבהיר כי אחד מתפקידיו המרכזיים הוא להבטיח את שלטון החוק ולא רק את זכויות הפרט של נפגעים, קרי להבטיח שהשלטון פועל על פי החוק, וזאת באמצעות הבטחת גישה לביקורת שיפוטית. בית המשפט קיבל את העתירה לאחר שהכיר בעותר כנפגע ישיר ובפגיעה שחווה כפגיעה ממשית. לצד זאת, ואף שלכאורה לא היה בכך כל צורך, ניצלו השופטים את ההזדמנות והכירו לראשונה (פה אחד) במעמדו של מוסד העותר הציבורי.

השופטת בן פורת סברה כי זכות עמידה ציבורית תעמוד לעותר משאין בנמצא נפגע ספציפי, וכאשר עיסוקה של העתירה בנושא בעל ערך ציבורי רב. השופט ברק (שאליו הצטרף השופט שמגר) הרחיב את עמדתו מפרשת בקר, וקבע כי בית המשפט יאפשר עמידה כל אימת שהוא סבור כי מדובר בסוגיה חשובה, או כאשר העותר מצביע על פגם חמור בפעולות הרשות המינהלית שנגדה מופנית העתירה, או על עניין בעל אופי ציבורי הנוגע לשלטון החוק. ההרחבה שהציע הוצגה כחריג לכלל שדורש נפגע ישיר, אולם בפועל ספק אם הותירה מקרים שבהם לא יוכר עותר ציבורי, שכן לדבריו “…על בית-משפט בחברה דמוקרטית מוטל התפקיד לשמור על שלטון החוק. משמעות הדבר הינה, בין השאר, שעליו להשליט את החוק ברשויות השלטון ועליו להבטיח כי השלטון פועל כחוק…” במסגרת הדיון סקר השופט ברק את דוקטרינת העמידה ופירט את עמדתו לגביה. הוא הדגיש כי אין לבית המשפט מניעה מלשנות דוקטרינה שאינה מוגדרת בלשון החוק, אלא בהלכה שיפוטית, שכן עיצובה נתון לשיקול דעתו הבלעדי. הוא שב ודחה במפורש את התפיסה הקלאסית שראתה בבית המשפט גוף המכריע בסכסוכים קונקרטיים, וקבע כי עליו להבטיח שיוכל “להגן על שלטון החוק”.

אהרן ברק | Jonathan Klinger

מבחינה רטורית ציין ברק כי עתירה ציבורית כשלעצמה איננה תנאי מספיק לעמידה, וכי על העותר להוכיח “דבר מה נוסף” כדי שיוכר מעמדו כעותר ציבורי. עם זאת, הוא הבהיר כי איננו מוגבל לדוקטרינת זכות עמידה כלשהי וכי ביכולתו לדון בכל תיק שימצא לנכון.[28] פרט לכך, הוא דחה במפורש את דרישת הייחודיות והבהיר כי נוכח עמדתו בנוגע לתפקידו האמיתי של בית המשפט, אין כל מניעה מלדון בפגיעות המשותפות לכלל הציבור.

אשר לסכנת ההצפה שאליה התייחס ויתקון במאמרו, העיר ברק כי הסכנה לא הוכחה כלל, וכי הליברליזציה הפרשנית שלפיה כבר עברו תנאי זכות העמידה דאז, לא הביאה להגדלה של נפח עיסוקו של בית המשפט.

את חילוקי הדעות בין השופטים הציג ברק כמחלוקת הנוגעת ל”ליברליזציה” של המקרים שבהם הוכר בפסיקה הצורך בהגמשת דוקטרינת זכות העמידה. בעבר הזכירו שופטים כי ייטו להרחיב את הפרשנות לתנאים במקרים שבהם קיימת שחיתות או בנושאים שמגלים עניין חוקתי מובהק.[29] ברק הציע להרחיב את חריג השחיתות לכל טענה המצביעה על פגם חמור בפעולות המינהל, ואת הנושאים בעלי העניין החוקתי המובהק לכל עניין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה ישירה לשלטון החוק. מלבד זאת הוא הציע להכיר בעתירה ציבורית אף במקרים שעל פי מהותם אין עותר רגיל לפי המבחנים המקובלים.

כך, בהסכמתם של שלושת חברי ההרכב, הוכר לראשונה מעמדו העקרוני של העותר הציבורי. הדוקטרינה החדשה קנתה במהירות רבה את הבכורה, חרף התנגדותם של חלק מן השופטים.[30] בשלב הראשון ברירת המחדל לא הכירה בעתירות ציבוריות ונדרש פיתוח של החריגים כדי להכיר במעמדו של העותר הציבורי; ובתהליך מואץ הלכו החריגים והורחבו עד שבוטלה כליל העמדה השלילית כלפי עתירות ציבוריות וברירת המחדל התהפכה. ביטולה בפועל של הדרישה לזכות עמידה אף הוביל לקריאה של מלומדים לבטל את דוקטרינת זכות העמידה באופן רשמי.[31] בפועל זכות זו חדלה מלשמש מחסום מעשי בפני עותרים שאינם נפגעים ישירים, ובית המשפט הפך לזירה מרכזית בעיצוב מדיניות והכרעה בשאלות ציבוריות.

החריגים למעמדו של העותר הציבורי כיום

כיום כל עתירה תזכה למעמד כברירת מחדל, להוציא שני חריגים שבהם יידרש העותר להוכיח כי יש להעניק לו זכות עמידה: כאשר קיים בעל אינטרס ישיר הנמנע במכוון מלעתור (ועתירה ציבורית תכפה עליו ניהול של הליך משפטי),[32] או כאשר מוגשת העתירה על ידי אדם נטול זיקה למדינת ישראל.[33]

אלא שדוקטרינת זכות העמידה נתפסת על ידי השופטים כדוקטרינה שיפוטית שתלויה לחלוטין בשיקול דעתו של בית המשפט. לפיכך, הם רואים את עצמם חופשיים לסטות גם מהחריגים, להרחיבם או לצמצמם כראות עיניהם. לכן, לכל הפחות כשמדובר בחריג הראשון, עשוי בית המשפט לדון בכל זאת בעתירה, חרף קיומו של בעל אינטרס קונקרטי שבחר שלא לעתור, בדגש על מקרים בעלי חשיבות חוקתית או השלכות רוחב הנוגעות ליסודות הדמוקרטיה ולזכויות האדם.[34]

כך, לדוגמה, הדגיש בית המשפט כי לא ימנע מלעסוק בעתירות בענייני בחירות גם בהתקיים החריג לכלל. אכן, כשפסלה ועדת הבחירות לכנסת ה-16 קטעים מתשדירי תעמולה של המפלגות רע”מ ובל”ד, שהציגו את דגל הרשות הפלסטינית, עתרה האגודה לזכויות האזרח נגד המהלך ועתירתה נידונה לגופה, חרף העובדה שהמפלגות עצמן בחרו שלא לעתור.

מסיבה דומה אפשר בית המשפט את העתירה בעניין גוטמן, שבה נדונה העלאת אחוז החסימה מ-2% ל-3.25% לפני הבחירות לכנסת ה-20, וזאת אף שהנפגעות הישירות מן המהלך – המפלגות הערביות – נמנעו מלעתור. בפתח פסק הדין התייחס השופט גרוניס לכך שהעתירה הוגשה בידי אזרחים פרטיים וארגוני מגזר שלישי (אשר ביקשו להצטרף כידידי בית המשפט), ולהתעקשותן של המפלגות, שיודעו על אודות ההליך, שלא לקחת בו חלק:

אציין, כי ההתנהלות המתוארת הן של שני הארגונים הנזכרים – האגודה לזכויות האזרח ועדאלה – והן של המפלגות המזוהות עם הציבור הערבי בישראל, היינו הימנעות מהגשת עתירות, מעוררת תמיהה. מדובר, כאמור, בשלוש מפלגות – חד”ש, רע”מ-תע”ל ובל”ד. אם אומנם מפלגות אלה חוששות מכך שאחוז החסימה המוגדל יביא להקטנה של מספר חברי הכנסת המייצגים את המיעוט הערבי, הרי המתבקש היה שהגופים הללו הם הם שיעתרו לבית המשפט הגבוה לצדק נגד תיקון מס’ 62. מאחר שלמפלגות אלה יש לכאורה עניין ישיר באחוז החסימה, קבעתי בהחלטה מיום 21.9.2014 כי על היועץ המשפטי לכנסת להביא לידיעתן את דבר קיומן של העתירות דנא. אף על פי כן, המפלגות הללו לא הגישו עתירות בשמן הן וגם לא ביקשו בעצמן להצטרף לעתירות. עם זאת יובהר, כי התמיהה באשר למהלכיהם של האגודה לזכויות האזרח, של עדאלה ושל המפלגות האמורות לא השפיעה על התייחסותנו לגופם של דברים. זאת, מאחר שהסוגיה של שיעורו של אחוז החסימה הינה בעלת חשיבות גדולה מאוד למשטר הדמוקרטי”

אם כן, בפועל, העתירות היחידות אשר נדחות כיום בשל היעדר זכות עמידה נוגעות למקרים שבהם העותר הציבורי “מתעבר על ריב לא לו” – קרי מגיש עתירה כאשר הנפגע הישיר בוחר ביודעין שלא לעתור. עם זאת, שיקול הדעת הבלעדי אם לדחות עתירה כאמור נתון בידי בית המשפט, והוא בוחר להשתמש בה במשורה בלבד בשל נטייתו לזהות אינטרסים התומכים בדיון בעתירה.[35] דוגמה לכך ניתן למצוא בפסק הדין בעניין הפרטת בתי הסוהר, שבו נידונה עתירה פטרנליסטית אשר לא הוגשה על ידי אסירי בתי הסוהר, אלא על ידי גורמים שכלל לא התיימרו להיות הנפגעים הישירים ממהלך ההפרטה הצפוי. אדרבא, בית המשפט אף הניח לצורך העתירה כי מצב האסירים (אשר בשמם טענו, לכאורה, העותרים) ישופר בעקבות המהלך, ובכל זאת הכיר במעמד העותרים וקיבל את העתירה מטעמים חוקתיים.[36]

שינוי מגמה: זכות העמידה בשנים האחרונות

לאחרונה ניכרת מגמה מסוימת של הרחבת השימוש בחריג המאפשר דחיית עתירה במקרה שבו הנפגע הישיר בחר שלא לעתור, לעיתים תוך השתת הוצאות על העותר המתעבר על ריב לא לו. אין מדובר בשינוי דוקטרינרי עקרוני, אלא בהכרה מוגברת בחריגים וביישומם. בפרשת הר שמש נידונה עתירתו של עורך דין נגד תחשיב השומה שערכה רשות המיסים לקבלנים.[37] העותר, שאינו קבלן בעצמו ולפיכך לא נפגע ישירות מצעדי הרשות, טען כי קיימים קבלנים רבים הנפגעים מן התחשיב, ובהיותו נציגם של כמה קבלנים שכאלו הוא ראוי למעמד כעותר ציבורי. בית המשפט עמד על כך שחרף טענותיו לא הצליח העותר להצביע ולו על קבלן קונקרטי אחד אשר נפגע באופן ישיר מתחשיב המס והסכים להצטרף לעתירתו. ולא בכדי, כדברי השופט סולברג: “אילו הוגשה העתירה על-ידי עותר פרטי, כי אז היה על אותו עותר, כנישום ספציפי, לפנות להליכי המס הרגילים… ולא לבג”ץ; ואם נניח כי אין נפגע יחיד, אלא כמה וכמה נפגעים, ואלו נמנעו מהגשת עתירה – הרי שהעותר מתעבר על ריב לא לו, ואין לו זכות עמידה לעתור לבג”ץ”.[38] השופט סולברג אף הוסיף כי “זכות העמידה, לא על מנת להצר צעדיו של העותר הציבורי היא באה, אלא על מנת להבטיח שהסוגיה שהוא מבקש להעלות תקבל את תשומת הלב השיפוטית הראויה לה, תתברר ותתלבן כדבעי”.[39]

לאחרונה, דחה בית המשפט העליון אפילו עתירות בנושאי בחירות, בטענה שהעותרים “מתעברים על ריב לא להם”, וזאת למרות חשיבותם הרבה של הליכי הבחירות למערכת הדמוקרטית (כפי שהובהרה רבות בפסיקת בית המשפט, לרבות בעניין האגודה לזכויות האזרח ובעניין גוטמן שהוזכרו לעיל). במקרה אחד נדחתה עתירה של התנועה לאיכות השלטון נגד שימוש בסמכויות שר הפנים בבחירות המקומיות בירושלים, שהתבססה על הטענה כי שר הפנים התבטא נגד אחד מן המועמדים.[40] העותרת דרשה משר הפנים להעביר את סמכויותיו בנוגע למערכת הבחירות בירושלים לשר אחר, אך בית המשפט קבע כי המועמד “הנפגע” (עופר ברקוביץ’) בחר שלא לעתור, ולכן אין להידרש לטענות העתירה. בית המשפט ציין כי טעם זה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה שבא כוחו של ברקוביץ’ כבר פנה בעצמו בבקשה להעביר את הסמכויות האמורות לשר אחר, ומשסורב לא מצא לנכון לעתור בנושא לבית המשפט.

במקרה אחר, בתקופת הבחירות לכנסת ה-21 עתר חבר הליכוד יוסי פוקס נגד פרסום המלצתו של היועץ המשפטי לממשלה להעמיד את ראש הממשלה נתניהו לדין בחשד לפלילים, בטענה כי ההמלצה תשפיע באופן פסול על ניהול מערכת הבחירות. בית המשפט דחה את העתירה על הסף, וקבע כי “העותר מתעבר על ריב לא לו”, שכן ראש הממשלה יכול היה לעתור כנגד ההמלצות בעצמו, לו היה מעוניין בכך.[41]

ניתן לזהות ניצנים לבחינת מעמדו של העותר הציבורי גם בעתירות שלטון חוק נטולות נפגע ישיר.[42] לדוגמה, כאשר עתרו חברי קליניקה משפטית במכללת שערי מדע ומשפט בבקשה כי בית המשפט יורה לממשלה להפעיל את סמכויותיה על פי הוראות חוק המאבק בתכנית הגרעין של איראן, הורה השופט שטיין למדינה להתייחס במסגרת תגובתה לעתירה גם לשאלת זכות העמידה של העותרים. בכך הוא אותת על נכונותו לבחון את שאלת מעמדו של העותר הציבורי. נכון למועד כתיבת שורות אלו טרם הוגשה עמדת המדינה בתיק.

השימוש בעילת הסף של זכות העמידה גובר אפוא כאשר קיים נפגע ישיר שנמנע מלעתור. אולם ככלל, בית המשפט אימץ את העמדה המרחיבה וזנח את הדרישה לזיהוי נפגע אישי, ועל אחת כמה וכמה שלא בוחן אם הפגיעה עקיפה או ממשית. עותרים ציבוריים מופיעים בכל יום בבתי המשפט מבלי שהם נדרשים להצדיק את זכות העמידה שלהם, והתפיסה שלפיה תפקידו של בית המשפט להבטיח את שלטון החוק ולא להכריע בסכסוכים כדי להגן על זכויות פרט מקובלת, ואין כמעט מי שמערער עליה מקרב השופטים. היו ניסיונות שונים לצמצום דוקטרינת זכות העמידה בחקיקה אך הם לא התקדמו.[43] זכות העמידה נותרה דוקטרינה יצירת פסיקה שבית המשפט מעצב כרצונו.

השתקפות המצב הקיים בפסקי הדין

בשנים האחרונות מפרסמת הנהלת בתי המשפט רשימה שנתית של פסקי הדין הבולטים שיצאו תחת ידו של בית המשפט העליון, אשר מגובשת על פי בחירת השופטים המכהנים בו. בחינה של 78 פסקי הדין תחת קטגוריית “המשפט הציבורי” בשנים תשע”ד-תשע”ח (2018-2014)[44] מעלה, כי רק בכ-42% מן המקרים הייתה מוכרת זכות העמידה של העותרים גם על פי הדוקטרינה המסורתית שרווחה בישראל בשנות השבעים בטרם הוכר מעמדו של העותר הציבורי וגם על פי הפרשנות המקובלת באותם ימים להכרה בזכות העמידה.

מעבר לכך, בחינה של תוצאות פסקי הדין מלמדת כי רק בכ-15 עתירות אשר לא היו נידונות בבית המשפט לפי הגישה המסורתית, אכן קיבל בית המשפט את עמדת העותר (במלואה או חלק ממנה). משמעות הדבר היא כי בכשני שלישים מן המקרים נדחו העתירות לגופן, תוך בזבוז משווע של משאבי בית המשפט ושל זמנו. לו הייתה מיושמת דוקטרינת זכות העמידה הקלאסית, עתירות אלו היו נדחות על הסף, וההוצאה המיותרת הייתה נחסכת מבלי שיהיה שינוי בתוצאה הסופית.

עיון ברשימה, כמו גם עצם קיומה, מלמדים על התפקיד המרכזי שממלא כיום בית המשפט בעיצוב מדיניות ובהכרעה בנושאים ציבוריים שנויים במחלוקת – מרחק רב מתפקודו ההיסטורי כמוסד להכרעה בסכסוכים קונקרטיים. עינינו הרואות, חששותיו של השופט ויתקון התגשמו[45] ובסופו של תהליך הפך בית המשפט למערכת שלטונית “מקבילה-עליונה” על פני הכנסת. עיצוב המדיניות הציבורית נעשה בעיני השופטים גולת הכותרת של עבודתם. שינוי דוקטרינת זכות העמידה הביא ארגוני מגזר שלישי ואזרחים מתקני עולם להפנות את מרצם לבית המשפט, במקום לכנסת ולממשלה – הגופים הייצוגיים שבסמכותם לדון בשאלות ערכיות. שינוי זה, כפי שהודגש, הוא יציר הפסיקה בלבד, וקודם בידי שופטי ישראל חרף השלכותיו מרחיקות הלכת על יחסי רשויות השלטון, ומבלי שהכנסת או הממשלה יתנו עליו את הדעת כראוי.


[1] אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 284 (2004).

 [2]לעניין שתיקת המחוקק ראו זאב סגל זכות העמידה בבית-המשפט הגבוה לצדק 39-37 (1994).

[3] למעט תק’ 5 בתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ”ד-1984, המאפשרת דחייה בהיעדר עילה.

[4] בנוסף, כוללת רשימת עילות הסף שפיתח בית המשפט גם את עילות השפיטות, הבשלות, ניקיון הכפיים, השיהוי ועוד. לפירוט בנושא ראו ברק-ארז, בעמ’ 277; אלפרד ויתקון “הזכות המהותית במשפט המינהלי” עיוני משפט ט 5, 7 (1983).

 [5]פסק הדין הישראלי הראשון שדחה עתירה בהיעדר זכות עמידה ניתן, ככל הנראה, בפרשת בג”ץ 90/49 נוחימובסקי נ’ שר המשפטים, פ”ד ג 4 (1949), שם ביקש העותר צו על תנאי כנגד העמדתו לדין של איסר בארי, ראש המודיעין הצבאי בקום המדינה, שהואשם בהריגתו של מאיר טוביאנסקי (אשר הוצא להורג באשמת ריגול, ולאחר מכן נתבררה חפותו). בית המשפט דחה את העתירה, כיוון שהעותר לא קיבל ייפוי כוח מבארי, ולפיכך התעבר על ריב לא לו. אימוץ הדוקטרינה הבריטית בפסק הדין נעשה בקצרה ובלא הסברים מרחיקי לכת.

[6] ראו, לדוגמה, בג”צ 77/49 ברגמן נ’ הממונה על מחוז ירושלים, פ”ד ד 57, 58 (1950).

[7] בג”ץ 1/49 בז’רנו נ’ שר המשטרה, פ”ד ב 80 (1949), שם דן השופט חשין ב”זכות שאינה כתובה עלי ספר, אך נובעת מזכותו הטבעית של כל אדם לחפש מקורות מחיה…” (אלא אם צוין אחרת, כל ההדגשות אינן במקור – א”ג). במילים אלו הרחיב למעשה השופט חשין את גישת העותרים לבית המשפט. ראו בנוסף בג”ץ 73/53 קול העם נ’ שר הפנים, פ”ד ז 871 (1953).

[8] בג”ץ 107/50 אריאב נ’ שר החינוך והתרבות, פ”ד ה 523 (1950), שם נידונה עתירה של מנהל “הזרם הכללי” נגד העברת בית ספר מן הזרם שלו לזרם אחר. בית המשפט הכיר במעמדו לעתור, שכן תפקידו כמנהל קבוע בחוק, ועל כן החוק מעניק לו “מעמד מיוחד” לעתור בעניינים הקשורים בזרם.

[9] עניין אריאב, בעמ’ 532; בג”ץ 28/71 התאחדות חברות לביטוח חיים בע”מ נ’ שר האוצר, פ”ד כו(1) 230 (1972) (להלן: “עניין התאחדות חברות הביטוח“).

[10] בג”צ 295/65 אופנהיימר נ’ שר הפנים והבריאות, פ”ד כ(1) 309 (1966); בג”צ 160/58 שניידר נ’ מנהל רשות הפיתוח, פ”ד יג 891 (1959).

[11] ראו לדוגמה בג”ץ 348/70 כפיר נ’ המועצה הדתית של אשקלון, פ”ד כה(1) 685 (1971) עמ’ 693.

[12] עניין כפיר שם; בג”צ 160/58 שניידר נ’ מנהל רשות הפיתוח, פ”ד יג 891 (1959);

[13] יש לציין כי עתירות משלמי מיסים נתקלות לעיתים קרובות גם בבעיה בהצבעה על פגיעה שאינה ייחודית, בשל היותה משותפת לכלל משלמי המיסים ולא רק בכך שהיא עקיפה. אף שאין עוררין כי פעולת המיסוי פוגעת בכיסו של אדם, פגיעה זו נחשבת בפועל כעקיפה מדי מכדי להקים זכות עמידה.

[14] בג”ץ 292/63 גולדברג נ’ עיריית ראשון לציון, פ”ד יח(1) 453 (1964) לדוגמה נוספת ראו את דברי השופט לנדוי בעניין כפיר, בעמ’ 691-690.

 [15] בג”ץ 40/70 ישראל בקר נ’ שר הבטחון כד(1) 238 (1970).

[16] בג”ץ 287/69 מירון נ’ שר העבודה, פ”ד כד(1) 337 (1970).

[17] בג”ץ 348/70 כפיר נ’ המועצה הדתית של אשקלון, פ”ד כה(1) 685 (1971) עמ’ 693.

[18] בפועל לנדוי גם דחה את הטענה כביכול כי הוצאת הכספים הייתה בניגוד לסמכותה של המועצה הדתית לגופה.

[19] עניין כפיר, בעמ’ 693. עניין בקר 246-245 וראו גם בג”ץ 119/80 הכהן נ’ ממשלת ישראל, פ”ד לד(4) 281 (1980): “שלעצמי מוכן אני, כדרכי בקודש, למחול לו לעותר על חוסר מעמדו לפנינו, ובלבד שאגלה בעתירתו עילה המחייבת התערבותנו למען עשות צדק. עילה כזאת לא גיליתי בעתירה זו”. וכן בג”ץ 26/76 אנוש בר-שלום נ‘ מאיר זורע, מנהל מקרקעי ישראל, לא(1) 80 802-796 (1977).

[20] ראו את פסק דינו של השופט כהן בעניין התאחדות חברות הביטוח, בעמ’ 239-238, או את דחיית העתירה על הסף בהיעדר עמידה מפי השופטים חיים כהן ואהרן ברק בעניין הכהן הנזכר.

[21] ראו את דברי השופט כהן בעמ’ 335 בעניין אופנהיימר: “מעודי לא הבנתי את הגירסה שלפיה רק חובה כלפי היחיד או כלפי חלק מן הציבור בלבד ניתנת להגשמה על פי עתירת היחיד, אך לא חובה כלפי הציבור כלו”. וכן דותן להע”ש 4 12-11.

[22] בג”ץ 217/80 סגל נ’ שר הפנים, פ”ד לד(4) 429 (1980); בג”ץ 1/81 שירן נ’ רשות השידור, פ”ד לה(3) 365 (1981); בג”ץ 910/86 רסלר נ’ שר הביטחון, פ”ד מב(2) 441 (1988).

[23] ראו, לדוגמה, עניין גלברט, בעמ’ 14.

[24] בג”ץ 217/80 סגל נ’ שר הפנים, פ”ד לד(4) 429 (1980).

[25] למעשה, הציע השופט כהן היפוך של סדר הפעולות של בית המשפט, שהיה מקובל באותה עת. במקום לבדוק תחילה אם לעותר קנויה זכות עמידה ואחר כך לצלול לפרטי העתירה, טען כהן כי יש ראשית כול לבחון מבחינה מהותית האם הוטלה על הרשות חובה, ורק אחר כך לפנות לשאלה האם יש לדון בסוגיית העמידה של העותר.

[26] בג”ץ 1/81 שירן נ’ רשות השידור, פ”ד לה(3) 365, 374 (1981).

[27] בג”ץ 910/86 רסלר נ’ שר הביטחון, פ”ד מב(2) 441 (1988).

[28] “דיני המעמד הם דינים הלכתיים. אין כל דבר בחוק-יסוד: השפיטה, המחייב אימוצה של הלכה זו או אחרת, או של גישה זו או אחרת בדיני המעמד. הן אלה הגורסים גישה “מחמירה”, והן אלה הגורסים גישה “מרחיבה”, אינם מבססים עצמם על לשונו של חוק-יסוד: השפיטה. שלא כמו בארצות-הברית, שבה דיני המעמד צמחו מפרשנותה של הוראה בחוקה, דיני המעמד אצלנו התפתחו ללא כל עיגון סטטוטורי. נהפוך הוא: על פניה, לשון החוק היא רחבה, והיא מסמיכה את בית המשפט הגבוה לצדק לדון, בין השאר, בכל הפרת חוק על ידי רשות שלטונית, יהא מעמד העותר אשר יהא”. שם, בעמ’ 458.

[29] ראו לדוגמה בעניין כפיר עמ’ 692.

[30] ראו, למשל, בג”ץ 852/86 אלוני נ’ שר המשפטים, פ”ד מא(2) 1 (1987).

[31] יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ג 2011 (2014).

[32] ראו, לדוגמה, בג”ץ 962/07 לירן נ’ היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 1.4.2017), שבו נדחתה עתירתו של אזרח כנגד הליכי השימוע לנשיא קצב בעודו מכהן, שכן קצב עצמו בחר שלא לעתור. כן ראו בג”ץ 4244/17 הר שמש נ’ מנהל רשות המיסים, פס’ 3 לפסק הדין (פורסם בנבו, 12.4.2018).

[33] כך, לדוגמה, נדחתה בבג”ץ 2915/96 הייקינד נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נ(1) 818 (1996), עתירתו של פוליטיקאי אמריקאי נטול כל זיקה לישראל כנגד הימנעות המדינה מהעמדתו לדין של מחבל שהתגורר ברשות הפלסטינית.

[34] ראו ברק-ארז, בעמ’ 292.

[35] לרשימת פסקי דין שבהם עשה בית המשפט שימוש בחריג במהלך השנים האחרונות ראו ברק-ארז, בעמ’ 291-289, ובפרט שם, בה”ש 45.

[36] בג”ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, חטיבת זכויות האדם נ’ שר האוצר, פ”ד סג(2) 545 (2009).

[37] בג”ץ 4244/17 הר שמש נ’ מנהל רשות המיסים (4.12.2018).

[38] שם, פס’ 3 לפסק דינו של השופט סולברג.

[39] שם, פס’ 4 לפסק דינו של השופט סולברג. באותו יום, בפרשת בג”ץ 2940/18 הס נ’ הרמטכ”ל (4.12.2018), נדחתה (מטעמים שונים) עתירתו של פעיל פוליטי כנגד יישום הוראות הפתיחה באש של צה”ל במסגרת ההתמודדות עם הפגנות תושבי רצועת עזה בקרבת הגבול עם ישראל. במסגרת פסק הדין הביע השופט סולברג בשנית, גם אם בדרך אגב, ספקות ביחס לזכות העמידה הקנויה לעותר. לפסיקה זו הצטרפו גם השופטים אלרון ושהם.

[40] בג”ץ 8041/18 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ’ ראש הממשלה (13.11.2018).

[41] בג”ץ 1416/19 הליכוד – תנועה לאומית ליברלית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פס’ 4 לפסק הדין (28.2.2019): “דין העתירות להידחות על הסף. דברים שנכתבו במסגרת דחיית עתירתו הקודמת של עו”ד פוקס על הסף, עודם שרירים וקיימים ותקפים: ‘בית המשפט לא ייעתר, דרך כלל, לעתירה ציבורית מקום שברקע העניין מצויים אדם או גוף אשר נפגעים באופן ישיר מנושא העתירה’… כך הוא מצב הדברים בענייננו, ואין עילה לחרוג מן הכלל. העמותה מתעברת על ריב לא לה; ועו”ד פוקס מחרה-מחזיק אחריה, כאשר הנפגע הישיר – ראש הממשלה – יכול לייצג את עניינו-שלו במישרין, טוב יותר מכל עותר אחר. אכן, ראש הממשלה הריהו אישיות ציבורית. יחד עם זאת, החלטת היועץ למשפטי לממשלה – אם להעמידו לדין אם לאו – נוגעת בראש ובראשונה לו-עצמו, ככל אדם, גם אם בעקיפין נודעת לכך השלכה על הציבור הישראלי כולו…” לדוגמות נוספות מהעת האחרונה ראו בג”ץ 2723/19 עמותת עיר עמים נ’ מפקד מחוז ירושלים, פס’ 12 לפסק הדין (15.5.2019); בג”ץ 1724/18 שמיר נ’ שרת המשפטים, פסק דינו של השופט שטיין (11.6.2019).

[42] בג”ץ 3181/19 הקליניקות המשפטיות, המרכז האקדמי “שערי מדע ומשפט” נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.5.2019) (החלטה בעניין תגובת המשיבים).

[43] לדוגמה מהעת האחרונה ראו הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – הגבלת זכות העמידה), פ/4123/20.

[44] לפירוט פסקי הדין השונים ראו את הנספח לנייר זה.

[45] אלפרד ויתקון “מי זכאי לפנות לבג”ץ” דבר 24.9.1980.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

56 תגובות למאמר

  1. מה שחסר בדיון הוא המניע הפוליטי לשינוי סוגיית זכות העמידה ע”י בג”צ. כל עוד שלטה במדינה מפא”י ולאחריה מפלגת העבודה – השופטים היו תומכי מפלגת השלטון (או שותפותיה) ולא רצו לחבל במשילות שלה. לכן הם נמנעו מלהתערב אפילו במקרים שאישית לא מצא חן בעינם מעשי שלטון שתמכו בו. לעומת זאת, לאחר מהפך 77 ועליית הליכוד לשלטון, השופטים הפכו להיות לעומתיים למפלגת השלטון, וככל שסיכויי השמאל לחזור לשלטון בבחירות הלכו והתרחקו כך הרצון של שופטים שמאלנים ליטול את מושכות השלטון מהימין השולט ולהעביר אותה אליהם הלך וגבר.

    1. גדי טאוב: שמעתי בזעזוע של ממש הנאום של דינה זילבר - אתם לא מבינים שרואים לכם? הגיב:

      Gadi Taub

      @GadiTaub1
      שמעתי בזעזוע של ממש את הסוף של הנאום של דינה זילבר שזכה לשבחים מהאפיפיור ברק.

      הם באמת חושבים שלנצח הם יוכלו לסתום את הפה לכל מי שמעז לבקר את מערכות האכיפה והמשפט בטענה שזו “הסתה”?

      הרי – כפי שאמר בן דרור ימיני – לא היתה מעולם שום ביקורת ש*לא* קראתם לה הסתה.

      אתם לא מבינים שרואים לכם?

      437

      21:57 – 6 בדצמ׳ 2019

      http://forum-nd.com/Article.aspx?guid=6c8e9f5e-3192-4905-b2eb-6feffd360d02

      תגובית:

      1.דינה, הדיקטטורית המכוערת, זילבר, כבר הסגירה את עצמה ברוב טימטומה השחצני, כשכתבה ספר, בו פירטה את דעתה, שיש לנטרל את יכולת ההשפעה של הנבחרים לטובת הפקידים שיחליטו!!!

      כמובן ע”פ הרוח הרעה הנושבת מאהרון ברק ומשוכפליו בבג”צ ובפרקליטות, המגינים אחד על השני!!!

  2. מדוע אתם מראים את התמונה של הפיראט המשפטי ? תרחמו עלי. זה גואם לי להקיא את נשמתי.

    1. הגויים דורשים: הרמת הידים של הפרקליטות והצעה לחנינה מלאה לנתניהו בתנאי שיעלם: כל כך שקוף הגיב:

      למי שלא הבין, זו הייתה המטרה מהרגע הראשון. / דוקטור גדי טאוב

      הפרקליטות לא רוצה משפט, מנדלבליט לא רוצה משפט, שי ניצן לא רוצה משפט, מערכת המשפט לא רוצה משפט, 333 עדים לא רוצים משפט.

      מה הם כן רוצים? להזיז את נתניהו.

      הם קיוו שהציבור יעשה את זה בשבילם, כשנכשלו עברו לסחוט מנתניהו פרישה תמורת חנינה.

      http://forum-nd.com/Article.aspx?guid=7aa91d1c-bb60-41a4-88f5-3bcd5e7c7843

      ***********************************************

      כי הוא יותר מדי ציוני, יהודי, אוהב עמו וארצו!!!

      הגויים נגד היהודי.

  3. בנק הפועלים ניצל נכים בניקוי כספומטים במשך שנים תביעה אזרחית הוגשה לבית המשפט המחוזי 16244-05-18 פתוחה לעיון הציבור עוד עובדה מיני רבות להתנהלות בנק הפועלים בישראל

  4. ברית המועצות זה פה. גם שם וגם פה הקימו אותה קומוניסטים פסיכופאטים יהודים. היהודים השמאלנים הם הסכנה לעולם הגיב:

    גם השמאלנים היהודים בארהב מסכנים את הדמוקרטיה בה.

    כשיהודי הוא טוב אז הוא הכי טוב וכשהוא רע או מושחת או מסוכן או מטורלל – אז הוא הכי רע.

    ישראל ממש מדינה מפחידה לחיות בה עבור המחנה הלאומי. מסוכן למחנה הלאומי לחיות פה.

    מערכת המשפט המושחתת והנוראה היא הגולגים פה.

    לא צריך סיביר.

    סיביר זו רדיפה פוליטית בתחפושת של מערכת משפט.

    תיראו את הסרט העורב הלבן על נורייב ותזהו את מערכת המשפט והמשטרה בישראל שהם אחד לאחד – רוסיה הסובייטית.

  5. חבל להשחית כל כך הרבה מילים על בג"צ ומעשיו הזוועתיים. צריך לחסל אותו במתכונתו הנוכחית בה הם בוחרים את עצמם בעצמם הגיב:

    לשם כך צריך שלימין בבחירות תהיינה 61 אצבעות בכנסת.

    הימין המטופש מפורר לכל מיני מפלגות בוטיק ולא מבין שיש ללכת יחד ולייצר את ה-

    D9

    שישים קץ לגניבת השלטון הזו שמחסלת בצעדי ענק את המינה היהודית וזו המטרה. להציף את ישראל בגויים מכל הסוגים, ילדי עובדים זרים יהיו בקרוב אזרחים. עשרות אלפי פולשים פושעים מאפריקה יהיו בעזרתם אזרחים ויפגינו להבאת כל הכפר לכאן לצורך איחוד משפחות. זה החלום של מערכת השלטון הגנוב של השמאל מתוך כותלי מה שהיה פעם מערכת משפט.

    הם הבהירו שכדי לפלוש צריך ללדת פה ילד והופ…אתה אזרח.

    איך זו תישאר מדינה יהודית כך? היא לא!!!

    ותיראו את מעשיו ודבריו של כרמל שאמה פליט כולנו של כחלון הדו פרצופי. איך השאמה הזה נלחם במרחב הציבורי היהודי עם תחבורה בשבת ודיבור חצוף ודוחה נגד נתניהו.

    האפס הזה.

    אנשים מעוררי קבס מובילים לחיסול המדינה היהודית וזה כבר ממש ברור ונראה לעין כל.

  6. אותן תגובות פבלוביות נגד ביקורת עניינית, אותו דפוס ישן להדליף לכתבלבי הפרקליטות כדי שאלה יעשו עבורם את העבודה במהדורות החדשות. הגיב:

    הפרקליטות מזכירה את מפא”י של 1977 לפני המהפך.

    אטומה, יהירה, לא חכמה וחושבת שהמציאות של היום היא אותה מציאות כמו לפני 20 שנה ומתנהגת בהתאם. כבר מזמן הזיזו את הגבינה, אך הם בשלהם.

    אותן תגובות פבלוביות נגד ביקורת עניינית, אותו דפוס ישן להדליף לכתבלבי הפרקליטות כדי שאלה יעשו עבורם את העבודה במהדורות החדשות.

    שכחו שזה לא אותו ציבור כי זה ציבור שיודע לקבל אינפורמציה אובייקטיבית ממקורות אחרים.

    אותה גישה של להלך אימים על מי שמתנגד להם, תחושה של אני ואפסי עוד…רק שכחו שהיום הכל בסוף מתגלה, לא משנה כמה מאמצים תעשה בכדי לטייח. הציבור יידע בסוף את האמת ואז הכל מתהפך עליך.

  7. ההפיכה השיפוטית שלטונית. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עבר בתמיכה של 32 חברי כנסת מול 21 מתנגדים הגיב:

    ההפיכה השיפוטית שלטונית. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עבר בתמיכה של 32 חברי כנסת מול 21 מתנגדים, בשעת לילה מאוחרת (יותר נכון לפנות בוקר) כאשר הובטח למצביעים שלא ייגרם שינוי עקרוני במאזן הכוחות בין הרשויות. זה היה שקר.

    ח״כ מיכאל איתן זעק שזו הפרה בוטה של האיזונים, אבל החוק עבר ברוב דחוק.

    החוק הזה מאפשר לשופטים טווח תמרון עצום, כולל פסילת חוקים של הרשות המחוקקת (ללא שום יכולת התנגדות של הרשות) מטיעונים אמורפיים של ״שיוויון״ ״סבירות״ וכד׳, וביטול החלטות, וחמור מכך, כפיית החלטות על הרשות המבצעת עקב ״מידתיות״ וכיו״ב.

    המהלך הזה, ביחד עם החוצפה של בג״צ לקחה את השלטון מידי העם ושמה עלינו ״אח גדול״ שנותן לעם לשלוט כל עוד זה מוצא חן בעיני האח הגדול.

    טיוח מתמשך של עברות של שוטרים, שופטים, ומעל לכל – פרקליטים. חבר מביא חבר ונפוטיזם קשה במערכת המשפט.

    1. על זאת יש “להודות” לדן מרידור המגעיל מהליכוד (ביחד עם בני בגין). עשה כך ולא הזיזו אותו מייד. למצער גם נתניהו החזירו וקיבל ממנו בצורה של התנגדות לשינוי שיטת בחירת השופטים גם מבני בגין וגם מגדעון סער – מגעיל גם הוא, בשם “הדמוקרטיה”. מדן מרידור המשיך נתניהו לקבל “תודות” בצורה של הכפשות ללא סוף בגלל שלא יכל עד אין סוף לתמוך בו חרף ההתנגדות המוצדקת בליכוד, .

    2. בספרה של נעמי לויצקי מסופר גם כיצד גדעון סער (כמזכיר הממשלה) סייע לסכל את חוק בית המשפט לחוקה, וכיצד חגג את הצלחת הסיכול עם כל השופטים הרלוונטים וכל השושבינים האחרים.

  8. סטלין היה גאה במערכת המשפט הישראלית. כל זה נשמע כמו מערכת המשפט של אירן/רוסיה/צפון קוריאה/סין ולא כמו של מדינה דמוקרטית. הגיב:

    למה השב”כ לא עוצר את כל הפרקליטים המעורבים כולל שי ניצן ומגיע לחקר האמת בעניין ביעור התיק של רות דוד?

    צפו בסידרה המטלטלת: דיני נפשות. תגלו שהעבירות הפליליות שבוצעו על ידי גורמי האכיפה הן חמורות ביותר.

  9. אין שופטים בירושלים ואין לנו אמון במערכת המשפט בישראל. הגיב:

    אם אדם נוסע בצורה פראית ביום כיפור ודורס ילד והורג אותו אז הוא במעצר בית ואם אחר נוסע שיכור, עולה על מדרכה, הורג ילד אחד ופוצע אחר והוא גם לא מאחורי סורג ובריח ואם דורסים רוכב אופניים שהוא בן של שופט ואז מקבלים עונש של שנים ארוכות – אז זה אומר שהמערכת לא עושה משפט צדק אלא איפה ואיפה. אז אין משפט צדק.

    אין שופטים בירושלים ואין לנו אמון במערכת המשפט בישראל.

  10. הציבור רואה כמה המשטרה משקיעה בחמגשיות וכמה משקיעים בחקלאי שגנבו לו את כל המטע הגיב:

    הציבור הרחב רואה מה מקבל מי שזורק נעל על שופטת ומה מקבל מי שדורס ילד. הוא רואה כמה המשטרה משקיעה בחמגשיות וכמה משקיעים בחקלאי שגנבו לו את כל המטע.

    הוא רואה איך לוקחים פרקליטי צמרת בשביל להרשיע חייל ואיך נראית הסנגוריה הציבורית למי שאין כסף.

  11. האמון במערכת המשפט התרסק לחלוטין. מילים יפות וגבוהות לא מהוות מסך למעשים לא ראויים... הגיב:

    לי אישית מזמן אין אמון במערכת ואת ד”ר היס מהמכון לרפואה שכחתם?

    מה שמתרחש בישראל ובארצות הברית, זה תהליך של הפיכה משפטית. היא הפיכה שבה משתלטים פרקליטים משפטנים על מרכזי הכוח במדינה. על מנת להפחית את האיום בהפיכה משפטית, צריך להצר את הכוח של מערכת המשפט ולהחליף את ראשי המערכת הבכירים בקצב גבוה, כך שלא יוכלו לצבור כוח רב.

    פרקליטות מהגיהנום. רות דוד לא נחקרת וחמגשיות כן.

    משמרות המהפכה: המוחבארת של ניצן והבריגדות של בן ארי נחשפו השבוע.

    היש מי שעדיין מאמין להם?!

  12. תודה ביבי שבזכותך גילינו איזו מערכת משפט מושחתת יש לנו! הגיב:

    מערכת המשפט תפרה לנתניהו תיק על שוחד וזו זכותו וחובתו לעמוד מולם ולהגן על עצמו.

    הבעיה שלהם היא שהם חשבו שהוא יתקפל כמו האחרים, אבל נתניהו למזלנו מנהיג חזק ועומד באומץ מול מפלצת הפרקליטות והמשטרה ולא מוותר.

    תודה ביבי שבזכותך גילינו איזו מערכת משפט מושחתת יש לנו!

  13. רות דוד נעצרה ביום 5.5.2015 כתב אישום הוגש נגדה רק על תקופת אחרי הפרישה.

    לא תפסו לה מחשב, לא טלפונים, לא עשו חיפוש בנקים ונכסים, לא תפסו את מתנות השוחד שקיבלה ובמיוחד את שעון הקרטיה משובץ היהלומים וכן לא טרחו כלל לגייס עדי מדינה למרות שהיו הרבה כאלה.

    בקיצור לא באמת חקרו.

    זאת אכיפה בררנית למי שעדיין לא הבין!!!

    האכיפה הפושעת והבררנית הינה הגשת הצהרת תובע נגדה טרם סיום החקירות וטרם גיוסם של עדי המדינה.

    תוך 8 ימים נעצרו החקירות תוך שפרקליט המזימה השקרן מחליט כי אין לרות דוד כל מעורבות פלילית בימי כהונתה כפרקליטת מחוז.

    למען מראית עין הוגש נגדה כתב אישום על שתי עבירות פעוטות שבוצעו לכאורה לאחר פרישתה מהפרקליטות. השנים בהן עבדה רות דוד כדירקטורית בחברה המלבינה הון עבור ארגון פשע נעלמו כלא היו.

  14. לרבים מאד יש תחושה שמערכת המשפט זה עוד סוג של גוף פוליטי עם נטיה ברורה לאחד הצדדים. הגיב:

    פוליגרף וכולם יידעו מי הם מגיני הדמוקרטיה. הכל שחיתות בפרקליטות ובמשטרה וגם בבתי המשפט, כולם דואגים לכולם. כולם משפחה וכולם מקדמים אינטרסים של השני כדי לקבע את מעמדם ובראש ובראשונה אהרון ברק.

    אני מקווה שבתקופה הקרובה יתפרסמו ממצאים לגבי אלוביץ והתיק יקרוס ואלו האחראים לבזבוז רבע מיליארד דולר יואשמו והכסף ילקח מכיסם לכיסוי החוב, כפי שעשו לרוצח הילדה מירושלים על חיפושים ומתנדבים ומשטרה. נכסיו נמכרו והכסף חזר למדינה. פשוט בושה. מי יודע בכמה תיקים תפרו כך אזרחים תמימים שלא חטאו והכניסו אותם לכלא כדי לסגור תיקים ולחסל חשבונות עם אלו שלא בצד שלהם.

  15. אנחנו סובלים עד היום מזרע הפורענות שטמן בבורותו מנחם בגין עם ה ''יש שופטים בירושלים'' שלו הגיב:

    בכל פעם שעוצמתה המופרזת של מערכת המשפט עולה לדיון, מנופפים חסידי המהפכה השיפוטית בדברי מנחם בגין על השופטים היושבים בירושלים. אבל האמת היא שמנהיג הימין המנוח, היה חסר השכלה בתחומי המחשבה המדינית, הפרדת רשויות וסדרי ממשל תקינים. אנחנו, סובלים עד היום מזרע הפורענות שטמן בבורותו

    מנחם בגין ז”ל היה אדם ומנהיג רב זכויות, אבל סיפור חוסר המשילות של ממשלות הימין, ובעיקר עוצמתה המופרזת עד כדי אבסורד של מערכת המשפט, מקורם בחטא הקדמון של מנחם בגין. בגין היה זה שקבע את הנוהל לפיו היועץ המשפטי לממשלה משתתף בישיבות הממשלה. בגין היה זה שהזמין את היועץ המשפטי לממשלה, אהרון ברק, להצטרף לועידת קמפ דיוויד בעת המשא ומתן עם מצרים. ובגין היה זה שבימיו כראש ממשלה, בית המשפט העליון בהנהגת מאיר שמגר, החל לצבור עוצמה חסרת פרופורציה ולדחוק את רגלי הרשות המבצעת והמחוקקת.

    אך חמורה מכל צעד מעשי היתה תפיסתו התיאורטית של בגין את “עליונות המשפט”, תפיסה שהשתרשה במשפט הדמגוגי “יש שופטים בירושלים”. משפט שהפך מאז לסיסמה שאמורה להכשיר בעיני הרוב הימני כל צעד אנטי-דמוקרטי וכל מהלך דורסני של מערכת המשפט. כך לדוגמה, קפצה שלשום שלי יחימוביץ’ לאחר הכרעת בג”ץ בנושא מתווה הגז, ומיהרה להזכיר את בגין ודבריו על השופטים היושבים בירושלים.

    שופטי בית המשפט העליון. ”בגין היה מזועזע לו היה יודע אלו שופטים דורסניים וכוחניים יושבים היום בירושלים”

  16. האמת העגומה היא שמנחם בגין היה חסר השכלה רצינית בתחומי המחשבה המדינית, מדע המדינה, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים וסדרי ממשל תקינים הגיב:

    האמת העגומה היא שמנחם בגין היה חסר השכלה רצינית בתחומי המחשבה המדינית, מדע המדינה, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים וסדרי ממשל תקינים.

    חולשתו האינטלקטואלית בתחומים אלו, והעובדה שגזר את יחסו לעוצמת מערכת המשפט בעיקר כתוצאה מנסיבות מקריות ומהתנהגותם של שופטים זמניים, היא שאפשרה למאיר שמגר ולאהרון ברק להפר את האיזון שבין הרשויות ולהעניק סמכויות מופרזות לבית המשפט העליון וליועץ המשפטי לממשלה.

  17. העובדה שמנחם בגין ומרבית שרי הליכוד הרלוונטיים לאורך השנים, ובראשם הנסיכים בגין, מרידור ומילוא, לא הבינו מעולם את משנת ז'בוטינסקי הגיב:

    העובדה שמנחם בגין ומרבית שרי הליכוד הרלוונטיים לאורך השנים, ובראשם הנסיכים בגין, מרידור ומילוא, לא הבינו מעולם את משנת ז’בוטינסקי, אפשרה למחנה השמאל לתמרן את המערכת הפוליטית בעזרת ציטוט דמגוגי בנוסח “יש שופטים בירושלים”.

    40 שנים אחרי המהפך, ולנוכח השתוללותו האחרונה של בית המשפט העליון, נראה שהיום, יותר מתמיד, הגיעה העת לחזור למשנתו הליברלית של זאב ז’בוטינסקי, להתנער מסיסמאות דמגוגיות, ולפעול להחזרת בית המשפט העליון לגודלו ולמעמדו הטבעי והראוי במדינה דמוקרטית וליברלית.

    חובתה הראשונה במעלה של כל ממשלת ימין היא לפעול בשיטתיות ובנחרצות לביטול המהפכה השיפוטית, לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים ולחקיקה מחודשת של חוק יסוד השפיטה שיגדיר במדויק את סמכויות בית המשפט העליון. הגיעה העת שבירושלים יהיו לא רק שופטים, כי אם גם מחוקקים ומושלים.

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/764/414.html?hp=1&cat=479&loc=9#:di

    1. דן מרידור ברוב עזות מצחו עובד עבור ‘המכון הישראלי לדמוקרטיה’ – בתמורה להרבה כסף. עבור מכון זה הוא כותב כמה דרכו של המכון מתאימה לתורת ז’בוטינסקי… דן מרידור טיפוס מבחיל.

    2. לאניהי. את צודקת: האם המכון הישראלי לדמוקרטיה דמוקרטי? הגיב:

      הון שלטון וקשרי המכון

      המכון הישראלי לדמוקרטיה הצליח בשנים האחרונות לרכוש לעצמו מעמד מיוחד בישראל. הוא מוצג כמכון מחקר מוביל בדעת הקהל וכגורם רב השפעה על הכנסת והממשל בישראל. רק מעטים יודעים כיצד הוא פועל, על האינטרסים העומדים מאחוריו, ובכלל – על פעילותו הבעייתית והעדפתו המוגזמת על-ידי גורמים בכנסת ובמשרד ראש הממשלה.

      המכון הישראלי לדמוקרטיה מוחזק על-ידי מיליארדר יהודי אמריקני, ברנרד מרכוס, חבר מועצת המנהלים. למכון יש נגישות למידע בצה”ל, במשרדי ממשלה, בכנסת, ובמשטרה.

      מטרתו המוצהרת של מייסדו היא לחולל “רפורמה פוליטית בישראל”…

      כדי לממש את המטרה המכון לדמוקרטיה שוכר המכון אישים בכירים מן האקדמיה, חלק ניכר מהם משפטנים…בשנת 2004 שילם המכון משכורת שנתית גם לדן מרידור, בעבר ח”כ ושר משפטים, בעלות של 404,374 שקל …

      “מרכוס רוצה למקד מאמץ על רפורמה פוליטית”. מרכוס הקים את המכון הישראלי לדמוקרטיה ב- 1991…

      מידע על צה”ל

      ב- 2001 התחיל המכון לדמוקרטיה לקיים מפגשים עם צה”ל בהם השתתפו הרמטכ”ל, סגן הרמטכ”ל, חמישה אלופים, ושמונה תתי-אלוף וכן מג”דים, ומח”טים במילואים…

      (ושימי לב לחוצפה של השמאל והמכון הזה שנדחף לורידי צה”ל בלי שום לגיטימיות חוקית: “מאחר שאין הסכם כתוב בין המכון לבין הצבא”):

      ב- 2005 – מפגשי המכון עם צה”ל התחדשו במסגרת פרויקט “צבא-חברה”. פרופ’ ברוך נבו, העומד בראש הפרויקט, דיווח לאסיפה הכללית על הקשיים: “קושי אחד הוא התלות ביחסים אישיים מאחר שאין הסכם כתוב בין המכון לבין הצבא. הדברים מתנהלים על בסיס יחסים אישיים ומסורת של יחסי אמון שנבנו בין אריק לבין הרמטכ”לים ואלופי הפיקוד שלהם.

      …המכון לדמוקרטיה מבצר את מעמדו באמצעות הפגשת אנשי הון ושלטון בכנס קיסריה שמכניס לקופתו מאות אלפי דולרים בשנה. יו”ר הוועד המנהל הוא אלי הורוביץ, יו”ר טבע, וחבר בולט הוא איש העסקים אהרן דוברת.

      …הביטאון “העין השביעית” הוא אמצעי נוסף. העורך הוא איש הארץ עוזי בנזימן. העיתונאי נחום ברנע “מידיעות אחרונות” הוא אחד הכותבים הקבועים…בנוסף מפרסם המכון את עצמו באתרי האינטרנט Ynet ו- walla.

      * ושימי לב לדבר החמור ביותר שעושה המכון השמאלני הפרטי הזה, מבחינת העם היהודי בארץ. מתערב בחקיקת הכנסת ואף שולט על בחינות הבגרות בנושא.

      חוקה בהחדרה

      המכון לדמוקרטיה מקדם בהשקעה של מיליונים את כתיבת “חוקה בהסכמה”, והעמיד לרשות ועדת חוקה חוק ומשפט תקציבים לקידום הנושא…המכון מחדיר את “חוקה בהסכמה” למערכת החינוך כנושא לתלמידים הנבחנים בבגרות בהיקף של 5 יחידות וזאת באמצעות “מטה שנהר קרמניצר” של משרד החינוך, שהוקם על-ידי אמנון רובינשטיין בהיותו שר חינוך. רובינשטיין אף ‘זכה’ לביקורת מבקר המדינה על מינויים לא תקינים במטה זה. פרופ’ עליזה שנהר ופרופ’ מרדכי קרמניצר הם חברי עמותת המכון לדמוקרטיה. שנהר כתבה עבור משרד החינוך את נייר העמדה בנושא יהדות ואילו קרמניצר את נייר העמדה בנושא אזרחות.

      http://www.news1.co.il/Archive/002-D-18970-00.html

      לעיון:

      https://rotter.net/forum/gil/19930.shtml

  18. בגין המנהיג היה אסון מכל בחינה:

    הראשון שנכנע ללחץ הורים ושחרר רוצחים בסיטונות

    וחייבים להזכיר את הטעות שהוא עשה, כשהחליט לאפשר לכל בחור ישיבה להתחמק משרות צבאי.

    אם בן גוריון טעה ואפשר ל-500 בחורי ישיבה ללמוד ולא להתגייס לצבא, בא בגין ואיפשר זאת לכל מי שיצהיר שתורתו אומנתו.

    מדובר בטעות היסטורית, שיצרה שבר בעם שרק הולך ומחמיר משנה לשנה.

    והערצתו לשופטים יצרה את המפלצת ששולטת בנו היום.

  19. אהרון ברק, האפיפיור המשפטי הראשון של הכנסיה המשפטית המזרח-אירופית, הרס את מערכת המשפט על מנת להאדיר את השופט הגיב:

    אהרון ברק, האפיפיור המשפטי הראשון של הכנסיה המשפטית המזרח-אירופית, הרס את מערכת המשפט על מנת להאדיר את השופט\ההגמון\הארכיבישוף השיפוטי הקתולי\פראבוסלאבי.

    ומאז אין משפט במדינת ישראל ומאז מטורפים הוזי נביאות גודשים את מערכות המשפט כתחליף לשופטים בעלי יכולת שיפוטית ושכל ישר

    ומאז התקבעותה של מדינת ישראל כמדינה נוצרית מזרח-אירופית לכל דבר ועניין עברה את נקודת האל-חזור

    ומאז כמרים אלה משתמשים בידיעותיהם התורניות הדלות כדי להצדיק כל מה שריח נוצרי נודף ממנו ומאז ליהודים כבר אין בית מדיני כי מי רוצה לחזור ולגור במדינת פולין\אוקראינה?

  20. האנרכיסט אהרון ברק ביצע הפיכה ובמדינת ישראל אין בעצם הפרדת רשויות מעשית הגיב:

    האנרכיסט אהרון ברק ביצע הפיכה ובמדינת ישראל אין בעצם הפרדת רשויות מעשית.

    המדינה בפועל לא נשלטת על ידי הבוחרים שלה.

    זו המציאות.

    רק המהפיכה החוקתית של אהרן ברק קבעה כי בג”צ יכול לבטל חוקים של הכנסת בגלל הצבעה שהתקיימה בכנסת קודמת ובהרכב סיעות אחר.

    https://rotter.net/forum/gil/27766.shtml#1

  21. יש לחסל את בג''צ במתכונתו הנוכחית. אך ורק ממשלות ישראל תבחרנה את השופטים! הגיב:

    יש לחסל את בג”צ במתכונתו הנוכחית בה השופטים בוחרים את עצמם בעצמם באמצעות ועדה חשאית המתנהלת בלא נהלים כתובים, לפי קריטריונים לא ברורים, באמצעות מסלולים עוקפי ועדה סטטוטורית. יש לבטל את כל השיטה הזו.
    את השופטים תבחרנה, כמו בכל העולם הדמוקרטי, אך ורק ממשלות ישראל המתחלפות ורק לאחר שימוע עומק בכנסת, במהלכו תובררנה עמדות המועמדים ויחסם לעם היהודי ולזכותו על ארצו, הקודמת לכל זכות אחרת.

    מי שיש לו בעיה עם ההמנון או הדגל לא ישמש שופט במדינה היהודית.

    יש לקבוע בחוק שהיועץ המשפטי לממשלה ייבחר אך ורק על ידי הממשלה, כראות עיניה ובהתאמה עם האידיאולוגיה הפוליטית שלה ולא יונחת כפי שקורה היום, כאחד מרשימה שבג”צ קובע.

    יש לקבוע בחוק שהיועץ הינו אך ורק יועץ ואינו קובע דבר לגבי מדיניות הממשלה או מינוייה לתפקידים שונים – שכן כך מתבצעת אידיאולוגיה הלכה למעשה.

    אהרון ברק הוא שקבע בפסיקה הזויה שעצות היועץ יחייבו את הממשלות ומאז שולט היועץ מטעם בג”צ על המדינה. יש לבטל את הפסיקה – שאינה מעוגנת בחקיקה כלשהי.

    אשר לטענה שהפקדת סמכות המינויים במערכת המשפט בידי הכנסת תביא לפוליטיזציה פסולה של ההליך, התשובה היא פשוטה:

    אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך חקיקת חוקים שבכוחם אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקים שהיא חוקקה.

    מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת. הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.

    בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטה על מושליו וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור.

    השיטה הנוכחית למינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר ושמשום כך הרכב בתי המשפט חייב להיקבע בידי ועדה סגורה.

    ממשלת “ימין” ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ”ל, נגיד הבנק, פרקליט המדינה.

    ממש לא מדובר באליטה כי אם בכנופיה פיאודלית כמו בירדן, מצרים וסוריה.

    https://rotter.net/forum/gil/27766.shtml#1

  22. פרופ' דיסקין: יש לבטל את זכות העמידה שמאפשרת לכל אדם או גוף לעתור בלי הרף לבית המשפט גם כאשר הוא אינו נפגע מדבר. הגיב:

    יש לבטל את זכות העמידה שמאפשרת לכל אדם או גוף לעתור בלי הרף לבית המשפט גם כאשר הוא אינו נפגע מדבר.

    על מנת לבטל את זכות העמידה, על הכנסת להשתמש באחת מהלכות בג”צ עצמו, שקבע לפני האקטיביזם השיפוטי את הגבול הברור במה אינו יכול לדון ולנסח הלכה כזו לחוק.

    כך יושם קץ להתערבות בג”צ בתחומים שאינם שייכים לתחום הסמכות שלו ואינם סבירים.

    ביטול זכות העמידה תמנע עתירות מהסוג הזה והתערבות לא לגיטימית בעינייני המדינה.

  23. פרופ' דיסקין: מאז אהרון ברק יש שלטון של הפחדה והטלת אימה על השופטים. זה ממש שלטון של טרור. הגיב:

    מאז אהרון ברק יש שלטון של הפחדה והטלת אימה על השופטים. זה ממש שלטון של טרור. מי שלא מיישר קו נפגע ולא מקודם.

    פרידמן הרי אמר: “מזל שלא דנו אותי כמו שעשו לנאמן ולרמון”. לכן יש סיבה מוצדקת לפחד של מי שיוצא נגד האליטה הזו. זה מצב בלתי נסבל, שרוממות הסובלנות בגרונם אך בפועל אינם סובלנים כלפי דעות השונות משלהם.

    רק זכויות של ערבים או מסתננים אפריקנים שחורים מעניינות אותם, אך לא באמת סובלנות אמיתית ולכן מאוד קשה לבקר את בית המשפט העליון.

    אבל כיום זה מחלחל ויש יותר דעות הדורשות שינוי, כי כרגע שופטי בג”צ מובילים להרס שלטון החוק וזה לא דמוקרטי, היות והם לא גוף נבחר בכלל.

    הליך הבחירה היום הוא שהשופטים בוחרים את עצמם.

    על הכנסת לשנס מותניים ולחוקק את החוקים המתאימים על מנת לשנות את המצב.

    https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml

  24. הסיבה העיקרית שאולמרט נכנס לכלא (מעבר למעטפות שאכן קיבל) היא, שדינו נחרץ כבר ב- 2007 כשבחר בדניאל פרידמן כשר משפטים הגיב:

    הסיבה העיקרית שאולמרט נכנס לכלא (מעבר למעטפות שאכן קיבל) היא, שדינו נחרץ כבר ב- 2007, מהרגע שחשין הכריז “מי שמאיים על החונטה המשפטית נגדע את ידיו”. בדניאל פרידמן הם לא הצליחו לפגע דרך תפירת תיק, אז הם נכנסו ישירות באולמרט שמינה אותו. על החלק הזה בזמן אמת ליבסקינד בעצמו כתב בזמן ממשלת קדימה ב- 2009

  25. בל נשכח את בנה של ליאת בן ארי שהוא פעיל נלהב ומחוייב בכחול לבן הגיב:

    בל נשכח את בנה של ליאת בן ארי שהוא פעיל נלהב ומחוייב בכחול לבן.

    האימא מבצעת לכאורה סיכול ממוקד כלפי יריבי כחול לבן וכך מסייעת לבנה מחמל נפשה.

    תגובית:

    https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml#167

  26. זה די מגוחך. מנדלבליט מאויים, ליברמן מאויים, ריבלין מאויים, כולם נכנעו. רק נתניהו לא רוצה להיכנע ולהיות אריק שרון ורק על זה מגיע לו שנתמוך בו!!!

  27. לא השר אוחנה צריך להיות מושא לביקורת, אלא היועץ מנדלבליט / ליבסקינד הגיב:

    .הכלים שהקנה המחוקק לגורמי האכיפה, כדי שיוכלו לעשות את מלאכתם, הם רבי עוצמה. כשמשתמשים בהם בנאמנות ובחרדת קודש הם מסייעים להביא לתיקון החברה. כשמשתוללים באמצעותם בלא רסן ומתוך שיכרון כוח, יש בהם כדי לאפשר לגורמי האכיפה להתעמר בכל אחד ואחת מאיתנו. הכל במסגרת החוק, הכל בלי שנוכל לבוא בטענות…

    הוויכוח השבוע סביב דבריו של השר אמיר אוחנה לא נסב על השאלה אם הוא צודק או לא צודק בטענותיו. עיקר המתקפה נגדו נסבה על הנחת היסוד שלא ראוי שדברים כאלה יאמרו על ידי שר משפטים…

    …מנדלבליט הישן, זה בגרסת 2015, ידע גם להסביר למה הדליפו גורמי החקירה, אלה שהיום הוא מנסה לשכנע אותנו שהם ישרים כמו סרגל. “נוכח האינטנסיביות והמגמתיות של ההדלפות… לא היה מנוס מן המסקנה הקשה, לפיה מדובר בהתנהלות מכוונת שנועדה לפגוע בעותר ולהפעיל לחץ פסול על מקבלי ההחלטות”. וזה לא הכל. היועץ דהיום טען אז שבפרקליטות ובמשטרה ידעו מראש שמהחקירה שלו לא ייצא דבר, ולמרות זאת הם בחרו לפתוח לו תיק, רק כדי לפגוע ב”עתידו המקצועי”.

    פרקליטיו של מנדלבליט האשימו את גורמי אכיפת החוק, אלה שהיום הוא עצמו עומד בראשם, בביצוע שורה ארוכה של עבירות פליליות.

    מנדלבליט עצמו דרש להורות על פתיחת חקירה פלילית לאיתור המדליפים.

    …ומה היה כשנכנס פרידמן, זוכרים? את קבלת הפנים הנרגשת לפרידמן הוביל אז השופט המנוח מישאל חשין, שאיים עליו באופן בלתי מרומז: “מי שירים יד על בית המשפט העליון, אגדע את ידו”. את הציטוטים נגד איילת שקד על אודות הסכנה שהיא מהווה לדמוקרטיה נדמה שאפשר לחסוך, שהרי הם עדיין טריים בזיכרוננו.

  28. ליבסקינד: חבורה של פקידים שלא עמדו מעולם לבחירה דואגת כבר שנים להראות לנבחרי הציבור הגיב:

    חבורה של פקידים שלא עמדו מעולם לבחירה דואגת כבר שנים להראות לנבחרי הציבור, אלה שהעם שלח אותם לקדם את תפיסת עולמו, את מי הם מוכנים לקבל בטובם ואת מי לא.

    לכתבה המלאה:

    https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml#167

  29. משטרה ופרקליטות נבובים ורקובים. מה עם ההטרדות, האיומים, הלחצים, השקרים והנקמות שהבטחתם לבצע בעד המדינה אם הוא לא יתיישר עם דרישותיכם השקריות?

    מי יחקור את ההטרדות שלכם, שהן הטרדות אמת ואיומים להרוס את משפחתו כליל?

    מי יחקור אותכם?

    והבדיחה הגדולה שממנים את ריטמן, עבריין מין שטוען שנתניהו רודף אותו שיחקור את נתניהו ואת ליאת בן ארי העבריינית הגדולה שיוצאת 8 פעמים בשנה לחופשה, ממנים ללוות את תיקי נתניהו.

    עד מתי רשעים תעלוזו?

  30. סקר ערוץ 2 - 68% מהציבור הישראלי: זכותו המלאה של שר המשפטים לבקר את מערכת המשפט הגיב:

    .סקר ערוץ 2 – 68% מהציבור הישראלי: זכותו המלאה של שר המשפטים לבקר את מערכת המשפט.

    77% מהציבור הישראלי – יש להחיל בדיקות פוליגרף על פקידי פרקליטות המדינה, כפי שנהוג בשב”כ ובמשטרה.

  31. פרופ' דיסקין: החוק לא משחק במדינת ישראל. מה שמשחק זה מה שבא לבית המשפט העליון הגיב:

    פרופ’ דיסקין:

    “חוק חרוט אין לו משמעות במדינת ישראל לכאן או לכאן.

    במדינת ישראל לא חשוב בכלל מה כתוב בחוק. בית המשפט בישראל בכלל לא מתייחס אל החוק. בית המשפט קבע הלכה שבעצם כשהוגש כתב אישום אדם לא יכול להמשיך לכהן בתפקידו. מה שכתוב בחוק בכלל לא רלוונטי. בתי המשפט בכלל לא מקיימים את החוק.

    אנחנו לא חיים במדינה שמתקיים בה שלטון החוק. שלטון החוק פירושו שלטון החוק החרוט שיש בו הגיון כלשהו. שלטון החוק הוא כקליפת השום בעיני מי שמופקד על שלטון החוק.

    המשטרה, היועץ המשפטי ובראש ובראשונה בית המשפט העליון לא שומרים על שלטון החוק. הם עושים כטוב בעיניהם. מה שמשחק במדינת ישראל זה לא החוק אלא מה שבא לבית המשפט העליון. לכן מדובר במצב מאד מאד חמור.

    …בעצם אנחנו נמצאים במדינה שבמידה רבה היא לא מדינה דמוקרטית.

    היא נתונה בשלטון ובהחלטות סופיות של איזשהו גוף אוליגרכי שכמו שאנחנו יודעים גם בוחר את עצמו ושלטון החוק לא חשוב בעיניו.

    לא חשוב מה יהיה כתוב בחוק.

    החוק לא משנה בכלל.

    בית המשפט לא יחשיב את החוק.

    אין חשיבות בכלל מה כתוב בחוק. החוק גם הוא יפעל קדימה וגם אם הוא יפעל רטרואקטיבית זה לא משנה בכלל.

    החוק לא נחשב בעיני בית המשפט העליון לרבות נשיאיו”.

    אראל סג”ל: אני רואה שאתה לא מפחד מזרועות בית המשפט שיפעל נגדך על דבריך אלה?

    פרופ’ דיסקין: יש סיבה לפחד. בהחלט יש סיבה לפחד ויש גם סיבה טובה יותר – לומר את האמת, בפרט אם מגיעים לגיל מתקדם כמוני”.

    https://glz.co.il/%D7%92%D7%9C%D7%A6/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%90%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%A1%D7%92%D7%9C/%D7%90%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%A1%D7%92%D7%9C16-10-2017-1101

  32. כל הרעות החולות במדינה הן תוצאה של שלטון המשפטפטנים.

    של ההפיכה המשפטפטנית האלימה, שהפכה ב-30 השנים האחרונות את ישראל לבג”ציסטאן, מדינת כל משפטפטניה, כל שופטיה וכל רועציה המשפטפטיים.

    ישראל הפכה מדמוקרטיה למשפטפטוקרטיה – שלטון המשפטפטנים, ע”י המשפטפטנים, למען המשפטפטנים.

    המשפטפטוקרטיה הראשונה והיחידה בעולם.

    בראש פירמידת הטירוף וההפקרות עומדת כנופיית בג”צ, שהיא המקבילה המקומית (לא רוצה לומר “הישראלית”, כי הכנופיה הזו אינה ישראלית בכלל) למועצת האייאתוללות של איראן – והנה ההסבר, לטובת האהבלים, הפתיים-תמימים והשקרנים (מחקו את המיותר) שעדיין תומכים באייאתוללות האלה –

    בג”צ הוא התופעה הכי איראנית בישראל: קבוצת אנשים שלא נבחרים ע”י הציבור, שלא נושאים באחריות לשום דבר ובפני אף אחד ושלא ניתן להעבירם מתפקידיהם במקרה של פאשלות, ושהפכו את עצמם לפוסקים האחרונים והעליונים בכל סוגיה ציבורית, פוליטית וערכית. בדיוק – אבל בדיוק! – כמו מועצת האייאתוללות של איראן.

    ועוד לא אמרתי כלום על הגלימות השחורות, שמשותפות לאייאתוללות שלנו ולאייאתוללות של איראן.

    אולי בכל זאת יש הבדל אחד, דווקא לטובת האייאתוללות האיראניים:

    האייאתוללות של איראן לפחות דואגים לאיראן – מה שממש לא ניתן לומר על האייאתוללות שלנו, שהם סייעני אויב ותומכי טרור.

    מי הרשה לחולרות האלה להעניק “זכויות” לפולשים זרים, על חשבון בעלי הבית?

  33. המיקום העליון של בית המשפט העליון
    אהרון ברק אך גם מעט קודמיו צעדו לתוך חלל גדול של חוסר מוסדות והמעט שיש אינם מאוישים כיאות. ישנו רק בית נבחרים אחד קטן שכיום מזמן אינו עונה על הצרכים. נא לחשבן אם בהיות מספר התושבים במדינת ישראל 600,000 שש מאות אלף הכנסת מנתה 120 חברים כמה חברי כנסת צריך היום כדי שתוכל למלא את יעודה? כדי שחברי הכנסת יוכלו להיות בקשר עם העם ולא רק עם שופטי בית המשפט העליון הקרובים להם גיאוגרפית, יש להגדיל בדחיפות את הכנסת. אמנם ישנם חברי כנסת שאינם מבצעים עבודתם אך גם ישנם אחרים העובדים קשה. מספר כה זעום של חברי כנסת אינו יכול להספיק גם אם כולם עובדים קשה. מתוך מספר גדול של חברי כנסת קל יותר לנפות את הלא עובדים ולהחליפם לאחר שיכון מנגנון לפיקוח על עבודת חברי הכנסת. את מספר חברי הכנסת יש להגדיל בהדרגה כדי לתת לחדשים אפשרות ללמוד את המלאכה. לדוגמא כל קדנציה להוסיף עוד עשירית. בעיה אין בכלל מקום באולם המליאה הוא בנוי ל120 חברים ותו לו. נודע לי ולא בטוח שזה כך, שיש עוד הרבה מקום לא בנוי בבנין משכן הכנסת. אם אין יצטרכו להוסיף עוד קומה! יש לבנות אולם חדש שיוכל להכיל אפילו 200,0 אלפיים חברי כנסת ואולי יותר. . באם ימצא היכן לבנות אולם מליאה גדול אפשר להוסיף עוד בקדנציה הבאה עוד עשירית וישבו זמנית במעברים.

    לאחר זאת יש להקים כפי שנהוג בדמוקרטיות בעולם בית מחוקקים גבוה שיפקח על כולם כולל בית המשפט כולל העליון היהיר על שופיטיו וישפוט אותם לעת צורך. הרי ידוע שבית המשפט עליון חושב שתפקידו לפקח על המדינה והוא לפי כך קבע לעצמו על דעת עצמו את מיקומו בנקודה הגבוהה ביותר בגבעת רם. לאחר שכבר התישב, עצם ישיבתו במקום זה מחזקת את הרגשתו שתפקידו עליון מעל כולם. עד כדי כך בית המשפט העליון בטוח שהוא עליון גם על הממשלה והכנסת שמדריכי מבקרים בבית המשפט העליון כך מסבירים את גובה המקום הטופוגרפי כמתאים לגובה התפקיד מעל שאר הרשויות. גם מדריכי טיולים לוקים באותו ההסבר. קרבה גיאוגרפית זו לכנסת גם מעודדת שליטה על הכנסת ודחיפת חוקים נוחים לבית המשפט ומנוגדים לטובתו של העם. אהרון ברק בכל הזדמנות סר לכנסת וממושב המבקרים החשובים לעיתים צרח על חברי הכנסת.

    באופן זה בית המשפט העליון גם אינו נגיש לעם לעירעורים שזה צריך להיות תפקידו שהוא ממילא ממעט לעשות. על כן מתבקש מנגנון שלא מקרב השופטים אשר יעמיד את השופטים על מקומם וישפוט אותם ואף ירחיקם אם יתבקש. יש לבטל את ההפיכה השיפוטית ואת בג”צ בכלל. כלומר יש לבטל את ביטול משילותם של נבחרי הציבור לטובת השופטים. לאהרון ברק המרבה להזכיר את שלטון הנאצים כמו גם לדומיו יש להזכיר שמעשהו ומעשה בית המשפט זהה למעשהו של היטלר אשר עם עלותו לשלטון ביטל את הפרלמנט כי הוא ידע טוב יותר מה טוב עבור העם. מבנין משכן בית המשפט העליון יש לסלק את בית המשפט כלומר את כל השופטים ולמצא לו חלופה במקום נגיש לקהל הרחב. בבנין זה יש לשכן את בית הנבחרים הגבוה לכשיקום והוא חייב לקום.

    “נשיאי” בית המשפט העליון לפני פרישתם יושבים מול צייר לציור פורטרט שלהם בעלות של חמישים אלף שקל מכספנו. ציורים אלו נמצאים במרתף בניין בית המשפט העליון. יש להחרים ציורים אלו ובטווח הארוך לפתוח בירושלים מוזאון הרהב שיכיל פורטרטים אלו תוך סיפור מעלליהם של כל אחד מנשיאים אלו. זה יהיה הבסיס למוזאון הרהב, אשר כמו כן יכיל את ספור הקרן להשמדת ישראל בה חברים שופטים אלו והתנהגות האירופאים הצבועים.

    1. שפטל: כדי לחסל את הדיקטטורה של בג''צ חובה לחוקק את חוק הפרדת הרשויות. זה הפתרון היחיד! הגיב:

      עו”ד שפטל: הפרדת רשויות – מענה ל”אקטיביזם השיפוטי”

      בעקבות פסיקת בג”ץ מאמש לפיה על המדינה להשיב בתוך 20 יום הבהרות לגבי העדפת יוצאי צבא בקצבאות ילדים אומר עו”ד יורם שפטל כי הוא מציע הצעת חוק חדשה.

      בשיחה עם ערוץ 7 אמר עו”ד שפטל כי הצעת החוק שלו עוסקת בהפרדת הרשויות כאשר מטרתה להחזיר את בית המשפט למעמדו הקודם כבית משפט בלבד שיותיר את החקיקה בידי הכנסת ואת ההחלטות בידי הממשלה כפי שהחוק קובע.

      בעקבות פסיקת בג”ץ מאמש לפיה על המדינה להשיב בתוך 20 יום הבהרות לגבי העדפת יוצאי צבא בקצבאות ילדים אומר עו”ד יורם שפטל כי הוא מציע הצעת חוק חדשה.

      בשיחה עם ערוץ 7 אמר עו”ד שפטל כי הצעת החוק שלו עוסקת בהפרדת הרשויות כאשר מטרתה להחזיר את בית המשפט למעמדו הקודם כבית משפט בלבד שיותיר את החקיקה בידי הכנסת ואת ההחלטות בידי הממשלה כפי שהחוק קובע.

      לדבריו נועדה הצעתו לתת מענה ל”אקטיביזם שיפוטי” שמפגין בית המשפט המעביר ביקורת ומקבל החלטות תוך חריגה בוטה מסמכותו שלו עצמו.

      בית המשפט החל לגעת בשנים האחרונות בנושאים שבמשך שנים סירב להתקרב אליהם אמר שפטל כשהפסיקה בהם חייבה הכרעה בשאלות שביסודן פוליטיות ואידיאולוגיות.

      בית המשפט נהג לדחות עתירות על הסף כשהם נגעו לנושאים פוליטים או נושאים השנויים במחלוקת ציבורית פוליטית, שאינן ראויות להיות נדונות בבית המשפט. כלי זה של שפיטות מאפיין כל ערכאה שיפוטית בעולם המערבי הדמוקרטי אמר שפטל, אך בית המשפט העליון זנח אותה באופן חלקי משנות ה 80.

      פטנט ישראלי מקורי נוסף שפותח לדבריו על ידי בית המשפט במטרה לעסוק בנושאים שבית המשפט אינו ראוי לעסוק בהם קרוי “סבירות ואיזון אינטרסים”. לדבריו אין בעולם תופעה כמו בישראל שבה יכול אדם לבוא ולטעון סתם כך שהמינוי של מישהו מסיבה כלשהי אינו מוצא חן בעיניו ולדרוש את דיונו של בית המשפט בנושא כמו במקרה של פסילת מינויו של יוסי גינוסר לתפקיד מנכ”ל משרד השיכון.

      החוק הישראלי אינו מאפשר מניעת מינויו לתפקיד ולכן השתמש בית המשפט בנימוק סבירות ואיזון אינטרסים.

      ללא סמכות הכריז בית המשפט העליון כי הוא בוחן אם המעשה המנהלי קרי: השלטוני, סביר או לא. האם הרשות השלטונית איזנה באופן נכון את כל האינטרסים הנוגדים השונים שחייבים לקחת אותם בחשבון.

      יש לזכור אומר שפטל שגינוסר נחשד ולא הואשם ובודאי שלא הורשע אך למרות זאת בית המשפט קבע שדי בכך שנחשד והיו ראיות למעורבות פלילית שלו בפרשה רצינית כי אז זה לא סביר למנותו למשרה של מנכ”ל משרד השיכון.

      סבירות אינה רלוונטית אומר שפטל אלא האם שר השיכון שמינה את גינוסר פעל בניגוד לאיזה חוק, האם חרג מסמכותו או הפעיל שיקולים שאינם למטרת החוק שמאפשר לו למנות מנכ”ל.

      שפטל הוסיף כי כאשר רשות שופטת חורגת מסמכותה ומתחילה לנהל את המדינה באמצעות התערבות ופסיקה בנושאים פוליטיים וציבוריים נהרס מעמדו של בית המשפט, הוא מאבד את הלגיטימיות שלו ואת אמון הציבור בו.

      שפטל הוסיף כי הוא שלח את הצעת החוק לסיעות השונות ולחברי הכנסת מהליכוד, וציין כי הוא הוזמן להופיע בפני סיעת ש”ס כדי להסביר את הצעתו.

  34. שקרנות ועיוות המציאות
    שלטון החוק? כל מה ששופטים עושים הוא בעיני עצמם שלטון החוק? גם אם הם פורעי חוק. החוק הינו כפי שכתוב בספר החוקים כפי שהכנסת חוקקה .החוק נכנס לתוקפו באם יש רוב לחוקקו לעומת מתנגדים לו אם ישנם. לכן חוקי הכנסת הם ביטוי לרצון העם ברובו מה שאינו מוצא חן בעיני האופוזיציה והמשפטנים הדוגלים בה. הם שופטים מחליטים על דעת עצמם לפסול חוקים שהכנסת חוקקה. הם מתנהגים כאילו אין חוקים. אך זה אינו הכל, איש לא הסמיך את בית המשפט לעשות זאת! לגוף שלטוני מותר לעשות רק מה שהחוק הסמיכו מפורשות. לכן פעמיים השופטים הם פורעי חוק. התרוץ המגוכך לכך הינו שדמוקרטיה איננה שלטון הרוב אלא שלטון הערכים שהם שלהם כמובן. בניגוד לטענה שקרית זאת דמוקרטיה פרושה שלטון העם ושלטון העם פרושו רוב העם, לכן מתקיימות בחירות כדי לקבוע מי ישלוט לפי רצון רוב העם!

    כל זאת גם אם היועץ המשפטי מנדנבליט שואף להבחר לשופט על ידי השופטים והוא רוצה להשביע את רצונם היועץ המשפטי מנגנבליט מזהיר בעזות מצח מפני שרירות המדינאים בעוד שאנו האזרחים סובלים משרירות המשפטנים. עילות כמו סבירות ומידתיות ועוד בטענה שאלו עוזרים להתגבר על חוקים “לא חוקיים” או “לא חוקתיים”. חוק הוא חוק ואינו יכול להיות “לא חוקי” ובאין חוקה גם אינו יכול להיות “לא חוקתי” אלו אינן אלא דרכים לעקוף ולבטל חוקים. מנדנבליט גם בחוסר יושרה טוען כי ביטול עילות אלו אינן החזרת המצב לקדמותו אלא דוקא זה לדבריו המצאה חדשה – כלומר הופך עובדות עלפיהן.

    בית המשפט לעומת זאת “נלחם על מעמדו” מעמדו הרם שהוא כל כך רם עד שהוא רואה זכות לבטל את שאר הרשויות. בית המשפט לדעת השופטים חייב להיות חזק ועצמאי שפרושו לפי שיטה זו להשתלט על שאר הרשויות הנבחרות על ידי העם. “נשיאת” בית המשפט העליון השופטת חיות מתלוננת על כך ש”מנסים לפגוע בסמכויות הרשות השופטת” היא איננה מציינת שהיא זו הפוגעת ללא הרף בסמכויות שתי הרשויות הנבחרות. עוד טוענת כי שאלת היחסים בין הרשויות איננה פוליטית אלא נוגעת לבסיס התשתית המשטרית כנראה לפיה שאלה של עקרונות מופשטים שרק בית המשפט כמובן מומחה בו…

    כמו כן בית המשפט מסכים לעקרון הדברות פתוחה בין הרשויות מתוך כבוד הדדי. כמובן שזה בתנאי שהרשויות הנבחרות המדינאיות שואלות את פי בית המשפט מתוך כבוד וביטול עצמי. לעומת זאת לפי שיטה זו לא יעלה על הדעת שגם על בית המשפט להדבר עם הרשויות הנבחרות האחראיות למדיניות ולנהוג בהן כבוד. לשיטת בית המשפט הוא רשאי להחליט על דעת עצמו ולכפות את דעתו על שתי הרשויות האחרות ועל העם. הכבוד ההדדי צריך להיות רק חד סיטרי אחרת זהו “שיח משולח רסן ועולב”.. לשיא מגיעה השופטת חיות כאשר היא כצפוי מציינת את שלטון החוק כצידוק להתערבות ולפסילת וביטול החוקים.. ——————————————-

    פסקאת התגברות? זו שבית המשפט עתה כל כך מתנגד לה, היא הצעתו של אהרון ברק. שופטים כבר דאגו לדרוש להתקבלות התנגדות רוב של 70 אחר כך 80 חברי כנסת. הם כמובן רואים לעצמם זכות לקבוע זאת. כך או כך בלתי אפשרי להשיג כזה רוב, מה שמבטל את קיומה. באמת אין צורך בה כי היא רק תתן גושפנקא לבית המשפט כאילו מעשי השופטים פורעי החוק שאין גבול לחוצפתם הם חוקיים. במקום זאת יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה ולקבוע מפורשות שאסור לשופטים לפסול חוקים. לכל היותר אולי מותר להם להעביר ביקורת על חוקים ולהמליץ דבר זה או אחר. החוקים הקיימים צריכים להספיק לכך שלשופטים אסור לנהוג בניגוד לחוק, אך שופטים הם פורעי חוק חוצפנים. לחוק צריכה להתוסף פסקאת עונש חמור. העונש צריך להיות פיטורין מיידיים ללא פיצויים, ללא גמלא וקנס כבד מאוד חליטת רכוש!

    בנתיים כיון שבית המשפט שם את עצמו מעל לכנסת, הוא השליט את עצמו על העם. כאשר מתנגדים לרודונות השופטים מייד הם מזכירים את הדמוקרטיה שהיתה גרמניה ואת הנאצים שביטלוה. אכן ישראל היא דמוקרטיה והמשפטנים עושים הכל לבטלה לבטל את הכנסת ולא לאפשר לה לשלוט. זה בדיוק כפי שהיטלר עשה כאשר ביטל את הפרלמנט. בדיוק כמו היטלר שופטים טוענים שיש להם יתרון ללא כל יחס והם צריכים להחליט והם יודעים מה טוב. לשיטת “הנשיאה” אסתר חיות: אם הכנסת תרצה לשנות זאת הרי שמערכת המשפט “תילחם על מעמדה” ולא תשתוק לנסיונות “לפגוע בסמכויותיה” – אלו שמעולם לא ניתנו לה… הייל שופטים הייל שמאל, הייל היטלר. בדאגה לשלום ישראל הם באמת דומים להיטלר.

    1. השופטים אינם דואגים למדינת ישראל. הם פועלים לחיסול המדינה היהודית. זה כל הסיפור. הגיב:

      השמאל שהשתלט על בג”צ ומערכת המשפט ומנהל משם את הפעילות הפוליטית שלו אחרי שאיבד את כוחו בכנסת.

      כך מסכם עו”ד יורם שפטל את הסכנה שמהווה בג”צ במתכונתו הנוכחית להמשך קיומה של מדינה יהודית:

      “ברק ובייניש שעמדו בראש בג”צ כמעט 2 עשורים, עיצבו אותו במודע ובמובנה כבית משפט פוסט ציוני מובהק שחייב לפעול נגד יהדותה של המדינה.

      בג”צ חותר תחת הרוב היהודי במדינת ישראל!

      ישראל היא מדינה יהודית ומדינת הלאום של העם היהודי, אך רק רוב מוחלט ומאסיבי של יהודים באוכלוסיית ישראל הוא המבטיח את יהודיות המדינה.

      האוייב הערבי והשמאל הישראלי, בפועל ובשתיקה, בעזרת בג”צ פוסט ציוני עם פסיקות שחותרות תחת הרוב היהודי במדינת ישראל, עושים הכל כדי לבטל את יהדותה של המדינה באמצעות הכנסת לא יהודים רבים ככל האפשר לארץ.

      כמו כן פועל בג”צ באופן לא חוקי כשהוא מבטל חוקים של הכנסת, כיוון שאין לו רשות לכך. החוק קובע שכל גוף שלטוני בדמוקרטיה אינו רשאי לעשות שום פעולה שהחוק לא התיר לו אותה במפורש”.

      http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnV

  35. המאמר על זכות העמידה כתוב באופן בהיר וברור.
    הסקירה מהפן העובדתי במאמר( ככל הנראה ובכפוף להטיה טבעית של הכותב עפ עמדתו )משקפת כנראה במוובנים סבירים את המציאות.
    הדיון המרכזי בעיניין זכות העמידה נוגע בסופו של יום לשאלה המרכזית ו…. הערכית,:
    מה נכון יותר ומדוע?
    תפיסה הדורשת צמצום זכות העמידה… כך…שרק נפגע ישיר ומוכח יוכל לעתור……מחזקת יסודות של הפרטת הזכויות לאדם ולבני האדם ורמיסתו של ערך הסולידאריות.
    זאת ועוד
    צמצום בכלל וקיצוני כמוצע בהתייחס לזכות העמידה נותן לרשות המבצעת חופש פעולה רב מידי…ולמעשה מעמיד את הרשות המבצעת …נציגיה…אנשיה..והמעשים שלה מעמד מעל לחוק ומעל לזכויות האדם והאזרח…..
    הרשות המבצעת נזכיר עובדת אצלנו האזרחים ובני האדם ולא להפך…..ואם אין הרשות המבצעת יכולה להגן על מהלכיה…….אזי חטאה היא קודם כל כלפי האזרח.
    הכותב
    מעלה גם נימוק מתחום התועלת…..2/3 כדבריו מהנטען בעתירות שבהן זכות העמידה הורחבה… אינן מתקבלות……….לפי עיקרון זה כדאי לבטל את דיני הראיות….שהרי גוזלים הם זמן שיפוטי יקר הן במשפט האזרחי והן בפלילי….וניתן גם לקבוע בחירות לכנסת אחת ל 8 שנים ולא אחת ל 4 שנים וניתן גם לקבץ 80 ילדים בכיתה…..נדגיש:יעילות אינה ערך בפני עצמח אלא אמצעי…..
    לשלוח את האזרח לפעול רק במסגרת הבחירות לכנסת………ולדלול בקרה שיפוטית על הרשות המבצעת מרוקנת את השיטה הדמוקרטית מאחד משני עקרונותיה (רב/מיעוט וערכי יסוד).
    חבאה שהכרעותיה הציבוריות הן רק על הסיס רב מול מיעוט איננה חברה המיישמת דמוקרטיה כנדרש…..זו חברה בה הדמוקרטיה היא עממית אך לא מעבר לכך……הרב קובע איננו עיקרון מספק להוכחת קיומה של דמוקרטיה.

    1. מאוטנר: "ההגמונים לשעבר הגיבו על כישלונם ב'פוליטיקה של הבחירות' בהעתקת המאבקים הפוליטיים שלהם לזירה של בית המשפט העליון הגיב:

      כחלק מהאסטרטגיה של אהרון ברק להעברת הכוח מהממשלה והכנסת שנבחרות על ידי העם לידי בג”צ, ששופטיו נבחרים בועדה של 9 אנשים שבהם 3 שופטים, הוא החליט לנקוט בעוד תרגיל שמאלני שנקרא “זכות העמידה”.

      מדובר במושג משפטי שפירושו, שבית המשפט פותח את שעריו לכל מי שרוצה זכות לעמוד בפניו ולתבוע בנושאים שאינם פוגעים בו כלל. באמצעות הרחבת זכות העמידה עקף ברק את הממשלה והכנסת והחל לבסס את ממשלת בג”צ שקובעת מדיניות ואף מחוקקת במקום הכנסת באמצעות השחלת “חקיקה” בפסיקותיה.

      עד שנות ה-90 של המאה העשרים נדרש עותר בבג”צ להראות נזק ספציפי שנגרם לו על ידי המדינה ולכן הוא עותר נגדה. הפסיקה קבעה שעניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה.

      אולם, בתהליך הדרגתי, הקלו שופטי בית המשפט העליון בדרישות זכות העמידה והשופט ויתקון השמיע את דעתו כי אין לקבוע מסמרות בעניין זה: “עלינו להשתמש בשיקול-דעתנו ולהכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו”. אחר כך הרחיקו שופטי בית המשפט העליון לכת ובריש גלי אמרו שגם עותר שלא יוכל להצביע על נגיעה אישית בו או על פגיעה אישית בו, יוכל להגיש עתירה לבג”צ.

      היקפה של זכות העמידה נמצאת במחלוקת קשה בין תומכים למתנגדים, כאשר השמאל הפוליטי הוא זה שתומך בהרחבת זכות העמידה כדרך להגביר את כוח השופטים מול הממשלה והכנסת.

      פרופ’ מאוטנר שהוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לשעבר דיקן הפקולטה, שבאוקטובר 2007, פורסם שמו כמועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון, ניסח זאת כך: “ההגמונים לשעבר הגיבו על כישלונם ב’פוליטיקה של הבחירות’ בהעתקת המאבקים הפוליטיים שלהם לזירה של בית המשפט העליון והם עשו זאת בדרך של הגשת עתירות לבית המשפט, שנועדו לשבש את מהלכיו של השלטון הנבחר”.

      עכשיו משנפתחה הדרך על ידי מתן זכות העמידה הלא מוגבלת בבג”צ של אהרון ברק לעתירות של כל דיכפין ובכל עניין, יכול היה השמאל הפוליטי לעתור בסיטונות ועל כל דבר ונושא ללא כל הגבלה.

      העתירות הסיטוניות של השמאל היו עבור בג”צ הזמנה להנחתה: “בית המשפט חבר לקבוצה היהודית-חילונית הניאו ליברלית ושיתף עמה פעולה באופן הדוק ועקבי לשם הגנה על הערכים המשותפים לקבוצה ולו” וזאת למורת רוחן ההולכת וגוברת של קבוצות אוכלוסיה אחרות בעם שלא הזדהו כלל עם ערכי השופטים ואפילו התנגדו להם בתוקף.

      לדעתו של פרופ’ פרידמן המשמש כפרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לחקר המשפט, הדבר נעשה פשוט כמלחמה פרימיטיבית ועיוורת על כוח ושליטה. לא יותר מ “דרוויניזים פוליטי”, כהגדרתו, שפוגע במשילות של כל ממשלה באשר היא. זה התאפשר לדבריו בגלל שמלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון והמשבר הכלכלי של שנות השבעים והשמונים הובילו למשבר אמון בין העם לשלטון ושמגר וברק הריחו את החולשה של הדרג הפוליטי ועשו הכל על מנת לנצל את ההזדמנות ולנכס למערכת המשפטית כמה שיותר כוח וסמכויות.

      העוצמה נרכשה על ידי הרחבה מוחלטת של זכות העמידה ופתיחת שערי בג”צ לכל דכפין, תוך שימוש מופרז בעילות אמורפיות כמו “סבירות” ו”מידתיות” שיצקו למעשה את התוכן לדוקטרינת “הכול שפיט” תוך הרחבה דרמטית של סמכויות בית משפט השלום במטרה לרכז את מירב הערעורים השוטפים במחוזי ולפנות את משאבי בית המשפט העליון לעיסוק בסוגיות ציבוריות וחוקתיות, מה שהפך אותו למעין בית משפט לחוקה מטעם עצמו.

      כל זאת תוך פתיחת חקירות בלתי-פוסקות מטעם מערכת המשפט נגד נבחרי ציבור במטרה להלך עליהם אימים ולהחליש את כוחם, תוך גילוי מעורבות אקטיבית-פולשנית בכלל המינויים בממשלה ובשירות הציבורי ופסילת חוקים ויצירת חקיקה פסיקתית עוקפת כנסת.

      “המאבק היה על כוח”, מסביר פרידמן ותוך כדי המאבק ניכסו השופטים לעצמם עוד ועוד כוח. מקרה נתניהו שהיה תחת חקירה בפרשת בראון-חברון מדגים היטב את הנזק הגדול שגרמה החקירה הזו. בעקבותיה ראש הממשלה בישראל איבד את היכולת למנות את היועץ המשפטי לממשלה. מאז הממשלות איבדו את השליטה במינויים וזה דבר חמור מאוד. כתוצאה מכך גם את פרקליט המדינה שהוא תפקיד כל כך מרכזי לממשלה, אין לה רשות למנות ואין לה שום השפעה על המינוי”.

      בד בבד פותחה בפרקליטות “טכניקת הסיכול הממוקד של מינויים”, כותב פרידמן. “הכלי הקטלני הזה כנראה לא הומצא בפארסת מינוי נגיד בנק ישראל בחודשים האחרונים.

      יעקב נאמן נאלץ לפרוש מתפקיד שר המשפטים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום מופרך בגין עדות שקר. מינויו של רובי ריבלין לאותו תפקיד סוכל ב-2001 לאחר שנפתח נגדו תיק חסר שחר.

      חיטוט בעברם של מועמדים ופרסום דופי זה או אחר שנמצא בהם העכירו בשנים האחרונות את האווירה והגיעו לממדים ששיבשו לחלוטין את הליכי המינויים לתפקידים רבים בשירות הציבורי.

      התערבות נוספת שנויה במחלוקת היתה בעניינו של דן חלוץ. בעת שהיה מפקד חיל האוויר התראיין חלוץ לעיתון “הארץ”. היה זה לאחר חיסול ממוקד של בכיר בחמאס, שגרם להרג של 14 פלסטינים שהיו בסביבתו של המחבל. “מה הרגשת?” נשאל הקצין וענה: “מכה קלה בכנף…וזה הכל”…

      העתירה שהוגשה בעניין ביקשה להשעותו עקב עמדתו המוסרית כפי שהשתקפה בראיון. בניגוד למצופה, בית המשפט לא זרק את העותרים מכל המדרגות. הוא דרש מחלוץ להתייצב ולשטוח את עמדתו: “לא רק אישור או הכחשה של הדברים, אלא גם את עמדתו הערכית של המשיב לגבי האמירות”.

      לאחר הסבריו של חלוץ והתנצלותו, העתירה נדחתה, אך המסר המאיים היה ברור”.

      פרידמן טוען ש”התעניינות זו בהשקפת עולמם ובערכיהם של אזרחים, דומה להתעניינותה של הכנסייה הקתולית בהשקפת עולמם של מאמיניה כדי לבדוק שמא אינם כופרים חלילה בדוקטרינה הכנסייתית. גם המשטר הקומוניסטי ראה את גודל הסכנה שבהענקת תפקידים ציבוריים לכאלה הכופרים בתורתו. בג”צ נושא את דגל הליברליזם…וההיסטוריה מלמדת על כך ש…ליברליזם קיצוני יכול לגלות סימני דורסנות מפחידים”.

      הצד השני של משוואת המינויים הוא ההדחות שכופה בג”צ.

      לכן כפי שאומר פרופ’ דיסקין ראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית לשעבר ויו”ר ועדת המועצה להשכלה גבוהה למינהל ולמדע המדינה, שיש לצמצם ולהחזיר את ממדי זכות העמידה למידותיה בסוף שנות ה-90 ולא לאפשר לכל אדם או גוף לעתור בלי הרף לבית המשפט גם כאשר הוא אינו נפגע מדבר.

      לדבריו, על מנת לצמצם את זכות העמידה, על הכנסת להשתמש באחת מהלכות בג”צ עצמו, שקבע לפני האקטיביזם השיפוטי את הגבול הברור במה אינו יכול לדון ולנסח הלכה כזו לחוק.

      כך יושם קץ להתערבות בג”צ בתחומים שאינם שייכים לתחום הסמכות שלו ואינם סבירים.

      ביטול זכות העמידה תמנע עתירות מהסוג הזה והתערבות לא לגיטימית בענייני המדינה.

      https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml#34

      סימוכין:

      1.http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%94

      2.http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=139489

      3.https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml

      4.https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml#17

      5.עו”ד יורם שפטל פותח סדרת תכניות חדשה שעיקרה הדמוקרטיה בישראל, שלוש הרשויות השלטוניות ומעמדו של בית המשפט הגבוה לצדק: “בניגוד לרשויות האחרות הרשות השופטת כלל לא נבחרת על-ידי הציבור”.

      http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FGKGHD&c41t4nzVQ=EEJ

    2. דבריך מוכיחים רק דבר אחד. שאתה איש שמאל שמעוניין בשלטון השמאל הגנוב באמצעות השתלטות על מערכת המשפט ותו לא! הגיב:

      אין לך שום טיעון הגיוני שישכנע אדם מהישוב שהוא נורמטיבי ובעל הגיון טבעי שזכות העמידה היא משהו שמיטיב למישהו למעט לשמאל הקיצוני ולשופטי בג”צ שהם הצד השני של אותו שמאל קיצוני ואירגוני קרן חדשה שעותרים – על מנת לאלץ את העם היהודי שהוא הרוב, להסכים להידרס על ידי מימון זר ושאיפות החרבתו מבפנים ומבחוץ.

      המטרה היחידה היא מדינת כל אזרחיה וביטול מדינת היהודים. שום דבר אחר לא משחק פה.

      אהרון ברק נאם בכנס של הקרן לישראל חדשה והציג זאת כחלק מעמדתו.

      מה הוציא את אהרון מהארון?

      בנאומו בפני הקרן החדשה לישראל שנשא לאחרונה פתח אהרון ברק צוהר לראות איך השתמש במערכת המשפט לקדם את משנתו האנטי ציונית.

      אהרון יצא מהארון. בנאום מטעם “הקרן החדשה לישראל” במרכז רבין בת”א ב-25.06.09, הודה אהרון שבמשך יותר מ-20 שנה, הוא התחזה לשופט העליון ברק. התחזה, כי מאחורי הגלימה המכובדת והפאסון השקול, עמד בשר ודם.

      אהרון הסמולן. סמולן, שבז ליהודים (“הם רוצים לזרוק את הערבים לים”); שנעול לקעקע את המדינה היהודית ולשים את מדינת-כל- אזרחיה תחתיה (“אני מאמין גדול במדינת כל אזרחיה”)…

      …הוא פוסט-ציוני מושבע. אנטי-ציוני שגייס את מערכת “שלטון החוק” להיות ראש החץ בסירוס ישראל, בהצלחה מרשימה…

      …ברק אכלס את בג”ץ בבעלי השקפתו: דורית (בייניש) ואיילה (פרוקצ’יה) ודליה (דורנר) ועדנה (ארבל), וכד’, ועיניו כלות מול הסכנה להשתלטות יהודית (“עויינת”) על המערכת שלו.

      … ‘ישראל – מדינה יהודית’…על כך יצא קצפו. ולא קצף בלבד, אלא מלחמת חורמה ברעיון.

      *******

      ושים לב מי הכניס את ההגדרה של יהודה ושומרון אם לא הוא:

      הקביעה שישראל מחזיקה את יהודה ושומרון “בתפיסה לוחמתית”. קביעה שהוא, אהרון ברק, יותר מכל אחד אחר, הכניס לישראל…קבע, והשאיר את המחוקק באלם ובהלם…

      …אהרון ברק, לקח לעצמו את תפקיד מחוקק-העל.

      https://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/8343

      שודד ים משפטי, דיקטטור וגנב שלטון במירמה.

      ועל זה אתה מגן כאילו זה טוב למישהו מהעם היהודי למעט שונאיו ומבקשי רעתו!!!

      שופט אמריקאי בכיר: אהרן ברק – מעין שודד-ים משפטי הפרופ’ ריצ’רד פוזנר, כיום שופט בית משפט הפדרלי לערעורים פירסם ביקורת על ספרו של ברק ואמר כי הוא “שובר את השיא העולמי בהיבריס שיפוטי”.

      https://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=4&topic_id=2196678&forum_id=771

      *********************

      פרופ’ פוזנר הסיר את המסווה מעל פרצופו של ברק.

      פרופ’ פוזנר : “אהרן ברק שודד-ים משפטי והחוק בשבילו הוא רק טיוטה. אהרן ברק שבר את השיא העולמי ביהירות שיפוטית. הוא האיש שהפר את החוק יום יום ויותר מכל אחד אחר. בביקורתו כותב פוזנר: לישראל אין חוקה, רק חוקי יסוד שחוקקה הכנסת ואותם הגדיר מחדש ברק כחוקה וקבע כי הכנסת אינה יכולה לבטלם.

      מדובר ברעיון מדהים.

      ***************

      ועל גניבת השלטון של השמאל באמצעות השתלטות על מערכת המשפט וצמרת כל משרדי ומוסדות המדינה:

      פרופ’ מאוטנר: בג”צ הפך למוסד לפעילות פוליטית של השמאל שאיבד כוחו בכנסת!

      השמאל הפסיד הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובל הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהוא עושה בעצם, הוא העתיק את הפעילות הפוליטית שלו מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר – לבית המשפט העליון – והפך אותו למוסד שממנו הוא מנהל פוליטיקה.
      אחרי 30 שנה של כיוון כזה מצידו של בית המשפט, בית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה…

      יש לנו משבר חמור כרגע עם בית המשפט העליון שהוא מוסד מדינה חשוב מאין כמותו.

      כדאי שנפתח חשיבה חדשה לגמרי לגבי איך הוא צריך לפעול ב- 30 השנים הבאות.

      בכך יעסוק האשכול.

      ****

      פרופ’ מאוטנר:

      *באוקטובר 2007, פורסם שמו כמועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון.

      *מנחם מאוטנר הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לשעבר דיקן הפקולטה.

      *הינו עורך ראשי של סדרת הספרים משפט חברה ותרבות היוצאת לאור על ידי הפקולטה למשפטים.

      *היה מראשוני המבקרים את מהפכת “הכל שפיט” של פרופ’ אהרן ברק, ואת תפיסת בית המשפט כמין כנסייה של מאמינים חילונים.

      https://rotter.net/forum/gil/27789.shtml

      *********************

      אז על מי אתה בא לעבוד שזה טוב לנו?

      נוכלים עליך ישראל!!!

    3. הפתרון לכך צריך להיות פניה אל בית נבחרים ולא אל בית המשפט! בדמוקרטיות ברוב המדינות ישנו גם בית נבחרים גבוה (בכונה לא אשתמש במונח “עליון”). בית נבחרים גבוה הוא המפקח על כולם גם הממשלה גם הכנסת – בית נבחרים רגיל “תחתון”, וחשוב מכל על בית המשפט. בית המשפט יעודו אך ורק לפתור סכסוכים בין אזרחים ולו לא.

    4. לדניאל פלג: הממשלה גרמה עוול לאזרח? ואתה טען שאין מי שיגן עליו?? טעות בידך! במדינות דמוקרטיות יש נציגי העם – בית הנבחרים, או ליתר דיוק בתי נבחרים. ברוב המדינות הדמוקרטיות ישנם שני בתי נבחרים: בית הנבחרים התחתון ובית הנבחרים העליון זה האחרון תפקידו לפקח על כולם. אל אלו על האזרח לפנות ולא אל בית המשפט שתפקידו להכריע בסכסוכים ואין לו הבנה במדיניות.

    5. סליחה שתי המילים החרונות היו צריכות להיות ותו לו.

  36. יש כאן טעות חמורה של כל המגיבים פה נגד בית משפט…הטעון שלי פשוט.בית משפט הוא הבלם האחרון שנשאר לנו האזרחים הקטנים מול שלטון עריצות הרוב..גם משמאל וגם לימין .לכן חשיבות בית המשפט גדולה .כי הם ורק הם שומרים עלינו האזרחים מפני שלטון עריץ .וכל הכבוד שזה כך

    1. בית המשפט ויושביו המשובטים הם שלטון העריצות בעצמו. אל תמכור לנו לוקשים! הגיב:

      תאכל את הלוקשים שלך בעצמך!

      העריצים היחידים במדינה הזו אלה אותם שופטים ויועצים משפטיים שאיש לא בחר לשלוט פה והם השולטים בלא רשות מאיש.

      והם גם בוחרים את עצמם בעצמם באמצעות ועדת הדילים המסריחים שלהם בראשות שלושה מהם.

      עברו הימים ששטויות כאלה יעברו מבלי שהכותב הופך עצמו ללעג.

    2. אולי אבי ישמור עלינו מפני העריצות המשפטית? ואולי “משתמש אנונימי” (שרשם תגובה דומה לתגובתו של אבי) יעשה את זה?
      כפי שנאמר: אם אתה רוצה לדעת מי הרודן במקום שאתה חי – פשוט תבדוק על מי אסור לך להעביר ביקורת. החונטה המשפטית דואגת לפתוח תיק פלילי לכל מי שמנסה להיאבק בה. ברגע שנפתח תיק כזה, כל ניסיון לחשוף את המניע האמיתי לפתיחתו עובר טוויסט תקשורתי ומוצג כניסיון למנוע משפט “צדק”. בדמוקרטיה טמונות סכנות אבל תמיד עדיפים 120 אנשים שנבחרים ע”י הציבור, נותנים לו דין וחשבון על מעשיהם ונושאים באחריות להחלטותיהם מפוליטיקאים בתחפושת משפטית שלא עונים על אף אחד משלושת הקריטריונים האלה.

    3. מגן על המיעוט מפני השלטון ? כמו בגירוש מגוש קטיף?

  37. בית המשפט העליון הוא הבלם האחרון .נגד שלטון עריצות הרוב.וטוב שכך.
    הוא היחידי נשאר על מנת לשמור אותנו שפויים .בעלי חמלה לשמירת זכויות האזרח שלנו.נגד שלטון עריצות..גם משמאל וגם לימין

    1. בעלי חמלה על מי? על פולשים פושעים אפריקנים 0רק לפושע אפריקני יש 5000 דולר לצורך פלישה למדינה לא לו!!! הגיב:

      בעלי חמלה על עובדים זרים שיולדים פה ילדים ודורשים להישאר פה כאילו אין להם מדינות וכאילו יש מקום לכל הזרים והגויים האלה. הכל על חשבון בעלי הבית עליהם אין חמלה אלא אכזריות מרושעת. הכל בשביל לשתות קוקטיילים בבריסל ולקבל שם מחמאות על הרס המדינה של היהודים.

      חצופים גנבי שלטון ומבטלי המדינה היהודית בכוח פסיקות אנטי ציוניות ופוסט ציוניות שלהם.

      השמאל שהשתלט על בג”צ ומערכת המשפט ומנהל משם את הפעילות הפוליטית שלו אחרי שאיבד את כוחו בכנסת.

      כך מסכם עו”ד יורם שפטל את הסכנה שמהווה בג”צ במתכונתו הנוכחית להמשך קיומה של מדינה יהודית:

      “ברק ובייניש שעמדו בראש בג”צ כמעט 2 עשורים, עיצבו אותו במודע ובמובנה כבית משפט פוסט ציוני מובהק שחייב לפעול נגד יהדותה של המדינה.

      בג”צ חותר תחת הרוב היהודי במדינת ישראל!

      ישראל היא מדינה יהודית ומדינת הלאום של העם היהודי, אך רק רוב מוחלט ומאסיבי של יהודים באוכלוסיית ישראל הוא המבטיח את יהודיות המדינה.

      האוייב הערבי והשמאל הישראלי, בפועל ובשתיקה, בעזרת בג”צ פוסט ציוני עם פסיקות שחותרות תחת הרוב היהודי במדינת ישראל, עושים הכל כדי לבטל את יהדותה של המדינה באמצעות הכנסת לא יהודים רבים ככל האפשר לארץ.

      כמו כן פועל בג”צ באופן לא חוקי כשהוא מבטל חוקים של הכנסת, כיוון שאין לו רשות לכך. החוק קובע שכל גוף שלטוני בדמוקרטיה אינו רשאי לעשות שום פעולה שהחוק לא התיר לו אותה במפורש”.

      http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnV